חלק ל: צרפת, אירלנד ותומס בקט

כשאורגנו האירוסין המלכותיים בין אנגליה וצרפת ב-1158, הנרי הצעיר היה בן 3.5 וכלתו לעתיד מרגריט היתה בת 6 חודשים בלבד. לואי ה-7 מלך צרפת הבטיח כנדוניה את מחוז וקסאן, אשר ניתן לו בעבר ע"י ז'ופרואה דוכס נורמנדיה. הוא סבר שיעברו עוד שנים ארוכות עד שימומשו הנישואין וייאלץ להיפרד מהשטח, ועד אז הכל יכול לקרות, אבל תוכניותיו השתבשו.

לאלינור מאקיטניה היתה טענה לתואר דוכסית טולוז, וכח צבאי בראשות הנרי ה-2 פלש לטולוז ב-1158 כדי לממש את זכותה של אשתו. לואי, שהיה אדונו הפאודלי של הדוכס המכהן, הוביל כח משלו על מנת לעצור את הפלישה. הצדדים היו מאוד קרובים לקרב, אבל מו"מ קצר הרגיע את הרוחות, והאנז'וונים נסוגו. מצד שני ב-1159 הנרי קיבל אישור מהאפיפיור (בתמורה לתמיכה פוליטית) לקיים את טקס הנישואין בין הנרי הצעיר ומרגריט, למרות גילם הצעיר. הטקס נערך ב-1160, למורת רוחו של לואי, והנרי צעד עם כוחותיו אל תוך מחוז וקסאן כשליט. לואי כמובן רתח מזעם על התרגיל שעשה לו הנרי, ומכאן והלאה התנהל מול יריבו בלעומתיות מופגנת.

תאבונו של הנרי רק הלך וגדל עם הצלחותיו. ב-1164 הנרי פלש לדוכסות ברטאני, הכריח את הדוכס קונאן ה-3 להעביר את התואר לבתו קונסטנס, ואז אירס אותה לבנו ג'פרי, הלכה למעשה מבטיח את השתלטותו על הדוכסות. בנוסף הוא ניסה להשתלט על מחוזות נוספים ולנגוס בשטחים אסטרטגיים.

ב-1167 המתח בין המלכים הגיע לכדי מלחמה של ממש, ולואי גייס עזרה מוויילס, סקוטלנד וברטאני. בעלי הברית החדשים תקפו את נורמנדיה, והנרי מצידו שלח כח שתקף את העיירה בה רוכזה הלוגיסטיקה של לואי ושרף אותה עד היסוד. הברית התפרקה, ולואי נאלץ לשאת ולתת עם הנרי ולבסוף לחתום על הסכם הפסקת אש, כשהוא מותיר את בעלי בריתו מחוץ להסכם ומאפשר להנרי לרדוף אותם.

הנרי ביקש להסדיר את עניין הירושה לאחר מותו ע"י חלוקת השטחים לבניו: הנרי הצעיר (הבכור) יקבל את אנגליה ונורמנדיה, ריצ'ארד יקבל את אקיטניה, וג'פרי ישלוט בבריטאני. לצורך כך הוא היה צריך את הסכמתו של לואי כאדונם הפאודלי, וב-1169 נפתחו שיחות שלום במונמיריי Monmirail. השיחות הסדירו את המס שישלמו השליטים לעתיד לכתר הצרפתי, ועל הדרך הוכרזו אירוסיהם של ריצ'ארד ואליס בתו של לואי. אליס חזרה עם ריצ'ארד לאנגליה, ושמועות כנראה-לא-נכונות טענו שהיא שימשה כפילגשו של המלך הנרי.

לכאורה ההסכם היה טוב לשני הצדדים; מעמדו של לואי כאדון פאודלי אמור להתחזק, והכרתו בדוכסים החדשים תסיר לגיטימציה של ברונים מקומיים למרוד בהם. בפועל, מיד לאחר חתימת ההסכם לואי החל לפעול כדי להתסיס מרידות בקרב האצילים באזורי קו התפר ולעורר מתחים בין בניו של הנרי. לפעולות אלו יהיו השלכות מרחיקות לכת בשנות ה-70.

הנרי מצידו המשיך לחזק את האימפריה האנז'וונית. ב-1170 הוא חיתן את בתו אלינור עם אלפונסו ה-8 מלך קסטיליה וזכה בבן-ברית דרומי חשוב. בפברואר 1173 הוא הצליח לשבור את התנגדותו של ריימונד דוכס טולוז, וזה נשבע אמונים להנרי ויורשיו. באותה שנה הנרי גם אירס את בנו ג'ון לאליסיה, בתו של רוזן סאבוי.

הלורד-צ'נסלור תומס בקט שירת את הנרי ה-2 נאמנה במשך שבע שנים החל ב-1155, ונאמנותו המוחלטת לא נעלמה מעינו של המלך. למעשה הנרי היה כל כך מרוצה מבקט עד שמינה אותו לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הכנסייתית הרמה ביותר באנגליה, לאחר מותו של תאובלד ב-1161.

להפתעתו של הנרי, מרגע שעבר בקט לתפקידו הכנסייתי הוא החל לסתור את המלך ולהציב לו תנאים וסייגים. הארכיבישוף ראה את עצמו ככפוף אך ורק לאפיפיור, והתנצח עם המלך בעצימות הולכת וגוברת בענייני מינויים כנסייתיים ומיסוי נכסי הכנסייה. העימותים בין השניים החריפו עד כדי הרמת קול באירועים פומביים ונתק מוחלט לתקופות ארוכות. מדברי השניים זה על זה ניתן ללמוד על תיעוב אישי יוקד. כל צד התנכל לצד האחר בכל אמצעי שהיה בידו: המלך החרים את אחוזתו של בקט והטיל עליו קנס אישי של £30,000 (עשרות מיליונים בימינו) בשל דברים שעשה בתפקידו הקודם, ובקט איים להטיל חרם כנסייתי על הנרי ומשפחתו.

לבסוף בקט מצמץ ראשון וברח לגלות בפלאנדריה ב-1164. המלך והארכיבישוף לא נפגשו פנים אל פנים במשך חמש שנים, ובזמן זה העניין הפך לעצם בגרונם של השניים. המלך נזקק לסמכותו ושירותיו של הארכיבישוף כדי לנהל את ענייני המדינה, ובקט נזקק לממסד הכנסייתי באנגליה על מנת לשמר ולהגדיל את כוחו הפוליטי. האפיפיור אלכסנדר ה-3, ששהה בגלות בצרפת בגלל סכסוך עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, סירב לקחת צד בעניין, מכיוון שהיה זקוק לכוחו הפוליטי של הנרי.

ב-1169 הנרי ה-2 ביקש להכתיר את בנו הבכור הנרי הצעיר כיורש העצר. באופן מסורתי טקס כזה נוהל ע"י הארכיבישוף מקנטרברי. המלך שלח מסרי פיוס לבקט, אבל כשראה שאלה לא משיגים את המטרה הוא קיים את הטקס בנוכחותו של הארכיבישוף מיורק. האפיפיור אישר לבקט להוציא צו מניעה וחייב את המלך האנגלי לשאת ולתת עם הארכיבישוף הגולה.

המו"מ הסתיים לבסוף ביולי 1170 בהבנות הדדיות, וב-1 בדצמבר בקט שב לאנגליה. דווקא בנקודה זו בה הסכסוך נראה כפתור, בקט הטיל חרם כנסייתי על שלושה אצילים מתומכיו של המלך, והעלה את חמתו של הנרי.

ב-29 בדצמבר 1170 ארבעה אבירים מנאמני הכתר הגיעו בסתר לקנטרברי וביקשו לעצור את הארכיבישוף בתוך הקתדרלה, אבל הוא טען שהכנסייה היא מקום מפלט ואין להם סמכות. בתגובה הארבעה שלפו את חרבותיהם והרגו אותו ללא רחם. האירוע זעזע את עולם הכמורה באנגליה ומחוצה לה, והאפיפיור הכריז עליו כקדוש תוך 3 שנים, זמן שיא במונחי הכנסייה הקתולית.

הנרי הקים עליו את זעמם של הכנסייה הקתולית ואויביו כאחד. לואי עיקל את נכסיו של הנרי בצרפת, ומלכים אחרים הפעילו עליו לחץ דיפלומטי כבד לרצות את הכנסייה. הנרי חמק מאחריות ישירה למעשה הנתעב, מאחר ולא היה מעורב בו ישירות, אבל מחשש לחרם מטעם האפיפיור הוא נשא ונתן עם הכנסייה ועשה ויתורים נרחבים. יש הרואים במשבר זה כבסיס למשבר שהביא כמעט 400 שנה מאוחר יותר להקמת הכנסייה האנגליקנית ע"י הנרי ה-8.

במקביל למשבר עם הכנסייה שנמשך כעשור, עניינים נוספות התפתחו במערב. האי האירי היה מורכב מאוסף של ממלכות קטנות שנלחמו ביניהן באופן תדיר, ושלטון מלוכני מרכזי שסמכויותיו היו מאוד מוגבלות. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-12 הדיחה קואליציה בראשות המלך המרכזי את דרמט מק מרקדה Diarmait Mac Murchada, מלך לנסטר Leinster (מדרום לדבלין) לאחר שהפסיד בקרב. דרמט פנה לבקש את תמיכת האנגלים, והנרי ה-2 אישר לו לגייס שכירי חרב מקרב אנשיו.

רוברט דה-קלר, רוזן פמברוק שעל גבול ויילס, שוכנע ב-1169 לצאת בראש כח צבאי כדי לסייע לדרמט, וביחד הם הצליחו לכבוש מחדש את לנסטר. כאשר דרמט מת בקרב ב-1171, דה-קלר הכריז על עצמו כשליט ממלכת לנסטר. המלכים האירים לא אהבו את ההכרזה בלשון המעטה, ואיימו למחוק את הכח האנגלי הקטן שאחז בשטח.

כבר בשנות ה-50 האפיפיור אדריאן ה-4 אישר להנרי מלך אנגליה לפלוש לאירלנד, על מנת לכפות על האירים את מוסדות הכנסייה הקתולית, וכעת (בדיוק לאחר רצח תומס בקט) לחץ עליו האפיפיור הנוכחי אלכסנדר ה-3 לבצע את הדבר.

הנרי חשש שאציליו יכבשו לעצמם שטחים באירלנד ויבססו את כוחם שם במקום לבצע את תפקידם בפיקוח על ויילס. לפיכך הוא לקח כח צבאי מכובד והגיע לדרום ויילס. הכח הכריע מספר מורדים מקומיים, ומשם הפליג לאירלנד באוקטובר 1171. מספר אצילים אירים פנו להנרי וביקשו הגנה מפני הכח הפולש, ודה-קלר הציע את נאמנותו להנרי אם יורשה לו להמשיך להחזיק בשטחים שכבש. הנרי קיבל את הצעתו של דה-קלר, ולנסטר הפכה מממלכה אירית למחוז הכפוף לכתר האנגלי.

לאנגלים היה יתרון טכנולוגי צבאי על האירים, והנרי הורה על בניית מערך טירות כדי לחזק את הכוחות האנגלים ולשמור על השטחים החדשים שתחת שליטתו. ב-1175 נחתמה אמנת וינדזור, בה הנרי הכיר במלך המרכזי האירי כסמכות העליונה באי, ובתמורה המלך המרכזי יהיה כפוף לכתר האנגלי וישמור על השלום והיציבות באירלנד.

התוכנית לא עבדה כמצופה, והנרי נאלץ לחזור לאירלנד ב-1177 ולהשליט סדר בעצמו. ועידה שהתקיימה באוקספורד באותה שנה יצרה עוד מספר מחוזות אירים שנשלטו ישירות ע"י האנגלים, כמעט מחצית משטח האי האירי, כפתרון לבעיה.

מה שהחל כיוזמה של מספר לוחמים אנגלים הפך להתערבות רבתי של הכתר האנגלי, וימשיך בעתיד לכיבוש מלא. איבתם של האירים לאנגלים עלתה מדרגה, ועוד נכונו לה מדרגות רבות ברבות השנים.

מותו האלים של תומס בקט, איור מסוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13

חלק כט: סיום האנרכיה והנרי השני

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-12, אחרי עשור וחצי של מלחמת אזרחים והתפרקות השלטון המרכזי באנגליה, המאבק כבר לא היה בין סטיבן לבין מתילדה הקיסרית. סטיבן היה קרוב לגיל 60 והקיסרית לגיל 50, וכל צד טיפח את הדור הבא כדי לרשת את הכתר האנגלי.

אשתו של סטיבן, מתילדה רוזנת בולון, נפטרה במאי 1152, ובנם יוסטס, שהיה כבן 20, ירש את תואר הרוזן. הוא שהה רבות בצרפת וחבר לאויביהם של האנז'וונים בנסיונות לדחוק לאחור את הכח העולה. אביו הועיד לו את מלכות אנגליה, וניסה כזכור להכריח את האצולה והכמורה להישבע לו אמונים כיורש העצר, אבל ללא הצלחה.

בקיץ 1153 סטיבן חידש את מאמציו לכבוש את טירת וולינגפורד Wallingford, מעוז אנז'ווני חשוב. הטירה כמעט ונפלה בידי צבא המלך, כאשר כוחותיו של אנרי הגיעו דרומה בחודש יולי על מנת לתגבר את הנצורים, ובמקביל הגיע לאזור גם כח בראשות סטיבן עצמו. הברונים בשני הצדדים, כאמור, שבעו מסבבי הלחימה, ואנשי הכנסייה הושיבו את המנהיגים ותיווכו ביניהם עד שהושג הסכם.

בפעם הראשונה שוחחו שני המנהיגים בארבע עיניים על סיום המלחמה. סטיבן, ביודעו שהכנסייה ורבים מאציליו אינם תומכים בו, הסכים להכריז על אנרי כיורשו על מנת לכונן שלום. ייתכן שסטיבן לא באמת התכוון לוותר על זכות ילדיו לרשת את הכתר, וביקש רק לקנות לעצמו זמן רגיעה כדי לחזק את עמדתו. 

באופן מובן יוסטס זעם על תנאי ההסכם שהושג, ונטש את מחנה אביו כדי לגייס עוד כספים ואנשים למתקפה מחודשת, אבל כעבור מספר שבועות הוא חלה ומת באוקספורד, וכך הוסר מכשול משמעותי ליישום ההסכם, שנחתם רשמית בווינצ'סטר בנובמבר.

בחודשים שלאחר חתימת ההסכם, סטיבן נכנס לקדחת של פעילות, התחזקות צבאית והצרת צעדיהם של אציליו החזקים. במהלך 1154 סטיבן חרש את אנגליה מקצה לקצה, בנסיון לשקם את מעמד המלוכה בקרב האצולה והכמורה. הוא הוציא צווים מלכותיים גם למחוזות שעד כה היו תחת שליטת אנרי. המסעות הרבים כנראה גבו מחיר בריאותי מהמלך בגילו המתקדם, ובאוקטובר הוא חלה באיזושהי מחלת בטן ונפטר.

ההיסטוריה לא נטתה חסד לסטיבן, ורבים רואים בתקופת שלטונו כאחת התקופות הבעייתיות בהיסטוריה של אנגליה. אי אפשר כמובן להאשים אותו בלעדית בצרות שהביאה תקופת האנרכיה, שהרי שורש הבעיה היה חוסר-נכונותם של האצילים לקבל עליהם את מתילדה הקיסרית כמלכה לאחר מותו של הנרי ה-1. למרות זאת, גם הוא מצידו עשה מספר טעויות אסטרטגיות חמורות במהלך אותן שנים. יחד עם סטיבן הסתיימו תשעה עשורים של המלכים הנורמנים, ועם המלך הבא מתחילה תקופה ארוכה בת מעל 300 שנה של שושלת פלנטאז'נה Plantagenet, צאצאיו של ז'ופרואה פלנטאז'נה דוכס אנז'ו.

בתחילת דצמבר 1154 הגיע אנרי ללונדון עם אשתו אלינור, דוכסית אקיטניה. תוך מספר ימים הוא זכה לשבועות נאמנות של מספר רב של אצילים. ב-19 בדצמבר הזוג המלכותי החדש הוכתר ברוב טקס בכנסיית וסטמינסטר, והמלך החדש נודע כהנרי ה-2. היו קולות שקראו לוויליאם, בנו הצעיר של סטיבן, להילחם על זכותו לרשת את הכתר, אבל לאחר שני עשורים של מלחמת אזרחים ואנרכיה, הקונצנזוס היה לקבל את הנרי כמלך ולתת לאנגליה הזדמנות ללקק את פצעיה.

הנרי הביא איתו נדוניה מרשימה בהיותו דוכס של שלושה מחוזות חזקים – נורמנדיה אנז'ו ואקיטניה – והאימפריה האנז'וונית המאוחדת היתה בן-לילה לכוח משמעותי במערב אירופה של אמצע המאה ה-12. תחת שלטונו של הנרי האימפריה עתידה לגדול ולהתחזק עוד יותר. 

הנרי היה צעיר ואנרגטי, נעים הליכות אבל בעל פתיל קצר. הוא העדיף לקיים את פגישותיו בעמידה, ובילה כמעט כל זמן פנוי בצייד ואילוף נצים. הוא היה משכיל מאוד וידע מספר שפות (אם כי דיבר רק צרפתית ולטינית), ומצד שני היה בעל חוש הומור שגרם לו להעסיק ליצן חצר שהתמחה בנפיחות ולשלם לו ביד נדיבה. הוא שמר אמונים לנאמניו, אבל טינתו למי שהפר את אמונו היתה קשה ולא מתפשרת.

הנרי הציג את עצמו כממשיכו של סבו, הנרי ה-1. סטיבן אמנם ניסה לנהל את ענייני המדינה בשיטת קודמו בתפקיד, אבל שנות האנרכיה לא איפשרו לו לייצב את מערכות השלטון. כעת, כאשר השלום חזר לאנגליה, הנרי ה-2 יכול היה להשקיע זמן וכסף בהמרת תשתיות צבאיות לאזרחיות ובניית תשתיות חדשות ומרשימות.

המלך החדש הפעיל לחץ דיפלומטי על מלקולם ה-4 מלך סקוטלנד בן ה-16, וזה התרצה מסיבותיו הפנימיות והסכים לפנות את השטחים שכבשו הסקוטים בצפון אנגליה בשנות האנרכיה. הנרי דאג להקמת ביצורים חדשים לרוחבו של הצפון ולחיזוק הממשל האנגלי באותם שטחים. בוויילס, לעומת זאת, הדיפלומטיה לא הניבה פרי, והנרי נאלץ לצאת לקמפיינים צבאיים בצפון ובדרום ויילס ב-1157 ו-1158. נסיכי ויילס הסכימו לקבל עליהם את שלטון האנגלים ולחזור לגבולות שהוסכמו לפני האנרכיה.

הצלחותיו של הנרי בשיקום מעמד המלוכה, בביסוס ההגמוניה שלו על שטחי האימפריה האנז'וונית הנרחבת ובשמירה על השלום והיציבות נבעו בין היתר משילוב של האנרגטיות בה פעל והפרגמטיות בה נקט. המלך הצעיר הקיף את עצמו ביועצים עתירי ניסיון, במיוחד בתחומים בהם הוא עצמו היה חסר. אמו של הנרי, מתילדה הקיסרית, שטיפחה יחסים מצוינים עם הכמורה והאצולה לאורך השנים, שימשה כיועצת הראשית לבנה, ולצידה היו מספר יועצים נוספים אשר השיאו למלך עצות טובות.

בשנותיו הראשונות על כס המלכות הנרי הרחיב את משפחתו. לו ולאלינור נולדו שמונה ילדים, ובאופן מפתיע שבעה מהם שרדו לגיל בגרות. כשהגיעו לפרקם הנרי השיא בהצלחה את בניו ובנותיו כדי לחזק קשרים פוליטיים ודיפלומטיים.

בתחילת 1155 המליץ תאובלד מ-בֶּק, הארכיבישוף מקנטרברי, על בן טיפוחיו תומס בקט למשרת הלורד צ'נסלור (מעין ראש ממשלה), והמלך קיבל את ההמלצה. בשנים הבאות בקט הפך לרוח החיה של מנגנון השלטון והצליח להגדיל את רווחי הכתר ברחבי אנגליה וצרפת. המלך ויד-ימינו היו מתואמים בכל בחינה, והדבר זירז את תנופת השיקום והפיתוח ללא חיכוכים מיותרים. מעבר לכך בקט סייע בהעברת רפורמות שלטוניות, שמטרתן היתה לרכז יותר סמכויות שלטון ושיפוט בידי הכתר על חשבון הממשל המקומי.

לפני מותו של ז'ופרואה דוכס אנז'ו ב-1151 הוא השביע את בכורו הנרי שבניו האחרים יקבלו חלק מהנחלה המשפחתית, אבל הנרי לא התכוון לקיים את שבועתו. בסוף 1155 פתחו אחיו הצעירים של הנרי במרד בצד הצרפתי של התעלה. מטרתם היתה לקבל לידיהם את המגיע להם, עכשיו שהנרי השיג לעצמו את מלכות אנגליה. הנרי הגיע לצרפת בפברואר 1156 לוועידה משפחתית, אבל הוועידה לא הגיעה לפשרה מקובלת. עם זאת, תוך מספר חודשים המרד הסתיים ללא שפיכות דמים, כאשר הנרי מינה את אחיו ז'ופרואה לרוזן נאנט Nantes ואת ויליאם הצעיר בתור ויקונט בנורמנדיה. שני האחים נפטרו בטרם עת בשנות מלכותו של הנרי, ואדמותיהם חזרו בירושה לידיו.

בטרם עלה לכס המלכות, הנרי היה מסוכסך אישית עם לואי ה-7 מלך צרפת, שהיה בעלה הראשון של אלינור. הצדדים ניהלו סוג של מלחמת פרוקסי, כאשר נאמניו של זה מתגרים ולוחמים בנאמניו של זה. לאחר שהוכתר ב-1154 הנרי ביקש לצמצם את מגוון הסחות הדעת בשנותיו הראשונות על כס המלכות, ולכן נשא ונתן עם לואי והגיע איתו להסכם שלום. ע"פ ההסכם הנרי קנה בכסף שטחים צרפתים, והשקט נשמר. ב-1158 השניים אף הסכימו להשיא את הנרי הצעיר, בנו הבכור של המלך האנגלי, לבתו של לואי, מרגרט. לפרק זמן מסוים נראה כאילו שלום אמיתי בצרפת הוא אפשרי.

איור מהמאה ה-14 של הנרי ה-2 ואשתו אלינור מאקיטניה

חלק כח: האנרכיה 2

כששמע ז'ופרואה דוכס אנז'ו על לכידתו של סטיבן, הוא פלש לנורמנדיה במלוא עוזו וכבש חלק ניכר ממנה. תאובלד, אחיו של סטיבן, לא היה פנוי להגן על הדוכסות מפני שהיה טרוד במלחמה משלו מול לואי ה-7, מלך צרפת הטרי, שהתכחש להבנות שהושגו בין אביו לממלכה האנגלית.

הצלחתו של ז'ופרואה בנורמנדיה וחולשתו של סטיבן באנגליה גרמה לברונים רבים לחשוש לעתיד נכסיהם בשני צידי התעלה, ומתילדה הקיסרית צברה תומכים רבים. היא עודדה את ההצטרפות ע"י השבת אדמות ונכסים לבישופים ואצילים אחרים, הענקת רוזנויות ברחבי אנגליה לנאמנים אחרים, ופיזור הבטחות לעתיד טוב יותר.

המטבעה המלכותית הפסיקה להטביע מטבעות עם פניו של סטיבן, וברונים מקומיים שנזקקו למזומנים החלו להטביע מטבעות משלהם. היה זה סימן ברור לאובדן המשילות של השלטון המרכזי.

מהצד השני, המלכה מתילדה (אשתו של סטיבן) לא התכוונה להיכנע במהרה. היא אספה אליה לדרום-מזרח אנגליה את כל סגניו ונאמניו של המלך הכלוא, ומשם הגיעה בראש כח משמעותי אל לונדון, שכזכור היתה מלאה בסוחרים ואבירים שתמכו בסטיבן.

הברית בין מתילדה הקיסרית והבישוף הנרי מווינצ'סטר, אחיו הצעיר של סטיבן, היתה קצרת ימים. למרות שסלל את דרכה לקבל לידיה את אוצר הממלכה וברכת הכנסייה, השניים רבו בענייני מדיניות כנסייתית, והוא העביר את תמיכתו למתילדה המלכה.

הכוחות האנז'וונים הגיעו לווינצ'סטר בחודש יולי של 1141 וצרו על הטירה בה שהה הנרי. בינתיים הגיעו כוחותיה של המלכה עם תגבורת משמעותית מלונדון והקיפו את חיילי אנז'ו. בקרב שפרץ בין הצבאות ניצחה המלכה, ואפילו לקחה בשבי את רוברט מגלוסטר, יד-ימינה של הקיסרית. לאחר מו"מ ארוך הוחלט לבצע ב-1 בנובמבר חילופי שבויים: רוברט תמורת המלך סטיבן. הנרי כינס שוב מועצה כנסייתית, שבאופן לא מפתיע תמכה הפעם בזכותו האלוהית של סטיבן לכתר, ובחג המולד 1141 התקיימה הכתרה חוזרת של המלך והמלכה.

בתחילת 1142 סטיבן נפל למשכב, ולא נראה בציבור במשך כמה חודשים. עד חג הפסחא נפוצו שמועות שקריות על מותו, אבל הוא החלים ויצא בקיץ למסע צבאי נגד הטירות האנז'ווניות החדשות שנבנו ברחבי דרום אנגליה. בספטמבר הוא זיהה הזדמנות פז ללכוד את הקיסרית, אבל מתקפת פתע שלו כשלה, והקיסרית נמלטה לטירת אוקספורד המבוצרת. סטיבן הטיל מצור על הטירה, והלכה למעשה לכד את יריבתו, אבל קצת לפני חג המולד הצליחה הקיסרית לחמוק מחוץ לטירה בחשכת הלילה, לחצות את נהר התמזה הקפוא ברגל ולהימלט בין אצבעותיו של סטיבן.

בתחילת 1143 סטיבן מצא את עצמו במצב ביש, כאשר כוחותיו של רוברט מגלוסטר הקיפו אותו בטירת וילטון. בקרב שהתפתח סטיבן כמעט ונפל שוב בשבי, אבל משרתו האישי ויליאם מארטל הגן עליו בחירוף נפש ואיפשר לאדונו להימלט משדה הקרב בעוד הוא עצמו נלקח בשבי. המלך שמר אמונים למארטל האמיץ ושילם בטירת שרבורן תמורת שחרורו.

סטיבן תיעב במשך שנים את רוזן אסקס ג'פרי דה מנדוויל, ובמיוחד לאחר שתמך בהכתרתה של מתילדה הקיסרית. בסוף 1143 ג'פרי זומן לחצר המלכות, וכשהגיע סטיבן עצר אותו. ג'פרי קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, ונאלץ למסור לידי המלך את טירותיו, שהיו בתוך לונדון ומסביבה, ולכן היו בעלות חשיבות אסטרטגית. ברגע שיצא לחופשי, ג'פרי רכב צפון-מזרחה לאזור הביצות של איסט-אנגליה, שם חבר לכוחות מורדים והחל בקמפיין צבאי בכיוון קיימברידג' ולונדון.

באותו זמן הכריז גם רוזן נורפולק על מרד, ובקיץ 1144 גם רנולף מצ'סטר הניף נס מרד משלו. כוחותיו של רוברט מגלוסטר פשטו בינתיים על שטחים של הנאמנים לכתר במערב אנגליה. כל אותה עת המשיך ז'ופרואה מאנז'ו בביסוס שלטונו בדרום נורמנדיה, תוך שהוא כובש גם את בירת הדוכסות רואן, ולואי ה-7 הכיר בו כדוכס נורמנדיה. הממלכה הלכה והתפוררה בין ידיו של המלך, והוא נסמך יותר ויותר על אנשי חצרו הקרובים ועל שכירי חרב מאשר על רשת הברונים והאצילים שתחתיו.

בשלוש השנים הבאות מהלכי המלחמה התייצבו, בעיקר בגלל אובדנם של כמה ממנהיגי המורדים. למשל מיילס מגלוסטר, אחד ממפקדי הכוחות האנז'וונים הבולטים, שמת בתאונת צייד בחג המולד 1143, וג'פרי רוזן אסקס שנהרג בקרב בספטמבר 1144. ב-1145 סטיבן הגיע להסדר עם רנולף מצ'סטר לאחר מספר מהלכים מלכותיים מוצלחים בצפון, אבל ב-1146 עשה לו בדיוק את מה שעשה לג'פרי: עצר אותו, סחט ממנו באיומים את השליטה בטירות ושחרר אותו. כמו ג'פרי, גם רנולף הצטרף למורדים מיד עם שחרורו, אבל המורדים התקשו להתמודד עם כוחן של הטירות תחת שליטת המלך.

