חלק ד: סוף המאה ה-7 ועלייתה של ווסקס

לאחר קרב וינוייד בנובמבר 655, בו נהרג פנדה, ממלכת מרסיה חולקה ע"י המנצחים לשני חלקים. החלק הצפוני של הממלכה נשלט ישירות ע"י אוסויו מלך נורת'אמבריה, בעוד החלק הדרומי הופקד בידי פיידה Peada, בנו של פנדה שהיה תת-מלך של אזור מיד-אנגליה ונשא לאישה את ביתו של אוסויו שנתיים קודם לכן. בחג הפסחא של 656 נרצח פיידה, ולאחר מכן מלך אוסויו על כל מרסיה ישירות, אך שלטון זה לא האריך ימים. ב-658 פרץ מרד מוצלח כנגד הכובשים הנורת'אמברים, ובסופו הומלך בן אחר של פנדה, וולפהיר Wulfhere, אשר הוחבא ע"י נאמניו לאחר נפילת אביו.

שלטונו של וולפהיר היה מלא הישגים. במותו, בשנת 675, הוא הותיר את מרסיה ככח אזורי מרשים, אשר היה בעל השפעה רצינית על איסט-אנגליה וממלכות הסקסונים מדרום. מרסיה גם כבשה את אזור לינדזי מידי ממלכת דיירה (חלק מנורת'אמבריה), ודרסה את שבט הג'וויסה בדרכה דרומה. תחת שלטונו של וולפהיר, לונדון עברה לידיה של מרסיה. וולפהיר היה מלך מרסיה הנוצרי הראשון, ומרסיה הצטרפה ליתר הממלכות האנגלו-סקסיות בקבלת הנצרות. לאחר מותו ירש את מקומו אחיו את'לרד Æthelred, והשלטון היה יציב. בסוף ימיו בחר את'לרד לוותר על הכתר לטובת חיי נזירות, והשלטון חזר לבנו של וולפהיר. הנוהג היה להעביר את הכתר למוכשר והראוי ביותר מבני משפחת המלוכה, לאו דווקא לבן הבכור אוטומטית.

בשנות ה-60 וה-70 איסט-אנגליה היתה כינור שני למדיניותה של מרסיה. יכולתה של קנט להתרחב בפינה הדרומית-מזרחית של האי הבריטי תמיד היתה מוגבלת, ולכן בתקופה זו הממלכה הקטנה התמקדה בפיתוח קשרי הסחר עם היבשת. לגבי סאסקס, ללא מסמכים שהשאירו אחריהם, כל שידוע לנו עליהם מגיע מתיאורים של כובשים זרים פה ושם. נורת'אמבריה המשיכה להיות מעצמה אזורית עד סוף המאה ה-7, למרות תקופות של חוסר יציבות, מלחמות פחות-מוצלחות עם הקלטים ועימותים חוזרים ונשנים עם מרסיה.

נחלתו של שבט הג'וויסה היתה מפוצלת למספר שטחים פחות או יותר אוטונומיים. ממלכתם סבלה קשות מהעימותים הכואבים עם פנדה ובנו מצד צפון, והשלטון שם לא היה יציב או חזק מספיק כדי להחזיק את הממלכה כגוש פוליטי אחיד. כל זאת השתנה תחת מלכותו של מלך אחד חזק.

קיידוואלה Cædwalla היה אציל פגאני משבט הג'וויסה, אשר גלה (הוגלה?) מארצו בצעירותו לאחר התמודדות כושלת על הכתר. הוא אסף קבוצה של לוחמים נאמנים ויצא לתקוף את ממלכת סאסקס החלשה מדרום. הוא הצליח לכבוש שטחים נרחבים בה, אך אנשי סאסקס השיבו מלחמה שערה, וכוחותיו לא הצליחו להחזיק בשטחים הכבושים לאורך זמן, ולבסוף גורשו לגמרי. ב-685 חזר קיידוואלה לשבטו שלו, ובאופן לא ברור הפך למלך.

כשליט, פנה קיידוואלה ב-686 להשלמת המשימה בחזית הדרומית. צבא הג'וויסה שטף את סאסקס והגיע עד האי וייט Isle of Wight, כאשר החיילים נוהגים כמנהג אותם ימים: הרג, ביזה, שריפה, אונס ובאופן כללי התנהגות לא מנומסת כלפי האוכלוסיה המקומית. לא ברור אם קיידוואלה התנצר לפני עלייתו לשלטון או אחרי, אבל ידוע שהוא נדר לתת לאלוהים (ולנציגיו עלי אדמות) רבע מהשטח שיכבוש, וכמובן שלכל מקום אליו הגיע צבאו הוא נתן למקומיים הפגאנים את הבחירה בין החרב לבין הצלב. סאסקס סופחה ותושביה הפכו עבדים לרצונם של אנשי ווסקס לתקופה של 40 שנה.

בהמשך לקמפיין המוצלח בסאסקס, קיידוואלה פנה מזרחה אל ממלכת קנט, וגם שם נחל הצלחה. הוא מינה את אחיו מול Mul כתת-מלך על קנט. ב-687 הועלה מול באש עם תריסר מאנשיו, ופעולת התגמול של קיידוואלה לא איחרה לבוא. ב-688, שלוש שנים בלבד מאז עלייתו לשלטון, קיידוואלה היה אדונם הישיר של כל הסקסונים בדרום בריטניה. ממלכתו שלו נקראה מעתה והלאה ווסקס (הסקסונים המערביים).

קיידוואלה גסס כתוצאה מפציעות חמורות שספג בקרבות. מכיוון שהתנצר אך לא הוטבל, הוא החליט לפרוש מהשלטון (דווקא בשיא כוחו) ולצאת למסע לרומא. ברומא הוא הוטבל ע"י האפיפיור סרגיוס הראשון, ומת מספר ימים מאוחר יותר כנוצרי כשר. לאחר פרישתו תפס את מקומו אינה Ine, אשר מלך עד 726, תקופה של 37 שנים. אינה לא היה מצביא ולא הרחיב את גבולותיה של ווסקס, אלא התמקד בייצוב השלטון וכתיבת ספר חוקים. בשנות שלטונו התגבר הסחר האזורי, ואנשי ווסקס החלו להטביע מטבעות משלהם. אינה המשיך להחזיק את סאסקס כממלכה משועבדת עד מותו. ב-694 הגיע עם מלך קנט להסדר שהקנה לאחרון עצמאות, תמורת סכום נאה, למרות שהשפעתה של ווסקס על קנט נותרה משמעותית.

הייתי שמח להביא ציור של אחד המלכים המוזכרים, אבל אין בנמצא ציור אותנטי. לפיכך הרי תמונה של כנסיית סיינט לורנס, כנסיה סקסונית מהמאה ה-7 בעיירה ברדפורד-און-אייבון.

חלק ב: שבע הממלכות

תיאור המאורעות עד אמצע המאה ה-10 דורש היכרות עם שבע הממלכות האנגלו-סקסיות, ואני ממליץ לקוראים להיעזר במפת האי הבריטי על מנת למצוא את המקומות המוזכרים ולחוש את גודלה האמיתי של כל ממלכה.

המלך איידה Ida היה האנגלי הראשון שישב על כס המלכות של הממלכה הקלטית ברניקיה Bernicia, לחופה הצפוני-מזרחי של אנגליה. מעט מאוד ידוע על חייו ופועלו, אבל ע"פ מעט הרישומים ששרדו הוא מלך בשנים 547-559, וייסד את שושלת ברניקיה אשר ממנה יצאו מלכים אנגלו-סקסים רבים. הוא גם אחראי לבניית מצודת במברה bamburgh המרשימה בצפון מזרח אנגליה. מדרום לברניקיה ישבה ממלכה קלטית-לשעבר קטנה בשם דיירה Deira, אשר נשלטה ע"י אנגלים החל מ-581. לאחר מותו של מלך דיירה ב-616, נכדו של איידה את’לפרית’ Æthelfrith שלט בשתי הממלכות ואיחד אותן לממלכה אחת גדולה וחזקה - נורת’אמבריה. שאיפתו של כל שליט היתה להרחיב את גבולות השפעתו, וכיבושים נעשו לרוב על חשבון האוכלוסיה הבריטונית והממלכות הקלטיות הותיקות. בשיא כוחה השתרעה נורת’אמבריה מאדינבורו בצפון ועד נהר האמבר Humber ונהר מרזי Mersey  בדרום.

במזרח האי התיישבו אנגלים רבים, בעיקר מפני שמדובר באזור בעל אדמות פוריות (מחוזות נורפוק  Norfolk וסאפוק Suffolk של ימינו), וממלכת איסט-אנגליה נוצרה כבר ברבע השני של המאה ה-6 ע"י המלך והה Wehha  ובנו וופה Wuffa. הממלכה היתה עשירה יחסית ויציבה, ושמרה על עצמאותה במשך כמעט 300 שנים.

ממלכה נוספת שייסדו האנגלים היתה מרסיה. זו היתה ממלכה שחיברה מספר רב של קהילות חקלאיות, וגבולותיה היו נהר האמבר בצפון, ויילס במערב, נהר התמזה בדרום ואיסט-אנגליה במזרח. ממלכה זו, שנהר טרנטTrent  חוצה אותה באלכסון, שופעת באדמות פוריות וכרי דשא לגידול חיות משק. בפינה הדרום-מזרחית של מרסיה שכנה העיירה הרומית לונדיניום, לימים לונדון, שעליה עוד נשמע רבות.

בקצה הדרום-מזרחי של האי הבריטי נמצאה ממלכת קנט, אשר נוסדה ככל הנראה בסוף המאה ה-6. באזור זה (כולל האי וייט) התיישבו בעיקר היוטים, וממלכת קנט פיתחה תרבות ייחודית בשלב מוקדם. כמובן שגם הקרבה לממלכת הפרנקים מעבר לתעלה תרמה למגוון ולניגוד. בממלכה התפתחו תרבות שלטון מסודר ומסורת ירושת הכתר כבר בראשיתה, והיא נהנתה מיציבות ושגשוג. כבר בסוף המאה ה-6 החלה קנט להנפיק מטבעות ע"פ המודל הפרנקי. עם השנים איבדה קנט את יתרונה היחסי בקרבתה ליבשת, כאשר ממלכות אחרות החלו לקיים קשרי מסחר ישירים עם הפרנקים, והממלכות החזקות שסביבה החלו לאיים עליה.

ממלכה אחת שעליה יכלה קנט להשפיע במשך דורות היתה שכנתה הקטנה אסקס (מלשון "הסקסונים המזרחיים"). אסקס תפסה את השטח המצומצם שבין איסט-אנגליה מצפון, מרסיה ממערב וקנט מדרום. אסקס כללה את לונדון עד התקופה בה מרסיה התחזקה והשתלטה על האזור. כבר ב-527 מלך אסקווין  Æscwine על אסקס, וב-604 קיבל עליו המלך סאברט Sæberht את עול הנצרות, מוקדם יותר ממלכים אחרים ברחבי בריטניה.

ממלכת סאסקס (מלשון "הסקסונים הדרומיים") שכנה לחופה הדרומי של בריטניה. המסורת אומרת שבשנת 477 הגיע לאזור מנהיג סקסוני בשם אילה Ælle עם שלוש ספינות ושלושת בניו, כבש למשפחתו שטח אדמה והרחיב אותו בהדרגה. במאה ה-6 התרחבה המושבה הסקסונית והפכה לממלכה. אין לנו מידע על מלכי סאסקס במשך כמעט 200 שנה, עד המלך הנוצרי הראשון של הממלכה שעלה לכס השלטון בסביבות 674. סאסקס היא אזור מיוער ברובו, אשר היה תחום בין קנט במזרח, ווסקס במערב, התעלה מדרום ויערות וילדן מצפון.

בסוף המאה ה-9 נכתב מסמך נרחב בשם "הכרוניקה האנגלו-סקסית" עבור אחד ממלכי ווסקס, ולכן יש לנו מידע רב יחסית על ממלכה זו ומקורותיה. בשנת 495 נחת מנהיג סקסוני בשם צ’רדיץ’ Cerdic בראש שבט ג’וויסה Gewissæ באזור המפשייר של ימינו עם בנו קונריץ’ Cynric. כמו קודמו בסאסקס, גם הוא כבש לעצמו שטח והרחיב אותו עם השנים, עד שבשנת 519 הכתיר את עצמו למלך על ממלכת הסקסונים המערביים, ווסקס. בכרוניקה ישנם תאורים על קרבות אפיים עם מלכים בריטים של אותו אזור, וקריאת מקומות על שמו של צ’רדיץ’, אבל רובם כנראה מוגזמים ומטרתם לפאר את המנהיג הקדום. למעשה, צ’רדיץ’ אינו שם סקסוני אלא בריטוני, וחוקרים מאמינים כי לא נחת באזור עם ספינותיו, אלא היה מנהיג מקומי שעלה לגדולה, ומשפחתו קיבלה עליה את את התרבות האנגלו-סקסית עם השנים. לחליפין, ייתכן והיה נסיך וולשי שגורש מארצו, או שאימו היתה בריטית ואביו סקסוני.

מרכזה של הממלכה שכן באזור דורצ’סטר, ובמקום נמצאו שרידים המעידים על קהילה מעורבת של בריטים וסקסונים, כלומר ייתכן וההתפשטות הסקסונית באזור היתה בדרכי שלום. הממלכה גבלה בסאסקס במזרח וכללה את כל השטח שמדרום לנהר התמזה. מצפון ובקצה הדרום-מערבי של בריטניה נותרו מספר קהילות ושבטים בריטים ששמרו על עצמאותם עד תחילת המאה ה-9 ולא היו חלק מאחת הממלכות הגדולות. על אף התיאורים המפארים בכרוניקה, שנכתבה בהזמנת אחד מצאצאיו של צ’רדיץ’, בעשרות שנותיה הראשונות שיחקה ווסקס תפקיד משני לעומת ממלכות מרסיה ונורת’אמבריה, לפחות עד פלישות הויקינגים אשר טלטלו את המפה הפוליטית לאין הכר. מחוזותיה של ווסקס מעידים ככל הנראה על שבטים אשר נכנסו תחת כנפי השלטון המרכזי לאורך עשרות שנים, כמו התהליך שקרה במרסיה.

ע"פ הכרוניקה, צ’רדיץ’ מת בשנת 534 ובנו ירש אותו. הבן שלט עד 560, ובנו שלו צ’ולין Ceawlin תפס את מקומו. בתקופתו של הנכד התרחשו כפי הנראה קרבות רבים וממלכת ווסקס התרחבה משמעותית, על חשבון הקהילות הבריטוניות שמסביבה. תקופה זו היא גם התקופה המיוחסת לארתור, מלך הבריטונים. ישנה פואמה וולשית מסביבות שנת 600 המזכירה לוחם אגדי בשם ארתור אשר נלחם בסקסונים האכזרים, ובתקופה זו נקראו ילדים רבים בשם זה, משמע עבור אנשי התקופה ארתור היה אמת היסטורית. בתקופות מאוחרות יותר שולבה דמותו של ארתור בסיפורי גבורה וקרבות של הבריטונים והוולשים מול הסקסונים, והאגדה צברה תהודה והתעצמה.

הממלכה החזקה ביותר בתחילת המאה ה-7 היתה מרסיה, אבל אנשי מרסיה לא השאירו כמעט כל תיעוד כתוב, ורוב המידע שיש לנו מגיע מכתביהם של אויביה, ובראשם נורת’אמבריה הצפונית והגדולה. ראש השושלת של מלכי מרסיה היה צ’רל Cearl, אשר מלך בה עד שנת 626. הממלכה השתרעה בזמנו על כ-40 או 50 מחוזות קטנים (קהילות) ושטח של 12, 000 הייד (Hide - שטח אדמה שיכול לכלכל משק בית למשך שנה), ומכאן כוחה הרב, כלכלית ופוליטית. הממלכה האנגלית בלעה קהילות בריטוניות תוך כדי התפשטות לכל עבר, והתנגשה לא אחת עם הממלכות האנגלו-סקסיות מחד ועם ויילס השכנה מאידך. כך למשל שבט הוויסה Hwicce, אשר שלט בשטח של 7000 הייד, שוכנע לוותר על עצמאותו ולהיות תת-ממלכה של מרסיה, ולהעלות לה מס. ייתכן והאיום מכיוון דרום (צ’ולין מווסקס שהוזכר קודם לכן ניסה גם הוא להשתלט על אותם שטחים) נשף בעורפם ועזר להם לקבל את ההחלטה. אנשי הוויסה שמרו על אוטונומיה יחסית עד המאה ה-8.

מנהיגי הממלכות במאה ה-6 וה-7 נקראו "מלכים" ע"י היסטוריונים מאוחרים יותר, אבל התואר שלהם היה ברטואלדה Bretwalda, שפירושו המילולי הוא כנראה מושל-על, כלומר שליט מרכזי שתחתיו היו שליטי שבטים וקהילות. הדבר מעיד על חברה לא-אחידה, אשר תהליך הפיכתה להומוגנית לא הושלם עדיין. 

העיבוד המוצלח ביותר (לטעמי) לסיפור המלך ארתור

חלק א: להתראות לרומאים, שלום לאנגלים

רובו של האי הבריטי נכבש ע"י הרומאים במספר מסעות כיבוש עד מחצית המאה ה-1 לספירה. האי עשיר במחצבים כמו בדיל, החיוני ליצירת ארד, כמו גם זהב, פחם ועופרת. שטחים רבים טובים לחקלאות וגידול בקר וצאן. לאורך השנים פרובינצית בריטניה היתה מחוז נידח בקצה הצפון-מערבי של האימפריה הרומית, מאוכלס ברובו ע"י שבטים קלטים פראים. מדי פעם פלשו אליו צבאות ושבטים זרים, והרומאים שלחו את הלגיונות שלהם לכבוש את האי מחדש. במאה ה-2 לספירה, בימי שלטונם של הקיסרים אדריאנוס ואנטוניוס-פיוס, נבנו שתי חומות על מנת להגן על הפרובינציה מאיום הקלדונים, אשר שלטו בשטחים נרחבים ברמה הסקוטית.

כמקובל, השלטון הרומאי העדיף לא לעסוק בעניינים מקומיים אם לא היה חייב, ולכן מינה מלך מקומי, אשר העלה מס לרומא. לגיונות הצבא הרומאי לא שהו דרך קבע בבריטניה (מעבר לחיל מצב מצומצם), ומדי פעם נאלצו לחצות את התעלה על מנת לדכא מרד או לגרש פולשים מהצפון הסקוטי או מהאי האירי. לאחר ייצוב המצב, היו הלגיונות עוזבים את האי הבריטי, עד הפעם הבאה.

כלכלת בריטניה, שהיתה קשורה בחבל הטבור לכלכלת רומא, נותקה ממנה בהדרגה לאורך המאה ה-3 עם תחילת התכווצות האימפריה. הבריטים בנו לעצמם כלכלה מקומית, שענתה על הצרכים של תושביה. שמן הזית הספרדי הוחלף בחמאה מקומית, נרות החליפו את מנורות השמן, והיין מפלסטינה הוחלף בבירה מקומית. קמה תעשיית קדרות מקומית, כתחליף לכלי החרס שהיו מגיעים באניות לחופי בריטניה. הכלכלה, שהיתה מרוכזת בימי השלטון הרומאי סביב הערים הגדולות, התפשטה כעת לאזורים נרחבים יותר, והשימוש בכסף הלך וגבר גם בפריפריה. חשיבותן של ערי השדה עלתה כמרכזי ייצור והפצה.

בסוף המאה ה-4 ותחילת המאה ה-5, כלכלת האימפריה כולה היתה בירידה, ושבטים גרמאנים החלו לכרסם יותר ויותר בשטח האימפריה החולה. כוחות הצבא נקראו הביתה על מנת לנסות להגן על מרכז האימפריה, ולא היה תקציב לגיוס כוחות שישמרו על הפרובינציות המרוחקות. החיילים המוצבים בבריטניה החלו לקבל את שכרם בצורה ספורדית, ולבסוף חדלו לקבל אותו. בשנת 407 בחרו החיילים במפקד חדש, קונסטנטינוס ה-3, אשר הוביל אותם חזרה אל היבשת ולבסוף הגיע למעמד של קיסר האימפריה המערבית. שלטונו לא האריך ימים, ובשילוב פלישות מאסיביות של שבטים גרמאנים לחופי בריטניה ב-408 ו-409, תקוותם של אזרחי האימפריה להגנת הצבא האימפריאלי נגוזו.

באין מפריע, פלשו האנגלים (Angles), הסקסונים (Saxons, מאזור סקסוניה שבצפון מערב גרמניה, להבדיל ממדינת סקסוניה בפדרציה הגרמנית של ימינו) והיוטים (Jutes, מחצי האי יוטלנד, דנמרק של ימינו) שוב ושוב לחופי האי הבריטי. הם היו נוחתים בספינותיהם, כובשים שטח מיושב, בוזזים, רוצחים ושורפים ככל העולה על רוחם, לוקחים לעצמם עבדים מקרב האוכלוסיה המקומית, וחוזרים ליבשת עם אוצרותיהם. בריטניה וכלכלתה החלו לגלוש לתוך ימי הביניים המוקדמים. תעשיית הקדרות המקומית כמעט נעלמה לחלוטין, וכמוה גם תעשיית הברזל. עבודות ציבוריות הופסקו, ותחזוקת התשתיות הקיימות נזנחה עם הזמן. דרך החיים הרומית הגיעה אל קיצה די מהר לאחר עזיבת הלגיון האחרון, והכאוס שלט. עדויות ארכאולוגיות מתארות תמונה של מציאות אלימה וקשה, של כלכלה משותקת כמעט ללא שימוש בכסף, ושלטון מרכזי חלש.

עם השנים, נשכרו שכירי חרב גרמאנים ע"י השליטים הבריטים על מנת לעזור להילחם מול הפולשים הקלטים: הפיקטים והסקוטים מצפון, והוולשים והאירים ממערב. אותם לוחמים אנגלו-סקסים הביאו אחריהם קהילות שלמות, שהשתקעו בבריטניה במחצית המאה ה-5. הסקסונים התיישבו מדרום לנהר התמזה, האנגלים מצפון לו, והיוטים יישבו את חופה הדרומה של בריטניה. בתוך עשרות שנים בודדות, המתנחלים החדשים היו לאחוז נכבד מהאוכלוסיה, והגיעו לעמדות השלטון ברחבי האי הבריטי.

התקופה כולה לוקה במחסור חמור של מקורות היסטוריים, והעדויות הארכאולוגיות מאותן שנים לא מספרות סיפור קוהרנטי. לא ברור למשל אם האנגלו-סקסים השתלטו על בריטניה ע"י מרידה בשלטון הקיים, ע"י השתלטות על נכסים, או שהתרבות הבריטית והאנגלו-סקסית התמזגו בתהליך טבעי עד כדי אחדות (אחרי הכל, הן לא היו מאוד שונות מלכתחילה). ישנן עדויות של חברה אגררית, אלימה, בחלקה פגאנית ובחלקה נוצרית, בעלת סממנים מעורבים של תרבויות האזור. השפה האנגלית העתיקה הלכה ודחקה את הלטינית-הבריטית ואת הבריטונית המדוברת לאורך המאה ה-6, עד כדי כך שכיום רק כ-20 מילים באנגלית המודרנית מוצאן מאותן שפות קדומות. על פי שמות הכפרים והערים, ניתן להסיק שהתרבות האנגלו-סקסית השתלטה על בריטניה ממזרח למערב בהדרגה, והתרבות הבריטונית החזיקה מעמד במקומות מסוימים יותר מאשר באחרים.

בשורה התחתונה, הבריטים הפכו תוך דור או שניים לאנגלו-סקסים. לאורך המאה ה-6 ותחילת המאה ה-7, קהילות קטנות גדלו והתחברו לקהילות שכנות בקשרי מסחר ובטחון, הפכו לממלכות בזעיר אנפין שהתמזגו או מוזגו בכח החרב, ולבסוף התגבשו שבע ממלכות עיקריות: איסט-אנגליה East Anglia, מרסיה Mercia, נורת’אמבריה Northumbria, ווסקס Wessex, אסקס Essex, קנט Kent, ו-סאסקס Sussex. ממלכות אלו נלחמו ביניהן על ההגמוניה במשך שלוש מאות השנים הבאות, תחת לחצים פנימיים וחיצוניים.

מפת שבע הממלכות (באפור, שמות הממלכות הקלטיות)