חלק מה: איך שגלגל מתהפך

משפטו של סיימון דה-מונפורט החל באביב 1260, והוא נחקר באשמת התנגדות למלך וחבלה בהסכם השלום עם צרפת. במהלך המשפט הוא ענה לשאלות בצורה סרקסטית, נתן תשובות לקוניות מזלזלות, ולרוב התנהג כמו מי שמשחיתים את זמנו לריק.

בחודש יולי תפס הנסיך הוולשי לואלין ה-2 טירה אנגלית בוויילס, ובתגובה הנרי ביטל את המשפט והכריז על גיוס כח צבאי. כדרכו ההססנית של הנרי, הוא ביטל את התכנית הצבאית זמן לא רב אחרי ההכרזה, ואיכשהו המשך המשפט נפל בין הכסאות.

בשלב זה נראה שסיימון חזר לעמדת השפעה בחצר המלכות, כשהוא נסמך על ידידיו הרבים משני צידי התעלה והקשר הטוב עם הנסיך אדוארד. הוא ניצל את הוואקום בהנהגת האצולה כדי לחזור ולקדם את הרפורמות, שהנרי וריצ'ארד דה-קלר ניסו למסמס כמיטב יכולתם, וכדרכו חסרת-הבושה הוא החל לחתום על צווים בכל תחום, לעיתים ללא ידיעת המלך.

בכינוס הפרלמנט בחודש אוקטובר, דה-מונפורט מינה ללא אישור המלך את הנרי מאלמיין, בנו של ריצ'ארד מקורנוול, למשרת שריף. הוא אף הצליח להחליף את השופט הראשי באחד מאנשי שלומו. ועם כל זאת, היו סייגים לכוחו של דה-מונפורט. דה-קלר ושותפיו הצליחו לרדד חלק מתקנות אוקספורד ולבטל סעיפים בהן, ובכך פגעו בליבת הרפורמה, אם כי לא בצורה חמורה.

הנרי ואשתו אלינור הבינו לאן נושבת הרוח, וביחד עם ריצ'ארד מקורנוול ופיטר מסאבוי הם גיבשו והוציאו לפועל בחדות לא-אופיינית תוכנית משולבת. בינואר 1261 הנסיך אדוארד נשלח לצרפת לבלות בטורנירים שכל כך אהב, ובמקביל נשלח שליח סודי לוותיקן כדי לבקש מהאפיפיור מחילה ושחרור מהשבועה שנשבע הנרי לאצילים לקיים את הרפורמות. עמדת הכס הקדוש כידוע היתה תמיכה לא-מסויגת במלכות אבסולוטית בחסד האל, ולכן הזוג המלכותי היה סמוך ובטוח שיקבל תשובה חיובית תוך מספר שבועות.

לקראת כינוס הפרלמנט בפברואר עברה החצר המלכותית למצודת לונדון המלאה אספקה ולוחמים נאמנים, והמלך והמלכה הזמינו לשם גם מספר ברונים זוטרים ואת האבירים ששירתו אותם. ללא ספק הם התכוננו לצרות.

בפרלמנט עצמו יצא המלך במתקפה חריפה נגד ראשי האצולה. הוא האשים אותם שאינם מסוגלים לשקם את אוצר הממלכה, שהאיטיות שלהם כמעט ומנעה את הסכם השלום עם צרפת, ושהם מתערבים יתר על המידה במינוייו של המלך. הוא האשים את מועצת ה-15 בחריגה מסמכויותיה, אך נמנע מלהביע התנגדות גלויה לתקנות.

בהתאם לכללי השיטה החדשה, הנושא הועבר לבוררות, ובזמן זה המשיכו הנרי ואלינור להיערך, בעוד הברונים מתמהמהים ומהססים אם להגיב למהלכי הכתר וכיצד. ויליאם דה-ואלנס, מראשי משפחת לוסיניאן, חזר לאנגליה וזרק את השופט הראשי מטירת דובר לטובת אחד מאנשיו שלו, ועדיין הברונים לא עשו דבר. שובו של הנסיך אדוארד לאנגליה חיזק את עמדת הכתר, ובכינוס הפרלמנט בווינצ'סטר בחודש מאי הנרי חשף לבסוף את הקלפים שבידו.

הוא גילה לאצילים הנדהמים את הצו האפיפיורי, ששחרר אותו מכל מחויבות לתקנות הרפורמה. הוא מינה שופט ראשי וצ'נסלור משלו, והורה על פיזור מועצת ה-15. הנרי החליף את השריפים בנאמניו, אם כי במחוזות מסוימים ברחבי הממלכה המקומיים לא הסכימו עם המהלך ומינו שריפים שלאו דווקא זכו לתמיכת המלך.

מהלך חריף שכזה ניער את האצולה והניע את הברונים לפעולה. ראשי האצולה שמו את חילוקי הדעות בצד והתאחדו כנגד הכתר. דה-קלר ודה-מונפורט, ואיתם עוד ברונים רבים, הוקיעו את הצו האפיפיורי והתנגדו לצווים המלכותיים. האבירים ופשוטי העם תמכו בתקנות וברפורמה, ונתנו לברונים את הרוח הגבית הדרושה, אבל האצולה עדיין חששה ממלחמת אזרחים ותוצאותיה.

בעוד המלך והמלכה הסתגרו במצודת לונדון, הנסיך אדוארד בחר שלא לבחור צד והסתלק לגסקוניה. בשבועות הבאים הנרי נשא ונתן עם הברונים, בעוד מאחורי גבם הוא גייס שכירי חרב מהיבשת. הזוג המלכותי הגיע לכינוס הפרלמנט באוקטובר 1261 עם כח צבאי, שבו היו גם אצילים נאמנים לכתר. ריצ'ארד דה-קלר, שמעולם לא תמך ברפורמה בלב שלם, התפתה וערק לשורות המלך תמורת אתנן אישי כלשהו, והדבר סדק משמעותית את נחישותם של הברונים האחרים.

בנובמבר חתמו האצילים בלית ברירה על הסכם שהתיר למלך לעשות כרצונו, והלכה למעשה קברו את הרפורמה קבורת חמור. סיימון דה-מונפורט, הבולדוזר שדחף את יתר האצילים לכונן את תקנות אוקספורד ו-וסטמינסטר, עזב את אנגליה לטובת צרפת, והצהיר שיעדיף למות חסר-אדמה מאשר לחיות חיי שקר.

ניצחונם של המלך והמלכה היה שלם לכאורה, אבל לא החזיק מעמד זמן רב. המלך שלט באנגליה ע"י השריפים שפעלו בשיטה הישנה והרעה, של חליבת כל מטבע אפשרי מהאוכלוסיה, והמרמור בקרב השכבות הנמוכות היה ברור לכל בר-דעת. למשל, אחד הברונים הנאמנים למלך ביקר באדמותיו באזור סאסקס, ובמכתב שכתב ציין שהיה טוב יותר לוּ למלך היו לצידו כמרים מלאי עזוז כמו אלה שלצד מתנגדיו.

בתחילת 1262 הורתה המלכה לבנה אדוארד להרחיק מפמלייתו מספר אצילים זוטרים, על מנת לבודד את הנסיך מהשפעת האצולה ולהצמית אותו לכס המלכות. חלק מאותם זוטרים איבדו את אדמותיהם, ואחרים אולצו לשלם סכומים גבוהים כדי לכסות את חובותיהם, ואפשר לנחש שסטירות לחי כאלו שלחו אותם היישר למחנה המתנגדים לכתר.

הסכסוך בין הנרי וסיימון דה-מונפורט לא תם, והמלך שלח את מיטב המוחות המשפטיים כדי לנסות ולחלץ מסיימון כספים ורכוש. לואי ה-9 מלך צרפת ניסה לפשר בין הצדדים, אבל סיימון העקשן סירב לכל פשרה ידידותית. בחודשים אלה הפעיל דה-מונפורט מאחורי הקלעים את קשריו הענפים, והצליח לחלץ מהוותיקן צו חדש הסותר את זה שבידו של הנרי.

בחודש יולי 1262 מת ריצ'ארד דה-קלר, רוזן גלוסטר. בנו גילברט, "דה-קלר האדום", שהתנגד בגלוי למהלכי המלך והמלכה, ירש אותו למגינת לבם. בפני הזוג המלכותי עמדו מספר אפשרויות. הם יכלו לרדוף את הנער עד חורמה, לחסל אותו ואת משפחתו ולהשתלט על כל רכושם. מאידך הם יכלו לחבק אותו חיבוק דב על מנת להצר את צעדיו. אבל הם בחרו באפשרות הגרועה מכולן, שהיא להרגיז את משפחת דה-קלר אבל לא ללכת עד הסוף.

המלך סירב להכיר בירושה ולאשר את גילברט כרוזן גלוסטר. בנוסף העלה טענות מופרכות באשר לחלקה של אלמנתו של ריצ'ארד בירושה, ודרש נתח נכבד מאדמות המשפחה. וכדי להוסיף חטא על פשע, הואשם ריצ'ארד לאחר מותו בחתרנות נגד הכתר.

בזמן זה, קיץ 1262, קבוצה קטנה מבני לוויתו לשעבר של אדוארד חזרה הביתה לאזור החיץ בין ויילס ואנגליה והחלה לעשות שם צרות. גלוסטר, אחד המחוזות הגדולים באזור החיץ, לא פעל לרסן אותם, והוולשים עצמם החלו להרים את הראש ולהריח את הקדרה המבעבעת.

לקראת כינוס הפרלמנט באוקטובר ביקשו האצילים מסיימון דה-מונפורט שיחזור לאנגליה, והוא נעתר. הוא הגיע לפרלמנט וחשף בפני כל את המכתב האפיפיורי שבידו, התומך ברפורמות, על מנת לשמוט את הקרקע מתחת למחנה הנאמנים לכתר. מיד לאחר מכן חזר לצרפת והשאיר את תפוח האדמה הלוהט בידיו של המלך.

בעוד הנרי שוקל את צעדיו, המצב בגבול ויילס הגיע לרתיחה. בחודש נובמבר החל מרד גלוי באזור החיץ, ולואלין ה-2 הצטרף לחגיגה בשמחה רבה. מחוז הרפורדשייר Herefordshire, מחוז אנגלי בתוך ויילס, עלה בלהבות.

המלך שלח את בנו לטפל בבעיה, ואדוארד הצעיר יצא מיד. הוא יכול היה לצרף אליו את אותם האבירים שגירש מעליו על מנת לעזור לו לעשות סדר בוויילס, אבל בחר לרכב עם בני לוויתו הצרפתים. כדי להוסיף שמן למדורה, אדוארד הוכיח שלא למד דבר מהשגיאות של אביו וסבו, והרעיף על הזרים אדמות וטירות באזור החיץ. אדוארד ודאי הופתע כשהברונים האנגלים, ובמיוחד גילברט דה-קלר, סירבו לשתף איתו פעולה בדיכוי המרד.

המורדים הזמינו את סיימון דה-מונפורט להנהיג אותם, בהיותו מצביא ומנהיג מוכח, וכזה ששמר על טוהר מידותיו כשלא כרע ברך לפני גזירות המלך. סיימון ידע עד כמה עמוק המרמור בקרב האוכלוסיה, וידע שהוא יוכל לגייס את הכנסייה ואת האבירים לצידו. כך האמין שישיג שתי ציפורים במכה אחת: יילחם בהנרי השנוא, וישיג לעצמו ולמשפחתו עוד אדמות ורכוש. ב-25 באפריל 1263 הוא חזר לאנגליה ועמד בראש תנועה פוליטית רחבה.

סיימון זימן פגישה של בכירי הברונים המורדים באוקספורד, והזמין גם את ריצ'ארד מקורנוול, אחיו של המלך. משתתפי הפגישה פרסמו קריאה למלך לאשר מחדש את תקנות הרפורמה, אחרת זה לא ייגמר טוב. הנרי, בגבו לקיר, פרסם מחדש את תקנות וסטמינסטר, אבל לא את תקנות אוקספורד. הוא לא היה מוכן להרכין ראש מול מועצה של 15 אצילים.

בחודש מאי היה ברור שלא יימצא פתרון דיפלומטי למחלוקת בין הצדדים, ואנגליה מתגלגלת לכיוון מלחמת אזרחים נוספת, שתזכה לשם "מלחמת הברונים השנייה".

מעבר לעניין הרפורמות, המחנות נחלקו בסוגיית סילוק הזרים מהאי הבריטי. המהלך הראשון של המורדים היה לתקוף זרים בולטים כמתקפה על הכתר. למשל, ב-7 ביוני הם נכנסו לקתדרלת הרפורד Hereford, עצרו שם את הבישוף ואת עוזריו, צרפתים כולם, ועשו שמות בנכסיהם. אגב, המורדים נשאו את דגל המלך וכבשו טירות מלכותיות בשם הכתר, כלומר לא היו להם שאיפות להחליף את המלך והם נלחמו בשם מוסד המלוכה כנגד הנרי האדם.

הנרי ואלינור הסמיכו מספר לוחמים ואצילים לטפל במרד, ופרשו עם אדוארד למצודת לונדון המסוגרת. בעוד המרד מתרחב לכל רחבי אנגליה, סיימון ידע שהמפתח הוא כיבוש לונדון. הוא שלח לתושבי לונדון איגרת ובה ביקש את תמיכתם. במקביל הוא התקדם עם כוחותיו דרום-מזרחה, ועד אמצע יולי כבש את נמלי האזור ואת טירת דובר, נקודת המפתח בחיבור אנגליה ליבשת.

לונדון געשה ורעשה כשהצטרפה למרד. מאות זרים ויהודים הותקפו ונרצחו. הנרי כבר עמד להסכים לכל דרישות המורדים, אבל אלינור ואדוארד שללו כל אפשרות כזו. אדוארד הציע לגייס שכירי חרב נוספים, ולצורך המימון הוא לקח כמה לוחמים ופלש לכנסיית Temple Church, שם הוחזקו תכשיטי המלכה. הם חוללו הרס וחורבן במקום, גנבו כאלף פאונד, וברחו לווינדזור.

כששמעו על כך תושבי לונדון, חמתם עלתה, ומצודת לונדון הושמה תחת מצור. ב-4 ביולי הנרי נכנע והסכים להגלות את הזרים ולקבל עליו את מרות מועצת ה-15 ע"פ תקנות אוקספורד. כששמעה זאת אלינור, היא ניסתה לברוח דרך הנהר כדי לחבור לכוחותיו של הנסיך בווינדזור, אבל לא עברה אפילו את גשר לונדון. כשהתושבים שמו לב לסירה שלה, הם החלו ליידות בה פירות, אבנים, וכל דבר אחר שבא ליד. גרוע מכל, הם הטיחו בה עלבונות צורבים. למזלה של אלינור, ראש העיר של לונדון (שהיה מראשי המורדים בעיר) הציל את המלכה מלינץ' ולקח אותה לביתו של הבישוף המקומי.

בימי הביניים זו היתה חצייה של קו אדום. עד סוף ימיה לא שכחה המלכה את העלבון של ההמונים, שהעזו לחרוג ממקומם הטבעי. היחסים בין לונדון לחצר המלכות נשארו מתוחים עד אחרי מותו של אדוארד.

עם כניעתו של הנרי המורדים הקימו ממשלה משלהם, אבל ממשלה זו לא הספיקה לעשות הרבה, ותוך שלושה חודשים בלבד הקואליציה של דה-מונפורט התפוררה וקרסה.

טירת דובר, המשקיפה על החלק הצר בתעלה האנגלית

חלק מד: שלום בצרפת, מתיחות באנגליה

הנסיך אדוארד, שגדל בחסות אימו וקרוביה יוצאי סאבוי, הגיע לפרקו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-13. הוא היה בחור גבוה (ועל כן כינויו Longshanks, "רגליים ארוכות"), חסון, יפה-תואר ומהיר-חימה. הוא אסף סביבו פמליה של כמאתיים אבירים, ואיתם רכב ברחבי הממלכה כדי להקרין את כוחו ולקנות לעצמו כבוד.

לאחר המרד בגסקוניה ב-1254, אביו השיא אותו לאלינור מקסטיליה, בתו של אלפונסו. מלך קסטיליה דרש שחתנו הטרי יהיה מספיק עשיר כדי לכלכל את בתו האהובה, והנרי הרעיף על בנו אדמות כתר רבות ואף העניק את השליטה בגסקוניה לאדוארד הצעיר.

אדוארד אהב מאוד את טורניר האבירים, ספורט שבו נפגשו אבירים פשוטים עם בני אצולה ולכל אחד היתה הזדמנות להוכיח את יכולותיו. עם כל מידותיו המרשימות של אדוארד הגבוה והחסון, הוא לא היה מוצלח מאוד מול אבירים אחרים, ולרוב הפסיד. ייתכן שהדבר השאיר טעם רע בפיו והוא בילה את שארית חייו בנסיונות להוכיח שאין בלתו.

עדויות מאותה תקופה מתארות את אדוארד הצעיר כלוחם ללא חת שאינו נרתע משום אויב, אבל גם בתור אדם חלקלק ונטול-מוסר, שיבטיח כל דבר כדי להשיג את מבוקשו ולא יהסס לחזור בו מההבטחה בהזדמנות הראשונה. הנסיך מתואר כמי שראה את עצמו מעל לחוק, אפילו מעל למלך, ועשה את הטוב בעיניו. ישנם רישומים של סכומי כסף, שהכתר נאלץ לשלם על מנת לפצות אזרחים מן השורה על נזקי גוף ורכוש שגרמו הנסיך ואביריו ברחבי הממלכה.

אדוארד והנרי היו חלוקים בנושאים רבים, ואדוארד סלד מהגישה הפייסנית של אביו. במקרה מסוים, מספר מורדים מצאו מקלט בכנסייה בעיירה לה ראול La Réole בגסקוניה, ואדוארד הנזעם ביקש להרוס את הכנסייה על ראשם. הנרי נאלץ להתערב ולנזוף בנסיך הצעיר על כך שלא הורסים את בית האלוהים ללא סיבה טובה, ושעליו ללמוד מעט דיפלומטיה. במקרים אחרים התווכחו השניים על המיסוי שנדרשה גסקוניה להעביר לאוצר הממלכה ועל עניינים מנהליים נוספים.

אדוארד גיבש סביבו קאדר של אצילים זוטרים ובינם בן-דודו הנרי מ-אלמיין, בנו של ריצארד מקורנוול. בהיותו בעל אדמות מלכותיות באזור החיץ עם ויילס, הוא השתתף במערכות נגד לואלין ה-2 בשנים 1257-58, וכוחותיו לחמו לצד אלה של ברוני אזור החיץ. משפחות מארשל, מורטימר ודה-קְלֶר, שהיו קבוצה מגובשת ויחסית אוטונומית, לא ששו לשתף פעולה עם הנסיך הזחוח.

מהלכי בניית בסיס כוחו הפוליטי של אדוארד לא היו דבר חריג, ולמעשה אפילו צפוי ומתבקש. מה שהטריד את חצר המלכות היה קשריו של אדוארד עם קרוביו בני משפחת לוסיניאן. אדוארד היה זקוק לממון על מנת להרחיב את מעגל ההשפעה שלו, וכאשר אביו קפוץ-היד לא סיפק את הסחורה, בני לוסיניאן שמחו למלא את החסר והלוו לנסיך הצעיר סכומים גדולים. בעקבות אירועי הפרלמנט המטורף בקיץ 1258 אדוארד ספג מכה כפולה, כאשר מחד בני לוסיניאן גורשו מאנגליה, ומאידך תקנות אוקספורד העבירו חלק ניכר מכוחו של הכתר למועצת ה-15.

אגב, תקנות אוקספורד היו המסמך הרשמי הראשון שפורסם בשפה האנגלית, והדבר מלמד על עוצמת הרוח הלוקאל-פטריוטית שנשבה באנגליה באותה תקופה כנגד הצרפתים ואנשי היבשת.

למועצת ה-15 היו שלוש מטרות מיידיות: השגת תמיכה אפיפיורית בצורת השלטון החדשה, חתירה לשלום עם צרפת, ורפורמה פנימית. כדי לקבל את חותם הכשרות של הוותיקן, המועצה ביקשה מהכס הקדוש למנות שליח רשמי איתו יוכלו לדון בסוגיה, אבל האפיפיור אלכסנדר ה-4 סירב. מנקודת מבטו, מלך הוא מלך בחסות האל, ותפקידם של כל היתר הוא לציית למלך.

הרפורמה הפנימית היתה מוצלחת יותר, כאשר מכתבים הופצו ברחבי הממלכה בשם המלך. המכתבים הורו לכל בעלי השררה המקומיים שעליהם לסור למרותה של המועצה החדשה, אשר תמנע מהמלך לעשות שטויות. בנוסף, המכתבים פַרטו לפרוטות את תקנות אוקספורד באשר למשרות השריף, מינוי האבירים המקומיים לאיסוף התלונות, וכו'.

התקנות נועדו לשמור על התנהגות ראויה מצד המלך אבל גם מצד האצולה, והניסוח האלטרואיסטי של התקנות נבע ככל הנראה מהקוד הדתי והמוסרי של סיימון דה-מונפורט. אפילו הנסיך אדוארד השתכנע בצדקת הטיעונים למען רווחת הכלל (לפחות לזמן מה), והחיל את עקרונות התקנות על אדמותיו שלו, למרות שלא היה חייב לעשות כן. כפי שכתב לאחד מבכירי משרתיו באזור צ'סטר במכתב ששרד, "אם הצדק הבסיסי נמנע מאחד מנתינינו על ידינו או על ידי אחד מפקידינו, אנו מאבדים את חסד האל והאדם, ומלכותנו נפגמת."

העקרון המנחה של הרפורמות היה פיזור של הכח מטה, למעגל רחב מאי-פעם. מימוש הרפורמות נשען על האבירים המקומיים, וכוחם הפך לעמוד התווך של שלטון החוק וניהול הממלכה.

בעוד מרבית הברונים היו מרוצים מהרפורמות, השמנה והסלתה של האצולה קיבלה אותן בחריקת שיניים. הם הצליחו להיפטר מבני לוסיניאן, אבל מעולם לא התכוונו ליזום רפורמה כל כך מרחיקת לכת. למשל רוזן גלוסטר ריצ'ארד דה-קלר ובנו גילברט (שבעתיד יהיה ידוע בתור "דה-קלר האדום"), מהברונים החזקים במערב אנגליה, היו מאוד שמחים להמשיך ולדכא את האיכרים והסוחרים תחתם כפי שעשו במשך דורות, אבל לעת עתה הם היו במיעוט ולא יכלו להתנגד לתקנות החדשות.

בחזית הצרפתית התקדם המו"מ מאותה נקודה בה עמד ערב הפרלמנט המטורף, דהיינו הבנות בין הצדדים על ויתור אנגלי על המחוזות האנז'וונים האבודים בתמורה להכרה צרפתית בשליטה האנגלית על גסקוניה. לואי ה-9 מלך צרפת דרש ויתור מפורש מכל צאצאיו של ג'ון, ובעוד הנרי ואחיו ריצ'ארד הסכימו לעניין, אחותם אלינור ובעלה סיימון דה-מונפורט סירבו להיפרד ממקורות ההכנסה הפוטנציאלים, לפחות עד שיקבלו פיצוי הולם מקופת הכתר האנגלי.

סיימון, שהיה מקורב למלך צרפת מימים ימימה, הגיע לפריז על מנת לסגור את הפרטים האחרונים ולחתום על ההסכם, אבל לואי ראה בכך פחיתות כבוד ודרש את נוכחותו של מלך אנגליה. סיימון לא מיהר לחזור לאנגליה, ולמעשה שהה עוד חודשים ארוכים בחברת ידידיו הצרפתים, נהנָה מהחיים הטובים, והשאיר את מלאכת הרפורמה (כמו גם את ניהול נכסיו הרבים) לאחרים.

ללא הנהגתו של סיימון, המועצה תפקדה בעצלתיים. בהיעדרו הסתמן ריצ'ארד דה-קלר כמנהיג האצולה, והוא כאמור לא מיהר להוציא את הרפורמות לפועל. סיימון עסק בעיקר בתמונה הגדולה ולא בפרטים, ולכן ראה לנכון לחזור לאנגליה רק כשהתכנס שוב הפרלמנט ב-9 בפברואר 1259.

הפרלמנט הוציא תחת ידיו הצהרה שבה מתחייבים הברונים לאותם תנאים כמו המלך, מחויבות מרחיקת לכת בהרבה מהרפורמה המקורית. דה-קלר ביקש לדלל את לשון ההצהרה ולמסמס את תוכנה כדי לשמר כמה שיותר מזכויות היתר של האצולה, אבל לאחר דין ודברים עם דה-מונפורט הוא קיבל עליו את הנוסח. את המסמך חתמו דה-מונפורט ודה-קלר יחדיו, סמל להנהגה הכפולה של האצולה.

דה-קלר הפעיל על סיימון לחץ כבד לחתום על כתב הוויתור על אדמות אשתו אלינור בצרפת, אך נתקל בחומה בצורה. בעוד דה-מונפורט חזר לצרפת, דה-קלר דרש מהמועצה הקטנה וקיבל את האישור לגייס את הסכום הדרוש לפיצויו של דה-מונפורט. עד חודש יולי קיבלה אלינור את הכסף שדרשה.

ואז בא סיימון והציג למועצה ולכתר דרישה חדשה: האדמות שוות למעשה סכום גבוה בהרבה ממה שקיבלה אשתו, אז אנא שלמו עוד. ייתכן שסיימון ניסה להשיג את העסקה הטובה ביותר עבור משפחתו, אבל בהחלט יכול להיות שניסה לחבל בסיכויי ההצלחה של הסכם השלום. בהמשך יחבור סיימון לנסיך אדוארד, שהצר על אובדן האימפריה האנז'וונית, אבל אין בידינו הוכחות לשיתוף פעולה בין סיימון ואדוארד בשלב זה.

הנרי זעם על סיימון, וגם בקרב אצילים רבים איבד דה-מונפורט את תדמיתו כמנהיג. הנתק בין ראשי האצולה הביא לכך שהכל נתקע עד כינוס הפרלמנט באוקטובר, אליו הגיעה קבוצה של אבירים שהתלוננו באזני כל על כך שהרפורמה תקועה ודבר לא נעשה למען הציבור. האבירים, שכינו את עצמם "חברת הרווקים" Community of Bachelors, מחו בפני הנסיך אדוארד והרוזן מגלוסטר, והנסיך נשבע לתמוך בהם ובמטרתם הצודקת בכל מאודו. בכך הציב את עצמו במחנהו של דה-מונפורט כנגד המלך והנהגתו של דה-קלר.

בסוף אוקטובר חתמו סיימון והנסיך אדוארד על הסכם שיתוף פעולה. אדוארד השתלט על טירת בריסטול, שהיתה מוקד סכסוך בין הכתר ומשפחת דה-קלר, וסימן לאביו שהוא אדון לעצמו. הרווקים קיבלו את מבוקשם בצורת מסמך בשם "תקנות וסטמינסטר" Provisions of Westminster, אשר בנה על תקנות אוקספורד והוסיף עליהן עוד הקלות והגנות על פשוטי העם מפני שליחי המלך והאצילים.

לאחר הפרלמנט הגיע הנרי לצרפת על מנת לקדם את תהליך השלום. הוא הציע ללואי שיחתמו על ההסכם והנרי יערוב לכל דרישה עתידית של אחותו אלינור, אבל מלך צרפת עמד על דרישתו לוויתור מוחלט. מצד שני לואי הציע ש-15000 מארק מתוך הפיצוי שאמור להגיע לכתר האנגלי יישארו בידי הצרפתים עד שיקבלו את מסמך הוויתור. הנרי קיבל את התנאי ואלינור חתמה בלית ברירה על כתב הוויתור.