בשלהי אותו עשור סטיבן שלט בפועל על חלק קטן של אנגליה, וחוק המלך לא נאכף בשטחים נרחבים. כרוניקות של אותה תקופה תיארו הוויה של אלימות וזדון באזורי הספר שבין שטחי המלך ובין שטחי המורדים. טירות רבות נבנו כביצורים עבור ברונים מקומיים שדאגו לנכסיהם ואנשיהם, ומטבעות מקומיים הוטבעו בכל מקום. כוחו של סטיבן התרכז באזור לונדון, ומרכז השלטון עבר מווינצ'סטר לארמון וסטמינסטר. 

בשנים הבאות האבק שקע, ומלחמת האזרחים הידלדלה לכדי סכסוכים נקודתיים פה ושם. ב-1147 רוברט מגלוסטר נפטר בנסיבות טבעיות, וב-1148 עזבה מתילדה הקיסרית את אנגליה סופית לטובת נורמנדיה וויתרה על שאיפתה לכתר. מסע הצלב השני הוכרז ב-1145, ואצילים רבים משני הצדדים הצטרפו אליו. באין שלטון מרכזי חזק, ברונים רבים הגיעו להסדרים עם שכניהם למען הגנה הדדית.

אנרי "קורטמנטל" (מכנס קצר), בנם בן ה-14 של מתילדה הקיסרית וז'ופרואה, ניסה לפלוש לאנגליה ב-1147 בראש כח של שכירי חרב, אבל הפלישה נכשלה כשהסתבר שלאנרי אין מספיק כסף לשלם להם. באופן מפתיע, מי ששילם להם את שכרם היה דווקא סטיבן. הסבר אפשרי אחד למהלך זה הוא רגש הקרבה של סטיבן לבן משפחתו המורחבת, והסבר אחר הוא שסטיבן חיפש דרך לסיים את המלחמה וביקש לבנות אמון בין השניים.

אם כך או כך, אנרי לא השיב לו באותו מטבע. הוא הגיע לצפון אנגליה ב-1149 בתקווה לכרות ברית עם רנולף מצ'סטר ומלך הסקוטים. בעלי הברית החדשים ניסו לתקוף את יורק, אבל כוחותיו של סטיבן מיהרו צפונה ובלמו את המתקפה. אנרי חזר לנורמנדיה, שם הוכרז ע"י אביו כדוכס.

למרות גילו הצעיר, אנרי נודע כמנהיג אנרגטי ויעיל, והיה אהוד בקרב אנשיו. בספטמבר 1151 מת ז'ופרואה, ואנרי ירש את תואר דוכס אנז'ו. תדמיתו וכוחו גדלו כאשר נשא לאישה ב-1152 את אלינור דוכסית אקיטניה (בדרום מערב צרפת), גרושתו של המלך לואי ה-7, והפך לאחד מהשליטים החשובים ביותר בצרפת.

לאורך שנותיו על כס המלכות הרבה סטיבן להתקוטט עם ראשי הכנסייה בשאלת סמכות המינויים. כמו כל המלכים באותה תקופה, הוא חשש מהזרם בתוך הכנסייה שדגל בעצמאות יתרה מהשלטון החילוני, במיוחד כאשר חילופי האפיפיורים ברומא השפיעו על אישור מינוים של בישופים וארכיבישופים באנגליה. לאור כל זאת, כאשר ביקש סטיבן מאציליו בחג הפסחא 1152 להכתיר את בנו יוסטס כיורש ולהישבע לו אמונים, ראשי הכנסייה סירבו בטענה שהם זקוקים לאישור האפיפיור. סטיבן אסר אותם ודרש מהם למלא אחר דרישותיו, אבל הארכיבישוף מקנטרברי הצליח להימלט, לחמוק מאבירי המלך ולצאת לגלות בפלאנדריה, במה שסימן את נקודת השפל של יחסי המלך והכמורה.

בתחילת 1153 חזר אנרי לאנגליה בראש צבא קטן, נתמך ע"י המורדים בצפון ובמזרח. אנשיו של אנרי צרו על טירת מלמסברי בדרום-מערב אנגליה, וסטיבן התקדם מערבה מלונדון על מנת להסיר את המצור. הצבאות נפגשו משני עברי הנהר אבון Avon וסטיבן רצה מאוד לקיים שם קרב מכריע.

בצעד מפתיע, האצילים משני המחנות סירבו להילחם, והחלו לדבר ביניהם על תנאי הסכם שלום אפשרי, כשהם מותירים את שני המנהיגים לשבת בצד. לבסוף הכשירו סטיבן ואנרי בחוסר רצון את ההסכם שהתקבל, והדבר סימן את תחילת השלב האחרון במלחמת האזרחים האנגלית.

מפה פוליטית של אנגליה ב-1153. בירוק, שטחם של הסקוטים; באפור, ויילס האוטונומית; בצהוב, שטח המורדים בראשות רנולף מצ'סטר; באדום, השטח בשליטת המלך סטיבן; ובכחול, השטח תחת שליטת אנרי.

חלק כז: האנרכיה 1

מלכותו של סטיבן היתה תחת מתקפות פנימיות וחיצוניות מיומה הראשון, והמצב החריף ב-1138 עד שהידרדר לכדי מלחמת אזרחים של ממש. התקופה כולה נודעה בשם "האנרכיה".

רוברט פיצרוי, רוזן גלוסטר, היה אחד מבניו הלא-חוקיים של המלך הנרי ה-1. הוא נולד ב-1090, צבר תחת שלטונו של אביו כח ונכסים רבים בנורמנדיה, ונחשב לאחד הברונים הנורמנים החזקים ביותר, שהיה ידוע הן כדיפלומט והן כמנהיג צבאי. ב-1135 הוא היה בין האצילים שתמכו בתאובלד מבלואה לרשת את הכתר, ולאחר המלכתו של סטיבן הוא נמנע מלהגיע לאירוע הפסחא שקיים המלך החדש ב-1136. נדרשו זימונים ואיומים מרומזים על מנת שרוברט יגיע בסופו של דבר לכינוס הברונים שהמלך קיים בסוף אותה שנה באוקספורד.

ב-1138 רוברט התכחש לנאמנותו לסטיבן והצהיר על תמיכתו באחותו-למחצה מתילדה הקיסרית. הדבר הוביל לפריצתו של מרד חדש ברחבי נורמנדיה ומחוז קנט באנגליה, ואויביו של סטיבן ראו במרד שעת כושר. דוכסות אנז'ו הפרה את ההסכם עם סטיבן ופלשה לתוך נורמנדיה, ודיוויד ה-1 מלך סקוטלנד, שתמך גם הוא במתילדה הקיסרית, פלש לאנגליה מצפון והגיע עד יורקשייר. סטיבן ניצב בפני מלחמה מרובת חזיתות בדיוק בזמן שאוצר הממלכה התרוקן.

ובכל זאת המלך הצליח לגייס צבא ולבלום את האיומים, בעיקר באנגליה עצמה. אשתו מתילדה, שהיתה רוזנת בולון בזכות עצמה בנוסף להיותה מלכת אנגליה, שטה בראש צי עם לוחמים מבולון ופלאנדריה כדי לדכא את המרידה במחוז קנט, כשהמטרה העיקרית היא השבת השליטה בעיר הנמל דובר. במקביל מספר אבירים נאמנים לסטיבן נשלחו צפונה, חברו לכוחותיו של הארכיבישוף מיורק וסייעו לנצח את הסקוטים בקרב נורת'אלרטון באוגוסט. הסקוטים אמנם הפסידו בקרב, אבל לא נסוגו לחלוטין, והמשיכו להחזיק ברוב הצפון האנגלי.

סטיבן עצמו התקדם מערבה אל עבר גלוסטרשייר. הוא קיווה להשיב את השליטה האנגלית במחוזות הגובלים בוויילס, אך נתקל בהתנגדות עזה, ובסופו של דבר הסתפק בנצחונות קטנים וביזה של האזורים מחוץ ליישובים הגדולים.

הקמפיינים הצבאיים של סטיבן בתוך אנגליה היו הצלחה יחסית. לאחר שדובר נפלה לידיה, המלכה מתילדה הגיעה לצפון כדי לשאת ולתת עם מלך הסקוטים. הצדדים הגיעו להסכם שלום, לפיו הסקוטים ימשיכו להחזיק ברוב השטחים שכבשו, בתמורה להצהרת נאמנות לכתר האנגלי והעלאת מס. היה זה צעד הכרחי מבחינת סטיבן, על מנת שיוכל להתפנות למרד בנורמנדיה, אבל ברוני הצפון שסבלו מתוצאות ההסכם לא ראו זאת בעין יפה.

כצעד הגנתי לקראת פלישה אפשרית של הכוחות האנז'וונים (מלשון אנז'ו), סטיבן יצר כמה רוזנויות חדשות ברחבי דרום אנגליה ע"י ארגון מחדש של השטחים המועדים למתקפה. הרוזנים החדשים היו מקרב סגניו הנאמנים של סטיבן, והוא העניק להם חירויות וסמכויות נרחבות. בכך המלך קיווה לחזק את נאמנותם ובד בבד להגן טוב יותר על אנגליה.

צעד נוסף שביצע סטיבן לביצור שלטונו היה להיפטר משלושה בישופים עשירים, שבנו טירות וחיזקו את כוחם הצבאי. סטיבן חשד שהם מתכוונים לערוק לצידה של מתילדה הקיסרית, ומצא דרך מחוכמת להיפטר מהם. בכינוס האצולה באוקספורד ביוני 1139, אחד האצילים הנאמנים למלך התגרה בשלושה בכוונה תחילה, וכשהמלך התערב במריבה הוא פסק שעונשם של השלושה הוא שהם צריכים לוותר על כל טירותיהם באנגליה, אבל ימשיכו לשאת בתפקידיהם בכנסייה. בתחילה הם סירבו, אבל מאסר ואיומים בהוצאה להורג שכנעו אותם לוותר. פתרון זה סילק את האיום, תוך שהוא מכבד את הבטחתו של סטיבן שלא להתערב במינויי הכמורה.

אחיו של סטיבן, הנרי הצעיר, שהיה כזכור בישוף רב-עוצמה בפני עצמו, לא ראה את העניין בעין יפה, אולי בגלל שגם הוא בנה טירות וחשש מגורל דומה. הוא השתמש בסמכותו כשליח האפיפיור באנגליה כדי לזמן את המלך למועצה כנסייתית ולהצדיק את מעצרם והחרמת רכושם של הבישופים. הנציג ששלח המלך למועצה טען שהעונש ניתן להם כברונים ולא ככמרים, והאפיפיור קיבל את עמדתו. התקרית כולה חיזקה את סטיבן כמלך, אבל פגעה ביחסיו עם ראשי הכנסייה, וביניהם אחיו הצעיר.

הפלישה האנז'וונית החלה באוגוסט 1139 עם ניסיון של כוח מנורמנדיה לתפוס נמל בדרום אנגליה וליצור ראש גשר. הניסיון נכשל, אבל בספטמבר הגיעה מתילדה הקיסרית עם רוברט מגלוסטר ו-140 אבירים להתארח בטירת ארונדל אצל אדליזה, אלמנתו של הנרי ה-1. רוברט התקדם צפון-מערבה לכיוון ויילס ובריסטול וגייס תמיכה במרד, בזמן שסטיבן הגיע עם כח צבאי וצר על טירת ארונדל כדי לכלוא בה את הקיסרית.

ככל הנראה היו מספיק אצילים שהכירו בחוסר יציבותו של השלטון הקיים, ונאמנותם היתה למתילדה הקיסרית. תוך זמן קצר שלטו המורדים בכל דרום-מערב אנגליה. סטיבן לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק את צבאו במצור על טירה רק כדי לכלוא אישה, ולכן הסכים להצעה של אחיו הנרי, הסיר את המצור ושחרר את מתילדה הקיסרית לחבור לרוברט ואביריו. הוא נאלץ לוותר על הקמפיין במערב הממלכה ומיהר לחזור ללונדון על מנת לייצב ולשמור על מה שנשאר תחת שלטונו.

כשהברונים הריחו את הדם במים, הם החלו לחשוף שיניים. מרידות קטנות וגדולות פרצו פה ושם. לדוגמה, אחד משלושת הבישופים שאיבדו את טירותיהם פתח במרד באזור הביצות של איסט-אנגליה, וסטיבן דיכא את המרד ע"י פעולה צבאית נחושה. כל פעולה כזו היתה הסחת דעת נוספת ויקרה בזמן ובכסף.

רנולף Ranulf רוזן צ'סטר, שנטר למלך טינה על הפקרת הצפון, זמם להתנקש בנסיך סקוטלנד בדרכו חזרה מכינוס האצילים של חג המולד 1140. סטיבן למד על המזימה וליווה בעצמו את הנסיך הסקוטי צפונה, מה שהרתיח את דמו של רנולף עוד יותר. בתגובה, הוא הגיע לטירת לינקולן המלכותית, לכאורה לביקור נימוסין, והשתלט עליה בהתקפת פתע. המלך הגיע ללינקולן ובלית ברירה הכשיר בדיעבד את זכותו של רנולף על הטירה הכבושה, רק כדי לפייס את רנולף רב-ההשפעה ולהשאיר אותו בצד הכתר. מצד שני תוך מספר ימים הוא חזר עם כח צבאי על מנת להפר את דברו ולכבוש את הטירה בכח. רנולף ומשפחתו הצליחו לברוח, והוא הכריז על נאמנותו למתילדה הקיסרית.

בתחילת 1141 כוחותיו של סטיבן צרו על טירת לינקולן ועל צבאו של רנולף שנותר בה. רנולף חבר לרוברט מגלוסטר, וביחד הם התקדמו עם כח גדול לכיוון לינקולן. סטיבן חכך בדעתו האם להילחם או לסגת, ובסופו של דבר בחר באפשרות הראשונה. ב-2 בפברואר 1141 התרחש קרב לינקולן. לאחר הצלחה ראשונית למלך, מהלך הקרב פנה נגד סטיבן. חלק מסגניו נמלטו משדה הקרב, אבל הוא המשיך להילחם עם חרבו, וכשזו נשברה הניף גרזן קרב. צבאו של רוברט סגר על מה שנותר מחייליו של סטיבן, ולבסוף הוא נתפס ונלקח משדה הקרב בשלשלאות.

מתילדה הקיסרית החלה במהלכים שיובילו אותה לכס המלכות. הנרי הצעיר, תחת סמכותו כשליח האפיפיור, כינס בווינצ'סטר מועצה כנסייתית על מנת לגבש את עמדת הכנסייה בנוגע לחילופי השלטון. למעשה המועצה היתה חותמת גומי בלבד, והנרי הבטיח למתילדה מראש את תמיכת הכמורה הבכירה אם תתן לו לנהל את ענייני הכנסייה באנגליה. הוא העביר לה את אוצר הממלכה, שהיה דליל וכלל בעיקר את כתרו של המלך.

הארכיבישוף מקנטרברי הוביל משלחת של כמרים ואצילים לטירת בריסטול, שם הוחזק סטיבן. הם העלו בפניו את הדילמה המוסרית של התכחשות לשבועת הנאמנות שלהם אליו על מנת להמליך את מתילדה, והוא אמר להם שבמצב הקיים הוא משחרר אותם משבועתם. הכמורה הבכירה התכנסה שוב בווינצ'סטר אחרי חג הפסחא והכריזה על מתילדה "גבירת אנגליה ונורמנדיה".

מתילדה הגיעה ללונדון על מנת לקיים את טקס ההכתרה בכנסיית וסטמינסטר, אבל שם נתקלה בהתנגדות עזה מצד השמנא והסלטא של העיר הגדולה, אשר נותרה נאמנה ליקיר העיר סטיבן. היא נאלצה לסגת לאוקספורד ולדחות את טקס ההכתרה, ולעת עתה אנגליה נותרה ללא הנהגה ברורה.

דיוקן מהמאה ה-12 של מתילדה הקיסרית

חלק כו: כל הקודם זוכה

הנרי ה-1 הבטיח לבתו ויורשתו מתילדה מספר טירות בנורמנדיה כנדוניה לאחר שנישאה בשנית ב-1128, אבל לא מיהר למלא את ההבטחה מפני שחשש שבעלה של מתילדה, ז'ופרואה דוכס אַנז'וּ, ישתמש בנדוניה כקרש קפיצה להשתלטות על נורמנדיה כולה. בהתחשב בהיסטוריה הארוכה והמדממת בין נורמנדיה ואנז'ו, הדאגה לא היתה מופרכת.

מתילדה מצידה חששה שאין לה בסיס כח מספק באנגליה, למרות שבועתם של האצילים להכיר בה כמלכה לאחר מותו של הנרי, ולכן לחצה על אביה לקבל את הנדוניה על מנת לשפר את מעמדה בעיני אותם אצילים. סירובו המתמשך יצר מתח בין השניים שהלך והחריף עם השנים.

ב-1135 פרץ מרד בדרום נורמנדיה, ובשלב זה היחסים בין מתילדה ואביה היו כה עכורים עד שהיא ובעלה נתנו את תמיכתם לברונים המורדים. המלך הגיע לנורמנדיה ובילה את הסתיו בלוחמה ומצור, כאשר הוא מחזק את הביצורים והטירות בדרום נורמנדיה תוך כדי. בנובמבר הגיע הנרי לאחד היערות המלכותיים כדי לצוד, אבל שם החל לחוש ברע. במשך שבוע היטלטל בין חיים ומוות, אבל בסופו הוא הסדיר את ענייניו האחרונים ומת ב-1 בדצמבר בגיל 67. איבריו הפנימיים נטמנו בכנסייה בנורמנדיה, וגופתו החנוטה הועברה לקבורה במנזר רדינג באנגליה.

למרות מאמציו ותקוותיו של הנרי, העברת הכתר למתילדה נתקלה בהתנגדויות עוד בטרם גופתו התקררה. אצילי אנגליה לא היו מוכנים לקבל עליהם מלכה ממין נקבה, במיוחד כשהיא נשואה לדוכס אנז'ו, וכל אחד אחר בעל זיקה לכתר היה עדיף בעיניהם.

סטיבן מבלואה Stephen of Blois נולד ב-1095 לאדלה מנורמנדיה, שהיתה בתו של ויליאם הכובש. הוא גדל ככל הנראה בחצרו של הנרי כבן טיפוחיו. הוא היה בן למשפחת המלוכה, אבל לא מספיק עשיר או בעל כח פוליטי, ולכן נזקק לפטרונות המלך. תחת חסותו של הנרי הוא הפך לאביר ב-1112, וברבות השנים צבר אדמות ורכוש רב, לרוב שלל שהוחרם ממי שסר חינו בעיני המלך. ב-1125 המלך חיתן אותו למתילדה, בתו של רוזן בּוּלוֹן רב הכח. ב-1135 הוא כבר היה דמות מוכרת ומוערכת בחברה הנורמנית. הוא היה ידוע כאדם עשיר, נעים הליכות ואיש מעשה, וגם מאוד מחובר לאנשיו. הוא היה נוצרי אדוק ומקושר לצמרת הכנסייה.

כאשר החלה להתפשט הידיעה על מותו של המלך הנרי, לא כל הטוענים לכתר היו בעמדת פתיחה נוחה. מתילדה הקיסרית ובעלה היו באנז'ו, תומכים במרד שנלחם נגד הצבא המלכותי, צבא שכלל גם אצילים שתמכו בזכותה של מתילדה לרשת את אביה. סטיבן לעומתם היה בבולון, ומשם יצא מיד עם כח צבאי לכיוון אנגליה. הוא הגיע ללונדון ב-8 בדצמבר ושם הפיץ את קסמו האישי כדי לגייס את תמיכתם של כל המי ומי בטענתו לכתר.

אחיו הצעיר של סטיבן, הנרי מבלואה, מונה ע"י המלך הנרי לראשות מנזר גלסטונברי העשיר, ומאוחר יותר גם לבישוף וינצ'סטר, מה שהפך אותו לאחד האנשים העשירים והחזקים באנגליה. כעת הנרי הצעיר סייע לאחיו להשתלט על אוצר הממלכה, ומשם הדרך להכתרתו כמלך אנגליה היתה סלולה. כדי לגבש את תמיכת מוסדות הכנסייה בו ובטענתו לכתר, סטיבן פיזר הבטחות של מתן אוטונומיה לכנסייה, ובמקביל שכנע את משרתו האישי של המלך הנרי עליו השלום להישבע שהנרי שינה את דעתו על ערש דווי, שהוא שחרר את האצילים משבועתם למתילדה הקיסרית, ושבחר באחיינו האהוב סטיבן כיורשו. סטיבן הוכתר בכנסיית וסטמינסטר ב-22 בדצמבר 1135.

בינתיים בנורמנדיה התכנסו תומכיו של אחיו הבכור של סטיבן, תאובלד Theobald, כדי להכריז עליו כמלך הבא. הם התמהמהו, וכשנודע להם ב-21 בדצמבר שסטיבן יוכתר למחרת, התמיכה בתאובלד התפוגגה במהרה. בסופו של דבר הוא הצהיר נאמנות למלך החדש כדי למנוע מלחמת אזרחים, וקיבל מסטיבן פיצוי כספי נדיב.

בחג הפסחא של 1136 סטיבן אירח לראשונה את השמנא והסלטא של אצילי אנגליה בחצרו, כמקובל. זה היה אירוע רב רושם, בו סטיבן צייר את עצמו כממשיכו של הנרי ז"ל, חילק מתנות אדמות ונכסים לאורחיו, והם הרעיפו עליו שבחים ושבועות נאמנות.

הנרי הצעיר שכנע הן את תאובלד והן את לואי ה-6 מלך צרפת לכתוב מכתבים לאפיפיור אינוקנטיוס ה-2 ובהם הצהרה על היותו של סטיבן המלך החוקי והלגיטימי של אנגליה ונורמנדיה. תאובלד כאמור תמך באחיו, ולואי ראה בסטיבן גורם מאזן בין דוכסות אנז'ו רבת העוצמה בדרום-מערב ובין צפון צרפת שתחת שליטת הכתר. התוצאה היתה הכרה של הכס הקדוש בסטיבן, חיזוק נוסף וחשוב למלך הטרי.

מבחינה בטחונית, מלכותו של סטיבן החלה ברגל שמאל. הסקוטים, שהיו בעלי ברית של הנרי, ראו בחילופי השלטון הזדמנות ופלשו לנור'תמבריה כבר בינואר 1136, ובמקביל החלו הוולשים למרוד באנגלים. סטיבן נאלץ למהר צפונה עם צבאו ולהדוף את הפלישה. על מנת לסיים את העניין במהירות, סטיבן בחר לרצות את הפולשים וסיכם עם דיוויד מלך סקוטלנד שהסקוטים ייסוגו, אבל ימשיכו להחזיק באזור קרלייל אותו כבשו. בינתיים סטיבן שלח שניים מטובי אנשיו לדכא את המרד הוולשי, אבל הם לא הצליחו למחוץ את המרד, שהמשיך אל תוך 1137. במקום להטיל את כל כובד משקלו ולהכריע את הוולשים, סטיבן צמצם את כוחותיו באזור והלכה למעשה ביצע התנתקות חד צדדית.

במקביל, בתחילת 1136 פלשו מתילדה הקיסרית ודוכס אנז'ו לנורמנדיה. סטיבן היה עסוק עד מעל לראש באנגליה, ולכן שלח את אחד מברוניו להצטרף לתאובלד במאמצי ההגנה על הדוכסות, והמלך הצטרף אליהם רק ב-1137. בהזדמנות זו הוא נפגש עם לואי ה-6 מלך צרפת והשניים סיכמו על ברית לא-פורמלית שתהיה משקל-נגד לאיום מצד דוכסות אנז'ו המתעצמת. לואי הכיר בבנו של סטיבן, יוסטס, כדוכס נורמנדיה, וכמקובל יוסטס הכיר בלואי כאדונו הפאודלי.

לעומת ההצלחה בזירה המדינית, גם בנורמנדיה סטיבן נחל כשלונות צבאיים. בסוף 1135 כבש ז'ופרואה את מחוז ארג'נטן, הממוקם בנורמנדיה על גבול אנז'ו, וסטיבן היה נחוש להשיב את המחוז לידיו. הוא גייס שכירי חרב פלמים, אבל חיכוכים אישיים בינם לבין הברונים הנורמנים הביאו לכך שצבאו של סטיבן נלחם נגד עצמו, וחלק מהברונים נטשו את שדה המערכה. ללא צבא, סטיבן נאלץ להגיע להסכם עם ז'ופרואה, בו התחייב לשלם לאנז'ו 2000 מארק לשנה תמורת שלום בגבולות נורמנדיה.

גם יחסיו של סטיבן עם הכנסייה, שהחלו באידיליה הרמונית, הפכו מהמורתיים בהדרגה. כשהוכתר, סטיבן הבטיח לדון בבעלות על האדמות שנלקחו מהכנסייה תחת ויליאם רופוס, אבל עיכב ודחה את הדיון. אדמות אלו עברו לידי אצילים, וסטיבן חשש לאבד את נאמנותם במקרה וייאלץ לרצות את הכנסייה. בנוסף סטיבן השתלט על אדמותיו ורכושו של הארכיבישוף מקנטרברי שמת ב-1136, והדבר הביא לחוסר נחת בקרב ראשי הכנסייה. הוא מינה לתפקיד את אחד ממקורביו על חשבון הנרי הצעיר, שזכה במינוי כשליח האפיפיור בתור פרס ניחומים. 

שנותיו הראשונות של סטיבן כמלך היו מורכבות. על פניו הוא הצליח למנוע פלישות ומרידות, כרת ברית עם מלך צרפת, ושמר על יחסים טובים עם הכנסייה והברונים. בפועל הוא הפקיר חלק מהצפון לחסדי הסקוטים, נטש את ויילס, ונורמנדיה היתה במצב רעוע. אוצר הממלכה המשמעותי שהותיר הנרי ז"ל הלך והידלדל במהירות, בעקבות הצורך בשכירי חרב ומימון אורח חייהם הראוותני של סטיבן ואנשי חצרו, עד שנגמר כליל ב-1138. מספר הולך וגדל של ברונים חש שהבחירה בסטיבן לאו דווקא שירתה את אנגליה בכלל ואותם בפרט.

דיוקן יחסית מודרני של המלך סטיבן

חלק כה: שלום באנגליה, מלחמה בנורמנדיה

פעולותיו של הנרי בשנותיו הראשונות על כס המלכות היו נחרצות ואפקטיביות. מצד אחד הוא הסיר את האיום על שלמות הממלכה כאשר ניצח את אחיו רוברט ואיחד את נורמנדיה ואנגליה תחת כתר אחד; מהצד השני הוא סילק אצילים סוררים, ודאג לשבץ את אנשי שלומו בכל עמדת מפתח. הדבר הביא לעשורים של שלום ושגשוג באנגליה עצמה, שנמשכו עד מותו.

חצר המלכות של הנרי, כמו של הקודמים לו, נעה תדירות ממקום למקום. משפחת המלוכה, הפמליה הצבאית והכנסייתית, המשרתים ונושאי הכלים, כל אלה היו מגיעים לטירה מלכותית (למשל טירת וינדזור) למספר שבועות או חודשים. בשבתו שם המלך היה שופט בין גורמים יריבים, מבקר אצל אצילי האזור והמנזרים המקומיים, ומקרין את סמכותו. הנרי הקים בתי משפט אשר תפקדו בשמו כאשר החצר שהתה במקום אחר, והדבר חיזק את שליטתו הישירה של הכתר על ענייני היומיום.

שני נושאים עיקריים העסיקו את המלך. הנושא הראשון והחשוב בהם היה המיסוי, שאיפשר את פעילות השלטון בכלל ואחזקת הכוחות הלוחמים בפרט. מערכת המיסוי, שפותחה בימיו של ויליאם הכובש ושוכללה בעזרת "ספר יום הדין", קפצה מדרגה או שתיים בימיו של הנרי, כאשר המתמטיקה הערבית החדשנית הפכה רווחת באירופה. אנגליה היתה בחוד החנית הבירוקרטי של ימי הביניים: כספים הופקדו ישירות לאוצר הממלכה בווינצ'סטר; רישומי החובות והזכויות נוהלו במרוכז, מה שאיפשר דיוק ותכנון לטווח ארוך; אוצר המדינה הנפיק קבלות למשלמים וגם שטרי חוב של המלך על סכומים שהופקדו. שטרי החוב הללו היו סחירים ועברו מיד ליד, וכך הצטרפו לכלכלת מטבעות המתכת גם שטרות נייר, כמעט כמו שאנחנו מכירים אותם היום.

הנושא השני היה הכנסייה. מוסד הכנסייה הקתולית היה הגוף החזק ביותר באירופה, ואנשיו החזיקו בכח רב (לעיתים אפילו יותר מזה של רוזנים ודוכסים) ונמצאו בעמדות מפתח אדמיניסטרטיביות בכל ממלכה אירופית. צבירת הכח הובילה להתנגשויות החל מאמצע המאה ה-11 בין הכנסייה לשליטים רבים בשאלה האם הסמכות למנות בישופים וראשי מנזר בולטים נתונה ביד הארכיבישופים, כפי שהורה האפיפיור, או המלכים.

מחלוקת הסמכות לא פסחה על אנגליה, והנרי התנצח על כך עם אנסלם, הארכיבישוף מקנטרברי, במקביל לשיתוף הפעולה הפורה של השניים. הוויכוחים החריפו ב-1105 וכעסו של הנרי הוביל אותו לשלוח את אנסלם לגלות שניה. הכתר השתלט על רווחיו של הארכיבישוף בהיעדרו, בניגוד למדיניותו המוצהרת של הנרי כשעלה לשלטון, ואנסלם איים להטיל על המלך חרם כנסייתי, צעד חריג וחמור. הצדדים נפגשו למו"מ, שבסופו הנרי ויתר על זכותו למנות בכירים בכנסייה, אבל דרש מהכנסייה מיסים והכרה בסמכותו החילונית. ההסכם, שנחתם בלונדון ב-1107, היה תקדים שהועתק למקומות רבים ברחבי היבשת שנים הבאות. אנסלם חזר לתפקידו, והשניים הוסיפו לעבוד יחד עד מותו של אנסלם ב-1109.

אנגליה אמנם נהנתה מתקופה של שקט ושגשוג, אבל הנרי בכל זאת העביר את שנותיו בלחימה כמעט בלתי פוסקת. ב-1108 המלך פתח בקמפיין צבאי לתוך דרום ויילס על מנת לנסות לצמצם את כוחם של הנסיכים הוולשים ולהגדיל את ההשפעה הנורמנית באזור. מספר יישובים נורמנים הוקמו לאורך החוף המערבי, אבל ב-1114 הופר השקט כאשר הוולשים תקפו את ההתנחלויות. הנרי קידם כוחות לכיוון ויילס, אבל אז נסיכי ויילס דרשו לשאת ולתת. הפשרה שהושגה הבטיחה אוטונומיה ועצמאות וולשית באזורי ההרים בתמורה לשבועת אמונים של הנסיכים לכתר האנגלי. רק באמצע המאה ה-13 הוחל החוק האנגלי על ויילס.

בגבול הצפוני שכנו הסקוטים, שהיו בעלי ברית של הנרי. אשתו מטילדה היתה כזכור בת למשפחת המלוכה הסקוטית, והנרי שידך לאחיה, המלך אלכסנדר ה-1, את אחת מבנותיו הלא-חוקיות על מנת לחזק את הקשר בין המשפחות והממלכות. לאחר מותו של אלכסנדר נוצר מאבק ירושה ארוך וסבוך בין אחיו דיוויד לבין אחד מבניו הלא-חוקיים, והנרי תמך בדיוויד ועזר לו להגיע לכס השלטון. היחסים בין אנגליה וסקוטלנד, שידעו עליות ומורדות במאות השנים הארוכות, היו בשיא של שיתוף פעולה והרמוניה בימיו של הנרי.

המצב בנורמנדיה היה שונה בתכלית. ב-1108 עלה לשלטון בצרפת לואי ה-6, ודרש מהנרי להצהיר נאמנות לאדונו הפאודלי החדש ולהעלות מס לפריז, בנוסף לשתי טירות על גבול נורמנדיה. הנרי סירב, והדברים כמעט הגיעו לכדי מעשי איבה, אבל שני הצדדים החליטו להימנע מכך. הנרי שידך את בתו החוקית מטילדה לבנו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה היינריך ה-4, על מנת ליצור טבעת חנק סביב הצרפתים. מהלך זה יצר מאזן אימה, ששמר על השקט מצד הכתר הצרפתי.

נורמנדיה היתה נתונה תחת איומים נוספים. ב-1115 פרץ מרד של מספר אצילים בנורמנדיה, אשר תמכו בזכותו של רוברט קליטו, בנו של רוברט קורטהוז ואחיינו של הנרי, לדוכסות נורמנדיה. המורדים נתמכו ע"י מלך צרפת, דוכס פלאנדריה ודוכס אנז'וּ פולק Fulk, ששלט גם במחוז מיין. הנרי שלח כוחות מעבר לתעלה ב-1117 ושוב ב-1118, אך לא הצליח להכריע את המורדים. עם זאת ב-1119 הצליח הנרי לשכנע את פולק להחליף צדדים ע"י סכום כסף מכובד ושידוך בנו ויורשו של הנרי ויליאם אדלין לבתו של פולק, שגם שמה היה מטילדה. פולק עלה לרגל לירושלים והפקיד את מחוז מיין בידיו של הנרי, אשר היה חופשי כעת להתמקד באויביו האחרים.

באותו קיץ הנרי התקדם לתוך מחוז וקסאן הסמוך עם כמה מאות אבירים, ושם נפגש עם אביריו של לואי מלך צרפת. הצדדים לחמו בקרב ברמול Brémule ב-20 באוגוסט 1119, וטקטיקות הקרב של הנרי הצליחו להפיל בפח את הפרשים הצרפתים. רוברט קליטו והמלך לואי ברחו משדה הקרב, והנרי חזר לרואן כמנצח. המרד התפוגג עד מהרה אחרי הקרב, והשלום שב לאזור. ביוני 1120 נחתם הסכם שלום, בו ויליאם אדלין בן ה-17 הפך לדוכס נורמנדיה והכיר בלואי כאדונו הפאודלי.

האידיליה לא נמשכה זמן רב. ב-25 בנובמבר 1120 הפליג ויליאם אדלין עם פמלייתו אל אנגליה בכלי שייט שנודע בשם "הספינה הלבנה". צוות הספינה והנוסעים שתו לשוכרה, והספינה פגעה בשרטון וטבעה. באסון נהרגו מאות, ביניהם גם ויליאם אדלין, שהיה בנו החוקי היחיד של הנרי. כששמע הנרי את הבשורה המרה הוא התמוטט מרוב צער.

אסון הספינה הלבנה הותיר את הנרי אלמן ללא יורש לגיטימי. בתו מטילדה נישאה לקיסר היינריך ה-5 הגרמני ב-1114 ויכלה לרשת את הכתר האנגלי בתאוריה, אבל הנרי חשש שהאצולה והעם לא יקבלו עליהם מלכה. במטרה להעמיד יורש נוסף הנרי בן ה-54, שהתאלמן מאשתו מטילדה ב-1118, נשא לאישה את אדליזה מלובאן Adeliza of Louvain בת ה-21 בכנסיית וסטמינסטר ב-24 בינואר 1121. ככל הנראה הוא בחר בה גם משום שהיתה טובת מראה וגם בגלל מוצאה האצילי המכובד, והיא ליוותה אותו במסעותיו התכופים ברחבי אנגליה ונורמנדיה.

שיתוף הפעולה בין הנרי ופולק, שבסיסו היה השידוך של ויליאם אדלין למטילדה בת פולק, התפרק באותה שנה. מטילדה חזרה לבית אביה באנז'ו, אבל הנרי סירב להחזיר איתה את הנדוניה – שורה של נכסים וביצורים במיין. פולק חיתן את בתו עם רוברט קליטו ונתן להם במתנה את מיין, מה שהביא לעימות גלוי בינו ונאמניו לבין הנרי. בשנים 1123-1124 הנרי שהה בנורמנדיה ונלחם באצילים מורדים ותוקפים אחרים על גבולות הדוכסות, עד שהצליח לנצח אותם.

מאוחר יותר, במרץ 1127, ויליאם קליטו ירש את דוכסות פלאנדריה לאחר רצח הדוכס הקודם, וכבר באותו קיץ פצח במתקפה חדשה על נורמנדיה, בעידודו של לואי מלך צרפת. המתקפה לא היתה מוצלחת, ונמשכה אל תוך 1128. באחד הקרבות נפצע ויליאם קליטו בזרועו, הפצע הזדהם, והוא מת ב-28 ביולי 1128. בכך נסתם הגולל על הטוענים לדוכסות נורמנדיה, אבל הדבר לא הקל על בעיית הירושה באנגליה.

נישואיו השניים של הנרי לא הביאו ילדים יורשים, למרות פריונו המכובד של המלך מחוץ למוסד הנישואין והעובדה שאדליזה הולידה ילדים לאחר מותו של הנרי. מטילדה בת הנרי התאלמנה מהיינריך ה-5 ב-1125 וחזרה לאנגליה, והנרי הכריז עליה בתור היורשת שלו בכינוס האצולה של חג המולד 1126. האצילים נשבעו להכיר בה כמלכה בבוא היום, אבל היו לכך התנגדויות רבות בתוך חצר המלכות ומחוץ לה.

ב-1128 הנרי השיא את מטילדה בת ה-25 לבנו של פולק, ז'וּפרוּאָה (ג'פרי) בן ה-15, שכינויו היה "פְלאנְטֶזָ'אנֶה", ובכך שיקם את היחסים בין המשפחות. מטילדה, שכבר היתה קיסרית והיתה מבוגרת מבעלה בעשור, לא היתה מרוצה מהנישואין בלשון המעטה. היא עזבה את בעלה זמן קצר אחרי החתונה וחזרה לבית אביה בנורמנדיה. ב-1129 הוריש פולק לבנו את דוכסות אנז'ו ויצא בחזרה לארץ הקודש, שם הפך למלך ירושלים ב-1131, וערכו של הצעיר עלה משמעותית. מטילדה וז'ופרואה התפייסו ב-1131, וב-1133 נולד בנם הבכור שנקרא על שם סבו הנרי, לימים הנרי ה-2 מלך אנגליה. בהמשך נולדו עוד שני בנים, והנרי רווה נחת מלידת נכדיו, אך לא האריך ימים כדי לראות אותם גדלים.

איור של "הספינה הלבנה", שטביעתה שינתה את מהלך ההיסטוריה

חלק כד: תחילת מלכותו של הנרי הראשון

לא סביר היה שהנרי יזכה לרשת את אחת מעמדות הכח בה החזיקה משפחתו. אחרי הכל, הוא היה הצעיר בילדיו של ויליאם הכובש, והיו לו שלושה אחים גדולים. ככל הנראה הוא יועד להיות איש כמורה, וזכה לחינוך טוב מזה של אביו ואֶחיו. במקביל הוא קיבל גם חינוך צבאי ואביו הפך אותו לאביר מן המניין בהגיעו לגיל 18.

רצה הגורל, ואחיו הגדולים של הנרי הסתלקו מדרכו אחד אחד: הבן השני ריצ'רד נהרג בתאונת ציד כבר ב-1070; הבכור, רוברט דוכס נורמנדיה, יצא למסע הצלב הראשון ב-1096 והותיר את הדוכסות בידי הכתר האנגלי; והשלישי ויליאם רופוס, מלך אנגליה, נהרג גם הוא בתאונת ציד ב-1100 ללא יורש.

כזכור, הנרי היה זריז מספיק והיכה בברזל בעודו חם. בעוד ויליאם רופוס שוכב ביער עם חץ באחת מריאותיו ורוברט אינו בנמצא לרשת את הכתר האנגלי, הנרי מיהר ללונדון והומלך ע"י האצולה תוך 3 ימים. הוא אפילו לא הגיע לווינצ'סטר כדי להשתתף בלוויה של אחיו המלך.

הנרי פרסם הצהרה עם הכתרתו, בה הכריז על מדיניותו החדשה: התחייבות שלא לטמון את ידו המלכותית בצלחת הכנסייה ולא להשתלט על נכסיו של בישוף כשזה הולך לעולמו; ביטול הנוהג המחייב את יורשיו של ברון או רוזן לקנות את ירושתם מהכתר; הבטחת זכויותיהן של נשות ובנות האצילים; ביטול חלק מחובות האצילים לכתר; ביטול האפשרות של אציל לקנות את חירותו בכסף אם ביצע פשע כלשהו; מתן פטור ממס לאבירים בשירות הממלכה; וכינון שלום בכל שטחי אנגליה. ההכרזה הגבירה את תמיכת האצולה והכמורה במלך הטרי, ונחשבת למסמך שהביא בסופו של דבר להכרזת המגנה כרטה כמאה שנים מאוחר יותר.

הנרי הדיח בישופים לא-פופולרים שהיו מזוהים עם ויליאם רופוס ומינה את נאמניו לתפקידי מפתח בכנסייה ובחצר המלכות. הוא כתב לאנסלם, הארכיבישוף מקטנרברי ששהה בגלות, התנצל בפניו על יחסו של ויליאם רופוס והזמין אותו לחזור לאנגליה.

בנובמבר 1100 הנרי נשא לאישה בכנסיית וסטמינסטר את מתילדה, בתו של מלקולם ה-3 מלך סקוטלנד המנוח ואחותו של אדגר המלך הנוכחי. בכך הנרי הבטיח שפלישה של מי מאויביו לא תפתיע אותו מצפון, ובמקרה הצורך יבואו הסקוטים לעזרתו. בנוסף, אמה של מתילדה היתה ממשפחת המלוכה הוותיקה של ווסקס, וברית הנישואין חיזקה את הלגיטימציה של הנרי ויורשיו כמלכי אנגליה.

יש לציין שבניגוד לאחיו ויליאם רופוס, להנרי היה תיאבון מיני שלא ידע שובע, והוא הוליד לפחות תשעה בנים ו-13 בנות מנשים שונות במהלך השנים. הוא הכיר ותמך ברוב ילדיו הלא-חוקיים, והשיא אותם לילדיהם של בעלי בריתו. הדבר היה מקובל ואף מצופה מהמלך ומכל אציל בכיר באותה תקופה.

רוברט חזר לנורמנדיה בספטמבר 1100 לאחר מסע הצלב הראשון והמוצלח, בו לקח חלק משמעותי מאוד. יש לשער שרתח מזעם על חוצפתו של הנרי, שהרי ויליאם רופוס ורוברט הכריזו שיהיו זה יורש של זה, וכעת שוב חמק הכתר האנגלי – שהיה צריך להיות של רוברט מלכתחילה – לידיו של אחיו הצעיר. מצד שני הוא היה חייב לנוח ממסע הצלב ולגייס צבא חדש, דבר שלוקח זמן והרבה כסף.

לקראת קיץ 1101 הנרי הציב את כוחותיו ב-פוונסי Pevency שם ציפה לפלישה של רוברט, ואימן אותם בעצמו. הכח לא היה גדול, משום שאצילים רבים לא הופיעו על אף התחייבותם לתמוך בכתר. אנסלם פנה למטילי הספק שבין הברונים והזכיר להם את החשיבות הדתית בתמיכה במלך שהוכתר בשם האל, וחלקם השתכנעו ובאו.

רוברט נחת לבסוף באזור פורטסמות ביולי עם כוח צבאי של כמה מאות לוחמים, ואל הכח הקטן הצטרפו מספר לא מבוטל של אצילים שתמכו בטענתו של רוברט לכתר. במקום לקחת יוזמה ולהפתיע את כוחותיו של הנרי, רוברט השתהה ואיפשר לכוחות האנגלים להגיע עד אליו. הצבאות נפגשו באלטון Alton, אבל בטרם החלו מעשי איבה נפגשו הצדדים למו"מ. התוצאה היתה הסכם בין שני האחים, בו הכיר רוברט בזכותו של הנרי לכתר האנגלי, ומהצד השני הנרי ויתר על שאיפותיו לאדמות בנורמנדיה. כמו כן האחים מינו זה את זה ליורש, והנרי התחייב לשלם לרוברט £2,000 לשנה ולסייע לו מול אויביו הצרפתים. לאחר מספר חודשים בהם התארח רוברט באנגליה תחת חסותו של הנרי, הוא שב לנורמנדיה עם אנשיו.

הנרי נודע כאכזרי ובעל זכרון נוקב, והזדרז לסגור חשבון עם אותם אצילים שסירבו לבוא לעזרו. חלקם הודחו, חלקם מצאו את עצמם כלואים במצודת לונדון, וחלק קטן הוגלה לנורמנדיה. הכתר השתלט על נכסיהם של הבוגדים, וזו היתה מן הסתם הזדמנות לקדם את אנשי שלומו של המלך ולפצות את אותם אצילים שהוכיחו את נאמנותם אליו. במקביל הוא פעל לחזק בריתות בינו לבין אצילים בנורמנדיה, שראו ברוברט מנהיג חלש ולא אפקטיבי, והכין את הקרקע לשעת כושר בה יוכל לפעול נגד רוברט.

ב-1103 הנרי השיא שתיים מבנותיו הלא-חוקיות לאצילים שחלשו על שטחי מפתח בגבולות נורמנדיה, והבטיח אדמות באנגליה והטבות נוספות לאצילים אחרים בתמורה לנאמנותם. ב-1104 רוברט צירף לשורותיו את אחד האצילים שהנרי גירש מאנגליה, והנרי נחת בחופי נורמנדיה בראש כוח צבאי והאשים את רוברט בהפרת ההסכם ביניהם. הוא נפגש עם שורה של אצילים במטרה לגייס אותם לצידו, וחזר לאנגליה כעבור זמן קצר.

ב-1105 הנרי שלח לנורמנדיה את אחד מאציליו הנאמנים עם כמה אבירים במטרה לעשות שם בלאגן ולערער על סמכותו של רוברט. הדוכס לכד את האציל ואת אנשיו, והנרי ניצל את העניין כדי לפלוש לנורמנדיה עם כח גדול, על מנת להחזיר את השלום והסדר לאזור. מרבית האצילים הצרפתים בגבולות נורמנדיה תמכו בהנרי, ומלך צרפת פיליפ ה-1, שהיה אדונו הפאודלי של רוברט והיה אמור לבוא לעזרו, שוכנע להישאר נייטרלי בסכסוך. הנרי כבש את מערב נורמנדיה יחסית בקלות והתקדם מזרחה לעיר באיו Bayeux, שם הוחזק האציל "הסורר". העיר סירבה להיכנע, והנרי הטיל עליה מצור, ובסופו של דבר שרף אותה עד היסוד. העיר קאאן Caen חששה מגורל דומה ונכנעה בלי קרב. צבאו של הנרי התקדם הלאה וכבש עיר אחר עיר עד חג המולד, אז אילץ החורף את הכוחות לעצור.

שני הצדדים העבירו את החורף בהכנות לקראת חידוש הקרבות. באביב 1106 הנרי חזר ופלש לנורמנדיה והמשיך בקמפיין הצבאי נגד כוחותיו של רוברט. הצדדים נמנעו מעימות ישיר, ורוב האקשן הסתכם במצור על עיר זו או אחרת, ופעילות לוגיסטית מרובה.

לבסוף בחר רוברט לעצור את צבאו של הנרי ב-28 בספטמבר בקרב טאנשְבְּרֶה Tinchebray. הכוחות היו שקולים, עם כמה אלפי לוחמים בכל צד, אבל ברגע המכריע מספר אצילים נורמנים הגיעו וחיזקו את הנרי, ובכך היטו את הכף. בתום קרב עיקש שנמשך כשעה שכבו בשדה הקרב מאות לוחמים מתים משני הצדדים, והקרב הוכרע כשרוברט וסגניו נלכדו בחיים. רוברט נכנע וסימן לכוחותיו לחדול ולסגת. בכך בא לסופו הסכסוך הממושך בין האחים, שהחל כשני עשורים לפני כן עם מותו של אביהם ויליאם הכובש.

רוברט, שהיה מצביא אמיץ ורב תהילה אבל דוכס כושל למדי, נכלא באנגליה ליתר ימי חייו. בסופו של דבר הוא מת בפברואר 1134 בטירת קרדיף בגיל המופלג 82. בנו ויליאם קליטו, שנולד ב-1102, ניסה בהמשך חייו להשיב לעצמו את דוכסות נורמנדיה אבל לא צלח, ומת ב-1128. כך נסתם הגולל על קרבות הירושה בין בניו של ויליאם הכובש, והנרי איחד את אנגליה ונורמנדיה לממלכה אחת תחת שלטונו. הדבר הביא תקופה של שלום ושגשוג, שאפיינו את המשך שנותיו של הנרי על כס המלכות.

מפת הממלכה הנורמנית בימיו של הנרי ה-1