כשאורגנו האירוסין המלכותיים בין אנגליה וצרפת ב-1158, הנרי הצעיר היה בן 3.5 וכלתו לעתיד מרגריט היתה בת 6 חודשים בלבד. לואי ה-7 מלך צרפת הבטיח כנדוניה את מחוז וקסאן, אשר ניתן לו בעבר ע"י ז'ופרואה דוכס נורמנדיה. הוא סבר שיעברו עוד שנים ארוכות עד שימומשו הנישואין וייאלץ להיפרד מהשטח, ועד אז הכל יכול לקרות, אבל תוכניותיו השתבשו.
לאלינור מאקיטניה היתה טענה לתואר דוכסית טולוז, וכח
צבאי בראשות הנרי ה-2 פלש לטולוז ב-1158 כדי לממש את זכותה של אשתו. לואי, שהיה
אדונו הפאודלי של הדוכס המכהן, הוביל כח משלו על מנת לעצור את הפלישה. הצדדים היו
מאוד קרובים לקרב, אבל מו"מ קצר הרגיע את הרוחות, והאנז'וונים נסוגו. מצד שני
ב-1159 הנרי קיבל אישור מהאפיפיור (בתמורה לתמיכה פוליטית) לקיים את טקס הנישואין בין
הנרי הצעיר ומרגריט, למרות גילם הצעיר. הטקס נערך ב-1160, למורת רוחו של לואי, והנרי
צעד עם כוחותיו אל תוך מחוז וקסאן כשליט. לואי כמובן רתח מזעם על התרגיל שעשה לו
הנרי, ומכאן והלאה התנהל מול יריבו בלעומתיות מופגנת.
תאבונו של הנרי רק הלך וגדל עם הצלחותיו. ב-1164 הנרי
פלש לדוכסות ברטאני, הכריח את הדוכס קונאן ה-3 להעביר את התואר לבתו קונסטנס, ואז אירס
אותה לבנו ג'פרי, הלכה למעשה מבטיח את השתלטותו על הדוכסות. בנוסף הוא ניסה להשתלט
על מחוזות נוספים ולנגוס בשטחים אסטרטגיים.
ב-1167 המתח בין המלכים הגיע לכדי מלחמה של ממש, ולואי
גייס עזרה מוויילס, סקוטלנד וברטאני. בעלי הברית החדשים תקפו את נורמנדיה, והנרי מצידו
שלח כח שתקף את העיירה בה רוכזה הלוגיסטיקה של לואי ושרף אותה עד היסוד. הברית
התפרקה, ולואי נאלץ לשאת ולתת עם הנרי ולבסוף לחתום על הסכם הפסקת אש, כשהוא מותיר
את בעלי בריתו מחוץ להסכם ומאפשר להנרי לרדוף אותם.
הנרי ביקש להסדיר את עניין הירושה לאחר מותו ע"י
חלוקת השטחים לבניו: הנרי הצעיר (הבכור) יקבל את אנגליה ונורמנדיה, ריצ'ארד יקבל
את אקיטניה, וג'פרי ישלוט בבריטאני. לצורך כך הוא היה צריך את הסכמתו של לואי
כאדונם הפאודלי, וב-1169 נפתחו שיחות שלום במונמיריי Monmirail. השיחות הסדירו את המס שישלמו השליטים לעתיד
לכתר הצרפתי, ועל הדרך הוכרזו אירוסיהם של ריצ'ארד ואליס בתו של לואי. אליס חזרה
עם ריצ'ארד לאנגליה, ושמועות כנראה-לא-נכונות טענו שהיא שימשה כפילגשו של המלך
הנרי.
לכאורה ההסכם היה טוב לשני הצדדים; מעמדו של לואי כאדון
פאודלי אמור להתחזק, והכרתו בדוכסים החדשים תסיר לגיטימציה של ברונים מקומיים
למרוד בהם. בפועל, מיד לאחר חתימת ההסכם לואי החל לפעול כדי להתסיס מרידות בקרב האצילים
באזורי קו התפר ולעורר מתחים בין בניו של הנרי. לפעולות אלו יהיו השלכות מרחיקות
לכת בשנות ה-70.