חוזה פריז, שנחתם בסוף 1259, היה המסמר האחרון בארון הקבורה של האימפריה האנז'וונית. שלום שרר (לעת עתה) בין צרפת ואנגליה, וסיימון דה-מונפורט איבד את מנוף הלחץ שלו על הכתר האנגלי.

הנרי בילה בנעימים את חג המולד וחודשי החורף של 1260 בחברת בכירי הברונים הנאמנים לו וגיסו לואי (אשתו של לואי היתה מרגריט מפרובאנס, אחותה של אלינור מלכת אנגליה) עד חודש אפריל. בזמן שהותו שם שלח לאנגליה צווים מלכותיים ללא התייעצות במועצה הקטנה, הפרה בוטה של תקנות אוקספורד. בחודש פברואר הגדיל ועשה כששלח מכתב לאנגליה האוסר על כינוס הפרלמנט בלעדיו.

סיימון דה-מונפורט הבין מיד במה מדובר, עזב את צרפת ללא אישור מלכו, וחזר לאנגליה על מנת לכנס את הפרלמנט על אפו וחמתו של הנרי. באי הבריטי הוא נתקל בהססנות וחוסר שיתוף פעולה מצד האצילים, אפילו מצד השופט הראשי, מפני שבנקודה זו הברונים לא היו מוכנים למרד גלוי ועימות צבאי עם המלך.

בחודש אפריל חזר ריצ'ארד דה-קלר לאנגליה, וכעת הציג את עצמו קבל עם ועדה כיד ימינו של המלך. הוא הורה על כינוס האצולה הנאמנה לכתר, כינוס אליו לא הוזמנו דה-מונפורט ומקורביו. גם מקורביו של הנסיך אדוארד, מהאבירים הפשוטים שהצהירו את נאמנותם לו ועד ברונים חשובים כמו רוג'ר מורטימר, הודרו מהכינוס. המלך ביקש להזכיר לאדוארד הצעיר את מקומו.

דה-קלר ודה-מונפורט החלו לגייס צבאות יריבים, ונראה היה שאנגליה בדרך למלחמת אזרחים, אבל שובם של המלך ואחיו ריצ'ארד בסוף אפריל הביא להרגעת הרוחות. אדוארד השתכנע לקבל עליו את מרותו של אביו, פינה את טירת בריסטול, והותיר את סיימון דה-מונפורט לעמוד לבדו. הנרי ניצל את חולשתו של סיימון והעמיד אותו למשפט בעוון הפרת השלום עם צרפת והתנגדות למלך.

למזלו של סיימון, משפטו מעולם לא הגיע לכדי גזר דין.

חוזה פריז (1259), סופה המוחלט של האימפריה האנז'וונית

חלק מג: תקנות אוקספורד

הנרי ה-3, כקתולי אדוק, קיווה לצאת למסע הצלב השביעי. אבל לואי מלך צרפת הקדים אותו בצאתו לארץ הקודש ב-1250, והאיבה בין השניים לא איפשרה להם להילחם שכם אל שכם. בינתיים החל המרד בגסקוניה, ודיכוי המרד עלה כ-200,000 פאונד, סכום אדיר שהנרי נאלץ לגייס בין היתר כחוב אישי לאחיו ריצ'ארד ולמשפחת לוסיניאן. עם קופה ריקה וחובות שמנים, הנרי נאלץ לוותר על חלום מסע הצלב. מצד שני הוא שמח לקפוץ ראש לתוך התסבוכת הסיציליאנית.

ב-1250 נפטר פרידריך ה-2, מלך סיציליה וקיסר האימפריה הרומית הקדושה. הכס הקדוש והאימפריה הרומית הקדושה היו מסוכסכים מזה שנים ארוכות, והאפיפיור אינוקנטיוס ה-4 התחלחל מהאפשרות שיורשו של פרידריך ישלוט גם בסיציליה. הוא הציע את השלטון שם לאדמונד, בנו השני של מלך אנגליה, תחת שני תנאים: האנגלים יכבשו את סיציליה מידי האימפריה, וישלמו 135,000 מארק לכס הקדוש.

העסקה נרקמה מאחורי הקלעים ע"י אנשי סאבוי בחצרו של הנרי, והמלך לא ראה צורך לשתף את האצולה האנגלית בהחלטה או בפרטי העסקה. הדבר ודאי לא קנה לו נקודות זכות לכשנודעו הדברים.

בחזית אחרת, אחיו של המלך, ריצ'ארד מקורנוול, פיזר כספים רבים בגרמניה והפעיל את הקשרים של גיסתו, המלכה אלינור מפרובאנס, והצליח להיבחר ב-1256 להיות "מלך הרומאים", תואר שניתן בדרך כלל לקיסר הבא.

בינתיים הנרי הזניח את הנעשה בחצר האחורית שלו. לואלין מנהיג הוולשים נפטר ב-1240, ובנו ויורשו דאפיד Dafydd המשיך את דרכו ואת מדיניות השקט התעשייתי עד מותו שלו ב-1246 ללא יורש ברור. קרבות הירושה בקרב הוולשים איפשרו לאנגלים לכבוש נתחים גדולים מוויילס ללא התנגדות של ממש, וכוחו של הכתר הורגש היטב במחוזות הגובלים בוויילס.

ואז, כמיטב המסורת הנרי איבד את המעט שהצליח לקחת. אחיינו של דאפיד, לואלין ה-2, הצליח לאחד את כל השבטים הוולשים תחת הנהגתו ב-1255, ובשנה שאחרי הצליח לכבוש מידי האנגלים בחזרה שטחים נרחבים. האנגלים ציפו שהנרי יגיע עם צבא אימתני וישים את הוולשים בחזרה במקומם, אבל דבר לא קרה. ב-1257 נשלח כח אנגלי מצומצם, שבנה טירה ואז מיהר לחזור הביתה. לואלין גירש את משתפי הפעולה עם האנגלים והכריז על עצמו כנסיך ויילס, תואר שסבו חלם עליו אבל לא הצליח להשיג בימי חייו.

ובנקודה זו, כאשר הברונים האנגלים מאבדים את שאריות האמון שלהם במנהיגות הרופסת של הנרי, העניין הסיציליאני הפך לפיאסקו של ממש. ריצ'ארד לא זכה בסופו של דבר בתואר הקיסר הנכסף, ויורשו של פרידריך, בנו הלא-חוקי מנפרד, הצליח לכבוש את סיציליה. התפוררות התוכנית הגרנדיוזית חשפה את שלטונו של הנרי במערומיו. חבית אבק השריפה עמדה מוכנה וחיכתה לניצוץ.

בפברואר 1257 נפגשו חברי המועצה ונשבעו שלא להסכים למסירת אדמות הכתר לידי זרים, וכל אחד הוסיף ונשבע שלא יקבל כל שוחד מצד המלך כשהמועצה דנה בעניינים מסוג זה. הברונים הבינו שעליהם ליצור חזית אחידה, כזו שתעמוד איתנה מול נסיונות חצר המלכות להפריד ולמשול.

הקציר של 1257 היה גרוע והוביל לרעב גדול ולמוות של עניים רבים וחיות משק. הדבר העיק על כולם, במיוחד כשהמונים רעבים החלו להגיע לערים הגדולות בחיפוש אחר אוכל. המועקה הכלכלית התבטאה בין היתר בעימותים בין האצילים התומכים במלך והמוחים נגדו. לדוגמה, באסיפה נוספת של המועצה בהמשך 1257, פרץ ויכוח קולני בין סיימון דה-מונפורט ו-ויליאם דה-ואלנס, האדם המשפיע ביותר בקרב משפחת לוסיניאן. אנשיו של דה-ואלנס פלשו לאדמותיו של דה-מונפורט כדי לבזוז, ואנשי דה-מונפורט החזירו להם באותו מטבע.

באביב 1258 אימר דה-לוסיניאן, הבישוף מווינצ'סטר, ביקש למנות את אחד מאנשי שלומו ככומר מקומי בכפר במחוז סארי. האציל המקומי ג'ון פיצג'פרי התנגד לכך ועמד על דעתו. ב-1 באפריל שלח הבישוף כמה בריונים שהדגימו לאנשיו של פיצג'פרי את הסכנה בהתנגדות לרצונו של הבישוף. הפרלמנט שהתכנס באותו חודש נפתח בסערה, כאשר פיצג'פרי נזעק ודרש צדק מהמלך. הנרי תמך בבישוף ובמעשיו, וסירב להמשיך ולדון בעניין, מה שהקים עליו את זעמו הכפול שבעתיים של פיצג'פרי ושל אצילים רבים אחרים.

וכדי להוסיף שמן למדורה, באותו אביב האפיפיור דרש מהנרי סכום של 90,000 מארק כדי להקים צבא שיכבוש את סיציליה, ואם יסרב המלך האנגלי הוא יוחרם וינודה, מה שאומר עינוי נשמתו בגיהנום. הנרי הקתולי הנאמן אמר אמן ודרש מהמועצה לאשר מס חדש לצורך העניין.

כעת הגיעו מים עד נפש. ב-12 באפריל התכנסו שבעה מראשי האצולה (וביניהם גם סיימון דה-מונפורט ופיטר מסאבוי) וחיברו מסמך בו הם נשבעים לברית תמיכה והגנה האחד בשני כדי 'לעזור' למלך. ב-30 באפריל הם צעדו לתוך ארמון וסטמינסטר בשריון מלא ודרשו מהנרי ההמום להקים מועצה של 24 אצילים, שתגבש רפורמה מקיפה ותיפטר מבני לוסיניאן ויוצאי פואטו.

למלך היו מעט מאוד ברירות. הוא הודה בַּאמת שבדרישות השבעה, השפיל את עצמו בפניהם כשהודה שפעל תחת עצות רעות, ונשבע במקדש שהקים לזכר הקדוש אדוארד המודה שיתקן את שגיאותיו ויטה מחסדו על בני עמו על חשבון הזרים. ב-2 במאי הוא אף פרסם מכתב מלכותי רשמי שמאשר את כוונתו לבצע רפורמות בממלכה בעזרת מועצת ה-24. המועצה החדשה, שכללה גם אנשים כמו ויליאם דה-ואלנס, החלה לפעול אבל היתה חצויה ולא הצליחה להגיע להחלטות.

הברונים דרשו כינוס של הפרלמנט בחודש יוני, והנרי ניצל את הזמן על מנת להסדיר את המצב בצרפת, כדי להסיר לפחות בעיה כאובה אחת מעל ראשו. הוא הגיע עם לואי ה-9 להבנות על הסכם שלום שיבטא את המצב בשטח, הווה אומר הנרי הציע לוותר רשמית על מחוזות נורמנדיה, מיין, אנז'ו, טוריין ופואטו, ובתמורה הכיר הכתר הצרפתי בשלטון האנגלי בגסקוניה.

כחלק מההסכם, נדרשו כל בני משפחת המלוכה האנגלית לוותר על זכויותיהם במחוזות האבודים, וזה כלל שטחים שהיו (לפחות על הנייר) של אלינור. היא הודיעה לאחיה המלך שלא תחתום על מסמך כזה עד שיסדיר את כל חובותיו של בעלה סיימון דה-מונפורט, וכך הצליחו השניים לסחוט מהנרי סכום גדול כשגבו אל הקיר.

הנרי היה נתון בין הפטיש של הברונים והסדן של האפיפיור, ואמונתו לא איפשרה לו לסרב לדרישות הכס הקדוש. הוא ידע שכדי לגייס את הכספים הדרושים הוא חייב לעבוד עם האצילים ולא נגדם, ולכן זרם עם כל דרישותיהם. אחרי הכל, מהו ממון לעומת חיי הנצח של הנשמה?

הפרלמנט, שהתכנס באוקספורד ביוני 1258 וזכה לכינוי "הפרלמנט המטורף", היה צפוף. מלבד ראשי הברונים הגיעו אליו גם 137 אצילים זוטרים ואבירים. הם לא היו שם במקרה; בשבוע שאחרי כינוס הפרלמנט היה אמור להתחיל קמפיין צבאי חדש בוויילס, וכולם זומנו לשטח הכינוס בצ'סטר הסמוכה. בעוד בכירי הברונים היו חלוקים ביניהם בשאלת הרפורמות, האצולה הזוטרה היתה מאוד לא מרוצה מהמצב הקיים, שכן הם הרגישו שהם משלמים את מחיר התחרות הנצחית בין המחנות השונים. יש לציין שלאצולה הזוטרה היה אינטרס להשית על הבכירים מהם את אותם חוקים ותנאים שאלה השיתו על המלך.

הפרלמנט הוציא תחת ידיו מסמך שנקרא "תקנות אוקספורד" Provisions of Oxford. המסמך כלל תוכנית לשורה של צעדי רפורמה שהמלך התחייב לעמוד בהם. ע"פ התקנות, הפרלמנט עתיד להתכנס 3 פעמים בשנה עם או בלי רצונו של המלך; תפקידי השופט הראשי, הצ'נסלור והאחראי על אוצר הממלכה – שבוטלו ע"י הנרי כ-25 שנים לפני כן – הושבו לקדמותם; והוקמה מועצה חדשה של 15 חברים, שלה הסמכות לבחור את נושאי אותן משרות. בין חברי מועצת ה-15 היו 12 שנבחרו ע"י הברונים ורק 3 שנבחרו ע"י המלך.

בכל מחוז מונו ארבעה אבירים, שתפקידם לאסוף תלונות כנגד נציגי הכתר ולהביא את התלונות לידיעתו של השופט הראשי. השריפים חויבו לדווח על כל מטבע שגבו כמס, ובמקום לקבל חלק מהמיסים הם עברו לקבל משכורת. מינויים של השריפים הוגבל לשנה אחת, ומעתה הם חייבים היו להיות בני המקום. באופן כללי הרבה כח עבר לרשויות המקומיות בכל הקשור לאכיפה ומיסוי, והדבר שם סייג ברור לכוחו של המלך.

האחים למשפחת לוסיניאן נחרדו כשהבינו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. הם הכריזו שלא יוותרו על דבר ממה שנתן להם הנרי, וסיימון דה-מונפורט כנראה חייך ואמר להם שהבחירה בידם, אם יאבדו את הטירות או את הראשים. הפרלמנט גיבה את סיימון, ובני לוסיניאן עזבו את אוקספורד ללא רשותו של המלך וברחו לווינצ'סטר. הברונים האחרים רדפו אחריהם, תפסו אותם, והכריחו אותם להישבע מול הארכיבישוף מקנטרברי שיקבלו את החלטות הפרלמנט. חלק מבני לוסיניאן גורש מאנגליה והיתר הושם במעצר עד לסיום החלת הרפורמות, ואז גם אלה גורשו. הנרי דה-מונפורט, בנו של סיימון, זינב בהם לתוך צרפת עם אביריו, לפחות עד שלואי ה-9 ראה לנכון לתת להם מקלט וחסות. אין זו הפעם האחרונה שנשמע על משפחת לוסיניאן.

בחודש יולי גם המלך הנרי והנסיך אדוארד נשבעו את אותה שבועה. אדוארד כנראה תמך ברפורמות ונשבע ברצון, לעומת אביו שחרק שיניים, וודאי הרגיש שהוא בוגד בעקרונות משפחתו מדורי דורות. אנגליה עדיין לא הפכה לרפובליקה, אבל כבר לא היתה אוטוקרטיה.

תקנות אוקספורד, כפי שהופצו ב-1258

חלק מא: השופט הראשי האחרון

בתחילת 1232 יוברט דה-בר היה כמעט כל יכול. הוא היה רוזן קנט, השופט הראשי, יד ימינו של המלך הנרי ה-3, ידו בכל ויד כל בו. נכתב עליו שהדבר היחיד שחסר לו הוא כתר. אבל לא לעולם חוסן, ובסתיו אותה שנה יוברט מצא את עצמו מחוץ לחצר המלכות, מנושל מכל אדמותיו ותפקידיו, פושע נמלט שנתפס ונכלא בשלשלאות במרתפי טירה.

יוברט נהנה במהלך השנים מתמיכתם של ארבעה גורמים משמעותיים. הראשון שבהם היה הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון והממסד הכנסייתי שמאחוריו, אבל לנגטון עצמו נפטר ב-1228, ובישופים אחרים איתם רקם דה-בר בריתות הלכו והתמעטו מסיבות טבעיות יותר ופחות.

גורם שני היה תמיכת בכירי האצולה ובראשם משפחת מרשל, רוזני פמברוק. סכסוכים אישיים הביאו לריחוק בין דה-בר והאחים ויליאם וריצ'ארד מרשל, בניו של ויליאם מרשל הזכור לטוב, וברונים רבים העדיפו לצדד ברוזני פמברוק.

מוקד כח שלישי היה הדרג הפקידותי בחצר המלכות. אמנם דה-בר היה אדם חשוב, אבל הלורד-צ'נסלור ראלף דה-נוויל היה בכיר ממנו, ועם הזמן המחלוקות הקטנות הפכו ליריבות אישית. לאחר נפילתו של דה-בר, לא מעט פקידים ומשרתים נותרו בתפקידם, רמז לכך שבאופן גלוי לא היו במחנהו של דה-בר.

הגורם הרביעי, ואולי החשוב מכולם, היה המלך עצמו. יוברט והנרי נהנו מתקופה של קרבה בשנות נערותו של המלך, אבל אחרי שנות העוצרות השניים כבר לא שידרו על אותו גל. דה-בר עשה כל שביכולתו למנוע פלישה לצרפת וניסה להכריח את המלך לטפל בבעיות הפנים של אנגליה. הקמפיין הצבאי הכושל נגד הוולשים ב-1231 היה טריז נוסף בין השניים.

התפוררות ארבעת מוקדי הכח של דה-בר פתחה פתח ליריביו להסיט נגדו ולפגוע במעמדו. דה-בר ניסה לשחק את המשחק ולחסום את מהלכיהם, ולזמן מה גם הצליח. הנרי היה לא-החלטי מטבעו, והקשיב לשני הצדדים מבלי להתחייב לאחד מהם.

דה-בר ספג מהלומות בזו אחר זו, וכל אחת החלישה אותו: ביולי 1231 חזר לאנגליה יריבו המר פיטר דה-רוש, הבישוף של וינצ'סטר, לאחר שעלה לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל; בספטמבר הודח אחד מבני טיפוחיו ממשרת כלכלן בית המלוכה; בחג המולד המלך בילה בווינצ'סטר בחברתו של דה-רוש; במרץ 1232 המועצה הגדולה מנעה מהמלך להטיל מס על מיטלטלין, והדבר נתפס ככישלון של דה-בר, מה שחייב את המלך לקחת הלוואה כנגד יהלומי הכתר בשביל לשלם לכח המגן בבריטאני.

באביב 1232 זכה יוברט במספר נקודות כאשר אחד ממקורביו מונה להיות השריף של נורפולק וסאפולק, ויוברט עצמו מונה לשופט הראשי של אירלנד לכל ימי חייו, אבל דה-רוש התכונן למכת המחץ שלו.

ביולי ביקרו הנרי ויוברט בצוותא בכנסייה בנורפולק. משם המשיכו לכיוון ויילס, אבל בין לבין הגיע דה-רוש לחצר המלכות עם מכתב מהאפיפיור גרגורי ה-9 בעניין מהומות אנטי-איטלקיות שהתחוללו באנגליה כנגד שליחי האפיפיור. המכתב האשים את דה-בר בארגון וליבוי המהומות. ב-28 ביולי הגיעו לחצר המלכות אויבים נוספים של דה-בר, רוזני צ'סטר ופמברוק, וחיזקו את טענותיו של דה-רוש.

הנרי היה אדם מאמין, והאפיפיור היה עבורו שליח האל עלי אדמות. עם כל אהדתו וקרבתו לידידו יוברט, לא היתה לו ברירה והוא דרש מדה-בר תשובות להאשמות החמורות. יוברט ההמום ביקש וקיבל ארכה עד ספטמבר להוכיח את חפותו, ובהזדמנות הראשונה ברח אל מנזר בסארי, שם ביקש מקלט. זה לא עזר לו, והוא נתפס והושלך למרתפי מצודת לונדון. מספר ברונים, וביניהם ריצ'ארד מרשל שכנראה שינה את דעתו, לא האמינו שדה-בר ראוי לעונש חמור כל כך, ושכנעו את הנרי להעביר אותו לטירת דוויז Devize ולכלוא אותו בתנאים נוחים יותר.

יוברט דה-בר עשה רבות למען הכתר האנגלי, אבל לא הצליח לממש את כל מטרותיו. הוא פעל כדי להפוך את עקרון השלטון בהסכמה לנורמה בשנים הקריטיות שלאחר המגנה כרטה. הוא ניתק את הקשר בין האצולה ומשרות השריפים, והחזיר לכתר חלק גדול מכוחו. מצד שני רווחי המלך לא הגיעו לרמות מספקות, והקמפיינים בצרפת ו-ויילס היו כשלונות.

הנרי החליט שתפקיד השופט הראשי, שהיה עוצמתי בערך כמו הלורד-צ'נסלור (שהיה מעין ראש ממשלה), הוא כר פורה לבעיות ושחיתות, והחליט לבטל אותו לאלתר ולהעניק את אחריותו וסמכויותיו ללורד-צ'נסלור. מאוחר יותר, בנו אדוארד ה-1 יפצל את מערכת המשפט לשלושה חלקים – בית משפט לעניינים אזרחיים, בית משפט לעניינים פליליים, ובית משפט לעניינים כלכליים – וימנה שופטים שונים לכל תחום.

את החלל הפוליטי שהשאיר דה-בר מילא באופן טבעי פיטר דה-רוש. לתקופה קצרה האצילים תמכו בחילופי הגברא בשלטון, והמועצה הגדולה אפילו אישרה למלך להטיל מס של 1/40 על מיטלטלין, מס שהניב לכתר סכום של 16000 פאונד.

דה-רוש לא הביא איתו בשורה חדשה, בעיקר מפני שלא באמת התעניין בניהול ענייני הממלכה, אלא בצבירת עוד ועוד כח לעצמו ולאנשיו. הוא שכנע את הנרי להעביר את אנשי שלומו של דה-בר מתפקידיהם ולמנות במקומם את מקורביו של דה-רוש עצמו. באופן לא מפתיע חלוקת הג'ובים למקורבים חסרי כישורים הביאה רק חוסר-יעילות ושחיתות. בנוסף, מינוים של צרפתים רבים לתפקידי מפתח הקים על הנרי ביקורת נוקבת בקרב האצולה האנגלית.

בפברואר 1233 הצליח דה-רוש לשכנע את המלך לקחת אחוזה מגילברט באסֶט, אחד מאנשיו של רוזן פמברוק, ולתת אותה לפיטר דה-מורלי, מהאנשים הקרובים לדה-רוש. האחוזה ניתנה לבאסט רק ארבע שנים קודם לכן בצו מלכותי, שהבטיח גם זכויות ירושה על הנכס. באסט וריצ'ארד מרשל הבן מחו בפני המלך ודרשו שימוע בעניין מול מועצת אצילים, ע"פ הזכות שניתנה להם במגנה כרטה. דה-רוש דחה את הדרישה על הסף וסתם את הגולל על העניין כולו. זהו רק מקרה אחד מתוך כמה וכמה.

הברונים הבינו עד מהרה שכל עוד דה-רוש נמצא בחצר המלכות, המגנה כרטה לא תכובד ולא תעזור להם. על כן חלקם התארגן ובסתיו 1233 פתחו במרד גלוי. דה-רוש שמח להכות את אויביו בשדה הקרב במקום בחדרי חדרים, אבל לא העריך נכון את המצב.

אמנם רק חלק קטן מהאצילים מרדו במלך, אבל רובם המוחלט של הנאמנים לכתר סירבו להילחם באחיהם המורדים. רוזן פמברוק (מחוז שנמצא דרומית-מערבית לוויילס) כרת ברית עם לואלין מנהיג הוולשים, והכח המשותף הדף את מתקפת הכוחות המלוכנים בהצלחה פעמיים.

בפברואר 1234 שחרר באסט את דה-בר הכלוא והביא אותו לוויילס, שם הצטרף למורדים בשמחה. הארכיבישוף החדש מקנטרברי, אדמונד מ-אבינגדון, היה נחוש כמו קודמו בתפקיד להשכין שלום שמבוסס על המגנה כרטה. הוא ארגן מספר פגישות בין הצדדים, והנרי השתכנע שהדרך היחידה והצודקת לשלום היא הסרת דה-רוש ומקורביו מעמדות הכח הבכירות.

עד חודש מאי התהליך הושלם, למרות מותו של ריצ'ארד מרשל (את תואר רוזן פמברוק ירש אחיו גילברט). פיטר דה-רוש ומקורביו הורחקו מחצר המלכות, המלך השיב לבעלים המקוריים את הנדל"ן שנלקח והתנצל על הפגיעה הלא-חוקית שפגע באצילים. דה-רוש נסע אל ידידו משכבר הימים פרידריך ה-2, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אבל מכתבים מהנרי שסיפרו על מעלליו של דה-רוש העכירו את האווירה בין הידידים הוותיקים. בסופו של דבר דה-רוש חזר לאנגליה ב-1238 ונפטר.

באשר ליוברט דה-בר, המלך לא סלח לו על הצטרפותו למורדים, וב-1237 אף איים לשפוט אותו שוב על מעשי בגידה. אך בטרם מימש המלך את איומו, דה-בר מת בגיל 73 המופלג.

לאחר סילוקם של דה-בר ודה-רוש מחצר המלכות, הנרי בן ה-27 נותר יחיד בשלטון, ובשנים הבאות שלט בכוחות עצמו. בניגוד לאביו ג'ון, הנרי לא התעניין בצייד או תחרויות אבירים, והיה אדוק יותר באמונתו. הוא היה מעט תמים, לא-החלטי מטבעו, וניסה לפייס את האצולה בכל דרך. חוש ההומור שלו היה הרבה פחות נבזי מזה של אביו. הוא אהב את ההוד והפאר של המלוכה, אבל אהב גם לחלוק בעושר שצבר. הוא נשא עיניים למלך אדוארד המודה (חלק יח) כדמות מעוררת השראה, והקדיש כספים רבים לתחזוקה ובנייה של קתדרלת וסטמינסטר ומוסדות כנסייתיים נוספים.

בינתיים בצרפת, פג תוקפו של הסכם הפרדת הכוחות מול לואי ה-9. הנרי קיווה שיוכל להגיע לנקודה זו בזמן עם צבא ערוך ומוכן, אבל לשווא. פיטר דה-ברו, דוכס בריטאני שקיבל 13000 פאונד כסיוע מהכתר האנגלי בשלוש השנים האחרונות, הבין שאין כח צבאי של ממש שיבוא לעזרו, וכרע ברך מול מלך צרפת.

על מנת לבנות ברית צבאית חדשה כנגד הכתר הצרפתי, הנרי בן ה-28 נשא לאישה בינואר 1236 את אלינור מפרובאנס בת ה-12, שהיתה בתו של ריימונד ה-5 רוזן פרובאנס. אחותה הגדולה של אלינור נישאה ללואי ה-9 ואחותה הצעירה תתחתן עם ריצ'ארד מקורנוול, אחיו הצעיר של הנרי, מה שוודאי הביא גאווה גדולה לרוזן אבל הפך את ארוחות שישי למאוד מתוחות.

אלינור הגיעה לחופי אנגליה ב-1235 ללא כל נדוניה. מאז אלינור מאקיטניה לא היתה מלכת אנגליה בעלת השפעה משמעותית, אבל אלינור הצעירה גדלה בבית פוליטי וידעה לשחק את משחקי הכס. היא בנתה לעצמה חצר מלכותית, השיגה אדמות ונכסים לעצמה, ואפילו שכנעה את הנרי, שראה בה שותפה למלכותו, לתת לה אחוז מסוים מהמיסים שגבה הכתר.

כמובן שאין לנו דרך לדעת מה בדיוק היה טיב היחסים בין הנרי ואשתו הצעירה. במשך שלוש שנים הנישואין לא הפיקו יורש, אבל ע"פ כמות המתנות שהרעיף עליה, כנראה שהנרי אהב אותה. בספטמבר 1238 פרץ מטורף לארמון במטרה לרצוח את המלך, אבל חדר השינה שלו היה ריק משום שהוא ישן עם אשתו בחדר השינה שלה, עדות לקירבה בין השניים.

בסופו של דבר הרתה המלכה וביוני 1239 נולד בנם הראשון (מתוך חמישה) אדוארד, על שם המודה, שלימים יזכה לכינוי "ארך-רגליים" Longshanks. אדוארד נולד בארמון וסטמינסטר, במקום בו שוכנים היום בתי הפרלמנט. הנרי היה מאושר וחגג את המאורע בפאר. אנשי לונדון רקדו וחגגו ברחובות. הנרי שלח שליחים לכל קצוות הארץ על מנת לבשר את הבשורה המשמחת, והשליחים חזרו עם מתנות לרוב. המלך תרם סכומים נכבדים לכנסייה ולעניים על מנת להפציר באל לשמור על בנו הרך.

אלינור לא הגיעה לאנגליה בגפה. יחד איתה הגיעה קבוצה גדולה של מלווים, רובם ככולם אנשי מחוז סאבוי Savoy שלמרגלות האלפים בדרום-מזרח צרפת, מחוז שהיה בשליטת אימה. בתחילה היו אלה אנשי חצר, אשר כרכרו סביב הנערה ודאגו לכל מחסורה, אבל תוך מספר שנים הרעיפה עליהם המלכה הצעירה כבוד וייקר בצורת אדמות ותארים.

הם אמנם היו בני תרבות ומנומסים, אבל הפלישה הצרפתית ללב האצולה האנגלית הקימה תרעומת על המלכה. המצב החמיר כאשר עוד ועוד קרובי משפחה ומקורבים מצרפת הגיעו עם השנים לאנגליה והתברגו במערך הכוח של אלינור באין מפריע. הפרת האיזון בקרב האצולה יחמיר עם השנים ויהיה לזרע פורענות שיסכן את מלכותו של הנרי ה-3.

חתונתם של הנרי ה-3 ואלינור מפרובאנס (פרט מתוך ספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)

חלק לט: יחסי החוץ בראשית המאה ה-13

מאז שהכתר האנגלי איבד את רוב אחזקותיו בצרפת ב-1204, וביתר שאת לאחר הפסדו של נסיך צרפת לואי במלחמת הברונים ב-1217, אנגליה הלכה והתעצבה כיישות מדינית נפרדת מצרפת ויתר היבשת. התודעה הלאומית, שלוותה בניצני שנאת זרים, חיזקה את מעמד המלוכה ואת מוסדות הכתר, אבל הובילה לחיכוכים וכאבי ראש בכל הקשור ליחסי החוץ של אנגליה.

האצילים האנגלו-נורמנים הפכו לאצילים אנגלים, ותרבות האצולה ברחבי האי הבריטי הפכה דומה יותר לזו של סקוטלנד ו-ויילס. כך גם הטכניקות הצבאיות, שהאנגלים אימצו משכניהם ולהפך.

קשרי משפחה בין צפון אנגליה וסקוטלנד התקיימו במשך שנים רבות. אלכסנדר מלך סקוטלנד אמנם חבר ללואי במלחמת הברונים, וכוחות סקוטים פלשו דרומה עד קיימברידג', אבל בהסכם שסיים את המלחמה הוא ויתר על כל השטחים שתפס. אלכסנדר פנה להתמקד באיחוד השבטים בצפון סקוטלנד תחת הנהגתו וחוקיו, ותקופה נדירה של שלום החלה בין אנגליה וסקוטלנד, כששני הצדדים נמנעים במודע מהשאלה האם הכתר הסקוטי כפוף למלך אנגליה. כדי לחזק את הקשר בין שתי הממלכות, הנרי אפילו השיא את אחותו ג'ואן לאלכסנדר.

יחסים חמים החלו להיווצר גם בגבול ויילס. לואלין, גדול מנהיגי הוולשים, היה מצביא מוכשר ומנהיג כריזמטי, וידע מתי להניף את החרב ומתי לשבת לשולחן המשא ומתן. ב-1205 הוא נשא לאישה את אחת מבנותיו הלא-חוקיות של המלך ג'ון, והנישואין הקנו לו הטבות וקשר ישיר עם בית המלוכה האנגלי. הוא ניצל את הקשר בחוכמה ובנה בריתות עם הברונים האנגלים שהחזיקו באדמות שסביב ויילס. הוא אפילו נתן את ביתו לרוג'ר מורטימר, אחד מאותם ברונים, וכינה אותו "בני היקר". קשרים אלה עודדו את הצדדים לא למהר ולשחוט אחד את השני על כל מחלוקת שצצה.

מבחינה פנימית, לואלין התמודד בהצלחה עם מנהיגים וולשים מקומיים אחרים, שקינאו בעושרו ומעמדו, תוך יצירת בריתות נוספות וניצול קשריו עם האנגלים. שיטת הפרד ומשול עבדה גם מול השבטים המקומיים וגם מול האצילים האנגלים. לואלין ביקש להפוך לאדון הפאודלי של כל הוולשים, כך שיוכל לגבות מיסים עבור הכתר האנגלי באופן בלעדי, אבל לא הצליח להשלים את המשימה בימי חייו. שיא כוחו היה ב-1218 כאשר חתם על הסכם ווסטר וזכה באוטונומיה מוגבלת.

אבל כל אלה לא מנעו מלואלין את העימותים התקופתיים עם הברונים האנגלים שהקיפו את ויילס ממזרח ומדרום ועם המלך הנרי. לפעמים היה זה בגלל סכסוכי קרקעות מקומיים, לפעמים בגלל חריגות מסמכותו של לואלין, ולעיתים בגלל חילוקי דעות על מיסוי. סבבים ספורדיים של אלימות פרצו בוויילס עד 1229, ורק באמצע 1234 שככו מעשי האיבה ונחתם הסכם השלום במידל Myddle, אשר חודש כל שנה עד מותו של לואלין ב-1240.

באירלנד, הפער התרבותי בין הברונים האנגלים למנהיגים המקומיים נותר עמוק מאוד. מנהגי האצולה האנגלית, שהתבססו על אלה של הצרפתים, כמעט ולא זלגו אל האוכלוסיה האירית, וגם בסוף המאה ה-14 נחשבה אירלנד למקום ללא עידון או תרבות נאותה.

האימפריה האנז'וונית לא איבדה את כלל אדמותיה בצרפת. דוכסות גסקוניה בדרום-מערב צרפת נותרה בידיים אנגליות. כמו כן, הסכם הפסקת האש בין ג'ון ופיליפ אוגוסטוס ב-1214, לאחר הניצחון הצרפתי בקרב בובין, התיר לאנגלים להמשיך ולהחזיק בשטח מצומצם לאורך החוף של פואטו, וב-1220 תוקפו של ההסכם הוארך.

מצד אחד פיליפ אוגוסטוס עמד במילתו והניח למובלעת האנגלית בפואטו. מצד שני הברונים הצרפתים שהקיפו את המובלעת ראו בה טרף קל, והתעמרו באוכלוסיה המקומית כרצונם. בראש אותם ברונים עמד רוזן לה-מארש, הוגו דה-לוסיניאן העשירי Hugues X de Lusignan (באנגלית Hugh), בן למשפחת לוסיניאן אשר בינה ובין משפחת המלוכה האנגלית זרם הרבה דם רע במהלך השנים. כזכור, אשתו השניה של ג'ון, איזבלה מאנגולם, היתה מובטחת לאביו של הוגו, והפרת ההבטחה של ג'ון היתה הדבר שהוביל בסופו של דבר לאובדן נורמנדיה ויתר המחוזות האנז'וונים בצרפת.

לנציגיו של הכתר האנגלי לא היתה אפשרות להתמודד עם הכח הצבאי של דה-לוסיניאן, והם התחננו לעזרה מהמלך הנרי. הוא והעוצר דה-בר התמודדו באותן שנים עם בעיות משלהם, כפי שתואר בפרק הקודם, וידם קצרה מלהושיע. אחד מנציגיו של הנרי בפואטו, ג'פרי דה-נוויל, כתב למלך והתלונן כי האצילים המקומיים "אינם מעריכים אותי יותר מאשר ילד קטן".

דה-בר עשה כל שביכולתו בגזרה הדיפלומטית כדי להרגיע את המתחים בפואטו וגסקוניה, וכל עוד פיליפ אוגוסטוס ישב על כס המלכות העניינים לא הסלימו. כדי לנסות ולפייס את הוגו, הנרי הבטיח לו את אחותו ג'ואן בת ה-10, אותה ג'ואן שעתידה להינשא לאלכסנדר מלך סקוטלנד.

בשלב זה חוזרת לסיפור איזבלה מאנגולם, אלמנתו של ג'ון ואימו של מלך אנגליה, אשר חזרה לצרפת מולדתה ב-1218. ב-1220 היא הזיזה הצידה את ביתה ג'ואן והתחתנה בעצמה עם הוגו דה-לוסיניאן, ללא רשות הנרי וכנראה ללא כל גינוני טקס. היא ניסתה לשכנע את דה-בר שמדובר במהלך שיחזק את הקשר בין משפחת לוסיניאן והכתר האנגלי, אבל בפועל אין ראיות לכך שזו היתה כוונתה.

כעת, כאשר תחת שליטתו של הוגו היו מחוזות לה-מארש ואנגולם, וכמובן אזור לוסיניאן במחוז פואטו, הוא היה מהברונים החזקים ביותר במערב צרפת. איזבלה כתבה לבנה הנרי ודרשה ממנו לכבד את בעלה ואת כוחו ע"י מתנה בצורת נתח מהמובלעת האנגלית בפואטו. האנגלים היו בין הפטיש לסדן, מפני שפיליפ אוגוסטוס מת ב-1223 (אחרי 43 שנות שלטון), ובנו לואי ה-8 חתם על הסכם שיתוף פעולה עם הוגו.

בקיץ 1224, בזמן שדה-בר וחייליו עסוקים בדיכוי מרידות כמו בטירת בדפורד, כוחותיהם המשותפים של הוגו והמלך לואי התקדמו לעבר העיר לה-רושל La Rochelle אשר על חוף פואטו, מרכז השליטה האנגלי במובלעת. אחראי הטירה המקומית ביקש סיוע מיידי ממלך אנגליה, ונראה שדה-בר הצליח לגרד 500 פאונד מאיפשהו ושלח לו, אבל הכסף מעולם לא הגיע. האחראי האשים את הממשל האנגלי ששלח לו רק אבנים, ולא ברור אם התכוון לכך שהסכום היה זעום לעומת מה שהצטרך, או שמישהו בדרך החליף את אוצר המטבעות באבנים.

במצב זה של מחסור במשאבים ובכח אדם, הטירה בלה-רושל נפלה לידי הצרפתים תוך מספר שבועות, ויתר פואטו נכבשה עד סוף השנה. לואי הפנה את מבטו דרומה, והחל לתקוף עיירות בצפון גסקוניה, אשר נפלו אחת אחת. בנקודה זו לואי חזר לפריז והשאיר להוגו לטאטא את יתר האנגלים מהיבשת.

כיבוש גסקוניה התברר כאתגר קשה עבור כוחותיו של דה-לוסיניאן. העיירות שתפס לואי היו קטנות ולא היה בהן חיל מצב אנגלי. לעומתן, הערים הגדולות בורדו Bordeaux ובאיון Bayonne היו מרכזי מסחר שוקקים ומוגנים היטב, ותושביהן היו נחושים להישאר תחת שלטון אנגלי. אנגליה היתה יעד הייצוא העיקרי של סוחרי גסקוניה, והם העדיפו להישאר מחוברים עם האנגלים.

גסקוניה היא מחוז קטן, אבל מיסוי הסחורות שעברו דרכו הניבו רווחים יפים לאוצר הממלכה האנגלית, הרבה מעבר לגודלו היחסי של המחוז. במצב כזה השלטון האנגלי עשה כל שביכולתו על מנת להגן על גסקוניה. דה-בר, אשר חזה את המתקפה מבעוד מועד, העביר סכום נכבד על חשבון מכסים עתידיים לטובת חיזוק חומותיהן של הערים, והבטיח את נאמנות התושבים ע"י התחייבות להפוך את הערים (שנשלטו ע"י נציג הכתר) לרשות מקומית עם ראש עיר ומוסדות מקומיים. באנגליה הוטל מס של 1/15 על שינוע של כל סחורה, והמס גייס 40000 פאונד עד מהרה לטובת חיזוק ההגנה על גסקוניה.

ריצ'ארד, אחיו הצעיר של הנרי, נשלח לגסקוניה על מנת להנהיג את מגני המחוז. ריצ'ארד בן ה-16 לווה ע"י ויליאם הרוזן מסאלסברי, שהיה לוחם מנוסה וקיבל את ההחלטות בפועל. השניים התקבלו בבורדו בהתלהבות, ועיירות רבות שנכנעו לצרפתים ללא קרב כעת שבו והצהירו על נאמנותן לאנגלים. זריקת העידוד הגיע בזמן הנכון.

לואי שלח כוחות כדי לסייע להוגו ואנשיו לכבוש מחדש את אזור לה-ראול La Réole, צומת דרכים חשוב על נהר גארון Garonne שדרכו הגיעו סחורות לבורדו. ריצ'ארד טמן מלכודת לכוחות הצרפתים ומנע מהם לחצות את נהר דורדון Dordogne שבצפון גסקוניה, והכוחות הצרפתים נסוגו. עד סוף 1225 המתקפות הצרפתיות שככו וחדלו לאיים על המחוז. לניצחון האנגלי היתה חשיבות מכרעת. גסקוניה תישאר בידיים אנגליות עוד 200 שנה, והרווחים שתניב לכתר האנגלי ישחקו תפקיד משמעותי ביחסי הכוחות בין אנגליה לצרפת.

נישאים על גלי האופטימיות, הכוחות האנגלים התכוונו להתקדם צפונה ולשחרר את פואטו הכבושה, אבל מכתב מהאפיפיור למלך הנרי עצר בעדם. הנרי הסתפק בהענקת התואר הסימבולי 'רוזן פואטו' לאחיו ריצ'ארד.

בסוף 1226 נפטר לואי ה-8 במפתיע, ואת הכתר ירש בנו לואי ה-9 בן ה-12, ששלט תחת עוצרות אימו בלאנש מקסטיליה. תקופת העוצרות בצרפת היתה מתוחה כמו באנגליה, כאשר העתיד אינו ברור והברונים עושים כמיטב יכולתם להגן על האינטרסים שלהם. הנרי ביקש לנצל את המצב ולפלוש לצרפת על מנת להשיב את האדמות שאיבד אביו לפני פחות מרבע מאה.

לצורך העניין הנרי שלח שליחים עם מסרים חמים למספר ברוני מפתח בנורמנדיה, אנז'ו, פואטו ובריטאני. הנרי ידע שאין ברשותו סכום מספק לגיוס צבא ואחזקתו, וללא שותפות עם אצילים בצד הצרפתי לא יוכל להוציא את תכניתו לפועל.

לקשר ההדוק שהיה בעבר עם אצילי בריטאני היתה חשיבות אסטרטגית גבוהה, מפני שהנרי קיווה לשיתוף פעולה שיאפשר לו להנחית כוחות בנמל קרוב לאנגליה ולא בבורדו הדרומית. הבישוף של בריטאני, פיטר דה-ברו Peter de Breux, היה וסאל של מלך צרפת, אבל ראה בעין יפה את ההזדמנות להרוויח את עצמאותו.

יוברט דה-בר, עוצר המלכות, עמד בין הנרי לביצוע תכניתו. בהיותו אדם פרקטי הוא ידע שבאותה נקודת זמן לא היו המשאבים הנחוצים לפלישה, ובמקום לשכנע את הנרי לוותר הוא עשה כל שביכולתו לטרפד ולעכב את ההכנות. בזמן זה צצו גם בעיות פנימיות שדרשו את תשומת ליבו של הכתר, ולכן הפלישה נדחתה ונדחתה.

גם פיטר דה-ברו לא מיהר לשום מקום. הוא הגיע לאנגליה ב-1228 ונשבע אמונים למלך אנגליה. הוא מונה לרוזן ריצ'מונד, תואר שעבר בירושה, וקיבל סכום של 5000 מארק להגנת בריטאני. עם זאת הוא שכנע את הנרי שצריך לחכות עם הפלישה לאביב של השנה הבאה. ביולי של אותה שנה נפטר סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי, והחלפתו הפכה, כצפוי, לעסק פוליטי מסובך, שעיכב עוד יותר את ההכנות לפלישה.

לבסוף יצאה הפלישה לפועל ב-30 באפריל 1230. לאחר חניה קצרה באי גרנסי, נחתו הכוחות האנגלים ב-3 במאי בסן-מאלו Saint-Malo שבבריטאני, שם פגש אותם פיטר דה ברו. יחד הם התקדמו אל העיר נאנט Nantes, שם חיכו לתגבורת מצד שורה של אצילים צרפתים, ביניהם גם רוזן לה-מארש הוגו דה-לוסיניאן, שביקשו להשתחרר ממרות הכתר הצרפתי. אלה הגיעו לנאנט ונשבעו אמונים להנרי.

כוחותיו של הנרי צעדו מזרחה אל מירבו Mirebeau על גבול אנז'ו-פואטו וכבשו בקלות את הטירה המקומית בחודש יולי. אבל במקום לפנות שם שמאלה כדי להתעמת עם הצרפתים הנרי פנה ימינה אל פואטו וגסקוניה. משם חזר לנאנט, ערך כמה מסיבות, וחזר לאנגליה בסוף אוקטובר עם הישג תדמיתי בלבד. כח צבאי מצומצם נשאר בבריטאני כדי לעזור בהגנת המחוז. ב-1231 חתם פיטר דה-ברו על הסכם שביתת נשק לשלוש שנים עם לואי מלך צרפת.

לפלישה לא היו סיכויים גבוהים מלכתחילה. לרובם המוחלט של אצילי אנגליה כבר לא היו אדמות בצד הצרפתי של התעלה, ורוב אצילי נורמנדיה ואנז'ו לא ראו פלישה אנגלית בעין יפה משום שרכושם היה תלוי בחסדיו של הכתר הצרפתי. ההישג היחיד שהנרי רשם אם כן הוא הברית בין אנגליה לבריטאני.

המלך הנרי פולש לצרפת (פרט מספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)