רובו של האי הבריטי נכבש ע"י הרומאים במספר מסעות כיבוש עד מחצית המאה ה-1 לספירה. האי עשיר במחצבים כמו בדיל, החיוני ליצירת ארד, כמו גם זהב, פחם ועופרת. שטחים רבים טובים לחקלאות וגידול בקר וצאן. לאורך השנים פרובינצית בריטניה היתה מחוז נידח בקצה הצפון-מערבי של האימפריה הרומית, מאוכלס ברובו ע"י שבטים קלטים פראים. מדי פעם פלשו אליו צבאות ושבטים זרים, והרומאים שלחו את הלגיונות שלהם לכבוש את האי מחדש. במאה ה-2 לספירה, בימי שלטונם של הקיסרים אדריאנוס ואנטוניוס-פיוס, נבנו שתי חומות על מנת להגן על הפרובינציה מאיום הקלדונים, אשר שלטו בשטחים נרחבים ברמה הסקוטית.
כמקובל,
השלטון הרומאי העדיף לא לעסוק בעניינים מקומיים אם לא היה חייב, ולכן מינה מלך
מקומי, אשר העלה מס לרומא. לגיונות הצבא הרומאי לא שהו דרך קבע בבריטניה (מעבר
לחיל מצב מצומצם), ומדי פעם נאלצו לחצות את התעלה על מנת לדכא מרד או לגרש פולשים
מהצפון הסקוטי או מהאי האירי. לאחר ייצוב המצב, היו הלגיונות עוזבים את האי הבריטי,
עד הפעם הבאה.
כלכלת
בריטניה, שהיתה קשורה בחבל הטבור לכלכלת רומא, נותקה ממנה בהדרגה לאורך המאה ה-3
עם תחילת התכווצות האימפריה. הבריטים בנו לעצמם כלכלה מקומית, שענתה על הצרכים של
תושביה. שמן הזית הספרדי הוחלף בחמאה מקומית, נרות החליפו את מנורות השמן, והיין
מפלסטינה הוחלף בבירה מקומית. קמה תעשיית קדרות מקומית, כתחליף לכלי החרס שהיו
מגיעים באניות לחופי בריטניה. הכלכלה, שהיתה מרוכזת בימי השלטון הרומאי סביב הערים
הגדולות, התפשטה כעת לאזורים נרחבים יותר, והשימוש בכסף הלך וגבר גם בפריפריה.
חשיבותן של ערי השדה עלתה כמרכזי ייצור והפצה.
בסוף
המאה ה-4 ותחילת המאה ה-5, כלכלת האימפריה כולה היתה בירידה, ושבטים גרמאנים החלו
לכרסם יותר ויותר בשטח האימפריה החולה. כוחות הצבא נקראו הביתה על מנת לנסות להגן
על מרכז האימפריה, ולא היה תקציב לגיוס כוחות שישמרו על
הפרובינציות המרוחקות. החיילים המוצבים בבריטניה החלו לקבל את שכרם בצורה ספורדית,
ולבסוף חדלו לקבל אותו. בשנת 407 בחרו החיילים במפקד חדש, קונסטנטינוס ה-3, אשר
הוביל אותם חזרה אל היבשת ולבסוף הגיע למעמד של קיסר האימפריה המערבית. שלטונו לא
האריך ימים, ובשילוב פלישות מאסיביות של שבטים גרמאנים לחופי בריטניה ב-408 ו-409,
תקוותם של אזרחי האימפריה להגנת הצבא האימפריאלי נגוזו.
באין
מפריע, פלשו האנגלים (Angles), הסקסונים (Saxons, מאזור
סקסוניה שבצפון מערב גרמניה, להבדיל ממדינת סקסוניה בפדרציה הגרמנית של ימינו)
והיוטים (Jutes, מחצי האי יוטלנד, דנמרק של ימינו) שוב ושוב
לחופי האי הבריטי. הם היו נוחתים בספינותיהם, כובשים שטח מיושב, בוזזים, רוצחים
ושורפים ככל העולה על רוחם, לוקחים לעצמם עבדים מקרב האוכלוסיה המקומית, וחוזרים ליבשת עם
אוצרותיהם. בריטניה וכלכלתה החלו לגלוש לתוך ימי הביניים המוקדמים. תעשיית הקדרות
המקומית כמעט נעלמה לחלוטין, וכמוה גם תעשיית הברזל. עבודות ציבוריות הופסקו, ותחזוקת
התשתיות הקיימות נזנחה עם הזמן. דרך החיים הרומית הגיעה אל קיצה די מהר לאחר עזיבת
הלגיון האחרון, והכאוס שלט. עדויות ארכאולוגיות מתארות תמונה של מציאות אלימה וקשה,
של כלכלה משותקת כמעט ללא שימוש בכסף, ושלטון מרכזי חלש.
עם
השנים, נשכרו שכירי חרב גרמאנים ע"י השליטים הבריטים על מנת לעזור להילחם מול
הפולשים הקלטים: הפיקטים והסקוטים מצפון, והוולשים והאירים ממערב. אותם לוחמים
אנגלו-סקסים הביאו אחריהם קהילות שלמות, שהשתקעו בבריטניה במחצית המאה ה-5.
הסקסונים התיישבו מדרום לנהר התמזה, האנגלים מצפון לו, והיוטים יישבו את חופה
הדרומה של בריטניה. בתוך עשרות שנים בודדות, המתנחלים החדשים היו לאחוז נכבד
מהאוכלוסיה, והגיעו לעמדות השלטון ברחבי האי הבריטי.
התקופה
כולה לוקה במחסור חמור של מקורות היסטוריים, והעדויות הארכאולוגיות מאותן שנים לא
מספרות סיפור קוהרנטי. לא ברור למשל אם האנגלו-סקסים השתלטו על בריטניה ע"י
מרידה בשלטון הקיים, ע"י השתלטות על נכסים, או שהתרבות הבריטית והאנגלו-סקסית
התמזגו בתהליך טבעי עד כדי אחדות (אחרי הכל, הן לא היו מאוד שונות מלכתחילה). ישנן
עדויות של חברה אגררית, אלימה, בחלקה פגאנית ובחלקה נוצרית, בעלת סממנים מעורבים
של תרבויות האזור. השפה
האנגלית העתיקה הלכה ודחקה את הלטינית-הבריטית ואת הבריטונית המדוברת לאורך המאה
ה-6, עד כדי כך שכיום רק כ-20 מילים באנגלית המודרנית מוצאן מאותן שפות קדומות. על
פי שמות הכפרים והערים, ניתן להסיק שהתרבות האנגלו-סקסית השתלטה על בריטניה ממזרח
למערב בהדרגה, והתרבות הבריטונית החזיקה מעמד במקומות מסוימים יותר מאשר באחרים.
בשורה התחתונה, הבריטים הפכו תוך דור או שניים לאנגלו-סקסים. לאורך המאה ה-6 ותחילת המאה ה-7, קהילות קטנות גדלו והתחברו לקהילות שכנות בקשרי מסחר ובטחון, הפכו לממלכות בזעיר אנפין שהתמזגו או מוזגו בכח החרב, ולבסוף התגבשו שבע ממלכות עיקריות: איסט-אנגליה East Anglia, מרסיה Mercia, נורת’אמבריה Northumbria, ווסקס Wessex, אסקס Essex, קנט Kent, ו-סאסקס Sussex. ממלכות אלו נלחמו ביניהן על ההגמוניה במשך שלוש מאות השנים הבאות, תחת לחצים פנימיים וחיצוניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה