חלק מ: יהדות אנגליה 1

נעשה אתנחתא קלה ונחזור אחורה כדי לכסות נושא הקרוב לליבם של קוראים רבים.

מלבד אזכורים בודדים, אין עדויות להתיישבות יהודית באנגליה לפני 1066. לאחר עלייתם לשלטון של ויליאם הכובש והנורמנים, החל טפטוף של יהודים להגיע ללונדון, ככל הנראה מבירת נורמנדיה רואן. המהגרים הראשונים דיברו צרפתית-יהודית, שפה שהתפתחה מהצרפתית של ימי הביניים והיתה בשימוש קהילות רבות בצפון מערב אירופה. השפה כללה מילים עבריות ונכתבה בכתב עברי.

בתחילה, על היהודים נאסר להחזיק אדמות או להיות בעלי מלאכה, מלבד העיסוק ברפואה. מאידך הלוואה בריבית היא חטא בנצרות, ולכן העיסוק בכספים נפל כפרי בשל לידי היהודים. עד סוף המאה ה-11 מעמדם של היהודים לא היה מוגדר היטב, אך בשנות כהונתו של הנרי ה-1 המלך העניק ליוסף, רבה הראשי של לונדון, אגרת המפרטת את מעמדם וזכויותיהם של היהודים:

1. היהודים הם רכושו של המלך ונתונים להגנתו.
2. היהודים רשאים לנוע בחופשיות ברחבי הממלכה, וכרכושו של המלך אינם חייבים במיסי דרך.
3. היהודים רשאים לקנות סחורות ולמכור אותן, כולל מכירה של התחייבויות שקיבלו.
4. ליהודים הזכות להישפט ע"י מושבעים מקרב עמיתיהם.
5. ליהודים מותר להישבע על ספר תורה במקום על התנ"ך הנוצרי.
6. לשבועתו של יהודי יש משקל כמו שבועותיהם של תריסר נוצרים, מפני שהם מייצגים את מלך אנגליה בעניינים פיננסיים.

עד 1135 כל היהודים חיו בלונדון. יחסי הנוצרים והיהודים הופרעו בימי המלך סטיבן, כאשר המלך שרף את ביתו של אדם יהודי באוקספורד (ייתכן שבעל הבית היה בפנים באותה עת) לאחר שזה סירב לתרום את חלקו לכיסוי הוצאות החצר המלכותית. במרץ 1144 נרצח נער בנוריץ', והקהילה היהודית הואשמה שהשתמשה בדמו לעשיית מצות, מה שנרשם בהיסטוריה כעלילת הדם המתועדת הראשונה. מצד שני, בעוד הצלבנים בגרמניה תקפו יהודים ללא רחם ב-1146, סטיבן מנע מעשי איבה דומים באנגליה.

במהלך שנות האנרכיה מנת חלקם של היהודים היתה קשה כמו של יתר האוכלוסיה, אך מרגע שהנרי ה-2 עלה לשלטון הקהילה היהודית צמחה ושגשגה. בתוך חמש שנים צצו קהילות יהודיות בערים רבות כגון קנטרברי, ניופורט, רדינג, וינדזור, קיימברידג', וינצ'סטר ועוד. היהודים לא הורשו לקבור את מתיהם מחוץ ללונדון עד 1177, ונאלצו לשאת לשם את הגופות.

תפוצת היהודים שירתה את האינטרסים של הכתר. בהיותם של היהודים עצמאים ממרות הכנסייה, המלך חש בנוח לבקש מהם דברים מסוימים (פעולות למען המלוכה או גיוס הון), ובתמורה סיפק להם שטרי חוב אותם יכלו לגבות מהשריפים המקומיים.

בתקופה זו חי אהרון מלינקולן, שהיה האדם העשיר ביותר באנגליה הנורמנית, עשיר כנראה גם מהמלך עצמו. הוא היה אחד הנושים הגדולים של הנרי ה-2, שחב לו סכום של כ-600 פאונד. הוא עסק בהלוואות, והתמחה בהלוואות לצורך בניין מנזרים. בזכות הלוואות שהעניק לכתר נבנו בין 1140 ו-1152 כמה מהמנזרים הגדולים, והחוב של המנזרים אליו עמד על כ-6400 מארק בעת מותו. על ערש דווי הוא מחל על חלק מהחוב, אבל כשגילה זאת המלך הוא דרש מהמנזרים שההפרש ישולם לאוצר הממלכה. לאחר מותו של אהרון ב-1186, הכתר החרים את כל רכושו, והמלך גבה את חובותיו של אהרון ממאות ברונים ואצילים בסכום שהגיע לכ-15000 פאונד.

פעילותם הכלכלית של היהודים לא הוגבלה באופן רשמי, אבל בפועל הם היו נתונים לגחמות המלך. לדוגמה, לאחר שכספו של יהודי מגלוסטר מימן את כיבוש אירלנד ע"י ריצ'ארד דה-קלר ב-1170 (חלק ל), הנרי ה-2 הטיל על אותו יהודי קנס כבד והאשים אותו בהלוואה למטרה לא-נאותה.

באופן כללי אנגליה נחשבה לממלכה אוהדת ליהודים, וביקרו בה חכמים כמו אברהם אבן עזרא (1158) ויצחק מצ'רניגוב (1181). יהודים שגורשו מצרפת ע"י פיליפ אוגוסטוס ב-1182, וביניהם רבי יהודה שירליאון, התיישבו באנגליה.

ב-1168, לאחר שכרת ברית עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, הנרי ה-2 עצר את ראשי הקהילות היהודיות באנגליה והגלה אותם לנורמנדיה, תוך שהוא מטיל מס של 5000 מארק על אדמות ובתי הקהילות שנותרו באי הבריטי. מהצד השני כאשר גייס הון למסע הצלב השלישי ב-1186 בכל רחבי אנגליה באמצעות מס על נדל"ן, הוא בחר להטיל על הקהילות היהודיות מס של 25% דווקא על מיטלטלין. המיסים הנפרדים הניבו לאוצר הממלכה כמעט את אותו הסכום, כ-70000 פאונד, אם כי ככל הנראה המס על היהודים שולם בתשלומים רבים לאורך מספר שנים.

מלבד מספר מאוד מצומצם של עלילות דם לאורך המאה ה-12, היהודים חיו עם שכניהם הנוצרים ביחסים טובים לרוב, כולל הממסד הכנסייתי. היהודים מצאו מפלט בכנסיות ובמנזרים בעת צרה יחד עם שכניהם, ותרמו לבניית מוסדות קתולים. עם זאת, לקראת סוף מלכותו של הנרי ה-2 צברו היהודים הון רב ורמת חייהם החלה לנקר את עיני המעמד הגבוה. ידיעות מארץ הקודש על כך שהיהודים והמוסלמים נלחמים שכם אל שכם מול הצלבנים היו בעכרי הקהילות היהודיות בכל רחבי אירופה, ואנגליה לא היתה שונה.

כזכור, לאחר הכתרתו של ריצ'ארד לב-הארי פרצו מהומות כנגד הקהילה היהודית בלונדון (חלק לב). המלך הטרי נזעם ועשה ככל יכולתו לעצור את שפיכות הדמים, אבל לא הצליח להעניש יותר מקומץ מהמפגעים. בחודש מרץ 1190, כאשר צלבנים שהתכוננו ליציאה לארץ הקודש עוררו רגשות אנטישמים בקרב האוכלוסייה הנוצרית, חלו בכמה ערים מספר תקריות אלימות בהן הותקפו יהודים.

החמורה שבתקריות היתה ב-16 במרץ, שבת הגדול. ראש הקהילה היהודית בעיר יורק ביקש מאחראי הטירה המקומית להכניס אותו ואת חברי הקהילה מחשש לפגיעה בהם, וזה הסכים. המון זועם התנפל על הטירה בדרישה לנצר את היהודים ולהטבילם. רבי יום טוב מ-יואני, המנהיג הרוחני של הקהילה, יעץ ליהודים "ייהרג ובל יעבור" וכך היה. אבות שחטו את משפחותיהם ובלבד שלא יומרו לנצרות. היהודים האחרונים שנותרו הבעירו את המגדל בו היו לכודים. מי ששרד את הלהבות נרצח בידי ההמון שבחוץ, ובסך הכל כ-150 יהודים מתו על קידוש השם באותו יום נורא.

בזמן שהותו של ריצ'ארד בארץ הקודש ותקופת שביו, יהודי אנגליה סבלו התנכלויות מצד ויליאם דה-לונגשאמפ, שניהל את הממלכה כלורד-צ'נסלור ושופט ראשי. כך למשל חויבו היהודים "לתרום" 5000 מארק לטובת דמי הכופר למלך, פי 3 ויותר מהסכום ששילמה כל לונדון.

כשחזר ריצ'ארד לאנגליה, הוא לקח על עצמו לעשות סדר חדש בעסקי היהודים. ב-1194 הוא החליט שכל עסקה בה מעורב יהודי תהיה חוקית רק אם עותק ממנה יימצא במקום מיוחד, אליו רק לבכירי האוצר יש גישה. הדבר נתן לכתר האנגלי מידע שלם על מצבו הכלכלי של כל יהודי בממלכה, וגם את האפשרות לבטל עסקות ע"י השמדת העותק שבידי האוצר. בעקבות הצו המלכותי הוקם אגף נפרד ליהודים ברשות המיסים המלכותית, ואגף זה ניהל את מיסוי העסקים היהודים (בדרך כלל מס של עשרה אחוזים), והפך הלכה למעשה לשותף שקט בכל עסקי ההלוואות.

בסוף המאה ה-12 היהודים היו לרוב שווי זכויות לשכניהם. חסותו של המלך עליהם העניקה להם קשר ישיר לשלטון, אבל קשר זה לא התבטא בהשפעה פוליטית כלשהי. הממלכה העניקה להם אוטונומיה דתית, ויהודים נשפטו בפני בית דין רבני. ליהודים היתה כמובן מערכת חינוך עצמאית. הרב הראשי של אנגליה, שנבחר ע"י היהודים ואושר ע"י המלך, שימש גם כיועץ לכתר בענייני יהדות ויהודים.

כשעלה ג'ון לשלטון ב-1199 הוא כיבד את המצב הקיים ואישר מחדש את חסותו על יהודי אנגליה. עם זאת, לאחר אובדן נורמנדיה והמחוזות האנז'וונים ב-1205, יחסו ליהודים השתנה. לאחר המריבה עם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בסוף אותו עשור, ג'ון דרש 100000 פאונד מבתי התפילה באנגליה, ועוד 66000 מארק מהקהילה היהודית. אברהם מבריסטול, אחד מהיהודים העשירים בממלכה, סירב לשלם את חלקו, 10000 מארק, וג'ון הורה לעקור את אחת משיניו כל יום עד שישנה את דעתו, מה שקרה אחרי שבוע ימים.

לאחר עליית הנרי ה-3 לשלטון מצבם של היהודים השתפר, אבל רק לתקופה קצרה. האפיפיור כינס ועידה שהחליטה שהיהודים חייבים לשאת טלאי מזהה על מנת להפרידם מהאוכלוסייה הקתולית. סטיבן לנגטון הוציא את ההחלטה לפועל באנגליה, וברוב הערים היהודים נאלצו לענוד טלאי לבן בולט.

קהילות רבות פנו למלך בבקשה להסיר את היהודים מקרבם, וגירוש יהודים הוכרז בלסטר (1231), ניוקאסל (1234), וייקומב (1235), סאותהמפטון (1236) וערים נוספות. המגורשים נאלצו לעזוב ולמצוא מקום מגורים אחר, ולעיתים גורשו יותר מפעם אחת.

עלילות דם רבות הופיעו בשנים אלו, בעיקר בעידוד המסדר הבנדיקטיני. הבישוף מ-ווסטר כתב לאפיפיור גרגורי ה-9 בבקשה לעזרה בהפרדה מוחלטת בין נוצרים ויהודים במרחב הציבורי ואיסור על נוצרים לעבוד עבור יהודים. הפגיעה בקהילות היהודיות היתרגמה לסכומים הולכים וקטנים (יחסית) שהכניסו היהודים לאוצר הממלכה, וחסותו של המלך עליהם הצטמצמה בהתאם.

באמצע המאה ה-13 היו היהודים באנגליה, כמו בשאר היבשת, תחת מגף המלך. הכתר השתמש בהם כפרה חולבת ושאב מהם כספים כרצונו. הלחץ מצד המלך הכריח את היהודים לגבות חובות בצורה נואשת יותר, מה שרק דירדר את יחסיהם עם יתר האוכלוסייה. חובות נמכרו בהפסד רק כדי לעמוד בדרישות הכתר לעוד ועוד מיסים.

ב-1253 העביר הנרי ה-3 את "חוק היהדות", שמיסד את חובת הטלאי, את האיסור על עבודה נוצרית אצל יהודים, וכלל גם איסור על בניית בתי כנסת חדשים. ב-1269 הפרלמנט הכריח את הנרי להקל מעט את המגבלות על היהודים, הקלות כגון איסור על הנוצרים לקנות חובות מיהודים ללא רשות המלך או להרוויח ריבית על חובות אלה.

לאחר מותו של הנרי ב-1272 עלה לשלטון בנו אדוארד ה-1. בעוד אבותיו שימרו את מעמד היהודים כדי לנצל את עסקיהם ולהכניס כסף לאוצר הממלכה, אדוארד היה המלך הראשון שנקט באנטישמיות ככלי למימוש מדיניות ממשלתית. אדוארד עודד את הסלידה מהיהודים ולקח קרדיט על צעדים שפגעו בהם. האשמת יהודים בזיוף מטבעות היה נפוץ, ושיווה לקהילה כולה תדמית עבריינית. כך גם הואשמו היהודים בחילול הקודש על ימין ועל שמאל.

הממסד הקתולי, בתמיכת הכס הקדוש בוותיקן, לחץ על אדוארד להטיל עוד ועוד מגבלות על היהודים, והמלך נעתר. ב-1275, אחרי שחזר ממסע הצלב התשיעי ובעקבות צווים אפיפיוריים, אדוארד העביר תיקון של "חוק היהדות" שאסר על כל הלוואה בריבית, אבל איפשר ליהודים עיסוק במסחר ואוּמנות, ואפילו להחזיק אדמות לתקופה של עד עשר שנים.

לקהילה היהודית, שלא כללה חקלאים או בעלי מלאכה, ההקלות לא באמת עזרו. בנוסף, הגילדות המקצועיות סירבו לקבל יהודים לשורותיהן. רבים החליטו להתנצר או לעזוב את אנגליה. אלה שנותרו סבלו מאותו מיסוי כבד, עד שהכתר הגיע למסקנה שליהודים אין יותר רכוש שאפשר למסות.

בקיץ 1290 היה הכתר שקוע בחובות כבדים. הפרלמנט אישר לאדוארד לגבות מיסים חריגים של 116000 פאונד, ככל הנראה כחלק מעסקה שכללה את גירוש היהודים מאנגליה. ב-18 ביולי, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב, יצאו צווים מלכותיים לשריפים ברחבי הממלכה, ובהם נכתב כי על כל היהודים לעזוב את שטח הממלכה עד תחילת נובמבר, ואלה שיישארו דינם מוות.          

מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד, וגם בדרכם החוצה לא פסקו ההתנכלויות להם ולרכושם הדל. הכתר השתלט על כל רכושם שנותר מאחור ומכר אותו לכל המרבה במחיר, ואדוארד המשיך גם אחרי הגירוש להתהדר בנוצות מגן הנצרות.

הצו המלכותי יבוטל רק באמצע המאה ה-17, והיהודים יחזרו לאנגליה ב-1655.

התיקון של אדוארד ה-1 ל"חוק היהדות" משנת 1275

חלק כח: האנרכיה 2

כששמע ז'ופרואה דוכס אנז'ו על לכידתו של סטיבן, הוא פלש לנורמנדיה במלוא עוזו וכבש חלק ניכר ממנה. תאובלד, אחיו של סטיבן, לא היה פנוי להגן על הדוכסות מפני שהיה טרוד במלחמה משלו מול לואי ה-7, מלך צרפת הטרי, שהתכחש להבנות שהושגו בין אביו לממלכה האנגלית.

הצלחתו של ז'ופרואה בנורמנדיה וחולשתו של סטיבן באנגליה גרמה לברונים רבים לחשוש לעתיד נכסיהם בשני צידי התעלה, ומתילדה הקיסרית צברה תומכים רבים. היא עודדה את ההצטרפות ע"י השבת אדמות ונכסים לבישופים ואצילים אחרים, הענקת רוזנויות ברחבי אנגליה לנאמנים אחרים, ופיזור הבטחות לעתיד טוב יותר.

המטבעה המלכותית הפסיקה להטביע מטבעות עם פניו של סטיבן, וברונים מקומיים שנזקקו למזומנים החלו להטביע מטבעות משלהם. היה זה סימן ברור לאובדן המשילות של השלטון המרכזי.

מהצד השני, המלכה מתילדה (אשתו של סטיבן) לא התכוונה להיכנע במהרה. היא אספה אליה לדרום-מזרח אנגליה את כל סגניו ונאמניו של המלך הכלוא, ומשם הגיעה בראש כח משמעותי אל לונדון, שכזכור היתה מלאה בסוחרים ואבירים שתמכו בסטיבן.

הברית בין מתילדה הקיסרית והבישוף הנרי מווינצ'סטר, אחיו הצעיר של סטיבן, היתה קצרת ימים. למרות שסלל את דרכה לקבל לידיה את אוצר הממלכה וברכת הכנסייה, השניים רבו בענייני מדיניות כנסייתית, והוא העביר את תמיכתו למתילדה המלכה.

הכוחות האנז'וונים הגיעו לווינצ'סטר בחודש יולי של 1141 וצרו על הטירה בה שהה הנרי. בינתיים הגיעו כוחותיה של המלכה עם תגבורת משמעותית מלונדון והקיפו את חיילי אנז'ו. בקרב שפרץ בין הצבאות ניצחה המלכה, ואפילו לקחה בשבי את רוברט מגלוסטר, יד-ימינה של הקיסרית. לאחר מו"מ ארוך הוחלט לבצע ב-1 בנובמבר חילופי שבויים: רוברט תמורת המלך סטיבן. הנרי כינס שוב מועצה כנסייתית, שבאופן לא מפתיע תמכה הפעם בזכותו האלוהית של סטיבן לכתר, ובחג המולד 1141 התקיימה הכתרה חוזרת של המלך והמלכה.

בתחילת 1142 סטיבן נפל למשכב, ולא נראה בציבור במשך כמה חודשים. עד חג הפסחא נפוצו שמועות שקריות על מותו, אבל הוא החלים ויצא בקיץ למסע צבאי נגד הטירות האנז'ווניות החדשות שנבנו ברחבי דרום אנגליה. בספטמבר הוא זיהה הזדמנות פז ללכוד את הקיסרית, אבל מתקפת פתע שלו כשלה, והקיסרית נמלטה לטירת אוקספורד המבוצרת. סטיבן הטיל מצור על הטירה, והלכה למעשה לכד את יריבתו, אבל קצת לפני חג המולד הצליחה הקיסרית לחמוק מחוץ לטירה בחשכת הלילה, לחצות את נהר התמזה הקפוא ברגל ולהימלט בין אצבעותיו של סטיבן.

בתחילת 1143 סטיבן מצא את עצמו במצב ביש, כאשר כוחותיו של רוברט מגלוסטר הקיפו אותו בטירת וילטון. בקרב שהתפתח סטיבן כמעט ונפל שוב בשבי, אבל משרתו האישי ויליאם מארטל הגן עליו בחירוף נפש ואיפשר לאדונו להימלט משדה הקרב בעוד הוא עצמו נלקח בשבי. המלך שמר אמונים למארטל האמיץ ושילם בטירת שרבורן תמורת שחרורו.

סטיבן תיעב במשך שנים את רוזן אסקס ג'פרי דה מנדוויל, ובמיוחד לאחר שתמך בהכתרתה של מתילדה הקיסרית. בסוף 1143 ג'פרי זומן לחצר המלכות, וכשהגיע סטיבן עצר אותו. ג'פרי קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, ונאלץ למסור לידי המלך את טירותיו, שהיו בתוך לונדון ומסביבה, ולכן היו בעלות חשיבות אסטרטגית. ברגע שיצא לחופשי, ג'פרי רכב צפון-מזרחה לאזור הביצות של איסט-אנגליה, שם חבר לכוחות מורדים והחל בקמפיין צבאי בכיוון קיימברידג' ולונדון.

באותו זמן הכריז גם רוזן נורפולק על מרד, ובקיץ 1144 גם רנולף מצ'סטר הניף נס מרד משלו. כוחותיו של רוברט מגלוסטר פשטו בינתיים על שטחים של הנאמנים לכתר במערב אנגליה. כל אותה עת המשיך ז'ופרואה מאנז'ו בביסוס שלטונו בדרום נורמנדיה, תוך שהוא כובש גם את בירת הדוכסות רואן, ולואי ה-7 הכיר בו כדוכס נורמנדיה. הממלכה הלכה והתפוררה בין ידיו של המלך, והוא נסמך יותר ויותר על אנשי חצרו הקרובים ועל שכירי חרב מאשר על רשת הברונים והאצילים שתחתיו.

בשלוש השנים הבאות מהלכי המלחמה התייצבו, בעיקר בגלל אובדנם של כמה ממנהיגי המורדים. למשל מיילס מגלוסטר, אחד ממפקדי הכוחות האנז'וונים הבולטים, שמת בתאונת צייד בחג המולד 1143, וג'פרי רוזן אסקס שנהרג בקרב בספטמבר 1144. ב-1145 סטיבן הגיע להסדר עם רנולף מצ'סטר לאחר מספר מהלכים מלכותיים מוצלחים בצפון, אבל ב-1146 עשה לו בדיוק את מה שעשה לג'פרי: עצר אותו, סחט ממנו באיומים את השליטה בטירות ושחרר אותו. כמו ג'פרי, גם רנולף הצטרף למורדים מיד עם שחרורו, אבל המורדים התקשו להתמודד עם כוחן של הטירות תחת שליטת המלך.

בשלהי אותו עשור סטיבן שלט בפועל על חלק קטן של אנגליה, וחוק המלך לא נאכף בשטחים נרחבים. כרוניקות של אותה תקופה תיארו הוויה של אלימות וזדון באזורי הספר שבין שטחי המלך ובין שטחי המורדים. טירות רבות נבנו כביצורים עבור ברונים מקומיים שדאגו לנכסיהם ואנשיהם, ומטבעות מקומיים הוטבעו בכל מקום. כוחו של סטיבן התרכז באזור לונדון, ומרכז השלטון עבר מווינצ'סטר לארמון וסטמינסטר. 

בשנים הבאות האבק שקע, ומלחמת האזרחים הידלדלה לכדי סכסוכים נקודתיים פה ושם. ב-1147 רוברט מגלוסטר נפטר בנסיבות טבעיות, וב-1148 עזבה מתילדה הקיסרית את אנגליה סופית לטובת נורמנדיה וויתרה על שאיפתה לכתר. מסע הצלב השני הוכרז ב-1145, ואצילים רבים משני הצדדים הצטרפו אליו. באין שלטון מרכזי חזק, ברונים רבים הגיעו להסדרים עם שכניהם למען הגנה הדדית.

אנרי "קורטמנטל" (מכנס קצר), בנם בן ה-14 של מתילדה הקיסרית וז'ופרואה, ניסה לפלוש לאנגליה ב-1147 בראש כח של שכירי חרב, אבל הפלישה נכשלה כשהסתבר שלאנרי אין מספיק כסף לשלם להם. באופן מפתיע, מי ששילם להם את שכרם היה דווקא סטיבן. הסבר אפשרי אחד למהלך זה הוא רגש הקרבה של סטיבן לבן משפחתו המורחבת, והסבר אחר הוא שסטיבן חיפש דרך לסיים את המלחמה וביקש לבנות אמון בין השניים.

אם כך או כך, אנרי לא השיב לו באותו מטבע. הוא הגיע לצפון אנגליה ב-1149 בתקווה לכרות ברית עם רנולף מצ'סטר ומלך הסקוטים. בעלי הברית החדשים ניסו לתקוף את יורק, אבל כוחותיו של סטיבן מיהרו צפונה ובלמו את המתקפה. אנרי חזר לנורמנדיה, שם הוכרז ע"י אביו כדוכס.

למרות גילו הצעיר, אנרי נודע כמנהיג אנרגטי ויעיל, והיה אהוד בקרב אנשיו. בספטמבר 1151 מת ז'ופרואה, ואנרי ירש את תואר דוכס אנז'ו. תדמיתו וכוחו גדלו כאשר נשא לאישה ב-1152 את אלינור דוכסית אקיטניה (בדרום מערב צרפת), גרושתו של המלך לואי ה-7, והפך לאחד מהשליטים החשובים ביותר בצרפת.

לאורך שנותיו על כס המלכות הרבה סטיבן להתקוטט עם ראשי הכנסייה בשאלת סמכות המינויים. כמו כל המלכים באותה תקופה, הוא חשש מהזרם בתוך הכנסייה שדגל בעצמאות יתרה מהשלטון החילוני, במיוחד כאשר חילופי האפיפיורים ברומא השפיעו על אישור מינוים של בישופים וארכיבישופים באנגליה. לאור כל זאת, כאשר ביקש סטיבן מאציליו בחג הפסחא 1152 להכתיר את בנו יוסטס כיורש ולהישבע לו אמונים, ראשי הכנסייה סירבו בטענה שהם זקוקים לאישור האפיפיור. סטיבן אסר אותם ודרש מהם למלא אחר דרישותיו, אבל הארכיבישוף מקנטרברי הצליח להימלט, לחמוק מאבירי המלך ולצאת לגלות בפלאנדריה, במה שסימן את נקודת השפל של יחסי המלך והכמורה.

בתחילת 1153 חזר אנרי לאנגליה בראש צבא קטן, נתמך ע"י המורדים בצפון ובמזרח. אנשיו של אנרי צרו על טירת מלמסברי בדרום-מערב אנגליה, וסטיבן התקדם מערבה מלונדון על מנת להסיר את המצור. הצבאות נפגשו משני עברי הנהר אבון Avon וסטיבן רצה מאוד לקיים שם קרב מכריע.

בצעד מפתיע, האצילים משני המחנות סירבו להילחם, והחלו לדבר ביניהם על תנאי הסכם שלום אפשרי, כשהם מותירים את שני המנהיגים לשבת בצד. לבסוף הכשירו סטיבן ואנרי בחוסר רצון את ההסכם שהתקבל, והדבר סימן את תחילת השלב האחרון במלחמת האזרחים האנגלית.

מפה פוליטית של אנגליה ב-1153. בירוק, שטחם של הסקוטים; באפור, ויילס האוטונומית; בצהוב, שטח המורדים בראשות רנולף מצ'סטר; באדום, השטח בשליטת המלך סטיבן; ובכחול, השטח תחת שליטת אנרי.

חלק כז: האנרכיה 1

מלכותו של סטיבן היתה תחת מתקפות פנימיות וחיצוניות מיומה הראשון, והמצב החריף ב-1138 עד שהידרדר לכדי מלחמת אזרחים של ממש. התקופה כולה נודעה בשם "האנרכיה".

רוברט פיצרוי, רוזן גלוסטר, היה אחד מבניו הלא-חוקיים של המלך הנרי ה-1. הוא נולד ב-1090, צבר תחת שלטונו של אביו כח ונכסים רבים בנורמנדיה, ונחשב לאחד הברונים הנורמנים החזקים ביותר, שהיה ידוע הן כדיפלומט והן כמנהיג צבאי. ב-1135 הוא היה בין האצילים שתמכו בתאובלד מבלואה לרשת את הכתר, ולאחר המלכתו של סטיבן הוא נמנע מלהגיע לאירוע הפסחא שקיים המלך החדש ב-1136. נדרשו זימונים ואיומים מרומזים על מנת שרוברט יגיע בסופו של דבר לכינוס הברונים שהמלך קיים בסוף אותה שנה באוקספורד.

ב-1138 רוברט התכחש לנאמנותו לסטיבן והצהיר על תמיכתו באחותו-למחצה מתילדה הקיסרית. הדבר הוביל לפריצתו של מרד חדש ברחבי נורמנדיה ומחוז קנט באנגליה, ואויביו של סטיבן ראו במרד שעת כושר. דוכסות אנז'ו הפרה את ההסכם עם סטיבן ופלשה לתוך נורמנדיה, ודיוויד ה-1 מלך סקוטלנד, שתמך גם הוא במתילדה הקיסרית, פלש לאנגליה מצפון והגיע עד יורקשייר. סטיבן ניצב בפני מלחמה מרובת חזיתות בדיוק בזמן שאוצר הממלכה התרוקן.

ובכל זאת המלך הצליח לגייס צבא ולבלום את האיומים, בעיקר באנגליה עצמה. אשתו מתילדה, שהיתה רוזנת בולון בזכות עצמה בנוסף להיותה מלכת אנגליה, שטה בראש צי עם לוחמים מבולון ופלאנדריה כדי לדכא את המרידה במחוז קנט, כשהמטרה העיקרית היא השבת השליטה בעיר הנמל דובר. במקביל מספר אבירים נאמנים לסטיבן נשלחו צפונה, חברו לכוחותיו של הארכיבישוף מיורק וסייעו לנצח את הסקוטים בקרב נורת'אלרטון באוגוסט. הסקוטים אמנם הפסידו בקרב, אבל לא נסוגו לחלוטין, והמשיכו להחזיק ברוב הצפון האנגלי.

סטיבן עצמו התקדם מערבה אל עבר גלוסטרשייר. הוא קיווה להשיב את השליטה האנגלית במחוזות הגובלים בוויילס, אך נתקל בהתנגדות עזה, ובסופו של דבר הסתפק בנצחונות קטנים וביזה של האזורים מחוץ ליישובים הגדולים.

הקמפיינים הצבאיים של סטיבן בתוך אנגליה היו הצלחה יחסית. לאחר שדובר נפלה לידיה, המלכה מתילדה הגיעה לצפון כדי לשאת ולתת עם מלך הסקוטים. הצדדים הגיעו להסכם שלום, לפיו הסקוטים ימשיכו להחזיק ברוב השטחים שכבשו, בתמורה להצהרת נאמנות לכתר האנגלי והעלאת מס. היה זה צעד הכרחי מבחינת סטיבן, על מנת שיוכל להתפנות למרד בנורמנדיה, אבל ברוני הצפון שסבלו מתוצאות ההסכם לא ראו זאת בעין יפה.

כצעד הגנתי לקראת פלישה אפשרית של הכוחות האנז'וונים (מלשון אנז'ו), סטיבן יצר כמה רוזנויות חדשות ברחבי דרום אנגליה ע"י ארגון מחדש של השטחים המועדים למתקפה. הרוזנים החדשים היו מקרב סגניו הנאמנים של סטיבן, והוא העניק להם חירויות וסמכויות נרחבות. בכך המלך קיווה לחזק את נאמנותם ובד בבד להגן טוב יותר על אנגליה.

צעד נוסף שביצע סטיבן לביצור שלטונו היה להיפטר משלושה בישופים עשירים, שבנו טירות וחיזקו את כוחם הצבאי. סטיבן חשד שהם מתכוונים לערוק לצידה של מתילדה הקיסרית, ומצא דרך מחוכמת להיפטר מהם. בכינוס האצולה באוקספורד ביוני 1139, אחד האצילים הנאמנים למלך התגרה בשלושה בכוונה תחילה, וכשהמלך התערב במריבה הוא פסק שעונשם של השלושה הוא שהם צריכים לוותר על כל טירותיהם באנגליה, אבל ימשיכו לשאת בתפקידיהם בכנסייה. בתחילה הם סירבו, אבל מאסר ואיומים בהוצאה להורג שכנעו אותם לוותר. פתרון זה סילק את האיום, תוך שהוא מכבד את הבטחתו של סטיבן שלא להתערב במינויי הכמורה.

אחיו של סטיבן, הנרי הצעיר, שהיה כזכור בישוף רב-עוצמה בפני עצמו, לא ראה את העניין בעין יפה, אולי בגלל שגם הוא בנה טירות וחשש מגורל דומה. הוא השתמש בסמכותו כשליח האפיפיור באנגליה כדי לזמן את המלך למועצה כנסייתית ולהצדיק את מעצרם והחרמת רכושם של הבישופים. הנציג ששלח המלך למועצה טען שהעונש ניתן להם כברונים ולא ככמרים, והאפיפיור קיבל את עמדתו. התקרית כולה חיזקה את סטיבן כמלך, אבל פגעה ביחסיו עם ראשי הכנסייה, וביניהם אחיו הצעיר.

הפלישה האנז'וונית החלה באוגוסט 1139 עם ניסיון של כוח מנורמנדיה לתפוס נמל בדרום אנגליה וליצור ראש גשר. הניסיון נכשל, אבל בספטמבר הגיעה מתילדה הקיסרית עם רוברט מגלוסטר ו-140 אבירים להתארח בטירת ארונדל אצל אדליזה, אלמנתו של הנרי ה-1. רוברט התקדם צפון-מערבה לכיוון ויילס ובריסטול וגייס תמיכה במרד, בזמן שסטיבן הגיע עם כח צבאי וצר על טירת ארונדל כדי לכלוא בה את הקיסרית.

ככל הנראה היו מספיק אצילים שהכירו בחוסר יציבותו של השלטון הקיים, ונאמנותם היתה למתילדה הקיסרית. תוך זמן קצר שלטו המורדים בכל דרום-מערב אנגליה. סטיבן לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק את צבאו במצור על טירה רק כדי לכלוא אישה, ולכן הסכים להצעה של אחיו הנרי, הסיר את המצור ושחרר את מתילדה הקיסרית לחבור לרוברט ואביריו. הוא נאלץ לוותר על הקמפיין במערב הממלכה ומיהר לחזור ללונדון על מנת לייצב ולשמור על מה שנשאר תחת שלטונו.

כשהברונים הריחו את הדם במים, הם החלו לחשוף שיניים. מרידות קטנות וגדולות פרצו פה ושם. לדוגמה, אחד משלושת הבישופים שאיבדו את טירותיהם פתח במרד באזור הביצות של איסט-אנגליה, וסטיבן דיכא את המרד ע"י פעולה צבאית נחושה. כל פעולה כזו היתה הסחת דעת נוספת ויקרה בזמן ובכסף.

רנולף Ranulf רוזן צ'סטר, שנטר למלך טינה על הפקרת הצפון, זמם להתנקש בנסיך סקוטלנד בדרכו חזרה מכינוס האצילים של חג המולד 1140. סטיבן למד על המזימה וליווה בעצמו את הנסיך הסקוטי צפונה, מה שהרתיח את דמו של רנולף עוד יותר. בתגובה, הוא הגיע לטירת לינקולן המלכותית, לכאורה לביקור נימוסין, והשתלט עליה בהתקפת פתע. המלך הגיע ללינקולן ובלית ברירה הכשיר בדיעבד את זכותו של רנולף על הטירה הכבושה, רק כדי לפייס את רנולף רב-ההשפעה ולהשאיר אותו בצד הכתר. מצד שני תוך מספר ימים הוא חזר עם כח צבאי על מנת להפר את דברו ולכבוש את הטירה בכח. רנולף ומשפחתו הצליחו לברוח, והוא הכריז על נאמנותו למתילדה הקיסרית.

בתחילת 1141 כוחותיו של סטיבן צרו על טירת לינקולן ועל צבאו של רנולף שנותר בה. רנולף חבר לרוברט מגלוסטר, וביחד הם התקדמו עם כח גדול לכיוון לינקולן. סטיבן חכך בדעתו האם להילחם או לסגת, ובסופו של דבר בחר באפשרות הראשונה. ב-2 בפברואר 1141 התרחש קרב לינקולן. לאחר הצלחה ראשונית למלך, מהלך הקרב פנה נגד סטיבן. חלק מסגניו נמלטו משדה הקרב, אבל הוא המשיך להילחם עם חרבו, וכשזו נשברה הניף גרזן קרב. צבאו של רוברט סגר על מה שנותר מחייליו של סטיבן, ולבסוף הוא נתפס ונלקח משדה הקרב בשלשלאות.

מתילדה הקיסרית החלה במהלכים שיובילו אותה לכס המלכות. הנרי הצעיר, תחת סמכותו כשליח האפיפיור, כינס בווינצ'סטר מועצה כנסייתית על מנת לגבש את עמדת הכנסייה בנוגע לחילופי השלטון. למעשה המועצה היתה חותמת גומי בלבד, והנרי הבטיח למתילדה מראש את תמיכת הכמורה הבכירה אם תתן לו לנהל את ענייני הכנסייה באנגליה. הוא העביר לה את אוצר הממלכה, שהיה דליל וכלל בעיקר את כתרו של המלך.

הארכיבישוף מקנטרברי הוביל משלחת של כמרים ואצילים לטירת בריסטול, שם הוחזק סטיבן. הם העלו בפניו את הדילמה המוסרית של התכחשות לשבועת הנאמנות שלהם אליו על מנת להמליך את מתילדה, והוא אמר להם שבמצב הקיים הוא משחרר אותם משבועתם. הכמורה הבכירה התכנסה שוב בווינצ'סטר אחרי חג הפסחא והכריזה על מתילדה "גבירת אנגליה ונורמנדיה".

מתילדה הגיעה ללונדון על מנת לקיים את טקס ההכתרה בכנסיית וסטמינסטר, אבל שם נתקלה בהתנגדות עזה מצד השמנא והסלטא של העיר הגדולה, אשר נותרה נאמנה ליקיר העיר סטיבן. היא נאלצה לסגת לאוקספורד ולדחות את טקס ההכתרה, ולעת עתה אנגליה נותרה ללא הנהגה ברורה.

דיוקן מהמאה ה-12 של מתילדה הקיסרית

חלק כו: כל הקודם זוכה

הנרי ה-1 הבטיח לבתו ויורשתו מתילדה מספר טירות בנורמנדיה כנדוניה לאחר שנישאה בשנית ב-1128, אבל לא מיהר למלא את ההבטחה מפני שחשש שבעלה של מתילדה, ז'ופרואה דוכס אַנז'וּ, ישתמש בנדוניה כקרש קפיצה להשתלטות על נורמנדיה כולה. בהתחשב בהיסטוריה הארוכה והמדממת בין נורמנדיה ואנז'ו, הדאגה לא היתה מופרכת.

מתילדה מצידה חששה שאין לה בסיס כח מספק באנגליה, למרות שבועתם של האצילים להכיר בה כמלכה לאחר מותו של הנרי, ולכן לחצה על אביה לקבל את הנדוניה על מנת לשפר את מעמדה בעיני אותם אצילים. סירובו המתמשך יצר מתח בין השניים שהלך והחריף עם השנים.

ב-1135 פרץ מרד בדרום נורמנדיה, ובשלב זה היחסים בין מתילדה ואביה היו כה עכורים עד שהיא ובעלה נתנו את תמיכתם לברונים המורדים. המלך הגיע לנורמנדיה ובילה את הסתיו בלוחמה ומצור, כאשר הוא מחזק את הביצורים והטירות בדרום נורמנדיה תוך כדי. בנובמבר הגיע הנרי לאחד היערות המלכותיים כדי לצוד, אבל שם החל לחוש ברע. במשך שבוע היטלטל בין חיים ומוות, אבל בסופו הוא הסדיר את ענייניו האחרונים ומת ב-1 בדצמבר בגיל 67. איבריו הפנימיים נטמנו בכנסייה בנורמנדיה, וגופתו החנוטה הועברה לקבורה במנזר רדינג באנגליה.

למרות מאמציו ותקוותיו של הנרי, העברת הכתר למתילדה נתקלה בהתנגדויות עוד בטרם גופתו התקררה. אצילי אנגליה לא היו מוכנים לקבל עליהם מלכה ממין נקבה, במיוחד כשהיא נשואה לדוכס אנז'ו, וכל אחד אחר בעל זיקה לכתר היה עדיף בעיניהם.

סטיבן מבלואה Stephen of Blois נולד ב-1095 לאדלה מנורמנדיה, שהיתה בתו של ויליאם הכובש. הוא גדל ככל הנראה בחצרו של הנרי כבן טיפוחיו. הוא היה בן למשפחת המלוכה, אבל לא מספיק עשיר או בעל כח פוליטי, ולכן נזקק לפטרונות המלך. תחת חסותו של הנרי הוא הפך לאביר ב-1112, וברבות השנים צבר אדמות ורכוש רב, לרוב שלל שהוחרם ממי שסר חינו בעיני המלך. ב-1125 המלך חיתן אותו למתילדה, בתו של רוזן בּוּלוֹן רב הכח. ב-1135 הוא כבר היה דמות מוכרת ומוערכת בחברה הנורמנית. הוא היה ידוע כאדם עשיר, נעים הליכות ואיש מעשה, וגם מאוד מחובר לאנשיו. הוא היה נוצרי אדוק ומקושר לצמרת הכנסייה.

כאשר החלה להתפשט הידיעה על מותו של המלך הנרי, לא כל הטוענים לכתר היו בעמדת פתיחה נוחה. מתילדה הקיסרית ובעלה היו באנז'ו, תומכים במרד שנלחם נגד הצבא המלכותי, צבא שכלל גם אצילים שתמכו בזכותה של מתילדה לרשת את אביה. סטיבן לעומתם היה בבולון, ומשם יצא מיד עם כח צבאי לכיוון אנגליה. הוא הגיע ללונדון ב-8 בדצמבר ושם הפיץ את קסמו האישי כדי לגייס את תמיכתם של כל המי ומי בטענתו לכתר.

אחיו הצעיר של סטיבן, הנרי מבלואה, מונה ע"י המלך הנרי לראשות מנזר גלסטונברי העשיר, ומאוחר יותר גם לבישוף וינצ'סטר, מה שהפך אותו לאחד האנשים העשירים והחזקים באנגליה. כעת הנרי הצעיר סייע לאחיו להשתלט על אוצר הממלכה, ומשם הדרך להכתרתו כמלך אנגליה היתה סלולה. כדי לגבש את תמיכת מוסדות הכנסייה בו ובטענתו לכתר, סטיבן פיזר הבטחות של מתן אוטונומיה לכנסייה, ובמקביל שכנע את משרתו האישי של המלך הנרי עליו השלום להישבע שהנרי שינה את דעתו על ערש דווי, שהוא שחרר את האצילים משבועתם למתילדה הקיסרית, ושבחר באחיינו האהוב סטיבן כיורשו. סטיבן הוכתר בכנסיית וסטמינסטר ב-22 בדצמבר 1135.

בינתיים בנורמנדיה התכנסו תומכיו של אחיו הבכור של סטיבן, תאובלד Theobald, כדי להכריז עליו כמלך הבא. הם התמהמהו, וכשנודע להם ב-21 בדצמבר שסטיבן יוכתר למחרת, התמיכה בתאובלד התפוגגה במהרה. בסופו של דבר הוא הצהיר נאמנות למלך החדש כדי למנוע מלחמת אזרחים, וקיבל מסטיבן פיצוי כספי נדיב.

בחג הפסחא של 1136 סטיבן אירח לראשונה את השמנא והסלטא של אצילי אנגליה בחצרו, כמקובל. זה היה אירוע רב רושם, בו סטיבן צייר את עצמו כממשיכו של הנרי ז"ל, חילק מתנות אדמות ונכסים לאורחיו, והם הרעיפו עליו שבחים ושבועות נאמנות.

הנרי הצעיר שכנע הן את תאובלד והן את לואי ה-6 מלך צרפת לכתוב מכתבים לאפיפיור אינוקנטיוס ה-2 ובהם הצהרה על היותו של סטיבן המלך החוקי והלגיטימי של אנגליה ונורמנדיה. תאובלד כאמור תמך באחיו, ולואי ראה בסטיבן גורם מאזן בין דוכסות אנז'ו רבת העוצמה בדרום-מערב ובין צפון צרפת שתחת שליטת הכתר. התוצאה היתה הכרה של הכס הקדוש בסטיבן, חיזוק נוסף וחשוב למלך הטרי.

מבחינה בטחונית, מלכותו של סטיבן החלה ברגל שמאל. הסקוטים, שהיו בעלי ברית של הנרי, ראו בחילופי השלטון הזדמנות ופלשו לנור'תמבריה כבר בינואר 1136, ובמקביל החלו הוולשים למרוד באנגלים. סטיבן נאלץ למהר צפונה עם צבאו ולהדוף את הפלישה. על מנת לסיים את העניין במהירות, סטיבן בחר לרצות את הפולשים וסיכם עם דיוויד מלך סקוטלנד שהסקוטים ייסוגו, אבל ימשיכו להחזיק באזור קרלייל אותו כבשו. בינתיים סטיבן שלח שניים מטובי אנשיו לדכא את המרד הוולשי, אבל הם לא הצליחו למחוץ את המרד, שהמשיך אל תוך 1137. במקום להטיל את כל כובד משקלו ולהכריע את הוולשים, סטיבן צמצם את כוחותיו באזור והלכה למעשה ביצע התנתקות חד צדדית.

במקביל, בתחילת 1136 פלשו מתילדה הקיסרית ודוכס אנז'ו לנורמנדיה. סטיבן היה עסוק עד מעל לראש באנגליה, ולכן שלח את אחד מברוניו להצטרף לתאובלד במאמצי ההגנה על הדוכסות, והמלך הצטרף אליהם רק ב-1137. בהזדמנות זו הוא נפגש עם לואי ה-6 מלך צרפת והשניים סיכמו על ברית לא-פורמלית שתהיה משקל-נגד לאיום מצד דוכסות אנז'ו המתעצמת. לואי הכיר בבנו של סטיבן, יוסטס, כדוכס נורמנדיה, וכמקובל יוסטס הכיר בלואי כאדונו הפאודלי.

לעומת ההצלחה בזירה המדינית, גם בנורמנדיה סטיבן נחל כשלונות צבאיים. בסוף 1135 כבש ז'ופרואה את מחוז ארג'נטן, הממוקם בנורמנדיה על גבול אנז'ו, וסטיבן היה נחוש להשיב את המחוז לידיו. הוא גייס שכירי חרב פלמים, אבל חיכוכים אישיים בינם לבין הברונים הנורמנים הביאו לכך שצבאו של סטיבן נלחם נגד עצמו, וחלק מהברונים נטשו את שדה המערכה. ללא צבא, סטיבן נאלץ להגיע להסכם עם ז'ופרואה, בו התחייב לשלם לאנז'ו 2000 מארק לשנה תמורת שלום בגבולות נורמנדיה.

גם יחסיו של סטיבן עם הכנסייה, שהחלו באידיליה הרמונית, הפכו מהמורתיים בהדרגה. כשהוכתר, סטיבן הבטיח לדון בבעלות על האדמות שנלקחו מהכנסייה תחת ויליאם רופוס, אבל עיכב ודחה את הדיון. אדמות אלו עברו לידי אצילים, וסטיבן חשש לאבד את נאמנותם במקרה וייאלץ לרצות את הכנסייה. בנוסף סטיבן השתלט על אדמותיו ורכושו של הארכיבישוף מקנטרברי שמת ב-1136, והדבר הביא לחוסר נחת בקרב ראשי הכנסייה. הוא מינה לתפקיד את אחד ממקורביו על חשבון הנרי הצעיר, שזכה במינוי כשליח האפיפיור בתור פרס ניחומים. 

שנותיו הראשונות של סטיבן כמלך היו מורכבות. על פניו הוא הצליח למנוע פלישות ומרידות, כרת ברית עם מלך צרפת, ושמר על יחסים טובים עם הכנסייה והברונים. בפועל הוא הפקיר חלק מהצפון לחסדי הסקוטים, נטש את ויילס, ונורמנדיה היתה במצב רעוע. אוצר הממלכה המשמעותי שהותיר הנרי ז"ל הלך והידלדל במהירות, בעקבות הצורך בשכירי חרב ומימון אורח חייהם הראוותני של סטיבן ואנשי חצרו, עד שנגמר כליל ב-1138. מספר הולך וגדל של ברונים חש שהבחירה בסטיבן לאו דווקא שירתה את אנגליה בכלל ואותם בפרט.

דיוקן יחסית מודרני של המלך סטיבן

חלק כה: שלום באנגליה, מלחמה בנורמנדיה

פעולותיו של הנרי בשנותיו הראשונות על כס המלכות היו נחרצות ואפקטיביות. מצד אחד הוא הסיר את האיום על שלמות הממלכה כאשר ניצח את אחיו רוברט ואיחד את נורמנדיה ואנגליה תחת כתר אחד; מהצד השני הוא סילק אצילים סוררים, ודאג לשבץ את אנשי שלומו בכל עמדת מפתח. הדבר הביא לעשורים של שלום ושגשוג באנגליה עצמה, שנמשכו עד מותו.

חצר המלכות של הנרי, כמו של הקודמים לו, נעה תדירות ממקום למקום. משפחת המלוכה, הפמליה הצבאית והכנסייתית, המשרתים ונושאי הכלים, כל אלה היו מגיעים לטירה מלכותית (למשל טירת וינדזור) למספר שבועות או חודשים. בשבתו שם המלך היה שופט בין גורמים יריבים, מבקר אצל אצילי האזור והמנזרים המקומיים, ומקרין את סמכותו. הנרי הקים בתי משפט אשר תפקדו בשמו כאשר החצר שהתה במקום אחר, והדבר חיזק את שליטתו הישירה של הכתר על ענייני היומיום.

שני נושאים עיקריים העסיקו את המלך. הנושא הראשון והחשוב בהם היה המיסוי, שאיפשר את פעילות השלטון בכלל ואחזקת הכוחות הלוחמים בפרט. מערכת המיסוי, שפותחה בימיו של ויליאם הכובש ושוכללה בעזרת "ספר יום הדין", קפצה מדרגה או שתיים בימיו של הנרי, כאשר המתמטיקה הערבית החדשנית הפכה רווחת באירופה. אנגליה היתה בחוד החנית הבירוקרטי של ימי הביניים: כספים הופקדו ישירות לאוצר הממלכה בווינצ'סטר; רישומי החובות והזכויות נוהלו במרוכז, מה שאיפשר דיוק ותכנון לטווח ארוך; אוצר המדינה הנפיק קבלות למשלמים וגם שטרי חוב של המלך על סכומים שהופקדו. שטרי החוב הללו היו סחירים ועברו מיד ליד, וכך הצטרפו לכלכלת מטבעות המתכת גם שטרות נייר, כמעט כמו שאנחנו מכירים אותם היום.

הנושא השני היה הכנסייה. מוסד הכנסייה הקתולית היה הגוף החזק ביותר באירופה, ואנשיו החזיקו בכח רב (לעיתים אפילו יותר מזה של רוזנים ודוכסים) ונמצאו בעמדות מפתח אדמיניסטרטיביות בכל ממלכה אירופית. צבירת הכח הובילה להתנגשויות החל מאמצע המאה ה-11 בין הכנסייה לשליטים רבים בשאלה האם הסמכות למנות בישופים וראשי מנזר בולטים נתונה ביד הארכיבישופים, כפי שהורה האפיפיור, או המלכים.

מחלוקת הסמכות לא פסחה על אנגליה, והנרי התנצח על כך עם אנסלם, הארכיבישוף מקנטרברי, במקביל לשיתוף הפעולה הפורה של השניים. הוויכוחים החריפו ב-1105 וכעסו של הנרי הוביל אותו לשלוח את אנסלם לגלות שניה. הכתר השתלט על רווחיו של הארכיבישוף בהיעדרו, בניגוד למדיניותו המוצהרת של הנרי כשעלה לשלטון, ואנסלם איים להטיל על המלך חרם כנסייתי, צעד חריג וחמור. הצדדים נפגשו למו"מ, שבסופו הנרי ויתר על זכותו למנות בכירים בכנסייה, אבל דרש מהכנסייה מיסים והכרה בסמכותו החילונית. ההסכם, שנחתם בלונדון ב-1107, היה תקדים שהועתק למקומות רבים ברחבי היבשת שנים הבאות. אנסלם חזר לתפקידו, והשניים הוסיפו לעבוד יחד עד מותו של אנסלם ב-1109.

אנגליה אמנם נהנתה מתקופה של שקט ושגשוג, אבל הנרי בכל זאת העביר את שנותיו בלחימה כמעט בלתי פוסקת. ב-1108 המלך פתח בקמפיין צבאי לתוך דרום ויילס על מנת לנסות לצמצם את כוחם של הנסיכים הוולשים ולהגדיל את ההשפעה הנורמנית באזור. מספר יישובים נורמנים הוקמו לאורך החוף המערבי, אבל ב-1114 הופר השקט כאשר הוולשים תקפו את ההתנחלויות. הנרי קידם כוחות לכיוון ויילס, אבל אז נסיכי ויילס דרשו לשאת ולתת. הפשרה שהושגה הבטיחה אוטונומיה ועצמאות וולשית באזורי ההרים בתמורה לשבועת אמונים של הנסיכים לכתר האנגלי. רק באמצע המאה ה-13 הוחל החוק האנגלי על ויילס.

בגבול הצפוני שכנו הסקוטים, שהיו בעלי ברית של הנרי. אשתו מטילדה היתה כזכור בת למשפחת המלוכה הסקוטית, והנרי שידך לאחיה, המלך אלכסנדר ה-1, את אחת מבנותיו הלא-חוקיות על מנת לחזק את הקשר בין המשפחות והממלכות. לאחר מותו של אלכסנדר נוצר מאבק ירושה ארוך וסבוך בין אחיו דיוויד לבין אחד מבניו הלא-חוקיים, והנרי תמך בדיוויד ועזר לו להגיע לכס השלטון. היחסים בין אנגליה וסקוטלנד, שידעו עליות ומורדות במאות השנים הארוכות, היו בשיא של שיתוף פעולה והרמוניה בימיו של הנרי.

המצב בנורמנדיה היה שונה בתכלית. ב-1108 עלה לשלטון בצרפת לואי ה-6, ודרש מהנרי להצהיר נאמנות לאדונו הפאודלי החדש ולהעלות מס לפריז, בנוסף לשתי טירות על גבול נורמנדיה. הנרי סירב, והדברים כמעט הגיעו לכדי מעשי איבה, אבל שני הצדדים החליטו להימנע מכך. הנרי שידך את בתו החוקית מטילדה לבנו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה היינריך ה-4, על מנת ליצור טבעת חנק סביב הצרפתים. מהלך זה יצר מאזן אימה, ששמר על השקט מצד הכתר הצרפתי.

נורמנדיה היתה נתונה תחת איומים נוספים. ב-1115 פרץ מרד של מספר אצילים בנורמנדיה, אשר תמכו בזכותו של רוברט קליטו, בנו של רוברט קורטהוז ואחיינו של הנרי, לדוכסות נורמנדיה. המורדים נתמכו ע"י מלך צרפת, דוכס פלאנדריה ודוכס אנז'וּ פולק Fulk, ששלט גם במחוז מיין. הנרי שלח כוחות מעבר לתעלה ב-1117 ושוב ב-1118, אך לא הצליח להכריע את המורדים. עם זאת ב-1119 הצליח הנרי לשכנע את פולק להחליף צדדים ע"י סכום כסף מכובד ושידוך בנו ויורשו של הנרי ויליאם אדלין לבתו של פולק, שגם שמה היה מטילדה. פולק עלה לרגל לירושלים והפקיד את מחוז מיין בידיו של הנרי, אשר היה חופשי כעת להתמקד באויביו האחרים.

באותו קיץ הנרי התקדם לתוך מחוז וקסאן הסמוך עם כמה מאות אבירים, ושם נפגש עם אביריו של לואי מלך צרפת. הצדדים לחמו בקרב ברמול Brémule ב-20 באוגוסט 1119, וטקטיקות הקרב של הנרי הצליחו להפיל בפח את הפרשים הצרפתים. רוברט קליטו והמלך לואי ברחו משדה הקרב, והנרי חזר לרואן כמנצח. המרד התפוגג עד מהרה אחרי הקרב, והשלום שב לאזור. ביוני 1120 נחתם הסכם שלום, בו ויליאם אדלין בן ה-17 הפך לדוכס נורמנדיה והכיר בלואי כאדונו הפאודלי.

האידיליה לא נמשכה זמן רב. ב-25 בנובמבר 1120 הפליג ויליאם אדלין עם פמלייתו אל אנגליה בכלי שייט שנודע בשם "הספינה הלבנה". צוות הספינה והנוסעים שתו לשוכרה, והספינה פגעה בשרטון וטבעה. באסון נהרגו מאות, ביניהם גם ויליאם אדלין, שהיה בנו החוקי היחיד של הנרי. כששמע הנרי את הבשורה המרה הוא התמוטט מרוב צער.

אסון הספינה הלבנה הותיר את הנרי אלמן ללא יורש לגיטימי. בתו מטילדה נישאה לקיסר היינריך ה-5 הגרמני ב-1114 ויכלה לרשת את הכתר האנגלי בתאוריה, אבל הנרי חשש שהאצולה והעם לא יקבלו עליהם מלכה. במטרה להעמיד יורש נוסף הנרי בן ה-54, שהתאלמן מאשתו מטילדה ב-1118, נשא לאישה את אדליזה מלובאן Adeliza of Louvain בת ה-21 בכנסיית וסטמינסטר ב-24 בינואר 1121. ככל הנראה הוא בחר בה גם משום שהיתה טובת מראה וגם בגלל מוצאה האצילי המכובד, והיא ליוותה אותו במסעותיו התכופים ברחבי אנגליה ונורמנדיה.

שיתוף הפעולה בין הנרי ופולק, שבסיסו היה השידוך של ויליאם אדלין למטילדה בת פולק, התפרק באותה שנה. מטילדה חזרה לבית אביה באנז'ו, אבל הנרי סירב להחזיר איתה את הנדוניה – שורה של נכסים וביצורים במיין. פולק חיתן את בתו עם רוברט קליטו ונתן להם במתנה את מיין, מה שהביא לעימות גלוי בינו ונאמניו לבין הנרי. בשנים 1123-1124 הנרי שהה בנורמנדיה ונלחם באצילים מורדים ותוקפים אחרים על גבולות הדוכסות, עד שהצליח לנצח אותם.

מאוחר יותר, במרץ 1127, ויליאם קליטו ירש את דוכסות פלאנדריה לאחר רצח הדוכס הקודם, וכבר באותו קיץ פצח במתקפה חדשה על נורמנדיה, בעידודו של לואי מלך צרפת. המתקפה לא היתה מוצלחת, ונמשכה אל תוך 1128. באחד הקרבות נפצע ויליאם קליטו בזרועו, הפצע הזדהם, והוא מת ב-28 ביולי 1128. בכך נסתם הגולל על הטוענים לדוכסות נורמנדיה, אבל הדבר לא הקל על בעיית הירושה באנגליה.

נישואיו השניים של הנרי לא הביאו ילדים יורשים, למרות פריונו המכובד של המלך מחוץ למוסד הנישואין והעובדה שאדליזה הולידה ילדים לאחר מותו של הנרי. מטילדה בת הנרי התאלמנה מהיינריך ה-5 ב-1125 וחזרה לאנגליה, והנרי הכריז עליה בתור היורשת שלו בכינוס האצולה של חג המולד 1126. האצילים נשבעו להכיר בה כמלכה בבוא היום, אבל היו לכך התנגדויות רבות בתוך חצר המלכות ומחוץ לה.

ב-1128 הנרי השיא את מטילדה בת ה-25 לבנו של פולק, ז'וּפרוּאָה (ג'פרי) בן ה-15, שכינויו היה "פְלאנְטֶזָ'אנֶה", ובכך שיקם את היחסים בין המשפחות. מטילדה, שכבר היתה קיסרית והיתה מבוגרת מבעלה בעשור, לא היתה מרוצה מהנישואין בלשון המעטה. היא עזבה את בעלה זמן קצר אחרי החתונה וחזרה לבית אביה בנורמנדיה. ב-1129 הוריש פולק לבנו את דוכסות אנז'ו ויצא בחזרה לארץ הקודש, שם הפך למלך ירושלים ב-1131, וערכו של הצעיר עלה משמעותית. מטילדה וז'ופרואה התפייסו ב-1131, וב-1133 נולד בנם הבכור שנקרא על שם סבו הנרי, לימים הנרי ה-2 מלך אנגליה. בהמשך נולדו עוד שני בנים, והנרי רווה נחת מלידת נכדיו, אך לא האריך ימים כדי לראות אותם גדלים.

איור של "הספינה הלבנה", שטביעתה שינתה את מהלך ההיסטוריה

חלק כד: תחילת מלכותו של הנרי הראשון

לא סביר היה שהנרי יזכה לרשת את אחת מעמדות הכח בה החזיקה משפחתו. אחרי הכל, הוא היה הצעיר בילדיו של ויליאם הכובש, והיו לו שלושה אחים גדולים. ככל הנראה הוא יועד להיות איש כמורה, וזכה לחינוך טוב מזה של אביו ואֶחיו. במקביל הוא קיבל גם חינוך צבאי ואביו הפך אותו לאביר מן המניין בהגיעו לגיל 18.

רצה הגורל, ואחיו הגדולים של הנרי הסתלקו מדרכו אחד אחד: הבן השני ריצ'רד נהרג בתאונת ציד כבר ב-1070; הבכור, רוברט דוכס נורמנדיה, יצא למסע הצלב הראשון ב-1096 והותיר את הדוכסות בידי הכתר האנגלי; והשלישי ויליאם רופוס, מלך אנגליה, נהרג גם הוא בתאונת ציד ב-1100 ללא יורש.

כזכור, הנרי היה זריז מספיק והיכה בברזל בעודו חם. בעוד ויליאם רופוס שוכב ביער עם חץ באחת מריאותיו ורוברט אינו בנמצא לרשת את הכתר האנגלי, הנרי מיהר ללונדון והומלך ע"י האצולה תוך 3 ימים. הוא אפילו לא הגיע לווינצ'סטר כדי להשתתף בלוויה של אחיו המלך.

הנרי פרסם הצהרה עם הכתרתו, בה הכריז על מדיניותו החדשה: התחייבות שלא לטמון את ידו המלכותית בצלחת הכנסייה ולא להשתלט על נכסיו של בישוף כשזה הולך לעולמו; ביטול הנוהג המחייב את יורשיו של ברון או רוזן לקנות את ירושתם מהכתר; הבטחת זכויותיהן של נשות ובנות האצילים; ביטול חלק מחובות האצילים לכתר; ביטול האפשרות של אציל לקנות את חירותו בכסף אם ביצע פשע כלשהו; מתן פטור ממס לאבירים בשירות הממלכה; וכינון שלום בכל שטחי אנגליה. ההכרזה הגבירה את תמיכת האצולה והכמורה במלך הטרי, ונחשבת למסמך שהביא בסופו של דבר להכרזת המגנה כרטה כמאה שנים מאוחר יותר.

הנרי הדיח בישופים לא-פופולרים שהיו מזוהים עם ויליאם רופוס ומינה את נאמניו לתפקידי מפתח בכנסייה ובחצר המלכות. הוא כתב לאנסלם, הארכיבישוף מקטנרברי ששהה בגלות, התנצל בפניו על יחסו של ויליאם רופוס והזמין אותו לחזור לאנגליה.

בנובמבר 1100 הנרי נשא לאישה בכנסיית וסטמינסטר את מתילדה, בתו של מלקולם ה-3 מלך סקוטלנד המנוח ואחותו של אדגר המלך הנוכחי. בכך הנרי הבטיח שפלישה של מי מאויביו לא תפתיע אותו מצפון, ובמקרה הצורך יבואו הסקוטים לעזרתו. בנוסף, אמה של מתילדה היתה ממשפחת המלוכה הוותיקה של ווסקס, וברית הנישואין חיזקה את הלגיטימציה של הנרי ויורשיו כמלכי אנגליה.

יש לציין שבניגוד לאחיו ויליאם רופוס, להנרי היה תיאבון מיני שלא ידע שובע, והוא הוליד לפחות תשעה בנים ו-13 בנות מנשים שונות במהלך השנים. הוא הכיר ותמך ברוב ילדיו הלא-חוקיים, והשיא אותם לילדיהם של בעלי בריתו. הדבר היה מקובל ואף מצופה מהמלך ומכל אציל בכיר באותה תקופה.

רוברט חזר לנורמנדיה בספטמבר 1100 לאחר מסע הצלב הראשון והמוצלח, בו לקח חלק משמעותי מאוד. יש לשער שרתח מזעם על חוצפתו של הנרי, שהרי ויליאם רופוס ורוברט הכריזו שיהיו זה יורש של זה, וכעת שוב חמק הכתר האנגלי – שהיה צריך להיות של רוברט מלכתחילה – לידיו של אחיו הצעיר. מצד שני הוא היה חייב לנוח ממסע הצלב ולגייס צבא חדש, דבר שלוקח זמן והרבה כסף.

לקראת קיץ 1101 הנרי הציב את כוחותיו ב-פוונסי Pevency שם ציפה לפלישה של רוברט, ואימן אותם בעצמו. הכח לא היה גדול, משום שאצילים רבים לא הופיעו על אף התחייבותם לתמוך בכתר. אנסלם פנה למטילי הספק שבין הברונים והזכיר להם את החשיבות הדתית בתמיכה במלך שהוכתר בשם האל, וחלקם השתכנעו ובאו.

רוברט נחת לבסוף באזור פורטסמות ביולי עם כוח צבאי של כמה מאות לוחמים, ואל הכח הקטן הצטרפו מספר לא מבוטל של אצילים שתמכו בטענתו של רוברט לכתר. במקום לקחת יוזמה ולהפתיע את כוחותיו של הנרי, רוברט השתהה ואיפשר לכוחות האנגלים להגיע עד אליו. הצבאות נפגשו באלטון Alton, אבל בטרם החלו מעשי איבה נפגשו הצדדים למו"מ. התוצאה היתה הסכם בין שני האחים, בו הכיר רוברט בזכותו של הנרי לכתר האנגלי, ומהצד השני הנרי ויתר על שאיפותיו לאדמות בנורמנדיה. כמו כן האחים מינו זה את זה ליורש, והנרי התחייב לשלם לרוברט £2,000 לשנה ולסייע לו מול אויביו הצרפתים. לאחר מספר חודשים בהם התארח רוברט באנגליה תחת חסותו של הנרי, הוא שב לנורמנדיה עם אנשיו.

הנרי נודע כאכזרי ובעל זכרון נוקב, והזדרז לסגור חשבון עם אותם אצילים שסירבו לבוא לעזרו. חלקם הודחו, חלקם מצאו את עצמם כלואים במצודת לונדון, וחלק קטן הוגלה לנורמנדיה. הכתר השתלט על נכסיהם של הבוגדים, וזו היתה מן הסתם הזדמנות לקדם את אנשי שלומו של המלך ולפצות את אותם אצילים שהוכיחו את נאמנותם אליו. במקביל הוא פעל לחזק בריתות בינו לבין אצילים בנורמנדיה, שראו ברוברט מנהיג חלש ולא אפקטיבי, והכין את הקרקע לשעת כושר בה יוכל לפעול נגד רוברט.

ב-1103 הנרי השיא שתיים מבנותיו הלא-חוקיות לאצילים שחלשו על שטחי מפתח בגבולות נורמנדיה, והבטיח אדמות באנגליה והטבות נוספות לאצילים אחרים בתמורה לנאמנותם. ב-1104 רוברט צירף לשורותיו את אחד האצילים שהנרי גירש מאנגליה, והנרי נחת בחופי נורמנדיה בראש כוח צבאי והאשים את רוברט בהפרת ההסכם ביניהם. הוא נפגש עם שורה של אצילים במטרה לגייס אותם לצידו, וחזר לאנגליה כעבור זמן קצר.

ב-1105 הנרי שלח לנורמנדיה את אחד מאציליו הנאמנים עם כמה אבירים במטרה לעשות שם בלאגן ולערער על סמכותו של רוברט. הדוכס לכד את האציל ואת אנשיו, והנרי ניצל את העניין כדי לפלוש לנורמנדיה עם כח גדול, על מנת להחזיר את השלום והסדר לאזור. מרבית האצילים הצרפתים בגבולות נורמנדיה תמכו בהנרי, ומלך צרפת פיליפ ה-1, שהיה אדונו הפאודלי של רוברט והיה אמור לבוא לעזרו, שוכנע להישאר נייטרלי בסכסוך. הנרי כבש את מערב נורמנדיה יחסית בקלות והתקדם מזרחה לעיר באיו Bayeux, שם הוחזק האציל "הסורר". העיר סירבה להיכנע, והנרי הטיל עליה מצור, ובסופו של דבר שרף אותה עד היסוד. העיר קאאן Caen חששה מגורל דומה ונכנעה בלי קרב. צבאו של הנרי התקדם הלאה וכבש עיר אחר עיר עד חג המולד, אז אילץ החורף את הכוחות לעצור.

שני הצדדים העבירו את החורף בהכנות לקראת חידוש הקרבות. באביב 1106 הנרי חזר ופלש לנורמנדיה והמשיך בקמפיין הצבאי נגד כוחותיו של רוברט. הצדדים נמנעו מעימות ישיר, ורוב האקשן הסתכם במצור על עיר זו או אחרת, ופעילות לוגיסטית מרובה.

לבסוף בחר רוברט לעצור את צבאו של הנרי ב-28 בספטמבר בקרב טאנשְבְּרֶה Tinchebray. הכוחות היו שקולים, עם כמה אלפי לוחמים בכל צד, אבל ברגע המכריע מספר אצילים נורמנים הגיעו וחיזקו את הנרי, ובכך היטו את הכף. בתום קרב עיקש שנמשך כשעה שכבו בשדה הקרב מאות לוחמים מתים משני הצדדים, והקרב הוכרע כשרוברט וסגניו נלכדו בחיים. רוברט נכנע וסימן לכוחותיו לחדול ולסגת. בכך בא לסופו הסכסוך הממושך בין האחים, שהחל כשני עשורים לפני כן עם מותו של אביהם ויליאם הכובש.

רוברט, שהיה מצביא אמיץ ורב תהילה אבל דוכס כושל למדי, נכלא באנגליה ליתר ימי חייו. בסופו של דבר הוא מת בפברואר 1134 בטירת קרדיף בגיל המופלג 82. בנו ויליאם קליטו, שנולד ב-1102, ניסה בהמשך חייו להשיב לעצמו את דוכסות נורמנדיה אבל לא צלח, ומת ב-1128. כך נסתם הגולל על קרבות הירושה בין בניו של ויליאם הכובש, והנרי איחד את אנגליה ונורמנדיה לממלכה אחת תחת שלטונו. הדבר הביא תקופה של שלום ושגשוג, שאפיינו את המשך שנותיו של הנרי על כס המלכות.

מפת הממלכה הנורמנית בימיו של הנרי ה-1

חלק כג: ויליאם רופוס

ממלכתו של ויליאם הכובש חולקה לשני חלקים לאחר מותו ב-1087: אנגליה ונורמנדיה. הדבר התגלה כבעייתי די מהר, במיוחד לאותם אצילים נורמנים שהחזיקו אדמות בשני צידי התעלה. הם חששו, ובצדק, שלא יוכלו לרצות גם את רוברט דוכס נורמנדיה וגם את ויליאם רופוס מלך אנגליה, שהיו אחים ואויבים. הפתרון בעיניהם היה לאחד את שני החלקים תחת שליט אחד, כמו בימיו של הכובש, ולכן כבר בקיץ 1088 אודו מבאיו Odo of Bayeux, אחיו-למחצה של ויליאם הכובש ואחד מסגניו הבכירים, הוביל שורה ארוכה של אצילים למרוד בוויליאם רופוס. מטרתם היתה להדיח אותו ולהמליך את אחיו הבכור רוברט קורטהוז תחתיו.

בין המורדים היו כמה מבכירי האצולה ועשירי אנגליה, והם שלטו בשטחים בכל רחבי הממלכה. בצעד מתואם הם חיזקו את הטירות שלהם, אגרו אספקה ויצאו לפשיטות על אדמותיו של המלך. לצידו של ויליאם רופוס עמדה שורה ארוכה לא פחות של אצילים, וגם ראשי הכנסייה שהיו חשובים באותו מידה. הוא הבטיח לתומכיו עושר ואדמות, גייס את נאמנות ההמונים בהבטחה של "השלטון הטוב ביותר שהיה אי פעם בארץ זו", וכמובן שפתח במהלך צבאי. המלך צר במשך 6 שבועות על טירת פוונסי Pevensey בדרום אנגליה והצליח לשבות את אודו. למזלו, כוחות חיזוק ששלח רוברט מנורמנדיה נתקלו במזג אוויר קשה ולא הצליחו לחצות את התעלה. המלך המשיך וכבש את טירת רוצ'סטר וכוחותיו של רוברט עדיין בוששו לבוא. במצב זה לא נותרה ברירה ליתר המורדים והם נכנעו. רוברט הצהיר אמונים למלך, אודו (שהיה האדם העשיר ביותר באנגליה) גורש לנורמנדיה לצמיתות, והמלך חילק בין נאמניו את השלל שהוחרם מהמורדים.

ב-1091 הגיעה שעת הנקמה הקרה, כאשר ויליאם רופוס נחת עם צבאו בנורמנדיה, הביס את כוחותיו של רוברט והכריח אותו להעביר חלק מאדמות הדוכסות לבעלות הכתר האנגלי. בסופו של דבר השניים התפייסו, ואף הסכימו למנות זה את זה ליורש, כלומר במקרה שהאחד ימות יירש השני את מקומו. ויליאם הבטיח לבוא לעזרו של רוברט ולהשיב אדמות שזה איבד לטובת הצרפתים, אבל בבוא היום לא עמד בהבטחתו.

יש לציין שגם כאשר האחים שיתפו פעולה זה עם זה, הם לא סמכו על אחיהם הצעיר הנרי. למראית עין הנרי שמר על יחסים טובים עם אֶחיו, במיוחד עם רוברט שהיה אדונו הפאודלי בנורמנדיה, אבל מתחת לפני השטח הנרי השאפתן חרש מזימות ושיתף פעולה בכל פעם שאחד הגורמים שהתנגדו לאֶחיו הרים את ראשו: הצרפתים על גבול נורמנדיה, הברונים המורדים, הסקוטים והוולשים. האחים ידעו היטב עם מי יש להם עסק, אבל לא נקטו בצעדי עונשין נגד הנרי ובד בבד הקפידו שלא לאפשר לו להגיע לעמדות מפתח ולצבור יותר מדי כח. כל אחד מהם בתורו השתמש בהנרי כדי להחליש את יריבו, והנרי האופורטוניסט לא בחל בהזדמנויות שניתנו לו.

ויליאם רופוס נחל הצלחות בגבולה הצפוני של אנגליה. ב-1091 הוא הדף פלישה סקוטית וחייב את מלקולם ה-3 מלך סקוטלנד לשלם פיצויים. ב-1092 ויליאם הורה להקים שתי טירות במקומות שהסקוטים טענו לבעלות עליהם, והדבר הוביל לעימות נוסף בין המלכים ולפלישה סקוטית נוספת לנפת נורת'מבריה. ב-13 בנובמבר 1093 ארבו כוחות נורמנים לצבאו של מלקולם באלנוויק Alnwick, והרגו אותו ואת בנו. לאחר מאבק ירושה בו בחש ויליאם רופוס, עלה ב-1097 לכס המלוכה הסקוטי אדגר, אחד מבניו של מלקולם, שמיהר להכיר בכך שסקוטלנד היא מדינת חסות של אנגליה.

ב-1096 נענה רוברט קורטהוז לקריאתו של האפיפיור ויצא למסע הצלב הראשון. על מנת לממן את המסע ואת צבאו הוא ביקש מאחיו ויליאם סכום של 10000 מארק, בתמורה להעברת דוכסות נורמנדיה למשמרתו של מלך אנגליה. ויליאם השית מס חדש וכואב מאוד על האנגלים כדי לגייס את הכסף, למרות שהסכום היה באוצר הממלכה. ויליאם רופוס שלט בנורמנדיה בשם אחיו עד לחזרת רוברט. בזמן זה הוא כבש שטחים, הרחיב את הדוכסות וחיזק אותה במקומות בהם רוברט כשל, וע"פ מקורות שונים תכנן מהלכים נרחבים עוד יותר לפני מותו הפתאומי. רוברט חזר הביתה רק בספטמבר 1100, כחודש לאחר מותו של ויליאם רופוס.

יחסיו של ויליאם רופוס עם הכנסייה ידעו עם השנים עליות מעטות ומורדות רבים. כדוגמה ניתן לבחון את יחסו של המלך לראש הכנסייה, הארכיבישוף מקנטרברי. המשרה הוחזקה ע"י לנפראנק, יועצו ואיש סודו של ויליאם הכובש ושל בנו, עד למותו ב-1089. ויליאם רופוס נמנע מלמנות לו מחליף במשך 4 שנים, זמן בו המלך השתלט על נכסיו ורווחיו של הארכיבישוף החסר. לאחר מחלה קשה ב-1093, ויליאם החליט לחזור ולשאת חן בעיני האל, ולכן מינה לתפקיד הארכיבישוף את התאולוג המוביל בדורו אנסלם Anselm. המלך והארכיבישוף התנצחו על שורה של נושאי דת, במיוחד שאלת עליונות הכתר על הכנסייה, והתיעוב ההדדי ביניהם הלך והעמיק. ויליאם רופוס ניסה להגביל את כוחו של אנסלם, אבל האחרון שיחק את המשחק הפוליטי כהלכה והצליח לבלום את מהלכיו של המלך. בסוף 1097 יצא אנסלם להיפגש עם האפיפיור אורבן ה-2 על מנת לבקש את תמיכתו מול המלך, אבל האפיפיור הפרגמטי נזקק דווקא לתמיכתו של הכתר האנגלי מול הנרי ה-4, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שתמך באנטי-אפיפיור קלמנט ה-3. אנסלם נותר בגלות עד לאחר מותו של ויליאם רופוס, ובהיותו בגלות שב המלך והשתלט על נכסיו.

כדי להוסיף חטא על פשע בעיני הכנסייה, ויליאם רופוס היה כנראה הומוסקסואל – הוא מעולם לא נשא אישה ולא הוליד ילדים, אפילו לא ממזרים, והוא העדיף לבלות זמן רב מאוד (מאוד) בחברתו של יועצו הקרוב, אותו מינה מאוחר יותר לבישוף. בנוסף הוא זלזל בכוחם של ראשי הכנסייה ובתורתם, בקושי רב תרם למוסדות הכנסייה, אמר בפומבי דברים שהיו בגדר חילול הקודש, ואורח חייו הראוותני לא בדיוק הקרין חזות של אדם מאמין וענו. אין זה מפתיע אם כן, שתיאורים בני זמנו, שנכתבו ע"י אנשי הכנסייה, צבעו אותו בגוונים שליליים מאוד, ואף הביעו אחרי מותו קורת רוח על סופו הצודק של מלך מרושע.

ויליאם רופוס ירש את כישוריו של אביו כמצביא ומנהיג אמיץ מול מורדים מבפנים ואויבים מבחוץ, אבל לא את אמונתו הדתית ואת יכולתו לפייס את המנגנון הכנסייתי. הוא היה אגרסיבי, חמדן והפכפך, הטיל מיסים כבדים ובזז מכל הבא ליד בכל אשר פנה. כשליט הוא הנהיג מערך אדמיניסטרטיבי מוצלח, שדאג לגְבּות ולהזרים את המיסים לאוצר הממלכה. הוא הצליח לאחד מחדש את ממלכתו משני צידי התעלה, דרש וקיבל את נאמנותם של האצילים החשובים (מי מפחד ומי מתאוות בצע). כמו אביו, הוא ראה באנגליה פרה חולבת לצרכיו, וב-43 שנותיו הוא מעולם לא למד את שפתם של האנגלים.

ב-2 באוגוסט 1100 יצא ויליאם רופוס למסע צייד באחד היערות המלכותיים באזור המפשייר עם אחיו הצעיר הנרי ועוד מספר אצילים, ושם נהרג מפגיעת חץ באחת מריאותיו. ישנה חוסר-אחידות בין המקורות ההיסטורים השונים, אבל ככל הנראה היה זה אחד מאנשיו שפגע בו. גופתו של ויליאם רופוס נטמנה בקתדרלת וינצ'סטר, אם כי חלק מעצמותיו אבדו במאות השנים, כולל הגולגולת.

לא נדע לעולם אם היתה זו תאונת צייד (דבר לא נדיר) או התנקשות במלך. בין אם היה מעורב במותו של אחיו או לא, הנרי עלה על סוסו מיד ומיהר לרכב לווינצ'סטר על מנת להבטיח לעצמו את אוצר הממלכה שנשמר שם. אח"כ הזדרז להגיע ללונדון, שם הוכתר למלך תוך מספר ימים.

דיוקן מאוחר של ויליאם ה-2 ("רופוס" בלטינית – אדמוני)

חלק כב: מותו של הכובש

לוויליאם היו תשעה ילדים, ומתוכם שלושה בנים שהגיעו לבגרות: רוברט קורטהוז (נולד ~1054), ויליאם רופוס (1056), והנרי הצעיר (1068). רוברט ציפה לרשת את אביו בבוא היום, והתכונן לכך במלוא הרצינות. הוא נודע כלוחם והרפתקן עשוי ללא חת, ומילא את מקומו של אביו כדוכס נורמנדיה בהיעדרו התכוף. ויליאם הכריז רשמית באוזני אדונו הפאודלי, פיליפ ה-1 מלך צרפת, על בחירתו ברוברט בתור יורשו כדוכס נורמנדיה. מצד שני אנגליה היתה נחלה שוויליאם כבש לעצמו, ובה יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו. רוברט חשד שאביו מועיד את ממלכת אנגליה לבנו האהוב ויליאם רופוס, בניגוד למנהג הנורמנים שלא לפצל את ירושת האב, והדבר הטריד אותו.

חששותיו של רוברט הלכו והחריפו עם הזמן, במיוחד לאור היחסים העכורים בין האחים. ב-1077 הגיעה המתח לכדי פיצוץ במהלך מערכה נגד אציל מקומי על גבול נורמנדיה. ויכוח בין האחים הסתיים בכך שהאחים הצעירים שפכו סיר לילה על ראשו של רוברט. באופן טבעי, רוברט הנזעם תבע את עלבונו מאביו, שתמך דווקא בוויליאם רופוס והנרי. חמתו של רוברט הביאה אותו לקחת כמה מנאמניו ולהסתלק מהמקום. הם רכבו לבירת המחוז רואן Rouen וניסו להשתלט על הטירה. משלא הצליחו, הם ברחו והצטרפו אל אותו אציל סורר שמולו נלחמו רק לפני כמה ימים. המלך פיליפ שלח לרוברט מסר של תמיכה וסימפטיה, ואפילו הציע לו טירה על גבול נורמנדיה, ממנה יוכל לפשוט על אדמותיו של אביו.

בתחילה וויליאם העלים עין ואיפשר לרוברט להתנהל כאוות נפשו, כל עוד המרד לא פגע יותר מדי בענייניו של האב, אבל סבלנות לא היתה מתכונותיו הבולטות, וב-1079 הוא החליט לשים לזה סוף. ויליאם הגיע עם צבאו ופגש בשדה הקרב את צבאו של רוברט. הקרב היה קשה מהצפוי – ויליאם נפצע בזרועו וכמעט נהרג, אבל כשרוברט זיהה את אביו הוא עצר את הקרב ואיפשר לצבאו של ויליאם לסגת. בתיווכה של מתילדה, אמו של רוברט, התפייסו השניים, ורוברט הוכרז מחדש כיורשו של ויליאם בנורמנדיה. כל עוד מתילדה חיה נשמר שקט מתוח בין השניים, ורוברט עשה מאמצים לשאת חן בעיני אביו. אבל ב-1083, לאחר מותה של מתילדה, נמאס לרוברט מלפיתת הברזל של ויליאם, והוא עזב את אנגליה ויצא לטייל כאביר נודד ברחבי אירופה.

ב-1085 זמם קנוט ה-4 מלך דנמרק לפלוש לאנגליה, בשיתוף פעולה עם רוזן פלאנדריה (שהיה חותנו) ואולאף ה-3 מלך נורווגיה. כצעד מגן ויליאם גייס צבא בנורמנדיה ואנגליה והציב אותו על החוף המזרחי של האי הבריטי. הצבא אכל ושתה כמו נחיל ארבה על חשבון האוכלוסיה המקומית, כחלק מתוכנית הפעולה של ויליאם להשאיר לפולשים הצפויים אדמה חרוכה (אסטרטגיה שהיתה חביבה על ויליאם). יש לשער שהמקומיים לא אהבו את העניין כלל ועיקר, ולא הכירו לוויליאם תודה על המאמץ ההגנתי. כמו כן הוציא המלך צו המחייב את כל האנגלים "לגלח את זקנם, לאמץ את הלבוש והנשק של הנורמנים ולהיות לגמרי כמו הצרפתים, על מנת לשטות בפולשים". לשמחתם של האנגלים, הקיסרות הרומית הקדושה איימה לפלוש לדנמרק, ולכן קנוט מיהר לשוב הביתה וזנח את הפלישה לאנגליה, וכולם נשמו לרווחה.

ויליאם מאוד אהב כסף, והרבה ממנו. אחזקת הצבא עלתה לא מעט, שלא לדבר על בניית הטירות ואחזקתן, וכמובן מימון המשתים ואורח החיים הראוותני של חצר המלכות. בחורף 1085-6 כינס ויליאם מועצה גדולה לדון בענייני הממלכה, ובין יתר הנושאים על הפרק המלך הציע לערוך סקר מקיף, לצורך רישום מסודר של מה יש בממלכה ולמי שייך. בהיותו המלך, הרעיון התקבל בהתלהבות. הסקר איפשר למלך למפות את העושר באנגליה ולזהות את האצילים העשירים ביותר, כך שיוכל למסות אותם בהתאם. מעבר לעניין הכלכלי ויליאם השתמש במידע גם לצרכים פוליטיים, כדי לדעת אילו אצילים שווה לקרב אל חצר המלכות ואילו להרחיק, על פי צרכי השעה. 

כך נוצר "ספר יום הדין" Domesday Book, מסמך בירוקרטי רחב יריעה, אשר שרד עד ימינו ומהווה מקור מידע לא יסולא בפז, חלון הצצה לחיים באנגליה של סוף המאה ה-11. המִפקַד ירד לפרטים הקטנים ביותר, למשל מספר החזירים והכבשים שיש בכל כפר. זהו מכרה זהב של מידע גולמי, ממנו דלו ההיסטוריונים תובנות רבות במהלך השנים. הספר עצמו ותרגום תוכנו זמינים לצפייה באינטרנט. מעניין לציין שב-1986, לציון 900 שנה לסקר המקיף של ויליאם, קיימה ממשלת בריטניה סקר דומה, אך בחרה לפרסם את התוצאות על לייזר-דיסק, מדיה שכיום כמעט בלתי אפשרי לקרוא.

ב-1087 פלשו כוחות צרפתים לשטח נורמנדיה ממחוז וקסאן Vexin הסמוך. ויליאם כבר היה בן 60, ואהבתו לאוכל טוב ויין הרחיבו את מידותיו מאוד, ולכן לא שש לקרב. הוא דרש ממלך צרפת 3 יישובים כפיצוי, ביניהם העיר מאנט Mantes שבחלק הצרפתי של וקסאן. פיליפ סירב, ובלית ברירה ויליאם יצא בחודש יולי בראש אנשיו לנקום את נקמתו במאנט. הם השמידו יבולים והשחיתו כרמים באזור כמנהגם, ולמחרת היום הסתערו על העיר עצמה והעלו באש את הטירה, הכנסייה והבתים. על פי הפולקלור המקומי, ויליאם נכנס לכנסייה רכוב על סוס, ואז רוח הקודש גרמה לסוס להיבהל והוא זרק מעליו את מלך אנגליה. בין אם רוח הקודש היתה מעורבת או לא, ויליאם נפגע באופן אנוש.

הדוכס הפצוע נלקח מיד לרואן, שם גסס לאיטו במשך ששה שבועות. כשהבין ויליאם שהוא על ערש דווי הזדרז להסדיר את עניין הירושה: רוברט יהיה דוכס נורמנדיה כפי שהוכרז; ויליאם רופוס, חביבו של אביו, יזכה בכתר האנגלי; והנרי הצעיר יקבל סכום עצום של 5000 ליברות כסף כדי לקנות לעצמו אדמות. ויליאם רופוס, ששהה ברואן עם אביו, מיהר בחזרה לאנגליה עם מכתב ללנפראנק הארכיבישוף, כדי לקחת לידיו את מושכות השלטון. מעבר לעניין הירושה, ויליאם חנן אסירים רבים ותרם סכומים גדולים לשיקום כנסיות ומנזרים שהורה להרוס בחייו, מתוך תקווה לקבל מחילה על חטאיו הרבים.

ב-9 בספטמבר 1087 הלך ויליאם הכובש לעולמו. גופתו נלקחה, ע"פ בקשתו, לקבורה בכנסיית מנזר סנט-אטיין בעיר קאאן Caen. כל הבישופים וראשי המנזרים בנורמנדיה הגיעו ללוויה, אבל היתה בעיה לא נעימה בעליל: הגופה, שמראש לא היתה קטנה במיוחד, התנפחה משחרור גזים ביומיים של המסע לקאאן, ולא נכנסה לארון הקבורה. נסיונות לדחוס את הגופה בכח לתוך הארון הובילו לכך שהתפוצצה, ומילאה את הכנסייה באיברים פנימיים וסרחון נוראי. הגופה, על כל חלקיה, נקברה בבהילות והמבקרים רמי הדרג הזדרזו לעזוב את המקום.

ויליאם, דוכס נורמנדיה, מנצח קרב הייסטינגס וכובש אנגליה, הראשון לשמו, הוא אחד המלכים הבולטים בהיסטוריה של אנגליה. בשנות שלטונו הוא חולל רפורמות משמעותיות בקרב האצולה והכמורה (פשוטי העם האנגלים המשיכו לחיות את אותם חיים קצרים וקשים, ולא שינה להם מה קורה מעל ראשם). רפורמות אלו התוו את מהלך ההיסטוריה האנגלית במאות השנים הבאות. ויליאם היה מצביא ואסטרטג מהמעלה הראשונה, אבל אהב מאוד גם את החיים הטובים. הוא היה נוצרי אדוק, ומצד שני התעלם מהחטאים הכבדים שנעשו בשמו לצורך סחיטת הכסף מההמונים. הוא דרש מאנשיו נאמנות מוחלטת, והספיקה גם חריגה אחת מהקו כדי להביא אפילו את אחיו-למחצה לשנים ארוכות בכלא. הוא היה מנהיג שפיו ולבו שווים, ובניו לא הצליחו להעפיל למרומי מעלתו.

סריקה של דף מתוך "ספר יום הדין", המפרט בלטינית את תכולת מחוז וילטשייר, ובו בין היתר הכפר מילפורד (6 בתים; אחו של 12 דונם; שדה אחד; ערך שנתי ללורד האמפרי דה-ליל: 7 שילינג)

חלק כא: רפורמות שלטוניות וגבולות לא-שקטים

שנות שלטונו של ויליאם הכובש התאפיינו במחזוריות של כיבוי שריפות: הצרפתים מנסים לנגוס בשטחי נורמנדיה, ויליאם מגיע לשם כדי להדוף אותם, אצילים אנגלים מסוימים מתחילים להרהר באפשרות למרוד במלך בהיעדרו, מתחילים להתארגן, אחד המורדים מקבל רגליים קרות ורץ להלשין על היתר, ויליאם מגיע לאנגליה, מעניש את האצילים הסוררים, חלקם מאבד את הראש והיתר חלק מאדמותיהם, וחוזר חלילה. עם זאת, לאחר המרד של אצילי הצפון ב-1069, אף אחת מהמרידות האלו לא באמת סיכנה את שלטונו באנגליה, שנמשך עד מותו ב-1087. מצד שני, הסכסוך הטריטוריאלי בצרפת יימשך עוד 150 שנה, ויוליד את האיבה הידועה לשמצה בין אנגליה וצרפת.

לוויליאם והברונים הנורמנים, שבאו איתו ותפסו את מקומה של האליטה האנגלו-סאקסית, היו הֶרגלים שהביאו איתם לאנגליה, ולאנגלים לא היתה ברירה אלא לקבל אותם. אחד המקומות העיקריים בהם נעשתה רפורמה מרחיקת לכת הוא הכנסייה. לנפראנק מבֶּק Lanfranc of Bec מונה לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הדתית הרמה ביותר באנגליה. ויליאם ולנפראנק פעלו בתיאום כדי להחליף כל אב מנזר וכל בישוף מקומי באנשי שלומם, וזאת בתקופה שהכנסייה ריכזה עושר וכח משמעותיים מאוד. אצילים אנגלים, שהחביאו מהכתר את הונם בכנסיות שתחת חסותם, נאלצו כעת למצוא פתרון אחר.

בנוסף להשתלטות על ריכוזי העושר והכח, לנפראנק סייע לוויליאם להכניס עדכונים בתכני הכנסייה ובנהליה. למשל, כאשר אב המנזר הנורמני החדש במנזר גלסטונברי הורה לנזירים להפסיק עם השירה הגרגורית המסורתית, הוא דרש זאת בעזרת כיתת חיילים שסרה למרותו. שני נזירים עקשנים שילמו בחייהם, והיתר הבינו את המסר והתיישרו לפיו. דוגמה נוספת היא הוראת ראשי הכנסייה החדשים לבישופים שלא לקיים יחסי מין ולא להתחתן (אם כי הוראה זו זכתה לרוב בהתעלמות). הרפורמות נעשו מתוך אמונה דתית עמוקה, אבל גם (ואולי בעיקר) כדי להבהיר לכולם שהכנסייה אמנם פועלת בשמו של האל, אבל כוחה נובע מחסותו של המלך.

גם במישור הפיזי נעשו שינויים בולטים. כנסיות אבן אנגלו-סאקסיות בנות מאות שנים פינו את מקומן לקתדרלות נורמניות מרשימות בהרבה, ומושבם של בישופים רבים נקבע מחדש במרכזי ערים שקמו זה מכבר כערי מחוז.

על הנייר לא מדובר בשינויים גדולים, אבל יחסי הכוחות בין הכנסייה והכתר עברו מטמורפוזה מואצת בשנים אלו. עד הכיבוש הנורמני, הכנסייה והכתר היו נפרדים אך שווים בחשיבותם, והמלכים התייעצו בראשי הכנסייה באשר להחלטות משמעותיות. המלכים הנורמנים לעומתם נטו לקבל החלטות בעצמם ולעיתים הנחיתו שינויים בלתי צפויים גם על הכנסייה עצמה. ויליאם ויורשיו השיתו על הכנסייה יחסים פאודלים, וציפו לקבל תמורה חומרית ורוחנית בעד החסות שניתנה לכנסייה.

כזכור, הכס הקדוש ברומא תמך בוויליאם כשנלחם על הכתר האנגלי. בתמורה, האפיפיור גרגורי ה-7 ציפה לקבל מוויליאם הצהרת נאמנות ושיתוף פעולה בנוגע לרפורמה בכנסייה, אבל זו היתה משאלת לב תמימה של מי שלא הכיר את ויליאם. ב-1070 שלח האפיפיור שליח מטעמו לגעור בוויליאם ולדרוש ממנו ענווה וכניעה לסמכות האפיפיורית. במכתב ששרד עד ימינו השיב ויליאם לאפיפיור כך: "השליח שלך... דרש ממני להצהיר נאמנות... מעולם לא חשתי נאמנות לך ואיני מרגיש זאת כעת; ולא הבטחתי שאעשה כן." לשמחתו של ויליאם, הכס הקדוש היה עסוק בעניינים בוערים יותר ביבשת מכדי לטפל במלך הסורר.

תחום נוסף בו הורגש שינוי משמעותי בשנות שלטונו של ויליאם הוא מערכת החקיקה. עד ויליאם, כל חוק היה מקומי ונאכף ע"י הסמכות המקומית. ריכוז הכח בחצר המלכות הוליד עוד ועוד צווים וחוקים מטעם הכתר, וכעת היו למעשה שתי מערכות מקבילות, ובנקודות ההשקה שלהן נוצרו חיכוכים גלויים, שאיפשרו למלך ליטול לעצמו סמכויות נוספות עם הזמן.

הנורמנים הביאו איתם גם אובססיה לצייד. אמנם מלכים ואצילים תמיד אהבו לצוד, אבל הנורמנים הכריזו על שטחים מסוימים כ"יערות-צייד", לרוב על חשבונם של אצילים מקומיים ותוך פינוי בכח של יישובים שלמים, שכל חטאם היה מיקומם בלב האזור המוכרז. כל אדם שנכנס ליער-צייד ללא אישור מלכותי או פגע בחי ובצומח בו הסתכן בעונש כבד, למשל ניקור עיניים או הוצאה ברוטלית להורג. האצילים לא אהבו את הפגיעה בזכויותיהם, פשוטי העם התמרמרו על מה שהפך את חייהם מקשים לקשים יותר, ואפילו הכנסייה הקימה קול מחאה נגד העניין כולו. אבל המלך מאוד אהב את היערות שלו, ודעתו גברה על הביקורת.

למול היציבות הפנימית, ויליאם נאלץ להתמודד עם איומים חיצוניים בכמה חזיתות. בצרפת, כאמור, המחוזות שגבלו בנורמנדיה (בעיקר פלאנדריה, ברטאן ו-אנז'ו Anjou) ניסו שוב ושוב לנגוס בשטחה. בתחילת הדרך פלאנדריה היתה דווקא בת ברית של ויליאם, לאחר שנישא לאחותו של הרוזן בולדווין. אבל לאחר מותו של בולדווין ב-1070, מאבק ירושה הוביל לחילופי שלטון בפלאנדריה, והרוזן החדש לא היה מחסידי הנורמנים. הוא חיתן את ביתו עם קנוט ה-4 מדנמרק ותמך בכוונתו לרשת את הכתר האנגלי. הוא אפילו תמך ברוברט קורטהוז, בנו הבכור של ויליאם, כשזה ניסה למרוד באביו ב-1077.

באותה תקופה הכתר הצרפתי היה עני וחלש יחסית. פיליפ ה-1 מלך צרפת לא סבל את דוכס נורמנדיה הצעיר העוצמתי והשחצן, עוד מלפני שנהיה מלך אנגליה, אבל לא יכול היה להכפיף אותו למרותו. לאורך השנים פיליפ תמך בשמחה בכל אויב של ויליאם, מתוך סיכוי לקבל נתח מהשלל במקרה של הצלחה, ובאפס סיכון לעצמו במקרה של הפסד. ב-1077 הוא אף הוביל קואליציה של אצילים כנגד ויליאם בקרב דול-דה-ברטאן Dol-de-Bretagne, והכוח הצרפתי המשולב הנחיל לוויליאם את אחת מתבוסותיו היחידות. בעקבות התבוסה הוכרח ויליאם לחתום על הסכם שהכריח אותו לוותר על שאיפות התפשטות באזור.

מלקולם מלך סקוטלנד נישא לאחותו של אדגר את'לינג ועודד את אדגר ועוד מספר אצילים גולים לערער את שלטונו של ויליאם. לצורך כך הם פלשו לצפון אנגליה שוב ושוב, כמעט באין מפריע, פרעו ובזזו. ב-1072 נמאס לוויליאם מהמצב בו הצפון הוא שטח הפקר, והוא פיטר את גוספטריק Gospatrick רוזן נורת'מבריה ונישל אותו מכל זכויותיו. הרוזן המודח חשש לחייו וברח לגלות בפלאנדריה, שם מת בחוסר כל ב-1073. בינתיים ויליאם צעד צפונה בעצמו עם צבא גדול, וגודל הצבא הספיק כדי שמלקולם ייכנע ללא קרב ויישבע שלעולם לא יפלוש שוב לאנגליה בשום פנים ואופן, שבועה שהפר ב-1079. במסגרת הצהרת הנאמנות, מלקולם התחייב גם לגרש את אדגר ואציליו מחצר המלכות הסקוטית, והם עזבו בחוסר ברירה. מצד שני פיליפ מלך צרפת קיבל אותם בזרועות פתוחות והבטיח להם את תמיכתו.

במערב התחוללה מלחמה רבת-שנים בעצימות נמוכה, כאשר כוחות וולשים פולשים מדי פעם לשטחי אנגליה, פורעים ובוזזים במיטב המסורת, ונהדפים אחורה ע"י כוח צבאי זה או אחר. כשוויליאם עלה לשלטון וחילק אדמות, הוא הקים לשלושה מסגניו הבולטים מיני-ממלכות גדולות לאורך הגבול עם ויילס: צ'סטר Chester, שרוסברי Shrewsbury ו-הרפורדשייר Herefordshire. ללורדים ששלטו בשטחים הללו היה המון כח: הם מינו לעצמם שֶריפים; הם יכלו להכריז מלחמה ולנהל אותה; והיו להם סמכויות נרחבות כמעט כמו למלך עצמו. הלכה למעשה אלו היו מדינות חיץ בין אנגליה וויילס, וככאלה הן הצליחו למנוע מהוולשים לפלוש ישירות לאדמות אנגליה. הסידור הזה עבד יפה, בעיקר בגלל שוויילס היתה מפוצלת לנסיכויות קטנות, שלא היה בכוחן להכניע את הברונים הנורמנים ואת צבאם.

הקתדרלה הנורמנית בקנטרברי, שנבנתה בשנים 1070-1077 במקום הכנסייה מן המאה ה-6 שעמדה באותו מקום

חלק כ: ויליאם הכובש

באוקטובר 1066 ניצח הצבא הנורמני של ויליאם את צבאו של הרולד השני מלך אנגליה בקרב הייסטינגס. בעוד שאריות הצבא האנגלי בורחות בחזרה ללונדון, ויליאם בנה מחנה גדול והתיישב קרוב לים למשך כשבועיים, גם כדי לתת לאנגלים הזדמנות לבוא ולהיכנע לו באופן רשמי וגם כדי להתמודד עם מגפת הדיזנטריה שעשתה שמות בחייליו.

אצילי אנגליה עמדו בפני שוקת שבורה. להרולד אמנם היו ילדים, אבל הם לא היו מספיק מבוגרים בשביל לרשת את הכתר, ובני משפחתו של הרולד גודווינסון מתו זה מכבר (מי בנסיבות טבעיות ומי בקרב). האצילים בחרו מתוך חוסר ברירה בנכדו של אדמונד איירונסייד, אדגר את'לינג בן ה-15, להיות מלכם הבא, אבל כשהתחיל צבאו של ויליאם לנוע צפונה, בוזז ומשחית כל יישוב בדרכו, חלק מהאצילים הסתלק מלונדון כדי לשמור על אדמותיהם. בלי כוחותיהם לונדון נותרה חסרת הגנה וחסרת הנהגה, וכשהגיע ויליאם לפאתי העיר, האצילים הנותרים יצאו יחד עם אדגר, שעדיין לא הומלך, ונכנעו ללא קרב.

ביום חג המולד 1066 הוכתר ויליאם בכנסיית וסטמינסטר על ידי הארכיבישוף מיורק. עידן המלכים הנורמנים החל, וסתם את הגולל על העידן האנגלו-סקסי והדני.

מספר הנורמנים שהגיעו לאנגליה נאמד בעשרות אלפים, כאחוז בודד מהאוכלוסיה האנגלית, ועם זאת הם הצליחו לבסס שלטון יציב בצורה הרבה יותר אפקטיבית מהפולשים האנגלו-סקסים של המאה ה-6 או הדנים במאה ה-9. הנורמנים הביאו איתם מהיבשת, מעבר לטכנולוגיות צבאיות מתקדמות, את רעיון הטירות המבוצרות. הם בנו מאות טירות ברחבי אנגליה (רק בימי שלטונו של ויליאם נבנו כ-200, ועד שנת 1100 היו באנגליה מעל 3000 טירות), וכך ביצרו את שלטונם מול כל אויב אפשרי, פנימי או חיצוני, והניחו את התשתית להקמת יישובים גדולים וחזקים.

ויליאם עשה שינוי מהותי במבנה החברה האנגלית. לפני שלטונו, כל אציל בעל אדמות החזיק בהן מתוקף זכות שירש או שלקח לעצמו משכניו, ואם היה כפוף לרוזן כלשהו, היה זה מתוך נוחות פוליטית. כאשר קנוט כבש את אנגליה בתחילת המאה ה-10 הוא השאיר את האצילים במעמדם ושילב אותם בשלטונו. לעומת זאת, מרגע שוויליאם הוכתר והחל להשתלט על קרקעות, הוא הבהיר לאנגלים שהזכות לבעלות על הקרקע היא בלעדית של המלך, וניתנת באופן מותנה לאדם זה או אחר בתמורה לשירותים כלכליים וצבאיים שהוא אמור לספק לכתר. יש להניח שכל אותם ראשי שבטים ואצילים מקומיים לא אהבו את השינוי, שהכפיף אותם בכוח למלך. חלקם ירדו בדרגה והפכו לאבירים, חלקם נישקו את הטבעת המלכותית וקיבלו בתנאים גרועים את מה שהיה פעם שלהם, וחלקם נותר חסר כל. אותם אצילים שנותרו בעמדות הכח שלהם נדרשו לספק לחצר המלכות בני ערובה ממשפחתם, דרך מקובלת להבטחת נאמנות באותם הימים.

ויליאם, שבתחילה עוד נשען על כוחם של האצילים האנגלו-סקסים, פעל לאורך שנות מלכותו להחליפם באנשי שלומו בכל עמדות המפתח - רוזני מחוזות, בעלי אדמות ובכירי הכנסיה. קל להבין את המתח הגובר בין ויליאם והאצילים כאשר בוחנים את העשור הראשון לשלטונו, שנים שבהן נאלץ לדכא מרד אחר מרד מקומי. המורדים פעלו מתוך אינטרס אישי ולא חברו יחדיו לקמפיין מאורגן נגד השלטון המרכזי, ולכן כוחם היה חלש מול הכתר, ורק הלך ונחלש.

ויליאם נשאר באנגליה תקופה קצרה בתחילת 1067 כדי לבסס את מעמדו כמלך, אבל כבר באביב הוא מינה את אחיו-למחצה לרוזן קנט (בפועל השאיר את המלוכה בידיו) וחזר הביתה לנורמנדיה, מלווה בבכירי האצילים האנגלים שהכניע. הוא ערך מסע נצחון ברחבי נורמנדיה עם השלל שהשיג ונשאר שם עד סוף השנה. זהו דפוס שחזר על עצמו לכל אורך שנות שלטונו, כאשר עניינו העיקרי של ויליאם באנגליה היה בתור פרה חולבת, ממנה שאב כספים ומשאבים על מנת לחזק את ממלכתו ביבשת.

בספטמבר 1068 אדגר את'לינג ומספר אצילים צפוניים וממורמרים הכריזו על מרד, במימון ותמיכת מלקולם מלך סקוטלנד. ויליאם חזר לאנגליה, יצא בראש צבאו צפונה והכניע את המורדים בלי להזיע יותר מדי. אדגר והאצילים ברחו צפונה אל מלקולם, אבל לא למדו את הלקח. ויליאם מינה את מקורבו רוברט מקומין Robert de Comines להיות רוזן נורת'אמבריה ולשמור על האינטרסים של הכתר באזור, וזה האחרון התיישב עם צבא של 700 חיילים בדרהאם Durham.

למרות אזהרותיו הידידותיות של הבישוף המקומי, חייליו של רוברט התעמרו באוכלוסיה המקומית, ואפילו הרגו בהם. התוצאה האלימה והצפויה לא איחרה לבוא, ובינואר 1069 רוברט הופתע כאשר אנשי נורת'מבריה רצחו את חייליו עד האחרון. רוברט וסגניו מצאו מפלט בביתו של הבישוף, אבל זה לא הועיל להם, כי ההמונים הציתו את הבית וכל הנוכחים בו נשרפו חיים.

ויליאם היה עסוק באותו זמן בפשיטות וולשיות אל תוך מערב אנגליה, ולכן לא היה פנוי לטפל בעניין באופן מיידי. אדגר ואציליו, שברחו לסקוטלנד, חשבו שזו הזדמנות פז שלא תחזור. הם חברו למלך דנמרק סווין, שהביא איתו לאנגליה 10000 לוחמים ב-240 ספינות, ויחד הם השתלטו על אזור שפך נהר האמבר Humber, בקרבת יורק. ויליאם ניצב בפני איום גדול משמעותית מזה של השנה שעברה, במיוחד כשהידיעות הגיעו לאזני הפולשים הוולשים, אשר הבינו שגם עבורם זו שעת כושר.

חמתו של ויליאם בערה בו, והוא החליט לחסל את הבעיות ולמנוע כל אפשרות לצמיחת מרד חדש. ראשית הוא צעד עם צבאו צפונה עד נהר האמבר. שמו של ויליאם הספיק בשביל שהכוח הדני במקום יסרב להילחם. המלך השאיר כח שיפקח על הדנים ומיהר כמוכה ברק לוויילס כדי להכניע את הפורעים ולדחוק אותם בחזרה מעבר לגבול. בזמן שנעדר, המורדים התקדמו אל יורק וכבשו את הטירה הנורמנית החדשה שם.

ויליאם, שלא היה לו רצון או סבלנות להטיל מצור על יורק, החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, ופצח בקמפיין שנודע בשם המכובס "הטרדת הצפון" Harrying of the North. לאחר ששילם לדנים כדי שיעזבו את אנגליה, ויליאם הורה להשמיד כל דבר וכל אדם בסביבות יורק שעשוי לסייע לאויביו באוכל וציוד. בסתיו 1069 שדות נשרפו, עדרים חוסלו, חפים מפשע הוצאו להורג לאחר יד, וזעמו של ויליאם לא שכך. מעבר לעשרות אלפי התושבים שנטבחו, הדבר גרם לרעב כבד והותיר אזורים שלמים ריקים מאוכלוסיה לשנים רבות. המרד התפוגג ונעלם, כשחלק ממנהיגיו ברח לסקוטלנד והיתר נכנעו וזכו לחנינה. ויליאם חגג את חג המולד במשתה ראוותני ב-יורק עם אוכל וסמלי המלכות שהובאו מלונדון, בעוד אנשי הצפון סביבו גוועים ברעב. המסר הועבר ביעילות ברוטלית.

אפילו תומכיו הנלהבים ביותר של ויליאם הביעו ביקורת על אגרוף הברזל שהנחית על צפון אנגליה, וישנן עדויות על כך שגם ויליאם עצמו התחרט על ערש דווי על רצח העם שהיה אחראי לו. ב-1070 עם זאת הוא היה מאוד מרוצה ממעשיו. לאחר שטיפל במכשול המסוכן ביותר למלכותו, ויליאם שילם ביד נדיבה לשכירי החרב שלו וחזר לעיסוקיו. כאמור בשנים הבאות פרצו מרידות קטנות פה ושם, אבל לרוב שלטונו של ויליאם היה מבוצר ובטוח.

פסלו של ויליאם הכובש בנורמנדיה