חלק יט: הדרך לקרב הייסטינגס

השנה היא 1051, והמלך אדוארד המודה נמצא בשיא כוחו, לאחר עשור בו עמד מולו גוֹדווין, רוזן ווסקס רב הכוח וההשפעה. כזכור, אדוארד ניצל תקרית (שבהחלט ייתכן שביים בעצמו) כדי לגרש את גודווין מאנגליה, וכעת התפנה לעשות ככל העולה על רוחו. מכיוון שבילה את מרבית שנותיו בנורמנדיה וחש קרבה יתרה לידידיו הצרפתים, הוא החל לחלק להם אדמות באנגליה וג'ובים בחצר המלכות כאילו אין מחר, והאנגלים החלו להתגעגע לגודווין. אדוארד הגדיל לעשות והזמין את אחיינו ויליאם, דוכס נורמנדיה, לבקר באנגליה. ויליאם הגיע לאנגליה ברוב הדר ובראש פמליה מלאה, ואדוארד מינה אותו ליורשו, למרות שעל פי סדר הירושה היה אמור לרשת את הכתר אדוארד הגולֶה, נכדו של את'לרד ובנו של אדמונד איירונסייד.

כאשר גודווין חזר לאנגליה ב-1052 בראש צבא קטן, קל להבין מדוע זכה לתמיכתם של ההמונים ושל אותם אצילים שלא זכו להתקרב לצלחת. לבסוף, מתוך חוסר רצון בשני הצדדים במלחמת אזרחים, הוחזרו גודווין ובניו למעמדם הרם, והאצילים הנורמנים סולקו אחד אחד. ויליאם, שהבין שבסיס הכח שלו באנגליה הולך ומצטמק, חזר גם הוא לנורמנדיה וחיכה לשעת כושר. הוא ידע שהדרך היחידה שלו לשבת על כס המלוכה תהיה לקחת אותו לעצמו בכח.

באופן לא צפוי, פטירתו של גודווין באפריל 1053 לא הובילה למסע נקמה במשפחתו מצד הכתר. כפשרה בין האצילים רמי הדרג, רוזנות ווסקס העוצמתית עברה בירושה להרולד גודווינסון Godwinson, בנו השני של גודווין המנוח (הבכור מת בטרם עת), אבל יתר תאריו של אביו נלקחו מהמשפחה וחולקו בין אנשי שלומו של אדוארד.

הרולד למד היטב את דרכיו של אביו, והמשיך להיות הכח המוביל בהתנגדות להשפעה הנורמנית המתמשכת בחצר המלכות האנגלית. עם זאת הוא היה פחות תקיף, והגיע במקרים רבים להבנות ופשרות עם הכתר. בשנותיו המאוחרות של אדוארד המודה פרצו סכסוכים טריטוריאלים עם סקוטלנד מצפון ו-ויילס ממערב, והרולד ואחיו היו אלה שפתרו את הבעיות בכח החרב עבור אדוארד, מה שאיפשר למלך להתרכז בענייני דת וכלכלה. דרך נצחונות צבאיים והרבה פוליטיקה הרולד מיצב את עצמו כאדם השני בכוחו בממלכה.

המלך אדוארד ואציליו התפנו לעסוק בשאלת ירושת הכתר, והזמינו ב-1054 את אדוארד הגולה לחזור הביתה מממלכת הונגריה הרחוקה. אדוארד הגולה לא שש לנטוש את משפחתו ההונגרית ולחזור לבריטניה, ולכן הוא לא מיהר, בלשון המעטה. לבסוף הוא הופיע בחצרו של מלך אנגליה מעל שנתיים מאוחר יותר, וכעבור יומיים נמצא ללא רוח חיים מבלי שפגש את המלך. לעולם לא נדע אם נרצח, אבל מותו סתם את הגולל על האפשרות לירושה מוסכמת של הכתר, שכן ילדיו בהונגריה היו צעירים מדי.

ב-1064 הרולד הגיע לצרפת בנסיבות שעליהן יש מחלוקת. גי הראשון, הרוזן מ-פונטיו Ponthieu, לקח אותו בשבי (כנראה למטרת כופר) אבל עד מהרה הגיע ויליאם ודרש לקבל את השבוי לחזקתו, וכך היה. על פי מקורות שונים הרולד הצטרף לוויליאם במלחמותיו מול אצילים צרפתים אחרים ואפילו קיבל ממנו תואר אבירות ומתנות רבות. ישנם מקורות הטוענים כי הרולד נשבע שיתמוך בוויליאם כיורשו של אדוארד בבוא היום.

בסוף 1065 נפל המלך אדוארד לתרדמת בלי שהוכרז יורש באופן רשמי. הוא הלך לעולמו בתחילת 1066 בגיל 63 (גיל מופלג יחסית לתוחלת החיים באותן שנים) , אך ע"פ הביוגרפיה שלו (שנכתבה ב-1067, ככל הנראה לבקשת אלמנתו), לפני מותו התעורר והספיק לצווֹת להעביר את הממלכה למשמרתו של הרולד. אציליו הבכירים של אדוארד התכנסו לאחר שנקבר בכנסיית וסטמינסטר והכתירו את הרולד כמלך הבא. מן הסתם הדבר הרתיח את ויליאם ונאמניו בנורמנדיה, ונתפס כבגידה מהמעלה הראשונה לאור שבועתו של הרולד.

ויליאם החל מיד לאסוף צבא, לבנות צי ולהתכונן לפלישה רבתי לאי הבריטי. בתחילה התקשה ויליאם לגייס תומכים, אך לאחר שטען שהרולד נשבע לו אמונים על ערימה של חפצים מקודשים, האפיפיור אלכסנדר ה-2 הצהיר את תמיכתו הרשמית בוויליאם כיורש החוקי לכתר האנגלי, ואצילים רבים באו לעזרו. הרולד לא שקט על שמריו, וכצעד הגנתי גייס צבא משלו והציב אותו באי וייט במצב הכן.

החודשים נקפו והפלישה של ויליאם בוששה לבוא. ב-8 בספטמבר נאלץ הרולד לפזר את הצבא, מחמת העלויות הגבוהות של אחזקת והאכלת החיילים, וחזר ללונדון. בצירוף מקרים, באותו יום נחת בשפך נהר טיין (שם נמצאת ניוקאסל כיום) כח תוקף של מספר אצילים צפוניים, אשר דרשו את מה שהגיע להם לדבריהם, דהיינו כח כסף וכבוד. הם ניצחו שניים מתומכיו הבולטים של הרולד בקרב פולפורד  Fulford סמוך ליורק, מה שלא השאיר למלך הרבה ברירות. הוא הוביל צבא חדש צפונה וניצח את הפולשים שוק על ירך.

ב-12 בספטמבר הפליג ויליאם בראש 770 ספינות מנורמנדיה לעבר בריטניה. הצי נקלע לסופה שהטביעה מספר ספינות, והיתר נאלצו לחזור לצרפת ולחכות לשוך הסערה. לבסוף יצא הצי שוב לדרך ב-27 בחודש ונחת במזרח סאסקס למחרת. צבאו העייף של הרולד, שכנראה מנה כ-10000 רגלים, נאלץ לצעוד כ-400 קילומטר כדי לפגוש את ויליאם, אשר הביא עמו כ-7000 לוחמים רעננים, חלקם קשתים ופרשים והיתר רגלים.

כוחותיו של ויליאם בנו טירה מעץ קרוב לנקודת הנחיתה, ששימשה כמטה מבוצר, ועוד ביצורים בסביבה. כשצבאו של הרולד הגיע לאזור הוא ניסה להפתיע את הנורמנים, אך נתגלה מבעוד מועד ואיבד את יתרון ההפתעה. הצבאות נפגשו במחוז הייסטינגס Hastings בבוקר שבת 14 באוקטובר 1066, והקרב הקשה נמשך עד רדת החשכה. אין אנו יודעים בדיוק את מהלכי הקרב, אבל ידוע לנו שהיתרון המספרי של האנגלים לא עמד להם מול הטקטיקה של הנורמנים, ובסוף היום המלך הרולד נהרג מפגיעת חץ. הצבא האנגלי חסר המנהיג קרס וחייליו החלו לנוס, כשהנורמנים מזנבים באנגלים המבוהלים. ישנה מחלוקת באשר למספר הנופלים בכל צד, אבל ישנה הסכמה על כך שגופותיהם של הלוחמים הנורמנים נקברו בקבר אחים, אך גופות האנגלים הושארו בשדה למאכל חיות הפרא.

שושלות המלכים האנגלו-סקסים והדנים באו אל קיצן, ואנגליה עמדה בפתחו של עידן המלכים הנורמנים.

שחזור מודרני של קרב הייסטינגס, המתקיים מדי שנה

חלק יח: מאבקי כוחות

השנה היא 1035, וקנוּט הגדול, מלך אנגליה נורווגיה ודנמרק, הלך לעולמו. על לוח השחמט הפוליטי ניצבים הטוענים לכתר האנגלי, ואלה הם:

אדוארד (32) ואלפרד (23), בניו של את'לרד "הלא-מוכן" מאשתו השניה, אמה מנורמנדיה, נמצאים בנורמנדיה ומחכים לשעת כושר; הרולד (20), הידוע כ"רגל הארנב" (Harefoot) בשל קלות רגליו וכישורי הצייד שלו, בנו השני של קנוט מנישואיו הראשונים לאֶלְפְגיפוּ; הרת'קנוט Harthacnut (17), בנם של קנוט ואשתו השניה אמה מנורמנדיה (כן, אותה אחת), נמצא בדנמרק; ואדוארד הגולֶה (19), נכדו של את'לרד מבנו אדמונד איירונסייד, אשר נמצא, ובכן, בגלות בממלכת הונגריה. לכל אלה יש להוסיף אצילים תאבי-כח ושתי מלכות שלהן שאיפות לעתיד בניהן.

קנוט התכוון להוריש את האימפריה שלו לבנו הצעיר הרת'קנוט, אבל מרד בנורווגיה מנע ממנו להגיע לאנגליה ולתבוע את הכתר. האצילים ניסו לבשל עסקה בה אחד הטוענים האחרים לכתר (ולכל אחד היה מועמד מועדף) ישמש כעוצר המלכות עד שהמלך המיועד יגיע, ולבסוך הגיעו לפשרה.

בכינוס שנערך באוקספורד ב-1036 מונה הרולד לתפקיד העוצר, אבל אֶמה תהיה אחראית לשמירה על אוצר הממלכה. המרידות בסקנדינביה עיכבו את הרת'קנוט במשך יותר משנה, ובזמן הזה פעלו הרולד ואימו כדי לבצר את מעמדו, ואפילו השתלטו על אוצר הממלכה בניגוד לפשרה. אֶמה נותרה חסרת אונים בעוד העוצר ואימו עשו כל שביכולתם כדי לשכנע את האצילים להמליך את הרולד למלך במקום בנה הצעיר.

בטרם הצליח הרולד לגייס את תמיכתם של האצילים, אחד מבניה הגדולים של אמה, אלפרד, חזר לאנגליה לבקר את אימו. בדרכו אליה פגש בגודווין מ-ווסקס, וזה הציע לאלפרד את תמיכתו בהשגת הכתר. אלפרד הביע התעניינות באפשרות, ובתמורה אנשיו של גודווין תפסו ושחטו את מלוויו של אלפרד. עיניו של אלפרד נוקרו והוא עבר מסכת התעללות קשה אותה הוא לא שרד. גודווין זכה בחסדיו של המלך הרולד, אבל קנה לעצמו אויבים בדמותם של אדוארד והרת'קנוט, אחיו של אלפרד.

ב-1037 הצליח הקמפיין של הרולד ואימו, והאצילים הכתירו אותו באופן רשמי כמלך אנגליה. אחד הדברים הראשונים שעשה היה לגרש את אֶמה מאנגליה. שלטונו של הרולד (ולא פחות מכך של אימו) היה יציב ובטוח כל כך עד שהרת'קנוט, שסיים את ענייניו בנורווגיה ב-1038, לא מיהר לאנגליה, מפני שידע שעל מנת לתבוע את שמגיע לו יצטרך לגייס צבא ולפלוש לאי הבריטי. הוא החל לבנות צי וצבא, אבל הגורל חייך אליו, ובמרץ 1040 הרולד מת באופן פתאומי.

הרת'קנוט הגיע ללונדון עם אימו בחודש יוני בראש צי של 62 ספינות, למקרה הצורך. הוא ואימו ביקשו באופן טבעי צדק על רצח אחיו אלפרד והאשימו את גודווין באופן רשמי. האציל, שהוכיח במהלך חייו שוב ושוב את יכולתו להתחבב על המלך, טען בלהט שפעל בהוראת הרולד בלית ברירה, והרת'קנוט השתכנע וזיכה אותו מאשמה. ייתכן שהיה לכך קשר לעובדה שגודווין העניק למלך ספינה מוזהבת עם 80 חיילים ומלאה בזהב וכסף.

הרת'קנוט הזמין את חצי-אחיו אדוארד לחזור לאנגליה, וב-1041 מינה אותו ליורשו. ביוני 1042 גם הרת'קנוט הלך לעולמו במפתיע, ובכך תמה שושלתו של קנוט והשלטון חזר לידי השושלת האנגלו-סקסית. אדוארד, הידוע בכינויו "המודה" Edward the Confessor, הגדיל לעשות ושלט באנגליה 24 שנים יציבות עד מותו בשנת 1066.

אמה מנורמנדיה העדיפה שליט סקנדינבי על פני השושלת שבעלה השני קנוט ניצח והחליף, על אף שאחד מבניה היה כעת מלך. היא זממה לממן את פלישתו של מגנוס מלך נורווגיה לאנגליה ולפעול מבפנים על מנת להגדיל את סיכויי הפלישה. כשנודע הדבר, אדוארד השתלט על כל נכסיה ואדמותיה, אבל איפשר לה לחיות את יתר חייה בחצרו, תחת עינו הפקוחה, עד מותה ב-1052.

אדוארד היה מלך ללא ציבור, מפני שחזר לאנגליה אחרי שנים ארוכות בצרפת. הוא נשען על נאמנותם של האצילים, ביניהם גודווין רב-הכוח, והשאיר להם את ענייני הכלכלה ובטחון הפנים, בעוד הוא הקיף את עצמו בזרים, בעיקר נורמנים, ועסק בעיקר במדיניות חוץ וענייני הכנסייה. ב-1045 נשא אדוארד לאישה את אדית, ביתו של גודווין, על מנת לחזק את קשריו עם האצולה.

בין השנים 1042-1052 אדוארד החל בבנייתו מחדש של מנזר בנדיקטיני קטן על גדת התמזה, אותו ייעד ככנסיית קבר מלכותית. המנזר החדש נבנה בסגנון רומנסקי, הצעקה האחרונה בעולם האדריכלות באותה עת. הבנייה נמשכה עד 1060 והמקום קודש ככנסיה כשבוע לפני מותו של אדוארד, בסוף דצמבר 1065. כעבור שבוע אדוארד המודה היה למלך הראשון שנקבר במנזר ווסטמינסטר.

בספטמבר 1051 הגיע גיסו של אדוארד, בעלה של אחותו, לביקור באנגליה. הוא ואנשיו היו מעורבים במהומה אלימה בעיירה דובר, והמלך דרש מגודווין, כרוזן של קנט, להעניש את ראשי העיירה, אך נתקל בסירוב. אדוארד, שמעולם לא סלח לגודווין על רצח אחיו אלפרד, ניצל את ההזדמנות כדי להאשים את גודווין במרד, להדיח אותו מכל אדמותיו ותאריו, ולשלוח את אדית לחיות במנזר (כנראה כי לא ילדה לו ילדים).

גודווין ובניו ברחו לפלנדריה, אבל חזרו לאנגליה ב-1052 בראש צבא קטן. האוכלוסיה המקומית תמכה בהם, ומהצד השני גייסו אציליו של אדוארד כוחות משלהם כדי להתמודד עם האיום. שני הצדדים נפגשו והגיעו להסכמה שמלחמת אזרחים תהיה רעה לכולם ותותיר את אנגליה הפצועה כטרף קל לפולשים זרים, ולכן בחריקת שיניים נאלץ אדוארד להשיב לגודווין ובניו את אדמותיהם והתארים שנלקחו מהם, בתמורה להצהרת הנאמנות שלהם. כעת היה זה תורם של יועציו הנורמנים של אדוארד לברוח, מחשש לנקמתו של גודווין. גם אדית הוחזרה אל חצר המלכות ושבה להיות מלכה.

גודווין הצליח לכופף את מלך אנגליה לרצונו, אבל לא זכה להנות מהעניין לזמן רב. ב-1053 הוא נפטר, ואחרי מותו בניו לא הצליחו להחזיק בכח שצבר בחייו, אבל חלקם בסיפור עדיין לא תם.

מנזר ווסטמינסטר, מקום קבורתו של אדוארד המודה, בצורתו הנוכחית

חלק יז: קנוט הכובש

 האנגלים קיבלו עליהם את קנוט הדני כמלך, אך הוא לא הסתפק בכך, וראה לעצמו צורך לקנות את לב העם. בעיני פשוטי העם הוא היה אחראי למלחמה שקרעה את אנגליה בעשורים האחרונים, והוא התאמץ מאוד להראות לנתיניו שהוא יותר אנגלי מהאנגלים.

נישואיו לאלמנת את'לרד, אשר התחילו כצעד פוליטי גרידא לחיזוק מעמדו של המלך החדש, הפכו עם השנים לשותפות עוצמתית בין בני הזוג, כאשר אֶמָה מנורמנדיה לוקחת על עצמה יותר ויותר סמכויות שלטוניות. קנוט תרם סכומים נאים ואדמות לכנסייה, וראשי הכנסייה היו במעגל הפנימי של יועצי המלך. בתמורה הכנסייה תמכה בשלטונו, וראתה בו נוצרי אדוק למופת.

ב-1020 הורה קנוט להקים כנסייה בקרבת המקום בו התרחש קרב אשינגדון, הקרב האחרון בו ניצח את אדמונד. מטרתו היתה להראות את הכבוד שהוא רוחש לגיבוריה של אנגליה ולעבר המפואר של הממלכה, תוך כדי חיזוק הקשר עם הכנסייה.

ב-1027 עלה קנוט לרגל לרומא, כדי להשתתף בהכתרתו של קונרד ה-2 לקיסר האימפריה הרומית הקדושה. הדבר חיזק את תדמיתו החיצונית כמלך אנגלי חזק, כמו גם את תדמיתו הפנימית כנוצרי אדוק, והביקור הניב גם הסכמים בינ"ל חדשים לגבי מעמדם של עולי רגל אנגלים בדרכם אל רומא ובחזרה בדרכיה של האימפריה.

קנוט שאף להציג המשכיות מהשלטון הישן לזה שלו. בנוסף לנישואיו לאלמנת המלך הקודם וקשירת קשרים עם הכנסייה, הוא פעל להשאיר את הסדר הישן על כנו. שיטת המחוזות לא שונתה, וכך גם מערכת המשפט המקומית – נקודת הממשק העיקרית של האוכלוסיה האזרחית עם השלטונות.

כשעלה לשלטון ב-1018, הבטיח קנוט שאנגליה תמשיך להתנהל ע"פ חוקיו של אדגר השלו, ובכך למעשה אישרר את החלטותיהם של קודמיו בתפקיד. ראשי הכנסייה סייעו למשטר החדש לנסח ספר חוקים חדש, שלמעשה לא היו בו הרבה חידושים, והוא היה אוסף מספרי חוקים ישנים. ספר חוקים זה שימש את אנגליה גם לאחר הכיבוש הנורמני.

ספר החוקים נכתב בשתי גרסאות, האחת עבור המחוזות הדנים במזרח אנגליה, והשניה ליתר המחוזות. ההבדלים שיקפו את המנהגים והתקנות המקומיים שרווחו בכל צד של הממלכה. בנוסף, ספר החוקים פירט לראשונה את זכויות המלך, שהיו מעורפלות עד אותו זמן. ככל הנראה, אצילים רבים פעלו כסמכות העליונה במחוזותיהם, וקנוט ביקש להזכיר להם שהכתר הוא מקור כוחם, והכתר יכול לקחת את הכח הזה בחזרה.

קנוט היה מוקף באנשי שלומו, שנשאו אותו על כתפיהם לכס השלטון, וכעת ציפו לתמורה הולמת. בשנותיו הראשונות בשלטון, קנוט הציב את מכריו הדנים בעמדות מפתח בחצר המלכות (ולא ברמה המקומית, כאמור), ואלה היו לידיו ולאוזניו בכל הנוגע לניהול הממלכה. עם השנים, כאשר יועציו הדנים פרשו או מתו, החליפו אותם נאמנים אנגלים. 

שני היועצים הבכירים ביותר בסוף שנות ה-20 היו לאופריק Leofric ממרסיה, וגודווין Godwin מסאסקס. שני אלה היו מוקד הכח שמאחורי כס המלכות עד מותו של קנוט ב-1035, ולאחר מכן היתה להם השפעה מכרעת על קרב הירושה. בין שני היועצים ומשפחותיהם התפתחה עם השנים יריבות מרה, אשר פילגה את אנגליה והביאה בסופו של דבר לכיבוש חיצוני נוסף.

לאופריק היה בנו של אציל משבט הוויסה, וקנוט מינה אותו לרוזן מרסיה (התואר 'רוזן' Earl הובא לאנגליה ע"י הדנים, והחליף בהדרגה את תארי האצולה האנגלו-סקסים) לאחר שאחיו הגדול צידד באדם הלא נכון ושילם על כך בחייו. גודווין היה מיועציו של קנוט עוד ב-1016, וזכה להערכתו של המלך. ב-1019 הוא מונה לרוזן אסקס, כהוקרה על פועלו למען קנוט. הוא אפילו נשא לאישה בת משפחה של המלך, לאחר מפגן נאמנות מרשים במסעו של קנוט לדנמרק.

תרומה משמעותית של קנוט לאומה האנגלית היתה הקמת הצבא הסדיר הראשון בתולדותיה. כאשר עלה לשלטון, היתה לקנוט פלוגה של לוחמים מקצועיים לצרכיו, אך הדבר בלט ופעל כנגד מטרתו של קנוט להתקבל כמלך אנגלי. לפיכך החליט להקים יחידות סדירות בכל מחוז, שיהוו את גרעין הכח המגן (בנוסף ליחידות שגויסו לפי צורך). מאות ספינות החזירו את לוחמיו הויקינגים של קנוט לסקנדינביה בתום המלחמה, אך עשרות בודדות נותרו באנגליה והפכו לגרעין חיל הים המלכותי.

כמובן שצבא סדיר מצריך משכורות והשקעה קבועה בציוד. קנוט מצא באנגליה את אחת ממערכות המיסוי היעילות ביותר בעולם, וניצל מיסים קיימים כדי לממן את השירות החדש לאזרח. בין היתר, הוא השתמש במס שנתי שהטיל את'לרד החל ב-1012, אשר נועד לגייס כסף לתשלום דמי הפרוטקשן התקופתיים לויקינגים. המס המשיך ונגבה למורת רוחם של האנגלים, עד ביטולו ב-1052.

שלטונו של קנוט אופיין בשנות שקט, יציבות ופריחה כלכלית. לראיה, הכרוניקה האנגלו-סקסית לא מזכירה כמעט שום אירוע בשנותיו של קנוט, וכך גם מקורות היסטוריים אחרים. יוצא דופן אחד הוא קרב קולדסטרים ב-1018, בו כבשה ממלכת סקוטלנד שטח מסוים מידיו של רוזן נורת'אמבריה, וגבולה המזרחי של סקוטלנד נקבע סופית בנהר טוויד. למרות כיבוש זה, מלכי הצפון המשיכו להעלות מס לממלכת אנגליה. ב-1027 עלה קנוט צפונה לבקר את המלך הסקוטי וקיבל ממנו וממלכי האזור שבועת נאמנות.

אנגליה לא היתה תמיד בראש מעייניו של קנוט. ב-1019 מת אחיו הארלד ה-2, מלך דנמרק, וקנוט שט בחזרה לארצו כדי לתפוס את השלטון גם שם. בהיותו שם, שלח קנוט מכתב לעם האנגלי, בו הוא מסביר שמטרתו במסע לסקנדינביה היא להגן על אנגליה מפני איומים ויקינגים עתידיים, חלק מהתעמולה של ראשית ימי שלטונו. לאחר שביסס את שליטתו באזור, הותיר שם על כס המלכות את אחד מבניו הרת'קנוט Harthacnut (בנה של אמה מנורמנדיה) כנסיך דנמרק, וחזר לאנגליה.

עד 1028 הרחיב וחיזק קנוט את האימפריה שלו, ונחשב למלך אירופאי מהשורה הראשונה. מעמדו נתן לאנגלים שליטה על הפתח לים הבלטי ועל המסחר שעבר בו, כמו גם לים הצפוני. שטף הפיראטים הויקינגים נחסם, מה שאיפשר מסחר בינ"ל פתוח ויציב. בדומה לגוש היורו של ימינו, קנוט איחד את המטבעות בכל חלקי האימפריה וקבע תקן אחיד למשקלם, צעד אשר הקל על המסחר מאוד. האנגלים הכירו בערכו של מלכם הדני, וכנראה הבינו שהמצב עדיף בהרבה על מה שהיה לפניו.

קנוט זכור לטובה כאחד המלכים האפקטיביים ביותר שידעה אנגליה. מי שהחל ככובש בראש צבא ויקינגי, השכיל לקנות את לב העם ולקשור קשרים פוליטיים מוצלחים, והעלה את אנגליה על דרך המלך. עם זאת, האימפריה של קנוט לא האריכה ימים. כבר ב-1033 תפס מגנוס, מצאצאי אולאף טריגבאסון, את השלטון בנורווגיה, ועם מותו של קנוט ב-1035 החל קרב ירושה שקרע את האימפריה לגזרים.

מפת האימפריה של קנוט בשיא עוצמתה (שנת 1030)

חלק טז: קנוט ואדמונד איירונסייד

ב-1014 נראה היה שאת'לרד סיים את חלקו העגום בהיסטוריה של אנגליה, ושמלחמות האנגלים בויקינגים הדנים הגיעו אל קיצן המר. את'לרד, כזכור, נמלט לנורמנדיה מאימת סווין זקן-המזלג וצבאו, ובכך איבד את כתר אנגליה. סווין הספיק למלוך זמן קצר מאוד בטרם מת במפתיע, ובנו הצעיר קנוט ירש את אנגליה, בעוד אחיו הבכור זכה בממלכה הדנית.

קנוט מתואר (במסמך שנכתב 200 שנה אחרי מותו) בתור גבר גבוה וחזק במיוחד, הגבר הנאה ביותר בממלכתו מלבד אפו הצר והמעוקל, בעל גוון עור בהיר וראש מלא שיער, ובעל ראייה טובה בצורה יוצאת דופן.

אצילי מרכז אנגליה החליטו שעדיף להם אידיוט אנגלי כמלך מאשר לוחם דני, אולי משום שביקשו לשלוט בחצר המלוכה. לפיכך הם החליטו שמגיעה לאת'לרד הזדמנות נוספת. משלחת אצולה שביקרה אצל את'לרד בנורמנדיה חזרה עם בנו אדמונד ומכתב לעם האנגלי, אשר בו הבטיח לשמור אמונים לעם, לתקן את העוולות ולמחול על כל חטא שנעשה. זהו אחד המסמכים הראשונים בהיסטוריה האנגלית אשר בהם מתחייב המלך לקשר עמוק עם עמו, ובעתיד קשר זה יבשיל לכדי מונרכיה חוקתית.

כבר באפריל 1014 נחת את'לרד בראש צבא על חופי אנגליה. הוא הפגין החלטיות יוצאת-דופן, אולי בגלל השפעת אדמונד (שייקרא לימים "איירונסייד", על שום גבורתו בשדה הקרב). הם התקדמו צפונה לכיוון קנוט וצבאו באזור לינקולנשייר.

למרות היתרון הלוגיסטי של קנוט והצבא הדני, כאשר הגיע הצבא האנגלי הוא החליט שלא להילחם. לוחמיו הדנים נסוגו לספינותיהם והשאירו, את האנגלו-דנים שתמכו בהם לגורלם. לצערם של האחרונים, את'לרד לא היה מלך רחום וחנון.

קנוט שט דרומה עם ספינותיו עד לאזור סנדוויץ'. הוא לקח בני ערובה אנגלים, דרש וקיבל כופר של 21,000 פאונד. עם אוצר זה הוא וצבאו שבו לדנמרק, לא לפני שהטילו מומים בבני הערובה. בדנמרק הציע קנוט לאחיו הבכור האראלד ה-2 לחלק ביניהם את המלוכה, אך האראלד לא שש לרעיון. במקום זאת הוא מינה את קנוט לראש צבא פלישה חדש שיכבוש מחדש את אנגליה.

קנוט ארגן את הצבא החדש, תוך יצירת בריתות עם לוחמים דנים ידועים שהצטרפו אליו עם חבורותיהם. ב-1015 חזר במלוא כוחו לאנגליה, ונתקל שם באותה הגנה חלשה שהכיר. בזמן שחלף היה את'לרד עסוק יותר בנסיון לבסס מחדש את שלטונו, מפאת הפלגנות הפנים-אנגלית, מאשר בהכנת אנגליה לפלישה הדנית הבאה.

לשם הדוגמה, כאשר גיסו של נסיך הכתר אדמונד, האציל אדריק סטראונה Eadric Streona ממרסיה, לקח את החוק לידיו והוציא להורג על דעת עצמו שני אצילים ממוצא דני שסייעו לצבא הפולש, גיבה אותו את'לרד. למעשה, המלך תפס את אדמותיהם של הנידונים למוות וכלא את נשותיהם. אדמונד הגיב בזעם להפגנת הכח החצופה, שחרר את אחת הנשים, נשא אותה לאישה, הגיע לאזור חמשת המחוזות הדנים במרכז אנגליה, והכריז על עצמו כשליט המקום.

לפתחו של התוהו-ובהו האנגלי נחת כאמור בקיץ 1015 צבאו הענק של קנוט, עם כ-10,000 חיילים. בזמן שהדנים החלו בכיבוש דרום אנגליה, האנגלים רק החלו לארגן את כוחותיהם. ע"פ הכרוניקה האנגלו-סקסית, את'לרד נפל למשכב, והאחריות לגורל הממלכה נפל על כתפיהם של אדריק ואדמונד, אשר שמו בצד את חילוקי הדעות ביניהם לצורך הישרדות אנגליה. אדריק ריכז את חיילי מרכז אנגליה, ואדמונד את כוחות הצפון. בשלב מסוים אדריק החליט שלא יחיה בממלכה תחת מרותו של אדמונד יריבו, וניסה להתנקש בחיי יורש העצר. כאשר הנסיון לא צלח, הוא לקח את כוחות מרסיה ו-40 ספינות, וערק לצד הדני.

חולשתם של האנגלים הותירה להם מעט מאוד ברירות. הדנים (בחיזוק כוחותיו של אדריק) התקדמו צפונה עקב בצד אגודל, ובכל מקום אליו הגיעו, שילמו האנגלים לפולשים כופר בכסף ואספקה על מנת להציל את עורם. אדמונד נסוג לעמדה ממנה יוכל להשיב מלחמה, וריכז את כוחותיו תוך גיוס אצילי נורת'אמבריה ומזרח אנגליה, אותם אצילים ממוצא דני שלא צידדו בפולשים. הוא יצא עם צבאו לאזורי מרכז אנגליה על מנת להשתלט מחדש על אדמותיו של אדריק הבוגד, ולחזק את שלטונו הרופף.

קנוט יכול היה להתעמת את האנגלים ישירות במחוזות מרסיה, אך הוא בחר לפצל את כוחותיהם ע"י התקפת החוף המזרחי של אנגליה. אצילי האזור האנגלו-דני לקחו את כוחותיהם וחזרו להגן על ביתם, וכמובן שנאלצו להיכנע לדנים. קנוט הציב אנשים נאמנים לו בתפקידי מפתח באזורים שכבש, חלקם לוחמים דנים וחלקם אנגלים שהתייצבו לצידו.

הקרבות המשיכו אל תוך 1016. הצפון היה הלכה למעשה בידיו של קנוט, וכעת שם את עינו על לונדון. ב-23 באפריל מת המלך את'לרד "הלא-מוכן", ובנו אדמונד איירונסייד נבחר מיד לרשת את כתרו והוכתר ע"י מכובדי העיר. אך בתוך מספר ימים כונסה מועצה בסאות'המפטון שייצגה את מרבית שטחי אנגליה, ובחרה בקנוט למלך החוקי. מועצה זו כללה בישופים, אצילים, ראשי מנזרים ומכובדים אחרים.

בפני קנוט עמדו עדיין שתי מטרות לביצוע. לונדון הוכיחה את עצמה אגוז קשה לפיצוח (עוד בימיו של אבא סווין), ואדמונד, שעזב את העיר בינתיים, עדיין עמד על שתי רגליו. אדמונד ניצב בפני בעיה חמורה שבעתיים. הוא היה חייב להוכיח לעם שהוא המלך הטבעי של אנגליה, ושהוא האדם שיגן עליהם מפני הפולשים האכזריים.

בחודש מאי הטיל קנוט מצור על העיר. הוא הציב ספינות במעלה התמזה כדי לעצור כל ספינה שתנסה להתקרב לעיר ממערב, והכין את צבאו לשהייה ממושכת. אדמונד מצידו הגיע לאזור ווסקס, שקיבל אותו בברכה, ושם גייס לוחמים נוספים כדי לחזק את צבאו.

קנוט לקח חלק מצבאו ודלק אחרי אדמונד. הכוחות נפגשו באזור פנסלווד Penselwood לסדרה של חמישה קרבות. אדמונד הפגין אומץ רב ומנהיגות למופת, והרוויח ביושר את הכינוי Ironside. הוא הראה ללוחמים האנגלים שניתן לנצח את הדנים האימתנים, מה שנחשב במשך 30 שנה ללא-אפשרי. 

לצערו של אדמונד, נצחונותיו לא הכריעו את הדנים, וקנוט נסוג עם שארית לוחמיו למצור על לונדון. אדמונד איגף אותם ותקף את צבא המצור מכיוון טוטנהאם בהפתעה. המתקפה הצליחה לשבור את המצור, והדנים נסוגו לאזור קנט.

מחיר הנצחונות של אדמונד היה כבד, והוא לא יכול היה לנצל את המומנטום כדי להנחית על קנוט מכה ניצחת. אדמונד נאלץ לחפש לוחמים טריים שיתפסו את מקומם של הנופלים. קנוט מצידו החל להילחץ, כאשר תדמיתו ותדמית צבאו האימתני החלה להיסדק ולהתפורר לנגד עיניו, והוא החליט לתקוף את לונדון. תקוותו היתה למנוע מאדמונד אספקה קריטית, אבל בקרב היתה ידו של אדמונד על העליונה, והדנים נסוגו אל ספינותיהם.

קנוט תכנן לפשוט על אזור מזרח אנגליה על מנת להצטייד באספקה חדשה, אבל צבאו של אדמונד עקב אחריו ותקף את הדנים בסביבות אוטפורד Otford אשר בקנט. הדנים החבולים ממילא הוכו שוב שוק על ירך, וקנוט נמלט אל האי שפי Isle of Sheppey, ממזרח ללונדון.

בנקודה זו עשה אדמונד מעשה חמורוּת, ואולי אפילו מעשה אהבלוּת. אדריק סטראונה ולוחמיו שוב החליטו להחליף צד, ואדמונד קיבל אותם בחזרה לשורותיו, אולי בגלל המחסור בידיים לוחמות. ייתכן והיתה זו מזימה מתוכננת מראש של אדריק וקנוט.

הקרב המכריע התרחש ב-18 באוקטובר 1016 בקרבת אשינגדון Ashingdon (אסקס). הדנים תפסו גבעה נמוכה, והאנגלים תקפו אותם בשלוש שורות. ברגע הקריטי ביותר, נטש אדריק עם לוחמיו את המקום וברח, והשאיר את אדמונד עם צבא מבולבל ומפוחד. התוצאה היתה טבח באנגלים, ורבים ממנהיגי ומצביאי אנגליה נפלו באותו יום, כולל אולפקיל הזכור לטוב.

אדמונד הצליח להימלט לגלוסטר במטרה להקים צבא חדש, אבל אדריק איכשהו שכנע אותו לשאת ולתת עם קנוט. הדנים אמנם ניצחו, אך מצבם לא היה מזהיר, וזו היתה הזדמנות להגיע להסדר. המו"מ הניב הסכם בו קיבל אדמונד את ווסקס, בעוד קנוט שולט ביתר אנגליה, כולל לונדון.

שבועות אחדים לאחר מכן, ב-30 בנובמבר, מת אדמונד. ייתכן שנפצע אנושות בקרב, וייתכן שנרצח, לעולם לא נדע. השלטון על הממלכה כולה היה עתה בידי קנוט הגדול. בהסכמת אנשי ווסקס, קנוט הוכתר למלך ע"י הארכיבישוף מקנטרברי בלונדון ב-1017.

קנוט החל כעת במאמצים לשקם ולייצב את ממלכתו החדשה. מצד אחד היה עליו לפצות את נאמניו ולהרעיף עליהם טובות הנאה, אך מצד שני היה עליו להוכיח להמונים שהוא המלך הראוי, וטובת העם לנגד עיניו. פעולתו הראשונה היתה להעלים כל טוען אפשרי לכתר. אחיו הצעיר של אדמונד, אדוי Eadwy, נמלט לנורמנדיה, אך ידו הארוכה של קנוט השיגה אותו שם והוא נרצח. שני בניו הרכים של אדמונד נשלחו לדודו של המלך בשוודיה לשם "הגנתם".

הבאים ברשימה היו אצילים שלא ראו עין בעין עם שליטם החדש. ביניהם היה גם אדריק סטראונה, אשר ניסה לטעון שרצח את אדמונד עבור קנוט, אבל הפעם מזלו אזל. ראשו הופרד מגופו והושם על מוט מחודד, לתצוגה.

קנוט נשא לאישה את אלמנתו של אדמונד ז"ל, אמה Emma מנורמנדיה. לצורך כך הוא זנח את אשתו האנגלית ו-2 ילדיו, והם הפליגו לסקנדינביה. מעבר לביסוס הלגיטימיות של המלך החדש, מטרת הנישואין היתה גם חיזוק הקשרים עם נורמנדיה, שנשלטה ע"י אביה של אמה, הדוכס רישאר. מבחינת הכנסיה, קנוט היה נוצרי טוב (לבטח טוב יותר מאביו), וקנוט טיפח את יחסיו עם ראשי הכנסיה בשנות שלטונו.

ב-1018 יצא קנוט למסע צבאי אחרון, כאשר בלם כח של 30 ספינות ויקינגיות שהתכוונו לפלוש לאנגליה. לאחר מכן הוציא סכום נכבד של 72,000 פאונד מאוצר הממלכה (ועוד 10,500 מתושבי לונדון) ושילם ללוחמיו ברוחב יד לפני שחזרו ברובם לדנמרק. כח של 40 ספינות נשאר באנגליה כחיל מצב.

קנוט כינס את ראשי הכנסיה והאצולה באוקספורד, ושם הוכרז כי אנגליה תחיה תחת חוקיו של אדגר השלו, וכי קנוט הוא ממשיכה הישיר של שושלת מלכי ווסקס. האנגלים הכירו ביתרונות של מלך חזק, גם אם הוא כובש זר, על פני שלטון אנגלי רפה ומלא חולשות. תחת שלטונו של קנוט נשמו האנגלים סוף סוף לרווחה, כאשר פלישות הויקינגים פסקו, ואנגליה החלה אט אט להשתקם. היה זה שחר חדש לאומה האנגלית. 

פגישתם של אדמונד וקנוט לאחר קרב אשינגדון (איור מתוך ספר שיצא ב-1865)

חלק טו: שנות הסבל של האנגלים

סווין "זקן-המזלג" עזב את אנגליה ב-1002 עם אוצר של 24,000 פאונד, שמח ומרוצה. לאחר ששמע על טבח יום סיינט ברייס בו נרצחה גם אחותו, כנראה היה פחות שמח ומרוצה, והחל לתכנן את פלישתו הבאה לאיים הבריטים.

ב-1003 חזרו הדנים לחופי אנגליה. מפאת המצב הפוליטי בנורווגיה, אותה הצליח סווין לכבוש חלקית, הוא לא הביא איתו את כל צבאו. עם זאת, הדנים נתקלו בהתנגדות אנגלית רפה ועברו ממחוז מחוז ללא בעיות מיוחדות, החל מאקסטר בדרום-מערב, דרך ווסקס ועד סאלסברי.

ב-1004 נחתו הדנים באיסט-אנגליה והטילו את אימתם על מזרח האי. בניגוד לשנים קודמות, כאן פגשו הדנים התנגדות אמיתית מידי אציל זוטר מקומי בשם אולפקיל Ulfcytel, שהצליח לארגן את הצבא המקומי למתקפת פתע. לפני הקרב, שנערך ליד ת'טפורד Thetford, אולפקיל הציע לתקוף ולהשמיד את ספינותיהם של הויקינגים, ובכך למנוע מהם דרך לסגת, אבל הצעתו לא יושמה. בסופו של דבר הקרב הסתיים ללא מנצח ברור, והדנים נסוגו על מנת ללקק את פצעיהם. ע"פ כתבי יד מסוימים, הם הודו שמעולם לא נתקלו באנגליה בהתנגדות מרה יותר.

אנגליה ומערב היבשת חוו רעב קשה ב-1005, והדנים הבינו שלא יצליחו לקיים את עצמם על גבם של האנגלים המרודים. הם עזבו אל מולדתם, לטובת הפוגה והתרעננות.

בקיץ 1006 חזרו הדנים בכוחות מחודשים, לעומת האנגלים שנאבקו לשרוד את הרעב. מאזן הכוחות היה לחלוטין לטובתם של הדנים, והם השתלטו על אזור סנדוויץ' בדרום-מזרח אנגליה ללא קושי. בסתיו ניסה את'לרד לארגן צבא מאנשי ווסקס ומרסיה, אבל הדנים הפגינו שוב את עליונותם הצבאית והצבא האנגלי נפוץ לכל עבר. הדנים אפילו יצאו למסע כיבושים באזור בחודשי החורף.

בחג המולד של אותה שנה כינס את'לרד את נכבדיו כדי להתייעץ איתם בשאלת האיום הדני. הרעיון הטוב ביותר שהעלו היה לשחד את הפולשים כדי שיעזבו, וכך בתחילת 1007 עזבו הויקינגים עם שלל של 36,000 פאונד. אף אחד מהצדדים לא חשב לרגע שהדנים יהיו נחמדים ויעזבו לבלי שוב.

בזמן שהדנים חגגו את ניצחונותיהם ונהנו מהשלל הרב, האנגלים היו עסוקים בעיקר במריבות פנימיות והטלת אשמה זה בזה. אביו של אשתו הראשונה של את'לרד, למשל, התנגד כנראה למהלכיו של המלך, ומצא את מותו בטרם עת (אם כי אין לנו בטחון כי המלך הוא זה שהביא לכך). עיניהם של שני בניו נעקרו, כנראה מתוך חשש לאובדן נאמנותם לכתר, והדבר מעיד על אווירה של חשד ואי-אמון בחצר המלוכה.

כעבור שנתיים, ב-1009, חזרו הויקינגים בכח עצום. הצבא הדני היה הגדול ביותר שפלש לאנגליה עד אז. בשנתיים שעברו גייס את'לרד מיסים מכל מחוז ואציל על מנת לבנות את הצי האנגלי, כדי לנסות לבלום את הספינות הדניות עוד לפני נחיתתן על החוף. מה שבתאוריה היה אמור להציל את אנגליה התפורר עוד בטרם הגיעו הדנים, כאשר מריבות פנימיות בין האצילים גרמו לאחד מהם לגנוב 20 ספינות ולצאת למסע ביזה והרס לאורך חוף המחוז של אציל אחר. האציל האחר לקח 80 ספינות על מנת לעצור את עמיתו הסורר, אבל 80 הספינות נתקלו בסופה ונהרסו. יתר הצי ויתר על הנסיון והתפזר.

כאשר הגיעו הדנים באוגוסט, לא היה מי שיתנגד להם. אזור דרום אנגליה היה פתוח לפניהם והם שדדו, בזזו, אנסו ורצחו כאוות נפשם. לונדון החזיקה מעמד מול הפולשים (כזכור, מצור לא היה הצד החזק שלהם), אבל הם כבשו ושרפו את אוקספורד בלי קושי.

באביב 1010 חזרו הדנים לאיסט-אנגליה, לאחר שתקפו את איפסוויץ', התייצב מולם שוב אולפקיל הזכור לטוב, עם הצבא הסדיר של איסט-אנגליה ומחוז קיימברידג'שייר. הצבאות נפגשו שוב ליד ת'טפורד, אך הפעם מהלך הקרב היה אחר. אחד האצילים מאיסט-אנגליה ברח עם אנשיו בתחילת הקרב, ובלעדיהם נאלץ גם יתר הצבא האנגלי לסגת.

הניצחון הדני פתח בפניהם עונה נוספת של ביזה ושוד, ועד סוף 1010 הם עברו ב-15 מחוזות שונים בדרום ומזרח אנגליה, כמעט ללא התנגדות. ההנהגה האנגלית היתה בנקודת שבר, ולא יכלה לתת מענה לעוצמתם הצבאית של הדנים. לא נמצא באנגליה מצביא שיאחד את הכוחות הפזורים ברחבי הממלכה ויוביל אותם לעימות חזיתי עם הויקינגים. המחוזות סירבו לסייע אחד לשני, מתוך דאגה להישרדותם שלהם.

ב-1011 הציעו האנגלים שוב לשלם לדנים על מנת שיעזבו. בזמן שהאנגלים אספו את הכסף, הגיעו הדנים לאזור קנט על מנת להמשיך במעשי הביזה וההרס. הם הצליחו לכבוש את קנטרברי, בזזו אותה, רצחו 90% מהאוכלוסיה ולקחו את הארכיבישוף מקטנרברי כשבוי. בתוך כל זה, היכתה מגיפה בצבא הדני והרגה כ-2000 חיילים, ככל הנראה מדיזנטריה.

לבסוף, באפריל 1012 הביא אחד מאציליו של את'לרד את סכום השוחד, 48,000 פאונד (שימו לב לאסקלציה בתעריף) ללונדון. הדנים דרשו תשלום נוסף עבור השבוי שלקחו, אך הארכיבישוף עצמו סירב לעסקה. הדנים לא אהבו את היחס שלו, והרגו אותו במכות, מילולית.

בתוך הצבא הדני החלו להיווצר מחנות. מפקד הצבא הדני, ת'ורקל הגבוה Thorkell, חש שהוא מאבד את נאמנותם של חלקים מהצבא, וכמהלך מונע לקח 45 ספינות עם הנאמנים שבחייליו וערק לצד האנגלים. לא היתה זו הפעם האחרונה בה יחליף צדדים.

ב-1013 האומה האנגלית היתה על הקרשים. הדנים ופגעי הטבע הלמו באנגלים פעם אחר פעם, והממשל האנגלי היה רפה, מיואש ומפולג. סווין ידע שהתנאים הבשילו לכיבוש אנגליה. הוא ציפה שהאוכלוסיה האנגלו-דנית תתייצב לצידו ברגע שיעשה מהלך ישיר מול מלך אנגליה, גם מתוך נאמנות לשורשיהם וגם בגלל הטבח ב-1002 לו היה אחראי את'לרד.

סווין שט במעלה נהר טרנט והקים מחנה ליד גיינסבורו. כפי שצפה, נהרו אליו אצילים ומכובדים מכל האזור ונשבעו לו אמונים. יכולת ההתנגדות האנגלית היתה כה נמוכה עד שערים כמו אוקספורד ו-וינצ'סטר נכנעו ללא קרב. לונדון המבוצרת עמדה בפרץ, אבל סווין לא התעכב שם, עקף אותה והמשיך מערבה, תוך כיבוש מהיר של ערים וכפרים. בכל מקום הוא התקבל כמלך, מה שלא הפריע לצבאו לפרוע ולבזוז את נתיניו החדשים.

לבסוף נכנעה גם לונדון, ואת'לרד נמלט עם 4 ספינות לאי וייט ומשם לנורמנדיה, אל משפחתה של אשתו. סווין היה למלך אנגליה הויקינגי הראשון. הוא הספיק למלוך על אנגליה חמישה שבועות, ולהוציא צו מלכותי אחד (הטלת מס חדש), ואז מת באופן מפתיע ב-3 בפברואר 1014. בנו הבכור האראלד ה-2 ירש את כתר דנמרק, ובנו הצעיר קנוט Cnut קיבל את מלכות אנגליה. 

מכיוון שאין פורטרט של סווין, הנה השלט של פאב "סווין פורקבירד" בגיינסבורו. 

חלק יד: את'לרד הלא-מוכן

את'לרד ה-2, "הלא-מוכן", עלה לשלטון לאחר שאימו התנקשה באדוארד, אחיו-למחצה. את'לרד ירש ממלכה חזקה במצב מצוין, אך בתום מלכותו הארוכה אנגליה היתה ממלכה מובסת ונשלטה הלכה למעשה ע"י מלך זר.

המקורות ההיסטוריים לא מספקים לנו תמונה קוהרנטית של את'לרד. מצד אחד הוא מתואר כנעים-הליכות ויפה-תואר, ומצד שני כחסר אנרגיה וחלש, עם נטיות להתפרצויות זעם וכוחנות.

מפאת גילו הצעיר של את'לרד בעת עלייתו לשלטון ב-978, אימו אלפת'רית' שימשה כעוצרת במשך שנותיו הראשונות כמלך. האצילים והבישופים שתמכו בה, ניצלו את המצב ובאו עם ענייניהם ישירות לעוצרת המלכות, ולא הטריחו את הנער עם הכתר. לעומתם דאנסטן, שהיה מאדריכלי המדיניות של אדגר השלו ואדוארד בנו, נדחק כעת הצידה יחד עם בכירים אחרים בכנסייה. הוא פרש מענייני המדינה לטובת תפילה ולימוד, וכמעט ולא נראה יותר בחצר המלכות. את'לרד נשא לאישה את ביתו של אציל מאזור יורק (דרום נורת'אמבריה), מתוך שאיפה לחזק את הקשר הלאומי בין האנגלו-סקסים לבין המתיישבים הדנים.

הערת אגב על המתרחש בסקנדינביה: נורווגיה הלכה והתגבשה לממלכה אחת לאורך המאה ה-9 ורוב המאה ה-10, אבל חיה בצילה של שכנתה החזקה והמאיימת דנמרק. שרשרת של מלכים ביססה בהדרגה את מרכז הכח בידיו של המלך, וחלק מבסיס כח זה היה אילוץ העם הנורווגי להתנצר בכח, מה שהקים עליהם אופוזיציה מבית. מי שניצל את המאבקים הפנימיים היו בדרך כלל מלכי דנמרק, לטובת הגדלת השפעתם בנורווגיה.

כאשר עלה את'לרד לשלטון, דנמרק נשלטה ע"י המלך המוצלח הארלד הראשון "שן-כחולה" (כן, זה שעל שמו החיבור האלחוטי) מזה כ-20 שנה. הוא הצליח לאחד את דנמרק לממלכה אחת, וכנראה גם הביא את בשורת הנצרות לדנים. במשך שתי תקופות במהלך שלטונו, שלט הארלד ישירות ובעקיפין גם על חלקים מהממלכה הנורווגית, אך נאלץ לוותר עליהם (מסיבות כאלו ואחרות). ב-985 (או 986) הודח הארלד מהשלטון בכח ע"י בנו סווין Sweyn, ומת זמן קצר מאוחר יותר.

ב-980 התחילו להגיע מספר מצומצם של גלי פלישה דנים קטנים לחופי אנגליה הדרומיים, אבל אלה היו כנראה תוצאה של שלטונו העריץ של הארלד, וכפיית הנצרות על אזרחי דנמרק. גלי הפלישה היו דומים למה שהאנגלים הכירו בעבר, כולל השריפה והביזה, והם טיפלו בהם כמיטב יכולתם.

הויקינגים לא התמקדו באנגליה, ופלשו גם לממלכה הפרנקית ולממלכת נורמנדיה (שהוקמה ע"י מתיישבים דנים כמה עשרות שנים לפני כן). הויקינגים מצאו אוכלוסיה אוהדת בנורמנדיה, שעזרה להם לתקוף את שכנותיה. הדבר הוביל לעימות בין את'לרד והדוכס רישאר ה-1 מנורמנדיה, ובסופו של דבר האפיפיור יוחנן ה-15 נאלץ לגשר ביניהם, וכל אחד נשבע שלא לתמוך באויבי השני.

ב-984 פרשה אלפת'רית' מהחיים הפוליטים על מנת לייסד מנזר בהמפשייר, ומתה ב-1001. את הואקום שהשאירה בחצר המלכות מילא אציל בשם את'לווין Æthelwine, אשר היה ממתנגדיה וכעת הפך לדמות המרכזית במערך השלטון של את'לרד.

עם הזמן סדר גודל הכוחות הפולשים הלך ועלה, והם הובלו ע"י מצביאים סקנדינבים רמי-דרג, בדומה לפלישת צבא הכופרים הגדול של המאה ה-9. כך למשל אולאף טריגבאסון, לימים מלך נורווגיה, הוביל צי ויקינגי של 93 ספינות אל חופי אנגליה באוגוסט 991, מה שאומר כ-4000 לוחמים. לצבאות אלה היתה עוצמה רבה יותר, ובהתאם שאיפות גדולות יותר.

הצי של אולאף פלש לנקודות רבות בחופה הדרומי-מזרחי של אנגליה, ושט במעלה נהר בלאקווטר Blackwater לכיוון היישוב מאלדוןMaldon , שם המתין להם כח אנגלי. הויקינגים, בעלי היתרון המספרי העצום, היכו את האנגלים שוק על ירך, וקרב מאלדון הונצח בפואמה מפורסמת באנגלית עתיקה, המתארת את גבורתם של חיילי אנגליה למול האויב האכזר והסיכוי האפסי לניצחון. היתה זו המפלה הראשונה בשרשרת של מפלות אנגליות, ראשית מול כוחות פולשים ספורדיים ולאחר מכן מול צבאות סדירים.

בניגוד לאלפרד הגדול שעמד איתן מול הפולשים הויקינגים בזמנו, את'לרד נקט במדיניות של פייסנות. הוא הסכים לשלם לפולשים 10,000 פאונד כדי שיעזבו את אנגליה, וכדי שאת'לרד לא יצטייר ככשלון מוחלט, הסכים אולאף לחתום על הסכם הגנה הדדי שלא היה שווה את הנייר עליו נכתב: סוחרים ויקינגים יזכו להגנה ברחבי אנגליה, ובתמורה אולאף יבוא לעזרתו של את'לרד אם וכאשר יידרש לכך.

ב-992 מת את'לווין, ואת'לרד בן ה-26 החליט שלא למנות יועץ במקומו, ככל הנראה מתוך בטחון עצמי מופרז. מהלך זה הצטרף לטעויות נוספות שעשה המלך האנגלי, אשר הובילו את ממלכתו להרס וחורבן תוך דור אחד. הוא הקיף את עצמו באנשים הלא-נכונים, אנשים שהתמכרו למנעמי השלטון אבל לא היו ראויים להם.

את'לרד קיבץ את הצי האנגלי באזור לונדון, מתוך כוונה לתקוף את הצי הויקינגי ולגרש את הפולשים. הוא מינה שני אצילים מקורבים ושני בישופים לפקד על המבצע הימי. התוצאה היתה אסון מוחלט. על פי הכרוניקה האנגלו-סקסית, אחד האצילים מכר את תכנית המבצע לויקינגים, ולמרות שאין לנו פרטים על מהלכי הקרב, אני יודעים כי הצי האנגלי נחל מפלה ניצחת. נקמתו של את'לרד באותו אציל, עקירת עיניו של בנו, היתה נחמה פורתא.

ב-993 פלשו כוחות ויקינגים לחופה הצפוני-מזרחי של אנגליה, האזור בו היו מתיישבים ואצילים דנים רבים. אולי מתוך נאמנות אמביוולנטית, אולי מתוך חוסר-אמון במלך האנגלי הכושל, ואולי בגלל סיבות אחרות – כאשר התייצב הצבא האנגלי מול הויקינגים, היו האנגלו-דנים הראשונים שערקו וברחו משדה הקרב. הפולשים ניצחו בקרב אחר קרב, והמשיכו לבזוז, לאנוס ולרצוח באין מפריע.

ב-994 הגיע ללונדון צי משולב של 94 ספינות ויקינגיות בהנהגת סווין ואולאף ביחד. עד עתה הגיעו הפולשים בקבוצות קטנות של בריונים אלימים, אבל כעת הגיע כח אחיד של אלפי לוחמים מאומנים וממושמעים, צבא סדיר של ממש. מדובר בעליית מדרגה, וזו פלישה רבתי שיכולה לסכן את קיומה של אנגליה החופשית.

לאחר מספר שבועות של ביזה וכיבוש בדרום-מזרח אנגליה, הסכים את'לרד לשלם לצבא הפולש 16,000 פאונד כדי שיעזוב את אדמת אנגליה. דבר אחד שיחק לטובתו של את'לרד, והוא היריבות הטבעית בין המלך הדני והמנהיג הנורווגי. את'לרד שלח את אחד ממקורביו בליווי בישוף אל אולאף, ואלה ארגנו פגישה מאוד פומבית בין אולאף ואת'לרד. לאחר פגישה זו התנצר אולאף, הבטיח לעזוב את אנגליה עם כוחותיו, ואפילו עמד במילתו. הוא חזר לנורווגיה, שם תפס את השלטון ב-995 ושיכנע בכח הזרוע את נתיניו לקבל עליהם את הנצרות.

השקט לא החזיק מעמד זמן רב, ובמהרה התחדשו מעשי האיבה. ב-997 הצבא הדני פלש לקורנוול, בקצה הדרום-מערבי של אנגליה; ב-998 הגיע גל פלישה לאזור הדרום; וב-999 חזרו הדנים לדרום-מזרח אנגליה. בכל מקום חזרה על עצמה הסצנה: מתקפה מאורגנת של צבא דני חזק וממושמע, אשר נתקלה בהתנגדות רפה ולא מאורגנת מצד האנגלים. כאשר את'לרד החליט סוף סוף לעשות מעשה ב-999, הוא הטיל על מספר אצילים לארגן מתקפה משולבת ביבשה ובים, אבל אלה לא הצליחו להסכים על דרך הפעולה ובסופו של דבר לא נקטו בשום צעד משמעותי.

בשנת 1000 פנו הדנים לכיוון נורמנדיה, ואת'לרד החליט שבמקום להכין את אנגליה לגל הפלישה הבא, המהלך הנכון הוא לצאת למלחמה נגד הקלטים באזור קמבריה (בצפון-מערב אנגליה, מדרום לסקוטלנד). לא ברור מה הביא למלחמה זו, אבל האנגלים ניצחו בה. גם נצחון זה לא היה חף מבעיות, כאשר התיאום בין הצי לכח היבשה לקה מאוד בחסר.

1001 היתה שנה קשה. למרות שהצבא האנגלי ניסה להגן בצורה מסודרת על שטחי הממלכה מפני הפולשים הויקינגים, וחייליו של את'לרד לחמו בעוז ובנחישות, האנגלים הפסידו בכל הקרבות. אצילים רבים שהנהיגו את הצבא, מצאו את מותם על שדה הקרב, והדרג הפיקודי נותר דליל מאוד. כאשר הגיעו הויקינגים שוב ב-1002, את'לרד חש שאין לו ברירה ושילם להם 24,000 פאונד כדי שיעזבו.

את'לרד הגיע למצב בו הוא הצליח לפתות את אחד האצילים הדנים לערוק לצידו, בעבור תואר אצולה אנגלי ואדמות רבות. המלך האנגלי הנואש קיווה להשתמש בנסיון הצבאי ובמוניטין של אותו אציל כדי לחזק את הצבא האנגלי הכושל, אבל בהזדמנות הראשונה בה היה אמור להוכיח את נאמנותו לכתר האנגלי על שדה הקרב, ערק האציל בחזרה לשורות הדנים.

את'לרד נשא לאישה את ביתו של רישאר דוכס נורמנדיה כדי לחזק את הקשר הפוליטי בין הממלכות, בתקווה ליצור חזית אחידה מול הויקינגים. לנישואין אלה יהיו השלכות מרחיקות לכת על ההיסטוריה של אנגליה.

ב-1002 הורה את'לרד להוציא להורג את כל הדנים על אדמת אנגליה. מן הסתם אי אפשר היה להוציא לפועל הוראה כזו כלשונה באזורי הצפון, שם מחוזות שלמים היו של מתיישבים דנים, אבל הטבח המזעזע התרחש ברוב אנגליה ביום סיינט ברייס (13 בנובמבר). בין הקורבנות היתה אחותו של סווין מלך דנמרק, והקוראים מוזמנים לדמיין את תגובתו כאשר שמע על כך.

עד לנקודה זו לא ניסו הויקינגים למוטט את אנגליה, אלא פלשו כדי לבזוז את כספה ואוצרותיה. מנקודה זו והלאה, יתחילו הדנים לחשוב יותר ויותר ברצינות על כיבוש אנגליה כולה.

פסלו של אולאף ה-1 מלך נורווגיה בטרונדהיים, המציע לתושבים את החרב או את הצלב, לבחירתם החופשית.

חלק יג: תור הזהב האחרון של האנגלו-סקסים

במותו ב-955, אדרד לא הותיר אחריו יורשים, וכתר אנגליה חזר ליורשו של אדמונד. יורש זה, בנו הבכור אדויג Eadwig, אשר נאלץ לחכות מספר שנים מפאת גילו הצעיר, עלה כעת על כס השלטון בגיל 15. הוא כונה "אדויג היפה", וההורמונים שלו גרמו לו בעיקר לבעיות בשנות מלכותו הקצרה.

לדוגמה, ישנו סיפור המקרה ביום הכתרתו. כאשר האצילים וראשי הכנסייה מכונסים בקינגסטון לקראת הטקס, נעלם לפתע המלך הצעיר. דאנסטן Dunstan, אז ראש המנזר של גלסטונברי ולימים קדוש נוצרי, יצא לחפש אותו ברחבי הארמון, ומצא אותו לבסוף במיטה עם אשתו לעתיד אלפגיפו Ælfgifu וחמותו לעתיד. אדויג סירב להיענות לבקשתו של אב המנזר לשים לעצמו סייג ולחזור איתו לאולם, ולכן דאנסטן הכועס גרר את המתבגר החרמן מהמיטה בחזרה לאולם הטקס בכח הזרוע.

במהלך כהונתו של אדויג התפתחה מחלוקת בינו לבין הכנסייה, ובמיוחד יחסיו עם דאנסטן היו קשים. סיפור המקרה ביום ההכתרה מופיע בסיפור חייו של דאנסטן, אשר נכתב כמה עשורים לאחר המקרה ומן הסתם ע"י אנשי כנסייה, שלא היה להם אינטרס לצבוע את המלך החילוני בגוון חיובי. לא ניתן, אם כן, לומר כמה אותנטי הסיפור. מה שידוע בוודאות הוא שלאחר עלייתו של אדויג לשלטון, ברח דאנסטן מאנגליה לממלכת פלאנדריה, אבל הסיבה המדויקת אינה ידועה.

בסיס כוחו של אדויג היה בתמיכת משפחתו של את'לסטן "חצי-מלך", אציל אנגלי ששלט באדמות רבות באזור איסט-אנגליה והיה קשור למשפחת המלוכה מזה שנים רבות. אדויג נשא לאישה את אלפגיפו אשר היתה מאותה משפחה, ולמעשה אדויג ואשתו היו בני דודים מדרגה שלישית.

אדויג כנראה לא היה מהמלכים האדוקים ביותר, בלשון המעטה, אבל הוא נתן אדמות ונכסים לכנסייה בנדיבות, כנראה כדי לנסות ולפייס את הממסד הכנסייתי. מהצד השני הוא היה עסוק יותר בחיי הוללות עם מרעיו בווסקס מאשר בדאגה לצרכי הממלכה הגדולה.

דאנסטן שהה בפלאנדריה כ-3 שנים, ובזמן זה הושפע ממסדר הבנדיקטינים. בזמן גלותו נוצרה קבוצה גדולה של תומכים פרו-בנדיקטינים באזורי מזרח אנגליה, וגם משפחתו של את'לסטן "חצי-מלך" הושפעה. בהשפעת ראשי הכנסייה, הכריזו אצילי מרסיה ונורת'אמבריה ב-957 על הסרת נאמנותם לאדויג, לטובת אחיו הצעיר אדגר Edgar בן ה-14. אודה Oda, הארכיבישוף של קנטרברי, ניצל את מצבו הפוליטי החלש של המלך והכריח את אדויג ואלפגיפו לבטל את נישואיהם מפאת הקרבה המשפחתית (הכנסייה דרשה ריחוק של שבע דרגות לפחות).

אדויג החליט להימנע ממלחמת אזרחים, וחילק את הממלכה בינו לבין אחיו הצעיר. אדגר קיבל לידיו את השליטה בכל האדמות מצפון לנהר התמזה, שהן רוב שטח הממלכה. ייתכן והדבר היה מוביל לחיכוכים ושפיכות דמים בסופו של דבר, אבל באוקטובר 959 מת אדויג בן ה-18, ואדגר הפך למלך כל הממלכה.

שנות שלטונו של אדגר נחשבות לתור הזהב האחרון של האנגלו-סקסים. הוא כונה "אדגר השלו" מכיוון שבימיו לא התרחשו מלחמות על אדמת אנגליה.

במאה השנים שקדמו לאדגר, עקרונות האמונה הבנדיקטינית נזנחו והמנזרים התקיימו כל אחד על פי דרכו. הכנסייה פרחה כלכלית בתקופה זו, בעיקר בגלל מתנות של אדמות ונכסים מידי השלטון החילוני, אבל בשנותיו של אדגר על כס המלכות הכנסייה עברה רפורמה רעיונית ומבנית, שעשתה סדר בהיררכיה הפנימית וחיזקה אותה. פעולתו הראשונה של אדגר כמלך היתה להחזיר את דאנסטן מהגלות ומינויו לבישוף של ווסטר Worcester (ומאוחר יותר הבישוף של לונדון וארכיבישוף של קנטרברי ב-961).

דאנסטן החל ברפורמות שלו עוד כשהיה ראש המנזר בגלסטונברי בשנות ה-940, וכעת היה בעמדת השפעה של ממש על המלך הצעיר. בהשראתם ועידודם של אדגר ודאנסטן החלו מספר בכירים בכנסייה בשינויים. כמרים חילוניים-מדי גורשו ממערך הכמורה, מעמדם של הנזירים שודרג (רוחנית וכלכלית), ומבנים חדשים הוקמו לטובת הרחבת המנזרים. חיזוק המנזרים ועליית קרנם הובילה לתוצאות של ממש בעשורים הבאים; בסוף המאה ה-10 כל הדרג הבכיר של הכנסיה היה של נזירים לשעבר, במקום אנשי כמורה פשוטים.

אדגר לא הומלך רשמית עד שנת 973, כ-14 שנים לתוך שלטונו. לא ברור מדוע, אבל ייתכן שהוא המתין להגיע לגיל 30 – הגיל בו נזיר מתקבל רשמית למנזר – על מנת לציין את מלכותו. כאשר נערך המאורע סוף סוף, הוא היה מיוחד מאוד. המלך בחר בעיר באת' Bath, בה עתיקות רומיות מרהיבות, כמיקום המושלם לצורך העניין.

הטקס עצמו תוכנן בקפידה, ואלמנטים ממנו הועתקו לטקסים דומים בכל רחבי היבשת. למעשה, הטקס התקבע כמנהג אשר נהוג עד ימינו בהכתרת מלכי אנגליה. אדגר נשבע לשמור על שלום הממלכה והכנסיה, להבטיח את קיום החוק ברחבי אנגליה, ולקיים משטר צדק וחמלה. דאנסטן משח את אדגר למלך בשם האלוהים (בניגוד למלכים קודמים אשר שלטו מכח קונצנזוס פוליטי בלבד) תוך כדי שירת המנון ע"י מקהלה. אדגר קיבל לידיו את סמלי המלוכה: טבעת המלך, החרב, הכתר, השרביט והמטה. אותו הטקס נערך לאחרונה, בשינויים קלים, בהמלכתה של אליזבת' השנייה, ביוני 1953.

לאחר המלכתו בדרום, שט אדגר צפונה בראש הצי שלו, הקיף את הקצה הצפוני של סקוטלנד ונחת ליד צ'סטר. חיכו לו שם שישה ממלכי הסקוטים והבריטונים, והם נשבעו לו אמונים. שבעת המלכים עלו לספינת משוטים, והשישה השיטו את אדגר במעלה הנהר למנזר סמוך. אדגר התפלל במנזר, ולאחר מכן השיטו אותו השישה בחזרה לספינתו. היה זה מפגן כח חסר תקדים.

ממלכתו של אדגר היתה נרחבת, וכללה את כלל השטחים בהם ישבו מתיישבים דנים (Danelaw), על כל הצרות הפוטנציאליות שבאו איתם. אדגר נקט במדיניות של מתן אוטונומיה והבהיר לאצילים המקומיים שלמרות כוחו האבסולוטי על השטחים שלהם, הוא מעדיף שהאזרחים הדנים יחיו לפי חוקיהם משכבר הימים. הדבר שמט את הקרקע מתחת לכל מנהיג דני ששאף לעימות עם האנגלו-סקסים.

אדגר אימן את הצבא והצי הגדול (שמנה 360 ספינות), והקפיד שהם יהיו בכושר גבוה, מה שכנראה מנע פלישה של גורמים זרים לאנגליה באותה תקופה. הממלכה התנהלה בצורה ריכוזית יותר, ולכן יעילה יותר. אדגר הטביע מטבעות אחידים ברחבי הממלכה, דבר שקידם וחיזק את הכלכלה האנגלית, פנימית וחיצונית.

אדגר מת בפתאומיות ביולי 975 בגיל 32, ונקבר בגלסטונברי. הוא השאיר אחריו שני בנים צעירים ומעצמה אזורית בשיא תפארתה, מסודרת ומאורגנת לעילא, בעלת משטר יעיל וצבא מאומן היטב. על פניו, ליורשו של אדגר היו אמורים להיות חיים קלים, אבל להיסטוריה יש חוש הומור מוזר.

בנו הבכור של אדגר היה אדוארד,שהיה בן ה-13 במות אביו. לא ברור אם היה בן חוקי מאחת מנשותיו של אדגר או ממזר. בנו האחר היה את'לרד בן ה-9, אשר היה בנה של אלפת’רית’ Ælfthryth, שהיתה אשתו של אדגר. אלפת’רית’ היתה תככנית ושאפתנית, והיתה מוכנה לעשות הכל כדי שבנה, ולא בנה החורג, יהיה מלך אנגליה. על אף גילו הצעיר של את'לרד וההסכמה הגורפת שלא היה מוכן למלוכה, ירושת הכתר עמדה במחלוקת. ייתכן ועניין חוקיותו של אדוארד עמדה בלב המחלוקת, אך בהחלט ייתכן שמאבק הירושה היה בין שתי קבוצות מתחרות של אצילים בעלי אג'נדות.

בצד אחד של המפה הפוליטית היתה קבוצה שתמכה באדוארד ובהמשך מדיניות אדגר בכל הקשור לחיזוק הכנסייה והשלטון המרכזי. קבוצה זו כללה את דאנסטן, בנו של את'לסטן "חצי מלך" ובכירים נוספים בכנסייה. בצד השני היתה קבוצה בהנהגת אלפת’רית’, אליה הצטרפו אצילים שביקשו להחזיר לעצמם חלק מהכח והאדמות שהשלטון המרכזי גזל מהם לאורך השנים.

המתח בין הקבוצות גאה. נזירים, שחיו במנזר באזור מסוים ותמכו בקבוצה המתחרה לזו של האציל המקומי, גורשו מהמנזר. כל אחד מהמחנות גייס צבא משלו, ומלחמת אזרחים נמנעה רק בעקבות מסע לחצים של ראשי הכנסייה. עם הירידה במתיחות, אדוארד הוכתר למלך בקינגסטון.

על פי מקורות מסוימים, אדוארד היה נער לא-נחמד, אשר סגנון הניהול שלו כלל בעיקר צעקות וכוחניות, אבל מקורות אחרים דווקא מדווחים על נער שהיה מוכן לשמוע עצות מיועציו המבוגרים, ונהג בכבוד באימו ובאציליו.

לאורך מלכותו הקצרה של אדוארד לא פסק הויכוח בין הפלגים השונים לגבי הרפורמות שהנהיג אביו, וקציר לא-מוצלח שהוביל לרעב באזורים מסוימים לא הקל על העניין.

ב-978 יצא אדוארד לצוד ביערות דרום אנגליה, ליד דורסט. אימו החורגת גרה בטירת קורף Corfe בקרבת מקום, ואדוארד ביקר אותה בדרכו. לא ברור לחלוטין מה קרה באותו ביקור, אבל בשלב כלשהו אלפת’רית’ הציעה לבנה החורג משקה, ותוך כדי שתייה הוא נדקר בגבו למוות. אלפת’רית’ זרקה את גופתו של אדוארד (לימים יכונה "הקדוש המעונה") לבור, ללא גינוני טקס כלשהם. חודש לאחר מכן הומלך את'לרד "הלא-מוכן" למלך בהליך מזורז, והוא בן כ-12. גם מלכותו לא היתה גן של שושנים, במיוחד כאשר תחילת מלכותו לוותה בשמועות, חשדות וחוסר אמון.

טירת קורף, בא מצא אדוארד "הקדוש המעונה" את סופו המר.

חלק יב: אדמונד ואדרד

אדמונד Edmund, הראשון לשמו, היה נכדו של אלפרד הגדול, בנו של אדוארד ואחיו-למחצה של את'לסטן המנוח. הוא עלה לכס המלוכה ב-939 בגיל 18, לאחר שאת'לסטן מת ללא יורשים. מלכותו היתה קצרה – 6 שנים בלבד – אך הוא לא שקט על שמריו.

כזכור, לאחר ההפסד בקרב ברונאנבר ב-937 נסוג אולאף גות'פרית'סון הויקינג בחזרה לדבלין עם כוחותיו. כעת, מששמע על מותו של את'לסטן, החליט אולאף לנסות בשנית לנגוס מהתפוח האנגלי, והפליג עם כוח טרי אל נורת'אמבריה. עד סוף 939 שלט שוב בממלכת יורק, למורת רוחו של המלך האנגלי החדש. הוא ניצל את חודשיו הראשונים של אדמונד בתפקיד כדי לבסס את שלטונו בממלכת יורק ולנסות להתפשט דרומה, גם מתוך תאווה טריטוריאלית וגם כהתקפת מנע נגד הצבא האנגלי, שבמוקדם או מאוחר יתקוף.

האוכלוסיה הדנית המקומית לא קיבלה את אולאף בזרועות פתוחות, בין היתר בגלל מוצאו הנורווגי, אך אצילים דנים אחדים סייעו לו, והוא הלך מחיל אל חיל. בנסיון להנמיך את הלהבות ולהגיע לרגיעה, נפגשו אדמונד ואולאף בסוף 939 ב-לסטר והגיעו להסכם אשר חילק את בריטניה בין האנגלים והדנים. הסכם זה לא החזיק מעמד זמן רב, ובתוך שנים ספורות כבשו הויקינגים את חמשת המחוזות של צפון-מזרח מרסיה, אשר כבש אדוארד כ-20 שנים קודם לכן: דרבי, לסטר, לינקולן, נוטינגהם ו-סטאמפורד.

ב-941 מת אולאף בנסיבות לא ידועות תוך כדי נסיון להרחיב את ממלכת יורק צפונה לכיוון סקוטלנד, ותחתיו עלה לשלטון בן-דודו אולאף סיטריקסון. אדמונד, אשר ניצל את הזמן כדי לבסס את שלטונו ולבנות כח צבאי, פתח ב-942 במתקפה וכבש בחזרה את חמשת המחוזות. ב-943 התנצר המלך הויקינגי, ואדמונד שימש לו כסנדק. ב-944 השלים אדמונד את כיבוש נורת'אמבריה מחדש, ואולאף חזר אחר כבוד לדבלין על מנת למלוך שם. ב-945 כבש אדמונד את אזור סטראת'קלייד (בדרום סקוטלנד), ועד מהרה מסר אותו בחזרה למלקולם הראשון מלך הסקוטים, בתמורה להסכם סיוע צבאי הדדי.

אדמונד ייצב את גבולה הצפוני של אנגליה ויצר מערכת יחסים של שלום עם הסקוטים. הוא דחק את הויקינגים הנורווגים בחזרה אל אירלנד והשליט חוק וסדר בכל רחבי אנגליה. בימיו נבנו מנזרים רבים ברחבי הממלכה, עדות לרווחה ושלום.

ראיה למעמדו הבינלאומי החזק של אדמונד (ומעמדה של אנגליה) ניתן לראות בסיפור הבא. לואי ה-4, מלך צרפת, שהה בחצר המלכות של ווסקס עד 936, אז חזר למולדתו על מנת לעלות לכס המלוכה שם. ב-945 נתפס המלך ע"י דוכס צרפתי שהיה מסוכסך עימו, והוחזק כאסיר. אמו של המלך פנתה בקריאה נרגשת לקיסר האימפריה הרומית הקדושה וגם לאדמונד מלך אנגליה בבקשה לעזרה. אדמונד נענה לבקשה ושלח שליחים לאותו דוכס עם מסר מאיים. הדוכס, בתגובה, שחרר את המלך לחופשי.

ב-26 במאי 946 השתתף אדמונד בסעודה לכבוד יום אוגוסטין הקדוש. בזמן הסעודה המלך הבחין בגנב אשר הוגלה מהממלכה, והסתער עליו. הגנב, אשר נשא סכין חבויה, דקר את המלך האנגלי בן ה-24 והצליח לרצוח אותו, בטרם נשחט ע"י מגיניו של המלך. נסיבות הרצח לא ברורות לגמרי, וקיימת השערה כי היתה זו התנקשות פוליטית. בנו הבכור של אדמונד היה בן 5 בלבד במות אביו, ולכן האנגלים בחרו לעשות מה שעשו בימי סבא אלפרד, והמליכו תחת אדמונד את אחיו הצעיר בן ה-23, אדרד Eadred, באוגוסט 946.

מיודענו אולאף סיטריקסון הודח מכס המלוכה בדבלין, וחזר לאנגליה לנסות את מזלו פעם נוספת. הוא הצליח להשתלט על אזור יורק, ובתחילה אדרד העלים עין מהעניין בעודו מבסס את שלטונו באנגליה עצמה. אך המצב השתנה די מהר, ואדרד כבר לא היה מסוגל לשבת בחיבוק ידיים.

אריק "גרזן הדם" האראלדסון היה מלך נורווגיה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-10. הוא היה הבן המועדף (מתוך כ-20 בנים) של אביו האראלד הראשון ("בהיר השיער"), ותפס את השלטון עם מות האב. אחד מאחיו הצליח להדיח אותו כעבור שנים מעטות, ואריק נאלץ לברוח ולחפש את מזלו מעבר לים, בבריטניה.

לאחר מספר שנים של פשיטות מוצלחות לאורך החוף המערבי של סקוטלנד, הוא הגיע ב-947 לנורת'אמבריה ושם התקבל בהתלהבות ע"י האוכלוסיה המקומית כמלך, בניגוד להסכמים עם המלכים האנגלים בדרום. אדרד הזועם עלה עם צבאו צפונה עד העיירה ריפון Ripon (בין לידס לניוקאסל בימינו), כאשר הוא פושט, שורף והורס בדרכו. הוא הבהיר לאנשי נורת'אמבריה שהוא מסוכן ולא כדאי להתעסק איתו, והם הבינו את המסר וגירשו את אריק.

ב-949 החל אולאף מלך יורק להרים את ראשו שוב, ובמקביל הותקף אזור ברניקיה (צפון נורת'אמבריה) ע"י מלקולם הסקוטי. איננו יודעים למה, אבל אדרד החליט להבליג על שני האירועים (או לפחות אין בידינו מידע על פעולות בהן נקט). ב-952 חזר אריק והדיח את אולאף סיטריקסון סופית מכס ממלכת יורק, וזה האחרון חזר לאירלנד לבלי שוב, ושם מת ב-981.

שלטונו המחודש של אריק שרד שנתיים בלבד, אז נבגד ע"י השליט האנגלי של ברניקיה ובנו של אולאף. אריק, אחרון מלכי יורק, נהרג בקרב שהיה כנראה מלכודת שנטמנה לו. יחד איתו מתו כמה מאציליו ושניים מאחיו. אריק היה המצביא הסקנדינבי האחרון שניסה לקרוא תיגר על מלכי אנגליה, ובמותו למעשה הושלמה מלאכת איחוד אנגליה תחת כתר אחד. אנגליה הוכיחה כי צבא קטן לא יכול לה, ויידרש צבא גדול כדי להכריע אותה.

אדרד מת ב-955 בגיל 32, לאחר שנים של מחלה כרונית בדרכי העיכול. בשנתיים האחרונות לשלטונו הוא כנראה האציל את מרבית סמכויותיו לאחרים מפאת מצבו הבריאותי. לאחר 9 שנות המתנה, בכורו של אדמונד הגיע לפרקו וקיבל לידו את השלטון.

פסלו של אריק "גרזן הדם" בנורווגיה

חלק יא: מלך כל בריטניה

אדוארד סיים את העשור השני של המאה ה-10 כמלך ווסקס, מרסיה וניתן גם לכלול את ויילס תחת שטח השפעתו. מטרתו היתה להשלים את כיבוש אנגליה מידי הממלכות הדניות במזרח האי, ובמשימה זו הוא הצליח במידה ניכרת. המחוזות הדנים הנותרים במרסיה הבינו שאין להם סיכוי לנצח צבא אנגלי מסודר וחזק, ונכנעו ללא קרב.

התמקדותו של אדוארד בדרום האי הבריטי איפשרה לנורת'אמבריה ליפול כפרי בשל לידיו של רגנאלד, וב-919 הוא השתלט על ממלכת יורק (חלקה הדרומי של נורת'אמבריה). נהר המרזי, שאיפשר גישה נוחה אל לב הממלכה האנגלית, נשמר ע"י מצודת ראנקורן שבנתה את'לפלייד בשפך הנהר, ואדוארד מיהר עתה לבנות מצודה נוספת באזור ולשפץ את המצודה הרומית העתיקה במנצ'סטר. למרות זאת, ב-920 פלש בן-דודו של רגנאלד מאירלנד בראש כח ויקינגי לצפון-מערב מרסיה ועשה שמות באזור. בתגובה, אדוארד התקדם צפונה בראש קואליציה של צבאות, תוך כדי בניית מצודות.

בקרבת העיירה בייקוול Bakewell כינס אדוארד את מנהיגי האזור, כולל רגנאלד, וכולם הכירו בו כשליט-על. היה זה נצחון דיפלומטי מכריע לטובתו של אדוארד, והביא אותו צעד אחד קרוב יותר להיות מלך על כל בריטניה. כל מנהיג כרע ברך לפני אדוארד מסיבותיו שלו, מי מטעמי נוחות ומי מטעמי צורך בהגנה מפני שכניו.

ב-924 דיכא אדוארד ביעילות מרידה של אנשי מרסיה בשלטונו, ובאותה שנה נפטר, והוא בן 50 בלבד. הוא המשיך את דרכו של אביו אלפרד וביצר את ממלכתו האנגלית. שלטונו היה מוצלח ביותר, והוא הלך מחיל אל חיל ולעולם לא הגיע למצב שהכריח אותו לסגת לאחור.

לאדוארד היו 13 ילדים, אך ירושת הכתר לא היתה עניין פשוט. מצד אחד היה בנו הבכור את'לסטן (מאשתו הראשונה). הוא היה בן כ-30, וגדל אצל דודתו במרסיה, ככל הנראה בגלל שאימו החורגת דרשה זאת. מצד שני היה בנו השני של אדוארד, אלפוארד Ælfweard, בנה הראשון של אותה אם חורגת, אשר היה בחור בן 22 במות אביו, וראה עצמו מועמד ראוי לכתר.

אצילי מרסיה מיהרו להכריז על את'לסטן כמלך, מפני שהכירו אותו אישית, אך אלפוארד היה בווסקס, מה שנתן לו יתרון אסטרטגי. מלחמת ירושה נראתה בלתי-נמנעת, אבל באופן לא ברור אלפוארד מת 16 ימים אחרי אביו, ואת'לסטן הוכתר כמלך ווסקס החדש בספטמבר 925. למרות שהוא זכה להכרה ע"י כלל אצילי ווסקס, חלקם ראו בו צעיר זר שהגיע ממרסיה ותפס את השלטון, וייתכן שהיתה מזימה לעוור אותו ולהמליך במקומו את אחד מאחיו הצעירים, אדוין, אשר היה איש ווסקס. אגב, אותו אדוין הוטבע בים בפקודת את'לסטן בשנת 933, למרות שאין לנו עדות על מרד או נסיון הפיכה מצידו.

את'לסטן היה דומה לסבו אלפרד יותר מאשר לאביו אדוארד. הוא תפש את תפקידו של המלך כמנהיג רוחני לא פחות מאשר מגן הממלכה. בזמן מלכותו הוא שיפר את האדמיניסטרציה, פיתח את ספר החוקים ושקד על קשרים עם ממלכות מעבר לתעלה. כמו סבו, גם את'לסטן היה נוצרי אדוק.

ב-926 נפגש את'לסטן עם סיטריק Sihtric, המלך הדני של ממלכת יורק. השניים קשרו קשרי ידידות, ואחת מאחיותיו של את'לסטן ניתנה לסיטריק לאישה. היחסים החמים לא שרדו זמן רב, בעיקר מפני שסיטריק הלך לעולמו ב-927. את'לסטן ניצל את חוסר היציבות הזמני, ופלש לאזור יורק. אנשי נורת'אמבריה בחרו בבנו החורג של סיטריק, אולוף, כמלכם החדש, ודודו גות'פרית' Guthfrith הגיע מממלכת דבלין בראש צי ויקינגי כדי לעזור לו. העזרה לא הועילה, ותוך חצי שנה יצא צבא ווסקס כשידו על העליונה. את'לסטן כבש את ממלכת יורק וסיפח אותה לווסקס. נצחון זה הוביל ל-7 שנות שקט, למרות המרמור הברור של אנשי הצפון מהמצב בו נשלטו לפתע ע"י מנהיג דרומי.

את'לסטן החל להתייחס לעצמו כ"מלך כל בריטניה", לאחר שזכה לנאמנותם של קונסטנטין מלך הסקוטים ומלכים צפוניים אחרים. אמנם ויילס נותרה אוטונומית, אך גם הוולשים העלו מס לאת'לסטן והיו כפופים לו.

בקיץ 934 פלש את'לסטן לסקוטלנד, מסיבה לא ברורה, בראש צבא מעורב של אנגלים, וולשים ואפילו יחידות דניות מהשטחים שנכבשו לאחרונה. כוחותיו היבשתיים התקדמו עד צפון-מזרח סקוטלנד, תוך כדי ביזה ופשעי מלחמה אחרים, בעוד הצי האנגלי תוקף באותו אזור מן הים. במלחמה זו לא נרשמו קרבות משמעותיים, ובספטמבר את'לסטן כבר חזר לדרום, שם חתם קונסטנטין על הצהרת נאמנות לאת'לסטן.

באותה שנה ירש בנו של גות'פרית', אולאף, את כתר דבלין. כמו קונסטנטין, הוא לא יכל להתמודד עם את'לסטן לבדו, אבל יחד הם היו כח רציני. הברית בין הסקוטים והויקינגים נחתמה ע"י נישואי אולאף לביתו של קונסטנטין. אולאף ביסס את שליטתו באירלנד עד 937, ובסתיו אותה שנה הצטרף לברית עוד מלך בריטוני צפוני. ביחד הם פלשו לאנגליה, צעד מפתיע לאור העובדה שהנוהג היה להילחם רק בחודשי הקיץ. את את'לסטן זה בהחלט הפתיע, והוא התמהמה בתגובתו. הוא אסף צבא מווסקס ומרסיה (הוולשים לא הצטרפו אליו הפעם) בעוד בעלי-הברית פושטים על שטחים אנגליים ועוסקים במנהג המקובל של ביזה, הרס ורצח.

הצדדים נפגשו בקרב ברונאנבר Brunanburh, בו האנגלים ספגו אבידות רבות, אך ניצחו ניצחון ברור, והבריחו את הכוח הפולש. הקרב לא סיים את המלחמה, והסכסוך עם נורת'אמבריה נמשך עוד 20 שנה אח"כ. בקרב זה מוזכר לראשונה אדמונד, אחיו בן ה-15 של את'לסטן ומי שיירש אותו.

את'לסטן נהנה בשנות שלטונו מיציבות ושקט יחסי, מה שאיפשר לו לנהל קשרי דיפלומטיה עם הממלכות מעבר לתעלה. כבר כשעלה לשלטון היתה קשורה ווסקס לפלנדריה ופרנקיה בקשרי נישואין, אבל בשנות מלכותו מלכי אירופה התחילו לשים לב לממלכה האנגלית החזקה וגילו עניין בה, מה ששם את את'לסטן בשורה אחת עם האנשים החזקים באירופה. את'לסטן השיא את אחיותיו לאצילים ומלכים אירופאים ככלי לחיזוק הקשר, מה שהתאפשר ע"י העובדה שהוא לא היה צריך להשתמש בכלי זה בתוך אנגליה. האקון, נסיך נורווגיה ולימים מלך, אפילו נשלח ע"י אביו להתחנך באנגליה, והנורווגים כינו את המלך האנגלי "את'לסטן הטוב".

הממלכה האנגלית גדלה והתחזקה עם השנים, ושיטת הממשל שלה התרחבה בהתאם. שיטת המחוזות אשר נהגה בווסקס ומרסיה, הונהגה גם בממלכות הדניות שנכבשו, וחוץ ממספר מחוזות צפוניים שנוספו לאחר מכן, המחוזות שהיו נהוגים באמצע המאה ה-10 נותרו ללא שינוי עד 1974. אדמיניסטרטיבית, מחוזות דנים הפכו למחוזות אנגלים כמות שהם, והאצולה המקומית המשיכה לשלוט במחוז, כאשר נאמנותה נתונה כעת למלך האנגלי.

את'לסטן השאיר אחריו מסמכים רבים, ואחידותם היחסית של המסמכים מעידה על דרג פקידותי מלומד ומסודר, מה שלא היה קיים כנראה בימי אביו וסבו. על המסמכים חתמו כעדים אנשים רבים, בהם בישופים ואצילים, דנים ואנגלים, אשר נעו עם החצר המלכותית ממחוז למחוז ויעצו למלך. את'לסטן כינס את המועצה שלו לעיתים תכופות על מנת להקל על מלאכת השלטון, בניגוד לנוהג השלטון הריכוזי בידי המלכים שקדמו לו.

מבחינת חקיקה, למחוזות השונים היו ספרי חוקים שונים במקצת, אך כולם היו כפופים לחוק המלך. חלקים מספרי החוקים נשתמרו או הועתקו לתוך ספרי חוקים מאוחרים יותר, וההיסטוריונים חלוקים ביניהם על מקורו של כל חוק וחוק.

את'לסטן איחד את מטבעות המחוזות השונים למטבע אנגלי אחיד, שהשליטה בו ניתנה למספר מצומצם של מִטְבָּעוֹת מורשות. בנוסף קבע בחוק שהמסחר ייערך בתוך הברגים, ובכך תרם להתפתחותם המהירה ליישובים גדולים.

את'לסטן נפטר באוקטובר 939 בגיל 45, לאחר 15 שנות שלטון מוצלח. הוא מעולם לא נישא, ולכן יורשו היה אחיו, אדמונד, שהיה ראשון בשרשרת של מלכים אנגלים ששלטונם היה קצר יותר ומוצלח פחות.

קברו של את'לסטן במנזר מאלמסברי

חלק י: מלחמת הירושה וכיבוש מחדש

כאשר מת מלך ווסקס את'לרד בשנת 871 תוך כדי הלחימה בצבא הכופרים הגדול, בנו את'לוולד Æthelwold היה בן 3 בלבד, ועל כן באופן הגיוני בחרו אצילי הממלכה לתת את הכתר לאלפרד בן ה-22, אחיו הצעיר של המלך המת. אלפרד מת בשנת 899, ובנו אדוארד הוכרז כמלך תחתיו. אדוארד היה מנהיג מוכשר, מנוסה בשדה הקרב ובענייני ניהול הממלכה, והיה גם היורש העיקרי של אדמות אביו, ולכל הדעות היה ראוי לכתר.

את'לוולד, בן-דודו של המלך הטרי, ראה את עצמו כבעל הזכות לרשת את הכתר אשר היה צריך להיות שלו. הוא אסף כוח נאמן לו ובאקט סימבולי תפס את האחוזות המלכותיות בוימבורן Wimborne, שם קבור אביו. הוא השתלט גם על האזור שמסביב, הנמצא בלב ווסקס. תקוותיו שהמוני ווסקס יצטרפו אליו לא התגשמו, והוא לא העז לתקוף את אדוארד עם כוח קטן. אדוארד מיקם את צבאו במצודה בשם Bradbury Rings בקרבת מקום, והמתין.

את'לוולד הכריז כי יחיה וימות בוימבורן, אך בחשכת הליל ברח צפונה והגיע עד נורת'אמבריה. הדנים הכירו בו כמלך, והוא נשאר איתם למשך כמעט שנתיים. בינתיים, הוכתר אדוארד רשמית כמלך האנגלו-סקסים ביוני 900.

ב-901 חזר את'לוולד עם צי דני ונחת בחופי אסקס, ממש כפי שעשו הויקינגים בעבר הלא-רחוק. ב-902 הוא שכנע את הדנים באיסט-אנגליה לפלוש לאזורי מזרח מרסיה וצפון ווסקס, שם גילו (ממש כמו הויקינגים בזמנם) שמערכת ההגנה של אלפרד מנעה מהם לכבוש יישובים והקשתה על התקדמותם. הכח הסתפק בביזה מכל הבא ליד לפני שחזר לבסיסו. אדוארד לא הסתפק בתגובה מידתית אשר תסיר את האיום המיידי, ושלח את צבא ווסקס לתקוף בעומק איסט-אנגליה. כעת, כאשר לדנים היתה טריטוריה שהיו צריכים להגן עליה, האנגלו-סקסים לא היו חייבים לשבת ולחכות למתקפות, אלא יכלו לקחת את היוזמה לידיהם.

לאחר תקיפה מוצלחת, הורה אדוארד לכוחותיו לסגת בחזרה לשטח ווסקס. החיילים מקנט סירבו לסגת, וניצלו את ההזדמנות על מנת לנקום בדנים על עשרות שנים של פעולות איבה. אנשי קנט פגשו בדנים לקרב הולם Holme בדצמבר 902, בו ניצחו הדנים, אך מחיר הנצחון היה כבד, כאשר מלך איסט-אנגליה הדני ואת'לוולד עצמו היו בין ההרוגים. אדוארד היה כעת מלך ווסקס ללא עוררין.

בזמן זה, בריטניה היתה מחולקת באופן גס לשניים: חלקה הצפוני-מזרחי נשלט ע"י הדנים (מלבד ממלכת ברניקיה האנגלית בקצה הצפוני של נורת'אמבריה), וחלקה הדרומי-מערבי (כולל לונדון) נשלט ע"י האנגלו-סקסים, ובראשם אדוארד מלך ווסקס. משנת 886 חתם אלפרד על צווים בתור "מלך האנגלו-סקסים", ואדוארד הלך בעקבותיו. מרסיה היתה חצויה, כאשר חלקה הדרומי נשלט ע"י את'לרד אדון מרסיה ואשתו את'לפלייד Æthelflæd, אחותו של אדוארד. ויילס היתה עצמאית ושיחקה תפקיד בפוליטיקה הבריטית, אבל לכל היה ברור שההתמודדות הראשית היא בין הדנים והאנגלים.

לא ידוע לנו על עימותים של ממש בשנים שלאחר מלחמת הירושה, אבל ב-906 חתם אדוארד על הסכם שלום עם הדנים באיסט-אנגליה ונורת'אמבריה, מה שמרמז על לוחמה שהסתיימה. ב-909 פלש כח משותף של ווסקס ומרסיה לתוך נורת'אמבריה, שם הטריד את האוכלוסיה המקומית ושדד את עצמותיו של הקדוש אוסוולד (ר' חלק ג). בשנה שלאחר מכן שהה אדוארד בקנט ואסף ספינות, ככל הנראה למטרת פלישה מסיבית בדרך הים אל הממלכות הדניות. הדנים מנורת'אמבריה ניצלו את ריחוקו ופלשו אל תוך מרסיה על מנת להשיב לה רעה תחת רעה, מתוך מחשבה שלא ייתקלו בהתנגדות קשה. עם זאת, אדוארד פעל מהר, וצבאו הגיע בזריזות אל הדנים והנחיל להם מפלה קשה. זו היתה הפעם האחרונה שהדנים חצו את נהר האמבר דרומה אל תוך מרסיה.

ב-911 מת את'לרד, שליט מרסיה. ככל הנראה בשנותיו האחרונות כבר לא היה מסוגל לתפקד כראוי ואשתו את'לפלייד משלה בשמו. לאחר מותו קיבלה עליה את תואר "אדונית מרסיה" ומשלה בשמה שלה עד מותה, דבר חריג מאוד באותה תקופה. אדוארד ואחותו החלו לבנות ביצורים לאורך קו הגבול עם הדנים (ולפעמים קצת מעבר אליו), במטרה להגן על ווסקס ומרסיה מפלישות עתידיות, ולשם מתן סיוע לוגיסטי לכוחות אנגלים שיתקפו בעתיד את ממלכות הדנים. אדוארד קרא לתושבים האנגלים של אסקס הדנית להכיר בו כמלכם ולהצטרף אליו. הוא גם הפציר באנגלים החיים תחת שלטון דני לרכוש אדמות בכל מקום אפשרי.

בשנים 912-917 התקדמו האנגלים עקב בצד אגודל ונגסו עוד ועוד בשטחי הדנים, כאשר בכל מקום הם בונים ברגים ומבצרים את עצמם. ההתקדמות האנגלית היתה איטית אך נחושה, וחנקה הלכה למעשה את הממלכות הדניות.

הדנים מצידם לא ישבו בחיבוק ידיים. ב-914 למשל פלש צי ויקינגי לשפך נהר סוורן Severn בגבול ווסקס עם ויילס, ועשה שמות באזור כולו. הויקינגים חטפו את הבישוף המקומי, אשר שוחרר בעבור כופר של כ-20 ק"ג כסף. לבסוף נוצח הכח הויקינגי ע"י חילות המצב המקומיים ומסר שבויים על מנת להבטיח שיסתלקו ולא ישובו. עם זאת, אדוארד ידע עם מי יש לו עסק, והציב באזור צבא קבוע שיתמודד עם האפשרות שהויקינגים לא יעמדו במילתם, וצבא זה נאלץ להדוף עוד 2 מתקפות חוזרות.

באפריל 917 בנה אדוארד שני מבצרים באזור נורת'המפטון. הדנים יצאו למתקפה לא-מאורגנת כנגד המבצרים החדשים, והאנגלים ניצלו את חוסר התיאום בין הכוחות הדנים על מנת לא רק להדוף אותם, אלא גם לכבוש את דרבי, אחד מחמשת המחוזות של מרסיה שהיו תחת שלטון דני. הדנים ניסו לחקות את אויביהם ולבנות מבצר משלהם באיסט-אנגליה, אך האנגלים פשטו עליו בכח רב, כבשו אותו בקלות, והרגו את כל מגיניו – כולל מלך איסט-אנגליה הדני. האנגלים המשיכו וכבשו את קולצ'סטר באיסט-אנגליה, והדנים ניסו בתגובה לכבוש את המבצר במאלדון Maldon, אשר הגן על אסקס, והטילו עליו מצור. המצור לא הצליח להכניע את הלוחמים האנגלים מספיק מהר, וכח עזר אנגלי הגיע למקום, גירש את הכח הדני וטבח בלוחמים הנמלטים. באזור נורת'המפטון נכנעו הדנים לאדוארד, ואחריהם גם הצבאות הדנים באיסט-אנגליה וקיימברידג'. הכוחות הדנים היחידים שעדיין פעלו היו מרוכזים בארבעת המחוזות הדנים של מרסיה. בתחילת 918 כבשה את'לפלייד את לסטר, מחוז דני נוסף, ללא קרב. אדוארד כבש את מחוז סטאמפורד, וגם שם לא הצטרך לשפוך דם.

חשוב לציין את מצבה של נורת'אמבריה באותן שנים. מאז תחילת המאה עברה הממלכה שינויים מהותיים, כאשר מתיישבים סקנדינבים רבים הגיעו אליה מאירלנד במספרים גדולים, והקבוצה החדשה לא תמיד הסתדרה עם השלטון הדני הקיים. בין אותם מתיישבים חדשים היה גם רגנאלד Raegnald, נכדו של איבר חסר-העצמות ומנהיג ויקינגי בזכות עצמו.

ב-913 או 915 תקף רגנאלד עם צבאו את ברניקיה. את'לפלייד שלחה כח ממרסיה לעזרתם של האנגלים בצפון הרחוק, כמו גם קונטנטין מלך סקוטלנד. למרות שרגנאלד ניצח בקרב, הדנים בממלכת יורק (דרום נורת'אמבריה) פנו אל את'לפלייד והציעו לה את נאמנותם תמורת הגנה מפני הפולשים החדשים מצפון. זו היתה הצעה משמעותית שיכולות היו להיות לה השלכות מרחיקות לכת, אלמלא מותה של את'לפלייד ביוני 918, בטרם יצא הדבר אל הפועל.

לאחר מותה של את'לפלייד, ככל הנראה שלטה במרסיה ביתה היחידה, אך לאחר מספר חודשים אדוארד נטל את השלטון לידיו ושלח אותה למנזר. ווסקס השתלטה על מרסיה, וזו חדלה סופית להתקיים כיישות פוליטית עצמאית.

פסלה של את'לפלייד מחוץ לטירת טאמוורת'

חלק ט: ההכנות נושאות פרי

 ב-891, לאחר מספר שנות שקט יחסי, היה ברור לאנשי ווסקס שפלישה חדשה היא רק עניין של זמן, ואלפרד הגדול השביע את מנהיגי הממלכות הדניות בבריטניה שלא ישתפו פעולה עם צבא דני חדש שיגיע לחופי האי. היה זה רעיון אופטימי ויפה, ומעניין לדעת אם אלפרד באמת האמין שיעבוד בפועל.

גות'ראם (או בשמו הנוצרי את'לסטן) מת ב-890, לאחר 10 שנות שלטון שקט. חלק מצבא הכופרים התיישב במזרח אנגליה, מרסיה ונורת'אמבריה, וחלק אחר חזר אל היבשת על מנת להביא את בשורת הרצח, הביזה, האונס וההצתה למדינות השפלה וצפון צרפת.

לאחר שהקציר של שנת 892 בצרפת לא עלה יפה (באופן מובן, לאחר מספר שנות לחימה), לקח האסטן Haesten הויקינג את לוחמיו ב-80 ספינות וחצה את התעלה למקום מבטיח יותר. הצי שלו נחת בצפון קנט, וכנראה שהחדשות על מבצע הפלישה עברו כאש בשדה קוצים ברחבי צרפת, כי אחרי הצי הראשון הגיע צי נוסף של 250 ספינות מהיבשת (לצערנו אין אני יודעים מי הנהיג אותו) ונחת בדרום קנט.

אלפרד ניסה לנקוט באסטרטגיה של הפרדה בין הכוחות הויקינגים, והציב את צבאו ביניהם. מו"מ זריז עם האסטן הניב תוצאות: האסטן הקים מחנה מצפון לשפך התמזה, ושני בניו הוטבלו לנצרות (כאשר אלפרד ואת'לרד ממרסיה משמשים כסנדקים). הכח האחר, הגדול, עשה את דרכו מערבה וצפונה, התחמק מצבאו של אלפרד ובאביב 893 (לאחר מספר פשיטות ואיסוף שלל רב) פנה לחבור לכוחו של האסטן.

אדוארד, בנו בן ה-20 של אלפרד, יירט את הכח הויקינגי בקרבת הברג של פארנהאם Farnham, וצבאה הסדיר של ווסקס ניצח את הכח הויקינגי הפחות-סדיר. אדוארד וכוחותיו רדפו אחרי הויקינגים הנמלטים לאורך כ-30 ק"מ עד נהר קולן Colne (בפאתי לונדון של ימינו).

בנקודה זו יצא כח דני גדול מנורת'אמבריה ואיסט-אנגליה בדרך הים כדי לפלוש לווסקס מצידה המערבי, ונחת באזור דבון Devon על מנת לתקוף את אקסטר. אלפרד נאלץ לפצל את הצבא ולצאת בראש הגיס שלו כדי לתת מענה לפלישה במערב. אדוארד נותר במזרח הממלכה בששת החודשים הבאים כמפקד הכוחות. למרות הסיוע מאת'לרד ממרסיה, אדוארד לא היה בטוח בכוחו, ולכן העדיף לשאת ולתת עם הכוח הדני הנותר, ואיפשר להם לעזוב את אדמת ווסקס.

אותו כח דני פנה לעבר מחנהו של האסטן בבנפליט Benfleet אשר באסקס. מחנה זה שימש את האסטן כבסיס לפלישות לשטחה של מרסיה, והכח הדני הנסוג מצא במחנה את הנשים והילדים של הלוחמים הדנים, בזמן שאלה היו עסוקים בחיפוש אחר שלל. אדוארד, בראש כוחותיו, תקף את המחנה והכניע אותו בקלות, תוך שהוא תופס את הספינות  ולוקח בשבי את יושבי המחנה, ביניהם אשתו וילדיו של האסטן. הלוחמים הדנים במרסיה הזדרזו לחזור למחנה, אבל לא מספיק מהר. לבסוף, לאחר מו"מ עם אלפרד, שוחררה משפחתו של האסטן, מפני שאלפרד שימש להם כסנדק, ולא יכל לפגוע בהם.

במקום לברך על מזלו ולהוקיר תודה לאלפרד, ארגן האסטן את כוחותיו במחנה חדש בשפך התמזה, אסף אליו עוד לוחמים דנים מחופה המזרחי של בריטניה, ומשם יצא שוב לפשוט על השטחים האנגלו-סקסים. בניגוד להתקדמותו של צבא הכופרים של גות'ראם ב-870, התקדמותו של האסטן היתה קשה ואיטית בגלל הברגים שהקים אלפרד בשנות ה-80, והדבר מנע מהם לפלוש עמוק לשטח ווסקס.

דבר נוסף שפעל לרעתם של הדנים היה שיתוף הפעולה של מרסיה, ווסקס ואפילו הוולשים. הכוחות הדנים נתקלו בהתנגדות עיקשת וחזקה בכל חזית, ולבסוף מצא עצמו האסטן מתבצר עם אנשיו על אי קטן במערב, על גבול ויילס. לאחר מצור של מספר שבועות, הצליחו הדנים לפרוץ דרך הכוחות האנגלים ולנוס בחזרה למחנה שלהם במזרח.

האסטן העביר את המחנה מהפינה הדרום-מזרחית של האי, אשר היתה נגישה לים אך רחוקה מהממלכות הדניות, אל צ'סטר (ליד ליוורפול של ימינו), עיר רומית נטושה בצפון-מערב מרסיה. גם אחרי מאות שנים, האנגלים לא התיישבו בין החומות הרומיות, והמקום היה מושלם כמחנה מבוצר. במיקום זה יכול היה האסטן לגייס בקלות לוחמים מהממלכות הדניות באנגליה וגם מהממלכות הנורבגיות באירלנד.

האנגלים אמנם התמודדו יפה עם האיום הדני בעזרת הרפורמות שהכניס אלפרד, אבל הם לא הצליחו למנוע מהאסטן להשתלט על צ'סטר. מצד שני, הם הטילו מצור על צ'סטר, והשמידו כל פיסת מזון מסביבה כדי להרעיב את הדנים. האסטן ידע שאם לא יספק ללוחמיו את השלל שציפו לו, צבאו יתחיל להתפוגג די מהר. על כן פרצו הדנים את המצור בסתו 893 וברחו לכיוון ויילס, שם המשיכו לתת ברא"ש אל תוך 894.

לאחר שירדו דרומה עד בריסטול וחזרו צפונה עד נורת'אמבריה עמוסי אוצרות וולשים, חזר האסטן לכיוון החוף המזרחי דרך איסט-אנגליה. האנגלים ידעו זאת, אבל בחרו שלא לעצור אותו, מפני שהדבר חייב אותם לפלוש לשטח הממלכות הדניות, מה שייתן תירוץ למלכיהן להתגייס בפומבי לטובתו של האסטן.

בינתיים, בצידה המערבי של ווסקס, הצליח אלפרד להסיג את הכח הדני הפולש וזה האחרון ויתר וחזר הביתה בדרך הים. בדרך, על מנת שלא לשוב בידיים ריקות, הם החליטו לפלוש לאזור סאסקס, ונחתו בקרבת צ'יצ'סטר, עיירה רומית-לשעבר שהיתה מרכז האוכלוסין הגדול באזורו. במקום זה הקים אלפרד את אחד הברגים הגדולים ביותר, וכעת הוכחה החלטתו כנבונה. כח המשמר האנגלי היכה בפולשים מכה ניצחת, הרג רבים מהם ותפס את ספינותיהם. אלפרד היה כעת חופשי לחבור לבנו ולאת'לרד.

הכח הדני בנה מחנה חדש על החוף המזרחי, כ-30 ק"מ צפונית ללונדון, ושם נשאר עד קיץ 895. נסיון של חיל המשמר הלונדוני לתקוף אותם נחל כשלון, ואלפרד הורה להקים שני מבצרים על הנהר מדרום למחנה הדני. בנוסף, על מנת להצר את צעדיהם של הדנים, הוא הציב את צבאו בקרבת המחנה, כך שיוכל לתת מענה מיידי לכל נסיון דני לבזוז ולפגוע בסביבתם. האסטן מצא את עצמו במצב לא נוח וביקש להעביר שוב את מחנהו למערב. 

נורת'אמבריה ואיסט-אנגליה הדניות התגייסו כדי להעסיק את אלפרד בזמן שהאסטן וכוחותיו נמלטים מערבה, וניסו לפלוש שוב לאזור אקסטר בדרום-מערב ווסקס. אלפרד, אשר כבר עשה בעבר שימוש בספינות למטרות טקטיות, רכש בשנות ההכנה ידע וכח אדם מיומן מארצות השפלה על מנת לבנות ולתפעל ספינות חדשות וגדולות, ואלו פגעו כעת קשות בציים הדנים. הכח הפולש נתקל בהתנגדות בים וביבשה, ומשימתו נכשלה.

בקיץ 896 הבינו הויקינגים המתוסכלים, לאחר 4 שנות לחימה קשות, שימי הזוהר של הפשיטות הקלות והנצחונות המהירים מול האנגלים כבר לא ישובו. הצבא הדני התפזר, והאסטן עצמו כנראה אסף את השלל שצבר והתיישב במזרח אנגליה עם משפחתו. לוחמים רבים בחרו להתיישב בממלכות הדניות, ואחרים חזרו אל היבשת.

מעבר למלחמת 892-896, אלפרד חי עוד 3 שנים שלוות, ונפטר בסוף אוקטובר 899. הוא היה איש ספר ואיש חרב, אשר הנהיג את ווסקס באומץ ובחוכמה בשעתה הקשה ביותר. אמנם הוא לא הצליח להכניע את האויב הדני, אבל הוא גם לא איפשר לאויב זה לפלוש עמוק לשטחו ולבטח לא לאיים על קיומה של ווסקס כממלכה עצמאית.

מטבע פני עם הכתובת "המלך אלפרד"