הנרי מצידו המשיך לחזק את האימפריה האנז'וונית. ב-1170
הוא חיתן את בתו אלינור עם אלפונסו ה-8 מלך קסטיליה וזכה בבן-ברית דרומי חשוב. בפברואר
1173 הוא הצליח לשבור את התנגדותו של ריימונד דוכס טולוז, וזה נשבע אמונים להנרי
ויורשיו. באותה שנה הנרי גם אירס את בנו ג'ון לאליסיה, בתו של רוזן סאבוי.
הלורד-צ'נסלור תומס בקט שירת את הנרי ה-2 נאמנה במשך שבע
שנים החל ב-1155, ונאמנותו המוחלטת לא נעלמה מעינו של המלך. למעשה הנרי היה כל כך
מרוצה מבקט עד שמינה אותו לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הכנסייתית הרמה ביותר
באנגליה, לאחר מותו של תאובלד ב-1161.
להפתעתו של הנרי, מרגע שעבר בקט לתפקידו הכנסייתי הוא
החל לסתור את המלך ולהציב לו תנאים וסייגים. הארכיבישוף ראה את עצמו ככפוף אך ורק
לאפיפיור, והתנצח עם המלך בעצימות הולכת וגוברת בענייני מינויים כנסייתיים ומיסוי
נכסי הכנסייה. העימותים בין השניים החריפו עד כדי הרמת קול באירועים פומביים ונתק
מוחלט לתקופות ארוכות. מדברי השניים זה על זה ניתן ללמוד על תיעוב אישי יוקד. כל
צד התנכל לצד האחר בכל אמצעי שהיה בידו: המלך החרים את אחוזתו של בקט והטיל עליו
קנס אישי של £30,000 (עשרות מיליונים בימינו) בשל דברים שעשה בתפקידו
הקודם, ובקט איים להטיל חרם כנסייתי על הנרי ומשפחתו.
לבסוף בקט
מצמץ ראשון וברח לגלות בפלאנדריה ב-1164. המלך והארכיבישוף לא נפגשו פנים אל פנים
במשך חמש שנים, ובזמן זה העניין הפך לעצם בגרונם של השניים. המלך נזקק לסמכותו ושירותיו
של הארכיבישוף כדי לנהל את ענייני המדינה, ובקט נזקק לממסד הכנסייתי באנגליה על
מנת לשמר ולהגדיל את כוחו הפוליטי. האפיפיור אלכסנדר ה-3, ששהה בגלות בצרפת בגלל
סכסוך עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, סירב לקחת צד בעניין, מכיוון שהיה זקוק
לכוחו הפוליטי של הנרי.
ב-1169 הנרי ה-2
ביקש להכתיר את בנו הבכור הנרי הצעיר כיורש העצר. באופן מסורתי טקס כזה נוהל
ע"י הארכיבישוף מקנטרברי. המלך שלח מסרי פיוס לבקט, אבל כשראה שאלה לא משיגים
את המטרה הוא קיים את הטקס בנוכחותו של הארכיבישוף מיורק. האפיפיור אישר לבקט
להוציא צו מניעה וחייב את המלך האנגלי לשאת ולתת עם הארכיבישוף הגולה.
המו"מ
הסתיים לבסוף ביולי 1170 בהבנות הדדיות, וב-1 בדצמבר בקט שב לאנגליה. דווקא בנקודה
זו בה הסכסוך נראה כפתור, בקט הטיל חרם כנסייתי על שלושה אצילים מתומכיו של המלך,
והעלה את חמתו של הנרי.
ב-29 בדצמבר
1170 ארבעה אבירים מנאמני הכתר הגיעו בסתר לקנטרברי וביקשו לעצור את הארכיבישוף
בתוך הקתדרלה, אבל הוא טען שהכנסייה היא מקום מפלט ואין להם סמכות. בתגובה הארבעה
שלפו את חרבותיהם והרגו אותו ללא רחם. האירוע זעזע את עולם הכמורה באנגליה ומחוצה
לה, והאפיפיור הכריז עליו כקדוש תוך 3 שנים, זמן שיא במונחי הכנסייה הקתולית.
הנרי הקים
עליו את זעמם של הכנסייה הקתולית ואויביו כאחד. לואי עיקל את נכסיו של הנרי בצרפת,
ומלכים אחרים הפעילו עליו לחץ דיפלומטי כבד לרצות את הכנסייה. הנרי חמק מאחריות
ישירה למעשה הנתעב, מאחר ולא היה מעורב בו ישירות, אבל מחשש לחרם מטעם האפיפיור
הוא נשא ונתן עם הכנסייה ועשה ויתורים נרחבים. יש הרואים במשבר זה כבסיס למשבר
שהביא כמעט 400 שנה מאוחר יותר להקמת הכנסייה האנגליקנית ע"י הנרי ה-8.
במקביל למשבר עם הכנסייה שנמשך כעשור, עניינים נוספות התפתחו
במערב. האי האירי היה מורכב מאוסף של ממלכות קטנות שנלחמו ביניהן באופן תדיר, ושלטון
מלוכני מרכזי שסמכויותיו היו מאוד מוגבלות. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-12 הדיחה
קואליציה בראשות המלך המרכזי את דרמט מק מרקדה Diarmait Mac
Murchada, מלך לנסטר Leinster (מדרום לדבלין) לאחר שהפסיד בקרב. דרמט פנה לבקש את תמיכת
האנגלים, והנרי ה-2 אישר לו לגייס שכירי חרב מקרב אנשיו.
רוברט דה-קלר, רוזן פמברוק שעל גבול ויילס, שוכנע ב-1169
לצאת בראש כח צבאי כדי לסייע לדרמט, וביחד הם הצליחו לכבוש מחדש את לנסטר. כאשר
דרמט מת בקרב ב-1171, דה-קלר הכריז על עצמו כשליט ממלכת לנסטר. המלכים האירים לא
אהבו את ההכרזה בלשון המעטה, ואיימו למחוק את הכח האנגלי הקטן שאחז בשטח.
כבר בשנות ה-50 האפיפיור אדריאן ה-4 אישר להנרי מלך
אנגליה לפלוש לאירלנד, על מנת לכפות על האירים את מוסדות הכנסייה הקתולית, וכעת (בדיוק
לאחר רצח תומס בקט) לחץ עליו האפיפיור הנוכחי אלכסנדר ה-3 לבצע את הדבר.
הנרי חשש שאציליו יכבשו לעצמם שטחים באירלנד ויבססו את
כוחם שם במקום לבצע את תפקידם בפיקוח על ויילס. לפיכך הוא לקח כח צבאי מכובד והגיע
לדרום ויילס. הכח הכריע מספר מורדים מקומיים, ומשם הפליג לאירלנד באוקטובר 1171.
מספר אצילים אירים פנו להנרי וביקשו הגנה מפני הכח הפולש, ודה-קלר הציע את נאמנותו
להנרי אם יורשה לו להמשיך להחזיק בשטחים שכבש. הנרי קיבל את הצעתו של דה-קלר,
ולנסטר הפכה מממלכה אירית למחוז הכפוף לכתר האנגלי.
לאנגלים היה יתרון טכנולוגי צבאי על האירים, והנרי הורה
על בניית מערך טירות כדי לחזק את הכוחות האנגלים ולשמור על השטחים החדשים שתחת
שליטתו. ב-1175 נחתמה אמנת וינדזור, בה הנרי הכיר במלך המרכזי האירי כסמכות
העליונה באי, ובתמורה המלך המרכזי יהיה כפוף לכתר האנגלי וישמור על השלום והיציבות
באירלנד.
התוכנית לא עבדה כמצופה, והנרי נאלץ לחזור לאירלנד
ב-1177 ולהשליט סדר בעצמו. ועידה שהתקיימה באוקספורד באותה שנה יצרה עוד מספר
מחוזות אירים שנשלטו ישירות ע"י האנגלים, כמעט מחצית משטח האי האירי, כפתרון
לבעיה.
מותו האלים של תומס בקט, איור מסוף
המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה