חלק נג: מלחמת העצמאות הסקוטית ה-1

שנת 1296 הסתיימה בטון חיובי עבור מלך אנגליה. המורדים בוויילס וסקוטלנד נכתשו (שוב) בהצלחה, אדוארד הגיע להבנות עם רוזני פלאנדריה והולנד על שיתוף פעולה ברגע שתתחיל הפלישה האנגלית לצרפת, ואף הבטיח את בתו אליזבת לרוזן הולנד הצעיר, והפרלמנט אישר לאדוארד מס חדש כדי לממן את כוח הפלישה.

שנת 1297, לעומת זאת, נפתחה בטון שונה מאוד. בפרלמנט של פברואר ב-סולסברי סירב הארכיבישוף מקנטרברי בכל תוקף, בהוראת הוותיקן, לכל מס חדש על הכנסייה. אדוארד לא קיבל זאת בהבנה, ובהתקף זעם הוא הוציא את כל הממסד הכנסייתי מחוץ לחוק. המשמעות היתה הסרת ההגנה המלכותית מהכנסיות ומאנשי הכמורה.

השריפים החלו לפשוט על כנסיות ולהחרים כל מה שיכלו, וכך עשו גם פשוטי העם שלא נשלחו ע"י המלך. מוסדות דת נבזזו וכמרים נשדדו באין מפריע. אדוארד הודיע בפומבי שהוא מוכן להחזיר את חסותו על כל כומר בנפרד, תמורת סכום כסף. במקרה או שלא, הסכום היה זהה למס שביקש המלך מהפרלמנט. רבים מאנשי הכנסייה נאלצו לפשפש בכיסים ולשלם בלית ברירה.

ההתנגדות למהלכיו של המלך בקרב האצולה הלכה וגברה, והנאמנות לו הלכה ודעכה. הברונים נאנקו תחת נטל המיסים עליהם ועל הסוחרים שאיתם עשו עסקים. כמו כן הם סבלו מפשיטות חוקיות של נציגי הכתר, אשר באו ודרשו אוכל בשביל צבא המלך. לא מדובר בעניין של מה בכך. בחודש נובמבר 1296, לדוגמה, לקחו נציגי המלך מאצילים שונים כ-60000 טון של אוכל. אדוארד הבטיח לשלם על כל זה, אבל כולם ידעו היטב מה שוות הבטחותיו.

ההתנגדות הגיעה לכדי סירוב של הברונים לצאת למלחמה. לטענתם, שבועת האמונים שלהם למלך אמרה שהם צריכים לבוא לעזרו, וכל עוד הוא באנגליה, אין הם מחויבים להילחם עבורו בצרפת. המלך ניסה לכופף את ידם כשהודיע שהוא מתכוון לגבות את כל החובות לאוצר הממלכה ללא דיחוי, אבל הדבר לא צלח. האצילים סגרו את שעריהם וסירבו לתת לנציגי הכתר גישה.

אדוארד ידע שלא יוכל לכבוש את גסקוניה ללא שיתוף פעולה מצד האצולה, אך מצד שני לא התכוון לפייס אותם ולהתנצל על מה שראה כצעדים הכרחיים. גם בפרלמנט של חודש יוני דבקו שני הצדדים בעקשנותם. הקיץ היא עונת המלחמה, ואדוארד היה תחת לחץ להנחית כוחות בצרפת.

ביולי הפיץ המלך מכתב תעמולה, בו הציג את האצילים כרשעים שאינם מוכנים למלא את שבועתם, וקרא לציבור להתפלל למען הצלחתו של הכתר. רבים התפללו בקול אבל קיללו בשקט. בתגובה הפיצו האצילים מכתב נגדי, שמציג את עמדתם.

אדוארד נזקק לכסף באופן מיידי, על מנת לשמר את הקואליציה שבנה מעבר לתעלה. השיטה ששירתה אותו יפה עד כה, הווה אומר שלטון בעזרת הפרלמנט, נזנחה בשעה קשה זו. אדוארד הורה על מס חדש של 1/8, שניתן בהסכמת קבוצה מצומצמת של אצילים נאמנים במקום הפרלמנט כולו.

הזמן דחק באדוארד. הוא לקח את כוחותיו ואת אותם ברונים שנענו לקריאתו, וחצה את התעלה, כשהוא מותיר את אנגליה מאחוריו מפולגת ותחת אחריותו של אדוארד הצעיר (13). בזמן חסרונו של המלך, ראשי האצולה השתלטו על אוצר הממלכה ומנעו את גביית המיסים החדשים. אדוארד הצעיר כינס את הפרלמנט, אבל חלק מהאצילים קיימו פרלמנט מקביל במקום אחר. נראה היה שאנגליה בדרך לעוד מלחמת אזרחים.

הסקוטים ראו בכך הזדמנות פז. שנה לאחר תום המרד הקודם, קמו מספר אצילים בסוף קיץ 1297 בצפון סקוטלנד וניסו שוב את מזלם. בין המורדים היו גם רוברט דה-ברוס הנכד, שעליו עוד נשמע, ואחד ויליאם וולאס, שסיפורו הלא-באמת-אותנטי יסופר ביום מן הימים בסרט זוכה אוסקר.

ב-11 בספטמבר 1297 הגיע הצבא האנגלי לנהר פורת' Forth במרכז סקוטלנד, ומעברו השני היו המורדים הסקוטים מבוצרים בטירת סטרלינג. הגשר היחיד על הנהר היה צר, והסקוטים שלטו בשטח שמצפון לנהר, אבל האנגלים בכל זאת החליטו על מתקפה חזיתית. התוצאה היתה צוואר בקבוק שאיפשר לסקוטים לטבוח באנגלים שהספיקו לחצות את הנהר, ויתר הצבא האנגלי נסוג וברח.

המרד הסקוטי התפשט דרומה, ואפילו גלש לתוך שטח אנגליה בחודשי החורף. במרץ 1298 וולאס מונה ע"י האצולה הסקוטית ל"שומר הממלכה", הווה אומר ממלא מקום המלך. הידיעות הגיעו אל אדוארד בגסקוניה, והוא הבין את עומק הצרה. הוא יכול היה לכפות על האצילים מיסים לצורך מלחמה בצרפת, אבל חייב היה לקנות את נאמנותם המלאה כדי לרסק את המרד הסקוטי החדש. לפיכך הוא הפיץ עותקים חדשים של המגנה כרטה, והבטיח שיחזור למוטב בכל הנוגע לפעולות ללא אישור הפרלמנט.

האצולה נשאה ונתנה עם חצר המלכות והגיעה לסיכום על חידוש ההסכמים הישנים כלשונם, פלוס ביטול המיסים שהפרלמנט לא אישר. הפרלמנט של אוקטובר אישר את ההסכם החדש, כולל מס של 1/8 כפי שרצה המלך, והכניס עוד סעיף שהיה חשוב מאוד לאצילים: בחינה מחדש של גבולות יערות המלך. המטרה היתה לקצץ את השטחים העודפים שהמלכים סיפחו לעצמם לאורך 200 השנים האחרונות.

לאדוארד לא היו הרבה ברירות אלא לסמוך את ידיו על ההסכם החדש בנובמבר. הוא וכוחותיו היו תקועים בפלאנדריה, שהתגלתה כפחות מידידותית. הם חיכו לסיוע מצד בעלי בריתם הגרמנים, אשר בוששו לבוא. לבסוף הלחץ ממזרח הביא את פיליפ לשולחן המו"מ, ובין הצדדים נחתם הסכם הפסקת אש לשנתיים. בזמן זה הובא הסכסוך כולו לבוררות האפיפיור בוניפקיוס ה-8, שסלד משני המלכים בגלל המיסוי הכבד שהטילו על הכנסייה, אבל במיוחד מפיליפ, שהגדיל לעשות וגירש ב-1296 את נציגי האפיפיור מצרפת.

בתחילת 1298 חזר אדוארד לאנגליה. הוא זימן את האצולה הסקוטית לפרלמנט ב-יורק, והם כמובן לא הופיעו, מה שנתן לו את התירוץ הרשמי להכריז עליהם כמורדים. מי שנותן ידו לדיכוי המרד עשוי ליהנות מהשלל, ומוטיבציה זו הביאה את מרבית האצילים לצידו של המלך.

הקמפיין בצרפת עלה לכתר האנגלי כ-400,000 פאונד, מתוכם 165,000 שולמו לבעלי הברית. אחזקת הצבא לתקופה ארוכה היתה יקרה מאוד, ועל אף זאת אדוארד גייס עוד לוחמים וצעד צפונה ביוני.

לוויליאם וולאס יצא שם של מנהיג לוחמי גרילה, אבל ההיסטוריה היא אחרת. ב-22 ביולי סגרו האנגלים (הפעם בראשות אדוארד) על הצבא הסקוטי ליד העיירה פאלקרק Falkirk. הסקוטים היו מכותרים וסבלו מנחיתות מספרית משמעותית, אבל מיקומם על ראש הגבעה נתן להם שמץ של אופטימיות, והם סירבו להיכנע. הפרשים האנגלים, בחיזוק קשתים ורגלים, הרגו כשליש מהכח הלוחם הסקוטי. לזכותם של הסקוטים ייאמר שהם נלחמו כאריות והרגו כ-2000 לוחמים אנגלים, אבל לא היה בכך די. האצולה הסקוטית הצליחה לסגת למקום מבטחים, ויש הטוענים שהאצילים ברחו מפחד או משום שלא קיבלו את הנהגתו של וולאס.

קרב פאלקרק היה ניצחון חשוב, אבל לא הכריע את המערכה. בצבא האנגלי התגלו מתחים בנוגע לחלוקת השלל, מאחר שאדוארד לא פירט מי יקבל מה. היחידות הוולשיות, שגויסו בכח כדי להוכיח את נאמנותן לכתר האנגלי, טענו שמילאו את חלקן וביקשו לחזור הביתה.

עד סוף 1298 סקוטלנד היתה שוב תחת שליטה אנגלית, אבל למעשה האנגלים ישבו במספר טירות במיקומים אסטרטגיים, ומהן ניסו לשלוט על שטחים עצומים. בפועל, האצולה הסקוטית לא נתפסה, והמרד המשיך להתקיים באזורי הסְפר.

בפרלמנט של פברואר 1299 הביא המלך אדוארד חדשות טובות: האפיפיור הכריע בבוררות הסכסוך בגסקוניה, ופסק שהמצב צריך לחזור לקדמותו, כלומר גסקוניה תחזור לידיים אנגליות. קצת חבל על 400000 פאונד שירדו לטמיון, אבל מה לעשות.

אדוארד ציפה להתלהבות בקרב הברונים האנגלים, אבל אלה התעניינו יותר באותה בחינה מחדש של יערות המלך שעדיין לא קרתה. אדוארד גרר רגליים והבטיח שישקול את העניין, אבל האצילים התעקשו. המלך ניסה לפרסם שוב את ההסכמים עם האצילים מינוס ההבטחה לבדיקת היערות, והם עמדו על שלהם שיפרסם את הכל.

פיליפ היפה קיבל בחירוק שיניים את הכרעת האפיפיור. כדי לחתום את העניין הוא הבטיח את אחותו מרגרט (17) לאדוארד (60) ואת בתו איזבלה (4) בבוא היום לאדוארד הצעיר (15). כזכור, אדוארד היה אמור להינשא לאחות הבכורה בלאנש, אבל מאז ההטעיה הצרפתית היא הספיקה להינשא לאלברט ה-1 מלך גרמניה. ב-10 בספטמבר 1299 נשא אדוארד את מרגרט לאישה בקתדרלת קנטרברי, והיא הפכה למלכת אנגליה.

בסוף 1299 אדוארד הרגיש שכוחו גדל והוא מצליח להתגבר על הצרות. בשנים האחרונות של המאה ה-13 חלו חילופי גברא בצמרת האצולה האנגלית, כאשר דור הלך ודור בא. לצידו של אדוארד עמדו מספר ברונים בעלי השפעה רבה: רוזני סארי ולינקולן, שהיו ממתנגדיו בעבר, כעת היו נאמנים לכתר; רוזן לנקסטר החדש היה תומס מלנקסטר (18), בנו של אדמונד אחי המלך, אשר מת ב-1296; רוזני הרפורד, ווריק, ו-פמברוק הלכו לעולמם והורישו את התואר לבניהם.

אצילים צעירים אלה התייצבו מאחורי מנהיגותו הסמכותית של אדוארד, בניגוד חריף ליחס שלו זכתה מנהיגותו ההססנית של הנרי ה-3. המלך היה אופטימי, על אף רמת האמון האפסית בין הכתר לבין כלל האצולה, כיוון שלאותם ברונים שיצאו חוצץ כנגד מדיניות המלך לא היתה הנהגה מגבשת, והם התייצבו מולו כבודדים.

אדוארד רצה לנצל את ההזדמנות וקרא לגיוס הצבא כדי לחזק את הכיבוש בסקוטלנד. הוא הורה לגייס כ-16000 לוחמים, אבל לבושתו הגיעו למקום הכינוס רק כ-2500 ועוד מספר מעליב של אבירים. גם האצילים שתמכו בו חיכו שיקיים את התחייבותו לגבי היערות המלכותיים בטרם יתנו לו פרס. המלך נאלץ לבטל את הקמפיין שתכנן, וחזר ללונדון עם הזנב בין הרגליים.

גם בפרלמנט של מרץ 1300 אדוארד עשה כל דבר כדי לצמצם ולעכב את הרפורמות שהאצילים ביקשו להחיל. כשלא הצליח, הוא שוב נתן הבטחות ריקות לקיים את החלטות הפרלמנט. באותו קיץ לא נותרה לאדוארד ברירה והוא הוציא צו שהורה סופסוף לבחון את גבולות היערות המלכותיים, אם כי נמנע מלפעול על פי תוצאות הבדיקה. כשנזקק אדוארד לשיתוף הפעולה של הפרלמנט בפברואר 1301 כדי לגייס עוד כספים, הוא נאלץ להורות על יישום תוצאות הבדיקה, שקבעה כמובן חריגות נרחבות. האצילים שמחו כמובן לקצץ באופן מיידי בשטחי הכתר.

באביב 1301 התרככה עמדת הוותיקן, והכנסייה הסכימה למס חדש על רווחיה. במקביל העניק הפרלמנט לאדוארד את הפרס שהרוויח, ואישר מס נוסף. אדוארד הצעיר הגיע לפרקו והחל למלא את תפקידו כנסיך ויילס, ולרגע שוב ריחפה בחצר המלכות אופטימיות זהירה, שתתרסק עד מהרה על קרקע המציאות.

פסלו של ויליאם וולאס בעיר אברדין

חלק נב: ההטעיה הצרפתית

אדוארד ודאי היה מרוצה ממצבו בתחילת 1293, לאחר שייצב את אוצר הממלכה והשתלט בפועל על כלל האי הבריטי. הממלכות הצלבניות בארץ הקודש קרסו ב-1291, ואדוארד התפנה כעת לקידום מסע הצלב הבא, ולצורך כך פעל נמרצות כדי לגייס כספים ולשכנע מלכים אחרים להצטרף למאמץ הקדוש.

ב-15 במאי 1293 השתבשו תוכניותיו של אדוארד. לחצר המלכות האנגלית הגיעו ידיעות על כך שספינות אנגליות ששטו מגסקוניה הותקפו ע"י ספינות נורמניות. האנגלים השיבו לנורמנים כגמולם והבריחו אותם, ולמען הסדר הטוב הגיעו גם לעיר הנמל לה-רושל ופרעו בה.

פיליפ היפה מלך צרפת זעם על המתקפה בלה-רושל, שהפרה את הסטטוס קוו, ודרש פיצוי הולם. אדוארד הציע לו שלוש חלופות: לשפוט את הפורעים באנגליה ולהודיע לפיליפ על תוצאות המשפט; להקים ועדה אנגלו-צרפתית שתחליט בנדון; או להעביר את העניין לבוררות האפיפיור.

פיליפ סירב לכל שלוש החלופות, ועמד על כך שאדוארד, דוכס גסקוניה, יעביר לידי הכתר הצרפתי את בורדו ונתח נכבד מהדוכסות, וכמו כן יגיע לפריז כדי להישפט בפני פיליפ. אחרי הכל הוא בסך הכל וסאל. האירוניה היא שמצב דומה התקיים בחצרו של אדוארד.

בערך באותו הזמן מספר אצילים סקוטים עתרו לאדוארד בנושא מסוים, וג'ון באליול מלך סקוטלנד ראה לנכון לתת החלטה בשם הכתר האנגלי. על חריגה זו מסמכותו, אדוארד זימן את ג'ון להופיע בפני הפרלמנט לשיחת נזיפה. ג'ון הגיע ועמד מול אדוארד ואציליו בראש מורם, מה שהרתיח את המלך האנגלי עוד יותר. לג'ון המסכן לא היתה ברירה אלא להתנצל בסופו של דבר, ואדוארד העניש אותו ע"י החרמה של שלוש טירות באזור גבול אנגליה-סקוטלנד. ההשפלה הזו תחזור לאנגליה כמו בומרנג.

ובחזרה לצרפת. פיליפ היפה ביקש לחזק את הכתר הצרפתי מול הכס הקדוש, על מנת לעצור את כספי הכנסייה שזלגו מצרפת לוותיקן, ובנוסף להגדיל את נטל המס על הכנסייה העשירה על מנת לממן את מלחמותיו. ב-1292 נפטר האפיפיור ניקולאס ה-4, ופיליפ נאבק עם שארל מסיציליה על זהותו של האפיפיור הבא. המאבק הביא את מועצת הקרדינלים שאחראית לבחירה למבוי סתום, וכך במשך יותר משנתיים לא כיהן אפיפיור.

במצב זה, פיליפ ביקש להרחיב את השפעתו ואת כוחו של הכתר הצרפתי, גם אם זה אומר לדרוס את דוכס גסקוניה. הדבר הפתיע את אדוארד, שהרי פיליפ הצעיר היה בן דודתו. רוברט ברנל, יד ימינו של אדוארד, נפטר זה מכבר, ואדוארד נאלץ לשלוח לפריז בקיץ 1293 את אחיו אדמונד, רוזן לנקסטר, כדי ללבן את הסוגיה.

אדמונד חצה את התעלה עם פמליה של קרובי משפחה, והחבורה התקבלה בפריז בלבביות. פיליפ דן עם אדמונד וקרוביו על פתרון אפשרי לבעיית גסקוניה, כזה ששני הצדדים יהיו מרוצים ממנו. פיליפ מצידו היה מלא חיוכים וניסה להרגיע את האנגלים, באומרו שכל הדרישות המחמירות שדרש בפומבי היו רק למטרת יחסי ציבור, ואין בהן כל איום.

לבסוף נרקמה תכנית פעולה: האנגלים ימסרו לצרפת את בורדו ועוד מספר יישובים חשובים בגסקוניה, כפי שנדרשו; לאחר מכן תתקיים פגישה בין אדוארד ופיליפ ב-אַמייֶן Amiens, בה המלך האנגלי יתנצל רשמית על התקרית בלה-רושל; ולבסוף, יקבל המלך הצרפתי את ההתנצלות וישיב לאנגלים את מה שמסרו. המצב יחזור לקדמותו, ושני הצדדים יזכו בנקודות פוליטיות. בנוסף, אדוארד האלמן (55) יישא את בלאנש (16), אחותו של פיליפ, שהיתה כבר מאורסת ליורש העצר האנגלי אדוארד הצעיר.

המלך אדוארד בחר להאמין שאפשר לתת אמון בבני משפחה גם בעניינים פוליטיים חשובים. אי לכך הוא בחר שלא להביא את העניין לדיון בפרלמנט, ולמרות אזהרותיו של הצ'נסלור האנגלי שלא להסכים לעסקה, אדוארד אישר אותה. בפברואר 1294 יצאה לדרך הפעימה הראשונה. גסקוניה עברה לידי אחיו של פיליפ, שארל מ-וָלוּאָה Valois, והפקידות האנגלית ארזה את חפציה והסתלקה משם. אדוארד חיכה להזמנה לפגישה ב-אמיין, וחיכה, וחיכה, וחיכה.

המשנה למלך חזר ללונדון ודיווח לאדוארד שהצרפתים מדברים ומתנהגים כאילו הם מתכוונים להמשיך ולהחזיק בגסקוניה לנצח. אדמונד שלח מכתב מפריז וסיפר שפיליפ עצמו הודה בפניו שלמעשה אין בכוונתו להשיב את הדוכסות לידיים אנגליות. אדוארד רתח מזעם על ההטעיה ועל כך שנפל בפח. בפרלמנט של מאי 1294 הוא זכה לקיטונות של רותחין מפי אציליו, והוא נאלץ להשפיל את ראשו בענווה, להקשיב להם ולהנהן.

הברונים דנו בעניין והחליטו שיש להשיב את גסקוניה לחיק אנגליה בכח הזרוע. הם הבטיחו לגייס את הלוחמים והצרכים הלוגיסטים הדרושים. על מנת לגייס כסף למלחמה, אדוארד הורה לכל השריפים להלאים את כל הצמר באנגליה, מה שהקים קול צעקה אדירה מצד הסוחרים. אדוארד נעתר לתחנוניהם והמתיק את הגלולה – במקום הלאמה מלאה, המכס על כל שק של צמר יעלה "רק" ל-40 שילינג. הדבר הכניס 40000 פאונד לאוצר הממלכה, אבל הכביד על הסוחרים מאוד, והמרמור בקרבם היה ניכר.

בנוסף למס על הצמר, אדוארד הורה לאסוף מהכנסיות את כל הכספים שנאספו לטובת מסע הצלב. השריפים עברו בין בתי התפילה והמנזרים וחיפשו מטבעות בכל פינה. השריפים לא היו מנומסים ולא עדינים, ואדוארד קנה לעצמו מתנגדים חדשים גם בקרב ראשי הכנסייה. אדוארד התנצל בחצי פה, ובאותה נשימה הבהיר שמדובר במצב חירום לאומי, והכנסייה חייבת להיכנס מתחת לאלונקה.

כדי להראות שיתוף פעולה, ראשי הכנסייה הציעו מיוזמתם מס חדש של 20% על הכנסות הכנסייה. במקום לקבל בסבר פנים יפות את ההצעה הנדיבה, אדוארד שאג עליהם בחרון. ע"פ עדויות, אחד מבכירי הממסד הכנסייתי קיבל התקף לב ומת מעוצמת הצעקות של המלך. הלחץ של אדוארד עשה את שלו, והמס החדש נקבע על 50%. בנובמבר שיכנע המלך את הפרלמנט להטיל עוד מס של 1/10, שהכניס לאוצר סכום יפה של 81000 פאונד, אבל המחיר היה ויתור מוחלט על חקירות "קוו ואראנטו".

אדוארד תכנן מלחמה בשתי חזיתות. ראשית ינחית צבא בגסקוניה ויחל לטהר אותה מכוחותיו של שארל, ובהמשך ינחית כוחות נוספים בצפון-מערב צרפת, שם קיווה לשתף פעולה עם פלאנדריה או הולנד. הוא אסף לוחמים באזור פורטסמות' כדי לחצות את התעלה, וכח חלוץ אכן יצא לכיוון היבשת, אבל מזג האוויר בספטמבר מנע מיתר הצי להפליג.

ובדיוק כשהתנאים ליציאה לדרך הבשילו, נשמעו פעמוני האזעקה מכיוון ויילס. הוולשים המדוכאים זיהו הזדמנות פז למרוד באנגלים, ואדוארד נאלץ לכבות את השריפה בחצר האחורית. 35000 מהלוחמים האנגלים עטו על נסיכות גווינד כדי למחוץ את הוולשים הסוררים. בנובמבר הם היכו את הצבא הוולשי שוק על ירך בקרבת מונטגומרי, עד אפריל הצליחו לכבוש את כל ויילס, וביוני 1295 המרד חוסל סופית.

בינתיים נחתו יתר הכוחות בדרום-מערב צרפת ונלחמו לשחרר את גסקוניה הכבושה. בתחילה הם נחלו הצלחה, אבל נחיתותם המספרית היתה בעכריהם, וצבאו של שארל החל לדחוק אותם בחזרה אחורה. עד אוגוסט נותרו רק 3 עיירות בשליטה אנגלית.

יתרה מזו, הצרפתים הנחיתו כוחות מעבר לתעלה כדי להטריד את חמש ערי הנמל העיקריות בדרום-מזרח אנגליה. מתקפות אלו נהדפו, אבל הן זרעו פחד ופאניקה בקרב הציבור. אדוארד הורה להעמיד שומרים על החופים כדי לזהות ספינות חשודות, וצי של אוניות מלחמה סייר לאורך החוף. כל זה עלה כסף, ואדוארד החל להיות מודאג מהעלויות.

בנובמבר 1295 כינס אדוארד את הפרלמנט בפורום רחב, כלומר גם סוחרים ואבירים הוזמנו אליו. צו ההזמנה שהופץ דיבר על כך שיש צורך ממשי להגן על האומה האנגלית ועל השפה האנגלית מפני פלישה צרפתית. אירוני משהו, שכן בני המעמד הגבוה דיברו וכתבו רק בצרפתית. באותו צו הופיע גם המשפט "מה שנוגע לכלל צריך להיות מאושר על-ידי הכלל", והכוונה היתה לכך שכל מי שהוזמן לפרלמנט ישמש כנציג הקהילה שלו, וההחלטות יתקבלו על דעת העם כולו. אדוארד פעל לחזק את כוחו של הפרלמנט, מפני שידע שדרכו יוכל להשיג את מטרותיו יותר בקלות.

לפרלמנט הגיעו 300 איש, והם אישרו למלך מס חדש של 1/11 בלי תנאים. ייתכן שהאצילים היו מתאגדים ומנצלים את חולשתו הזמנית של המלך, אבל גילברט דה-קלר שכב על ערש דווי, ולא היה מנהיג שיאחד אותם.

בכנסייה, לעומת זאת, נשבה רוח אחרת. כשאדוארד ביקש להוסיף עוד 30% למס המיוחד על רווחי הכנסייה, הארכיבישוף הטרי מקנטרברי נעמד על הרגליים האחוריות. לבסוף אישר הפרלנט תוספת של 10% בלבד לאותם 50% שכבר מוסו.

לפי המשפט המפורסם, בומרנג שנזרק במערכה הראשונה יחזור במערכה השלישית. אדוארד שוב התכונן לארגן את הצבא לפלישה, אבל הפעם נאלץ לפנות צפונה. בדצמבר 1295 ג'ון באליול סירב להעביר לאנגלים את שלוש הטירות שהחרים אדוארד, ואף חתם עם הצרפתים על הסכם שיתוף פעולה. אדוארד לקח את הצבא הסדיר צפונה כדי ללמד את הווסאל הסורר לקח, והורה להמשיך ולגייס ברחבי אנגליה עשרות אלפי לוחמים לטובת הפלישה לצרפת.

אדוארד החליט שבַּשלה העת להרוויח את הכינוי "פטיש הסקוטים". בחודש מרץ הוא חצה את נהר טוויד והתייצב עם צבאו מול חומות העיירה בֶּריק. הוא דרש את כניעתה, אבל זכה בעיקר לקריאות גנאי מהשומרים על החומה. מהר מהצפוי גילו אותם שומרים שהעליבו את האדם הלא-נכון. עד סוף אותו יום העיירה נכבשה ותושביה נשחטו עד האחרון.

האנגלים הרגו בין 7000 ל-10000 מתושבי האזור באכזריות שיטתית וחסרת רחמים. הסקוטים היו אמיצים מאוד, אבל לא הפגינו הרבה חכמה כשהדבר הגיע למלחמה מול אויב חזק יותר. באליול הוביל את צבאו ל-דנבאר, ושם פגש את הצבא האנגלי. הסקוטים עמדו בראש הגבעה וחיכו לאנגלים, אבל החליטו לתקוף מוקדם מדי וללא תכנית טקטית. התוצאה היתה מפלה מוחצת, כאשר ראשי האצולה הסקוטית נפלו בשבי או נהרגו, והצבא הסקוטי התפזר לכל רוח.

יתר הקמפיין האנגלי היה טיול קליל ברחבי סקוטלנד. גם הטירות המבוצרות תחת שליטת הסקוטים ננטשו או לא נכנעו בקלות, ובחודש יולי נכנעו באליול ושארית ההנהגה הסקוטית. באליול ויתר על הכתר ונשלח למאסר במצודת לונדון. הוא נשאר שם עד 1299, אז ניתנה לו האפשרות לעזוב את אנגליה. הוא חצה את התעלה לצרפת, ושם מת ב-1314.

באוגוסט 1296 כינס אדוארד את הפרלמנט ב-בריק. אלפי סקוטים הגיעו כדי להישבע לו אמונים, לאחר שאדוארד ביטל הלכה למעשה את כס המלוכה הסקוטי. רוברט דה-ברוס הבן, יורשו של דה-ברוס הקשיש שהתחרה על הכתר כמה שנים קודם לכן, קיווה שאדוארד יציע לו לרשת את הכתר הסקוטי והתאכזב. הוא הוריד פרופיל, חזר לאדמותיו ב-אסקס, ושם מת ב-1304. בנו, רוברט דה-ברוס הנכד, ישחק תפקיד משמעותי הרבה יותר בדברי ימי סקוטלנד.

אדוארד החרים את "אבן הגורל", שעליה הושבעו מלכי סקוטלנד. הוא הורה לבנות כיסא מיוחד להכתרת מלכי אנגליה, ובו תא מיוחד לסלע הסקוטי. הכיסא שימש להכתרת כל המלכים האנגלים מאז 1296, כולל צ'ארלס ה-3 ב-2023, והוא מוצג לציבור המבקרים בכנסיית וסטמינסטר. האבן נותרה באנגליה 700 שנה, עד שרה"מ טוני בלייר השיב אותה ב-1996 לסקוטלנד.

כס ההכתרה האנגלי של אדוארד, עם התא לאבן הגורל הסקוטית

חלק נא: ניצני הקונפליקט בסקוטלנד

אדוארד חזר לאי הבריטי ב-1289 כשהוא בשיא כוחו ומעמדו. הוולשים הרכינו ראש, מלכי אירופה נשאו עיניים אל אנגליה, ובזמן שהותו בגסקוניה המשיך הפרלמנט וחוקק חוקים שנועדו לעודד את הכלכלה ולהיטיב עם העם. ככל הנראה האחראי לבולמוס החוקים לא היה אדוארד עצמו אלא רוברט ברנל, הצ'נסלור ויד ימינו של המלך, מפני שעם מותו של ברנל ב-1292 חלה ירידה משמעותית בהיקפי החקיקה.

אבל לא הכל היה ורוד באנגליה. אוצר הממלכה, שנשא בהוצאות צבאיות ואזרחיות רבות, סבל מזרם דליל של הכנסות. מהצד השני, אורח חייו המלכותי של אדוארד וחצרו הביאו לחובות של 110000 פאונד. על מנת לגייס מעט כסף, ביקש אדוארד מהפרלמנט להטיל מס צנוע חדש, והפרלמנט נעתר.

בנוסף אדוארד מצא אפיקי הכנסה אחרים. המלך כלא מספר שופטים והאשים אותם בשחיתות, בצדק כנראה. הוא נתן להם ברירה: משפט, גלות, או מאסר עולם. רבים מהם בחרו בגלות, אבל חלקם נשפטו ואולצו לשלם קנסות גבוהים בתמורה לחירותם.

ברחבי אנגליה היו כאלה שהתגעגעו לימי הכאוס של הנרי ה-3, ימים בהם יכלו לעשות ככל העולה על רוחם. עיקר המרמור היה בקרב ראשי האצולה, אבל גם אצל עשירי לונדון, שמנתה כבר עשרות אלפי תושבים. אדוארד, כזכור, נטר טינה ללונדון ולאנשיה, והעיר היתה תחת עינו הפקוחה בכל עת. כדי למנוע התקוממויות ומרידות, הוא דאג שלמועצת העיר ייבחרו אנשים מטעמו, וגם ראש העיר היה מאנשי שלומו.

המועצה העבירה מספר תקנות שנועדו להיטיב עם הסוחרים ופשוטי העם, חלקית כדי להעלות את רמת החיים בעיר, וחלקית כדי לצמצם את כוחם של האוליגרכים שניהלו את העיר בימיו של הנרי. המועצה הוציאה לפועל את רצונותיו של המלך על אפה ועל חמתה של האופוזיציה העירונית, ומשפחות עשירות רבות החלו לתהות אם עדיפים חופש וכאוס על פני כניעה ושקט.

בנקודה מסוימת סירבו האוליגרכים למנות את ראש העיר של אדוארד, ובחרו אדם מטעמם. תחת שלטונו של ראש העיר הנבחר חלו מספר סקנדלים משמעותיים, ואדוארד הודיע שמועצת העיר צריכה את הסכמתו מעתה והלאה כדי להתכנס ולפעול. ראש העיר התפטר במחאה, והמלך מיהר למנות אדם מטעמו שינהל את העיר במקום המועצה כולה עד להודעה חדשה. אף אחד לא התפלא כש-80 מעשירי העיר לפתע נעצרו ונכלאו.

בפרלמנט הראשון של 1290 גילה אדוארד בדיוק עד כמה לא מרוצים הברונים מצמצום מרחב הפעולה שלהם והפגיעה בהכנסותיהם. הוא הבין שעליו לפייס את האצולה. למשל, כדי להביא לצידו את גילברט דה-קלר בן ה-46, רוזן גלוסטר רב ההשפעה, אדוארד השיא לו את בתו ג'ואן בת ה-18, ולזוג נולדו בן ו-3 בנות עד מותו של דה-קלר ב-1295.

ברונים אחרים התלוננו על חקירות "קוו ואראנטו" (חלק מט), שדרשו מהם הוכחות בכתב על בעלותם וזכויות היתר שלהם. ברוב המקרים האציל ירש את אביו, שירש את אביו שלו, וכן הלאה עד לאותו שכיר חרב שעזר בזמנו לוויליאם הכובש להשתלט על אנגליה, וזכה לטפיחה על השכם ולנתח אדמה. אדוארד בא לקראתם והודיע שעדויות בעל פה על בעלות רצופה על האדמה במאת השנים האחרונות תהווה תחליף מספק למסמכים, והברונים קיבלו זאת בשמחה.

בפרלמנט של אותו קיץ נרקמה עסקה בין המלך והאצילים. הפרלמנט מצידו אישר לאדוארד מס נדיב ביותר של 1/15, שהכניס לאוצר המלכותי סכום חסר תקדים של 115000 פאונד, ועוד מס מיוחד על הכנסיה. מיסים אלה פתרו את הבעיה הפיסקלית של אדוארד באבחה אחת. בתמורה הוציא המלך צו המורה על גירוש כלל יהודי אנגליה, צו שהתקבל בתשואות.

לאחר המכות שנחתו על היהודים בימי הנרי ובראשית ימיו של אדוארד, רבים עזבו את האי הבריטי מרצונם, וככל הנראה הקהילה מנתה ב-1290 כ-2000 איש בלבד. ב-18 ביולי, שבוע לפני תשעה באב, יצאה ההוראה לכל היהודים לעזוב את אנגליה עד 1 בנובמבר, להתנצר, או לאבד את ראשם.

יש שיאמרו שאדוארד קיבל את גמולו משמיים, כאשר ב-28 בנובמבר מתה מלכתו אלינור מקסטיליה, כנראה מסיבוכים של קדחת. על פי העדויות שבידינו אדוארד אהב אותה אהבת אמת, ומותה הכביד עליו מאוד. החצר המלכותית כולה התקדמה במסע לוויה ארוך ממקום מותה של המלכה בלינקולנשייר ועד לונדון, שם נקברה ב-17 בדצמבר בלב כנסיית וסטמינסטר, ליד המזבח המרכזי של הקדוש אדוארד המודה.

לאחר סופו של המרד הוולשי האחרון, פנה אדוארד צפונה. קצת רקע היסטורי: סקוטלנד היתה ממלכת חסות של אנגליה מאז ימי ויליאם הכובש, ומלבד מספר מצומצם של עימותים לאורך מאתיים השנים שעברו, הסקוטים הלכו ואימצו את שיטת הממשל והתרבות האנגלית בהדרגה. אצילים סקוטים רבים באו לעזרת מלכי אנגליה כשאלה התמודדו עם מרידות ומלחמות. על הנייר סקוטלנד כולה היתה כפופה לכתר האנגלי, והסכמים ברוח זו נחתמו לאורך השנים. בפועל, מלכי סקוטלנד העלו מס ללונדון וחלקו כבוד לכתר האנגלי עבור שטחים שבאופן רשמי היו חלק מממלכת אנגליה, אבל למעשה שאלת הכפיפות הסקוטית נותרה עמומה ושני הצדדים התעלמו ממנה באלגנטיות.

אלכסנדר ה-3 מלך סקוטלנד היה נשוי לאחותו של אדוארד, מרגרט, והקשר בין בתי המלוכה באי הבריטי היה טוב מאוד. לשניים נולדו בת ושני בנים, ולכאורה ירושת הכתר הסקוטי היתה בטוחה, אך לא כך היה.

המלכה מרגרט נפטרה ב-1275. הבן הצעיר, דיוויד, נפטר בגיל 9 ב-1281. הבת, שגם שמה היה מרגרט, נישאה לאֶריק מלך נורווגיה, אך ב-1283 מתה תוך כדי לידת בת, שכדי להרגיז את ההיסטוריונים באשר הם, נקראה אף היא מרגרט. ואז ב-1284 נפטר גם יורש העצר, אלכסנדר הצעיר, והמלך הסקוטי נותר ללא יורש.

אלכסנדר היה בשנות ה-40 לחייו וכוחו עדיין במותניו. הוא נשא אישה צרפתיה בת 23, שנכנסה חיש מהר להריון. אבל עוד בטרם ילדה, נהרג המלך בליל סערה בחורף 1286 כשנפל מצוק בנסיבות שאינן ידועות.

הפרלמנט הסקוטי התכנס באפריל 1286. האצילים, שהיו כרגיל מחולקים למחנות, הצליחו לשים את המחלוקות בצד ולמנות מועצת ברונים שתנהל את ענייני המדינה עד שיוכתר מלך חדש. זמן לא רב לאחר מכן הפילה המלכה הצעירה, והבאה בתור לירושת הכתר היתה נכדתו של אלכסנדר, מרגרט מנורווגיה, לכשתגיע לגיל בגרות.

כדי לחזק את עמדתם ולהבטיח שנים שקטות של עוצרות, המועצה הסקוטית הגיעה לסיכום עם מלך אנגליה על אירוסין בין מרגרט לבין יורש העצר האנגלי, אדוארד הצעיר. אדוארד חיכך ידיו בסיפוק במחשבה שאחרי מותו ימלוך בנו על כל האי הבריטי. למרות זאת ב-1290, טרם הגעתה של מרגרט לאנגליה, אדוארד חתם על הסכם עם המועצה הסקוטית על כך שסקוטלנד ואנגליה תמשכנה להיות ישויות פוליטיות נפרדות, גם אם ישלוט בהן אותו מלך.

בספטמבר 1290 הגיעה ספינתה של מרגרט בת ה-7 לאיי אורקני שבצפון סקוטלנד, והשמועה נפוצה במהרה שהילדה מתה בהפלגה. ההסכם בין אדוארד והסקוטים נגוז, ושאלת ירושת הכתר הסקוטי התעוררה שוב במלוא עוזה.

מתוך כל הטוענים לכתר, לשניים מהאצילים היתה טענה לגיטימית של ממש. ג'ון באליוֹל היה אמנם בן למשפחת אצולה אנגלית, אבל מצד אמו היה קרוב רחוק של דיוויד ה-1, שמלך על סקוטלנד 130 שנים קודם לכן. רוברט דה-ברוּס, שעליו ועל צאצאיו נשמע עוד בהמשך, היה סקוטי בכל רמ"ח איבריו, אבל הקשר שלו למשפחת המלוכה נבע מאחותו של אותו דיוויד ה-1, ולכן נחשב נחות מזה של באליול.

על מנת למנוע מלחמת אזרחים, ביקשה המועצה הסקוטית עזרה מידידם בדרום אדוארד. במאי 1291 הגיעה המועצה לפגישה עם אדוארד בעיירה בדרום סקוטלנד, כדי להחליט מי ימלוך על הממלכה הצפונית. אדוארד החליט לנצל את שעת הכושר לטובתו. הוא הגיע כמעט עד אליהם, אבל עצר בטירת נורהאם הסמוכה, שהיתה בשטח אנגלי, והזמין את המועצה לבוא אליו. האצילים הסקוטים נאלצו לבלוע את גאוותם ולהגיע אל מלך אנגליה.

אדוארד הדהים את חברי המועצה כשהכריז שלא יבחר בין שני הטוענים, אלא ייתן הזדמנות לכל טוען נוסף לשטוח את טענתו, ורק אז יבחר מביניהם, שהרי הוא מלך אנגליה ואדונה של סקוטלנד. האצילים הסקוטים היו המומים והקימו קול מחאה חריפה. אדוארד מצידו שלף ערימה של מסמכים שהוכיחו שסקוטלנד כפופה לכתר האנגלי, ונתן למועצה הסקוטית שתי ברירות: קבלו את החלטתי, או שניפגש בשדה הקרב. במקרה או שלא, הצי האנגלי עגן לחופי דרום סקוטלנד, וכוח של 650 קשתים אנגלים התקדם לכיוון הטירה.

אחד האצילים הסקוטים, שהיה גם הבישוף של גלאזגו, הטיח באדוארד טיעוני נגד: ראשית, המועצה היא ממלאת מקום למלך שיבוא, ואין לה סמכות להכיר בעליונות האנגלית; שנית, אין זה מתפקידה של המועצה להפריך את טענותיו של מלך אנגליה, אלא תפקידו להוכיח אותן מעל לכל ספק; ושלישית, האם יאה לצלבן הידוע לאיים על ממלכה נוצרית שכנה באלימות גלויה בצורה כה בוטה?

תגובתו של אדוארד היתה זעם ועלבונות, והוא הודיע שבין יתר הקריטריונים לבחירת המלך הוא ידרוש גם הצהרת נאמנות לכתר האנגלי. למעשה דה-ברוס כבר כתב לו מראש שיסכים להיות כפוף ללונדון, וכעת קפץ והודיע בפומבי שהוא מקבל ברצון את תנאיו של אדוארד. לבאליול לא נותרה ברירה וגם הוא הסכים לכך בחירוק שיניים, וכל הטוענים האחרים שצצו עשו כמוהו.

למועצה לא נותרה הרבה ברירה, ולאחר דיונים פנימיים הם קיבלו עליהם את תנאיו של אדוארד, עם תנאים משלהם: ראשית, אדוארד יישבע לכבד את החוק הסקוטי הקיים; שנית, שלטונו של אדוארד על סקוטלנד יפוג ביום שיוכתר המלך החדש; ולבסוף, טקסי הצהרת הנאמנות לכתר האנגלי ייערכו על אדמת סקוטלנד.

כעת היו 13 טוענים לכתר, ביניהם כאלה שהקשר בינם לכתר היה קלוש מאוד, ולכולם היה ברור שרק לשני הטוענים המקוריים יש סיכוי של ממש. בזמן שהמועצה דנה בכל אחת מהטענות לכתר ובעתיד המלוכה הסקוטית, אדוארד וחצרו סיירו בנעימים ברחבי סקוטלנד, ובכל מקום בו עצרו נשבעו להם המקומיים אמונים.

תהליך הבחירה היה ארוך ומדוקדק, ומלא פוליטיקה קטנה. לבסוף היה ברור לכל שבאליול הוא המועמד המועדף על המועצה ועל אדוארד, וב-17 בנובמבר 1292 הוכרזה הבחירה בו קבל עם ועולם. אדוארד עמד במילתו והורה להעביר את כל הטירות המלכותיות לשליטתו של המלך החדש.

ב-30 בנובמבר, יום אנדרו הקדוש, התיישב באליול על "אבן הגורל" במנזר סקוּן Stone of Scone, ושם הוכתר למלך הסקוטים. כבר בסוף דצמבר אדוארד זימן את המלך החדש אליו לניוקאסל, על מנת שיחלוק כבוד רשמי לכתר האנגלי בשם סקוטלנד כולה, ובאליול מילא את הבטחת הבחירות שלו וציית.

אדוארד אמנם הבטיח שלא להתערב בענייני הפנים של סקוטלנד מרגע שיוכתר מלך חדש, אבל לא הבטיח לקיים. ימים ספורים אחרי שקיבל את שבועת הנאמנות של באליול, ב-30 בדצמבר, העיירה הסקוטית בֶּריק דילגה על המלך הטרי וערערה על החלטה משפטית מסוימת ישירות לאדוארד. מלך אנגליה מצדו לא חשב פעמיים כשהפר את הבטחתו וקיבל את הערעור. הוא אף טרח והודיע לסקוטים שכל הבטחה שנתן בעבר היתה נכונה לשעתה ותו לא.

הסקוטים החלו להבין שהם נמצאים בלוע הארי, ותיאבונו של אדוארד רק יילך ויגדל ככל שינסו לרצות אותו. העימות הגלוי מול אנגליה היה רק עניין של זמן.

שרידי טירת נורהאם, על גבול אנגליה וסקוטלנד

חלק נ: הקונפליקט בוויילס

לואלין ה-2 זכה ב-1267 להכרה של הכתר האנגלי בזכותו על ויילס. הוא כונה "נסיך ויילס", וההסכם עם הנרי ה-3 קבע שהוא יאסוף את המיסים מרחבי ויילס ויעביר סכום קבוע לאוצר האנגלי. היה זה הישג דיפלומטי מהמעלה הראשונה, אבל יישום ההסכם התגלה כבעייתי.

חלקה הדרומי של ויילס היה חלקית בידי ברוני אזור החיץ, בצפון ובמערב שכנה נסיכות גווינד Gwynedd ובמזרח היתה נסיכות פואיס Powys, ולואלין התקשה מאוד לאחד את הוולשים תחתיו. בנוסף, ויילס לא בורכה באדמות חקלאיות רבות וטובות, ולכן הכנסותיו של לואלין היו מאוד נמוכות, והוא בקושי רב הצליח לקושש את הסכום שהתחייב עליו לאנגלים.

ב-1270 בלמו הוולשים בקושי רב את שאיפותיו הטריטוריאליות של גילברט דה-קלר, רוזן גלוסטר שבאזור החיץ, אבל תוך 3 שנים חזר דה-קלר לנגוס בשטחי דרום ויילס, והפעם היו הוולשים חסרי אמצעים וחסרי אונים.

לואלין הצליח להשיג את נאמנותם של יתר הנסיכים בויילס, מי ע"י איומים, מי ע"י לקיחת בני ערובה, ומי ע"י הטלת קנסות והחרמת רכוש. ב-1274 הוא גילה ומנע התנקשות בחייו שתוכננה ע"י אחיו דאפיד ונסיך פואיס. המזימה נועדה לקדם את עצמאותה של נסיכות פואיס, ולאחר גירוש הקושרים מוויילס לואלין ניצל את ההזדמנות והשתלט על הנסיכות.

הנסיך אדוארד ביקר בוויילס ב-1267 ושוב ב-1269, ובינו ללואלין שררה ידידות. הדבר ניכר בלשון המכתבים שנשלחו בין לואלין והנרי. אדוארד שהה מחוץ לאנגליה במסגרת מסע הצלב כשהנרי נפטר, ובעלי השררה ששלטו בשמו של אדוארד עד בואו היו פחות ידידותיים.

כך למשל קיבל לואלין מכתב בשמו של אדוארד, שמורה לו להפסיק את בנייתה של טירה במיקום שהיה פחות נוח לאחד מברוני אזור החיץ. במכתב התגובה, כתב לואלין לאדוארד "קיבלנו את המכתב בשם הוד מלכותך, אבל אנו בטוחים שנשלח ללא הסכמתך. אם היית נוכח בממלכה, הוראה זו ודאי לא היתה ניתנת". בהזדמנות אחרת ציווה העוצר על לואלין להגיע ללונדון ולחלוק כבוד ליורש העצר אדוארד, שעדיין היה בצרפת. לואלין סירב, וכשאדוארד שמע על כך הוא קיבל זאת ברוח טובה והורה לעוצר ולברוני אזור החיץ לעזוב את לואלין במנוחה.

לואלין הגיע לשיא כוחו ב-1274. הוא המתין לשובו של אדוארד לאנגליה על מנת ללבן את הסוגיות הבוערות, ובינתיים הפסיק את התשלומים לאנגליה. אדוארד העלים עין לעת עתה ולא תכנן לפלוש לוויילס, בעיקר מפני שאוצר הממלכה היה ריק והוא לא יכול היה להרשות לעצמו לתת לאזור החיץ לתסוס.  

אבל לואלין מתח את החבל קצת יותר מדי. בגלל המתיחות עם ברוני אזור החיץ, הוא האמין שעימות עם האנגלים יגיע במוקדם או במאוחר. כשהוזמן לטקס ההכתרה של אדוארד, הוא סירב בתואנה שהוא חושש לחייו בלונדון. למרות העלבון, אדוארד הגיע בקיץ 1275 לצ'סטר כדי להקל על לואלין להגיע עד אליו ולחלוק לו את הכבוד המגיע למלך, ולואלין פשוט לא הגיע.

ייתכן בהחלט ששיחה פנים מול פנים בין לואלין ואדוארד היתה מביאה לפתרון של המצב בדרכי שלום, אבל במצב הקיים היו השניים על מסלול התנגשות. ועדיין אדוארד דחה את הבלתי-נמנע, והורה לברוני אזור החיץ שלא לשפוך עוד שמן על המדורה לעת עתה.

לואלין ראה בכך סימן לחולשה של המלך הטרי ודחק במזלו. הוא החליט לשאת לאישה דווקא את אלינור דה-מונפורט, בתו של הנמסיס של משפחת המלוכה. היה זה הקש ששבר את גב הגמל, ואדוארד רתח מזעם. האנגלים תפסו את הספינה עליה הגיעה אלינור לאי הבריטי וכלאו אותה בטירת וינדזור. אדוארד שחרר את הרסן של ברוני אזור החיץ ועודד אותם להוסיף עוד ועוד קיסמים למדורה. הוא שלח זימון תקיף ללואלין להגיע לווסטמינסטר באפריל 1276 ולחלוק למלך כבוד רשמי. לואלין מצידו כתב בחזרה שהוא מסרב, ודורש את שחרורה של ארוסתו.

לואלין העריך שמצבו טוב. הצבא שלו, מאות אבירים רכובים ואלפי רגלים, היה הגדול והחזק ביותר שעמד אי פעם לצד נסיך וולשי, והוא היה סמוך ובטוח שיוכל להדוף פלישה אנגלית כפי שעשה בעבר. אבל אדוארד הוא לא הנרי.

בינואר 1277 החלה המתקפה האנגלית בשלושה ראשי חץ, במרכז בדרום ובצפון ויילס. אצילים וולשים ובראשם דאפיד הממורמר, שסבלו משלטונו המדכא של לואלין, הצטרפו בחדווה לכוחות האנגלים, ואיתם עברו צד מאות ואלפי רגלים. בחודשים הבאים האנגלים הנחיתו על לואלין מכות בזו אחר זו, ובקיץ הצטרף אדוארד לצבאו לשלב הסופי. לואלין ושארית צבאו התחבאו בהרים תחת מצור, ובסתיו נותרו להם שתי ברירות: לרעוב או להיכנע. בחודש נובמבר נכנע לואלין.

על פי תנאי הכניעה, לואלין נותר נסיך גווינד, וכל יתר אצילי ויילס היו כעת וסאלים של מלך אנגליה. לואלין חויב בפיצויים אדירים, וכל השטחים שכבש באנגליה הושבו לבעליהם. לואלין התחנן לרחמי הכתר, ובסופו של דבר אדוארד מחל על הפיצויים. מצד שני הוא גרר את לואלין ללונדון, וביום חג המולד לואלין נשבע אמונים לאדוארד קבל עם ועולם.

המגף האנגלי הכביד על צווארם של הוולשים, ורבים מהם החלו לתהות האם היה כדאי לצדד באנגלים מול לואלין. הוולשים הודרו מחלקים נרחבים בויילס, שעברו לידיים אנגליות. גם אצילים שתמכו באדוארד מצאו את עצמם מנושלים מאדמותיהם ורכושם. החוק הוולשי לא בוטל, אבל הוולשים נאלצו לחיות ע"פ החוק האנגלי.

תוך 5 שנים הוולשים היו מאוחדים בהתנגדותם לאנגלים כפי שלא היו מעולם תחת לואלין. דאפיד וחלק ממנהיגי ויילס החליטו שהגיעו מים עד נפש, והם רקמו תוכנית פעולה מאחורי גבו של לואלין. בליל ה-21 במרץ 1282 התוכנית יצאה לפועל. דאפיד הוביל כח לוחם תחת חסות החשכה לפשיטה מוצלחת על אחת הטירות האנגליות, שהסתיימה בשריפת הטירה ולקיחתו בשבי של אחד ממקורביו של אדוארד. בימים הבאים התחוללו פשיטות נוספות, במיוחד בדרום ויילס, בהן הלוחמים הוולשים שרפו ובזזו מכל הבא ליד.

לואלין עמד בפני החלטה קשה, האם יצטרף למרד פטריוטי בעל סיכויי הצלחה נמוכים, או שיוריד את ראשו ויישאר נאמן לכתר האנגלי? הוא דש בעניין כ-3 חודשים עד שאשתו אלינור כרעה ללדת באמצע חודש יוני. לצערו אלינור מתה בלידה, ובמקום הבן היורש שקיווה לו נולדה תינוקת. על אף גילו המתקדם, 59, הוא חש שאין לו מה להפסיד והצטרף למרד.

אדוארד ראה במרד מעשה בגידה מהמעלה הראשונה, ותגובתו היתה החלטית. הוא שב ותקף את ויילס משלושה כיוונים שונים, אבל הפעם התוצאה לא היתה חדה וחלקה. האנגלים נתקלו באויב מאוחד וזועם, וספגו מפלות. לוחמיו של גילברט דה-קלר נתפסו במארב קטלני בדרום ויילס, ו-ויליאם דה-ואלנס הצעיר (בנו של דה-ואלנס שהוזכר בעבר, מראשי משפחת לוסיניאן) נהרג בקרב. דה-ואלנס האב נהדף לאחור בעצמו כשניסה לכבוש עיר נמל במרכז ויילס.

אבל אלו היו עיכובים זמניים. בצפון ויילס צבאו של אדוארד, שמנה כ-800 פרשים ו-9000 רגלים, נהנה מיתרון לוגיסטי משמעותי והוא תקף את הוולשים ללא רחם. טירה אחר טירה ועיירה אחר עיירה נפלו לידי אדוארד.

בנקודה זו נכנס לתמונה הארכיבישוף מקנטרברי, שניסה לפשר בין הצדדים. המשימה היתה קשה, מפני שאדוארד החליט שכיבוש ויילס הוא מטרתו הסופית, והסכים בקושי להציע ללואלין רוזנות אנגלית בתמורה לכניעתו. לואלין ודאפיד דחו את ההצעה על הסף, והשיבו שהוולשים אינם מעוניינים לחלוק כבוד למי שרומס אותם ואת דרך חייהם ברגל גסה.

הוולשים זכו לעוד נצחון נאה אחרון בקרבת האי אנגלסי בצפון-מערב ויילס, אבל לא לעולם חוסן. בסוף נובמבר לואלין הימר על מתקפה משמעותית נוספת, והפסיד בהימור. צבאו התקדם למרכז ויילס, וכשהגיע לכפר קילמרי ב-11 בדצמבר הוא פגש כח צבאי אנגלי עדיף. בקרב שהתחולל לואלין נהרג (או שנתפס חי ואז הוצא להורג), וראשו הובא אל אדוארד, ששמח לשלוח אותו לתצוגה על חומות מצודת לונדון.

למרות הנוהג של הפסקת הלחימה בחודשי החורף, אדוארד הורה שלא להפסיק. דאפיד, שקיבל את מבוקשו והיה כעת נסיך ויילס, ספג מהלומות בזו אחר זו ללא אפשרות לשקם את כוחותיו, והאנגלים החלו לסגור על אחרוני המורדים. דאפיד ברח ממסתור למסתור, אבל בסופו של דבר הוא נתפס ע"י וולשים אחרים והוסגר לידי אדוארד ב-21 ביוני 1283. הוא נשפט בחודש ספטמבר על בגידה, וב-2 באוקטובר הוצא להורג בצורה ברוטלית במיוחד. ראשו נתלה ליד ראשו של אחיו לואלין, וחלקי גופתו נשלחו לאזורים שונים באנגליה למען יראו וייראו.

באביב 1284 ויילס סופחה רשמית לאנגליה, והחוק האנגלי הוחל על כלל הוולשים. רק שני מחוזות וולשים נותרו בידי אצילים מקומיים, וגם הם היו כפופים ישירות לכתר האנגלי. אדוארד בילה את מרבית 1283-4 בסיורים בוויילס, שם פיקח באופן אישי על בנייתן של 17 טירות חדשות במיקומים אסטרטגיים, כשלכל טירה צמודה התנחלות אנגלית. כדי לזרות מלח על פצעיהם של הוולשים, מלך אנגליה העניק לבנו התינוק אדוארד את התואר "נסיך ויילס", והמסורת של הענקת התואר ליורש העצר ממשיכה עד ימינו.

אדוארד העביר את השנים 1285-9 בנעימים בגסקוניה, ובזמן שהותו של המלך ביבשת, אנגליה נוהלה בהצלחה ע"י ממשלת אצולה. הוא לחץ על מלך צרפת הטרי פיליפ ה-4 ("פיליפ היפה") לבצע חילופי שטחים כפי שנקבע בחוזה פריז מ-1259, וקיבל לידיו את אזור סנטונז' Santonge שמצפון לשפך נהר ז'ירונד Gironde.

פיליפ נעתר ללחציו של אדוארד בין היתר מפני ששימש כמתווך בין מלך צרפת הצעיר לבין פטר מלך אראגון. הסכסוך בין השניים נבע ממאבק על השליטה בסיציליה, והיה למקל בגלגלי ההכנות למסע הצלב הבא, שתוכנן באותו זמן. אדוארד נתפס כמבוגר האחראי במערב אירופה, ותדמיתו עזרה לו לכונן שלום בין הניצים, לאחר מאמצים דיפלומטיים ניכרים וארוכים.

האציל הוולשי ריס אפ מרדת' Rhys ap Maredudd, בן למשפחת האצולה דהוברט ששלטה במחוז באותו שם בדרום ויילס, היה אחד הראשונים שנטש את לואלין ועבר לצידו של אדוארד ב-1277, ועל כך זכה באדמות רבות, אבל לא בטירת דינפור Dinefwr, שהיתה בעבר מרכז הכח של משפחתו. יחסם של האנגלים אליו היה מזלזל, וכדי להוסיף חטא על פשע אדוארד דרש ממנו לוותר רשמית על כל טענה לזכותו על דינפור.

ב-1287 נמאס לאדון ריס מיחסם של האנגלים אליו ואל אנשיו, והוא גייס לוחמים ושחרר את דרום ויילס מידי הכובשים. וולשים רבים הצטרפו אליו למרד החדש, אבל הממשלה גייסה 24000 לוחמים והחלה להנחית על ריס ואנשיו מכות בזו אחר זו. האנגלים דחקו את הלוחמים הוולשים מן הפח אל הפחת, ולבסוף ריס נתפס במקום מסתור בו שהה. הוא נשפט ב-1291 ב-יורק על בגידה והוצא להורג. בנו נכלא בבריסטול, וידוע לנו שעדייו היה כלוא שם ב-1340. בזאת באה לקיצה גם שושלת אצילית זו, אבל לא נאמרה המילה האחרונה באשר לחלום העצמאות הוולשית, שעדיין חי בליבם של תושבי ויילס עד היום.

מפת ויילס האוטונומית ב-1277

חלק מט: אדוארד ה-1 משקם את אנגליה

לואי ה-9, שהיה המממן העיקרי והרוח החיה מאחורי מסע הצלב השמיני, מת ממחלה באוגוסט 1270 תוך כדי המסע, ובנו פיליפ ה-3 ירש אותו. לכן כשאדוארד (שהיה כזכור גם דוכס גסקוניה) עשה את דרכו הביתה לאנגליה מארץ הקודש ביולי 1273, הוא עבר אצל מלך צרפת החדש, שם נשבע אמונים לאדונו הפאודלי ע"פ חוזה פריז. משם המשיך לגסקוניה על מנת לדכא מספר מרידות, נשאר שם בחודשי החורף, וחזר לאנגליה רק ב-2 אוגוסט 1274.

אדוארד הוכתר למלך ב-19 באוגוסט בכנסיית וסטמינסטר ע"י הארכיבישוף מקנטרברי, לצד אמו המלכה אלינור. הוא הסיר את הכתר מיד לאחר ההכתרה, ואמר שאין בכוונתו לשים אותו שוב על ראשו עד שישיג בחזרה את כל אדמות הכתר שאביו העניק לאצילים. יש לציין שבקהל ששמע אותו היו אותם אצילים, והם ודאי לא ששו לשמוע זאת.

ההיסטוריה זוכרת את המלך הטרי בתור "אדוארד ה-1", למרות שלפניו היה אדוארד בנו של אלפרד הגדול (חלק ט) וכמובן אדוארד המודה שעל שמו נקרא (חלק יח). מאות השנים של שבע הממלכות ומלחמות הוויקינגים, שהסתיימו בקרב הייסטינגס ועליית הנורמנים לשלטון, נחשבות לתקופת ביניים בין השלטון הרומי בעת העתיקה לבין ממלכת אנגליה העומדת בפני עצמה. למלכים החל בוויליאם הכובש לא היה קשר דם ישיר לשושלות הישנות, ולכן הספירה מתחילה ב-1066.

הממלכה שירש אדוארד מאביו היתה במצב רע, אך שפיר. ההזנחה של הנרי הביאה לכך שהשריפים המקומיים לא זכו להרבה שיתוף פעולה בגביית המיסים, והחוק נרמס ברגל גסה בכל רחבי הממלכה. הכנסותיו של אדוארד בשנותיו הראשונות כמלך היו כ-25000 פאונד בשנה, כשליש מהכנסותיו של הנרי ה-1 כמעט 150 שנה לפני כן, בהתחשב באינפלציה. חלוקת האדמות של הנרי ה-3, על מנת לשמר את נאמנותם של אצילים ומקורבים, שמה את אדוארד בבעיה פיסקלית.

אדוארד היה פוליטיקאי טוב בהרבה מאביו. הוא הבין כבר בתחילת דרכו שעליו לעבוד יחד עם הפרלמנט, והוא הִרבּה להשתמש בהליכים בירוקרטיים כדי לפורר את לכידות האצילים. הוא חוקק חוקים שהיטיבו עם האיכרים והסוחרים, וקירב אליו את השכבות הנמוכות. מהצד השני, עול המיסים שמימנו את המלחמות נפל בעיקר על אותן שכבות והעיק עליהן.

בשנותיו הראשונות על כס המלכות, אדוארד פעל לשקם את מעמדם ועצמאותם של שליחי הכתר, והדבר עמד באופן טבעי בסתירה לעצמאותם של אצילים רבים. לאחר תקופה ארוכה של מרידות ויחס לא אחיד מצד חצר המלכות, האוכלוסיה כבר התרגלה לאלימות הגואה, והחשדנות כלפי פעולות השלטון היתה אוטומטית. לאיכר הפשוט זה כנראה לא שינה מי עושק אותו, ובמקומות מסוימים השינויים היו  לרעה. אחד האיכרים התלונן (והציטוט שרד עד ימינו) שפקידי המלך צריכים להיתלות, כי הם מעולם לא עשו טוב כשיכלו לעשות רע.

אדוארד היה מלך אסרטיבי ומעורר יראה הרבה יותר מהנרי, ומהרגע הראשון הבינו האצילים שלא יוכלו לשטות בו ולזלזל בו כפי שהרשו לעצמם עם אביו. לאחר הניצחון באיבשם ושנותיו במסע הצלב, הוא נתפש והתנהג כמלך-לוחם, עם כל המשתמע מכך. הוא היה נוצרי טוב, אבל לא התקרב לאדיקותו של הנרי, ולא הפנה כל כך הרבה משאבים להאכלת הרעבים או בניית כנסיות.

בכירי האצילים היו פחות או יותר בני גילו של אדוארד, והפער הקטן (יחסית לפער בינם לבין הנרי הקשיש) סייע בקירובם לחצר המלכות. בניגוד לאביו, אדוארד הצליח ליצור תחושת סולידריות ושותפות גורל בתוך קבוצה זו. בשנותיו על כס המלכות הוא הצליח למנוע יצירת מחנות בקרב האצולה, וכך הבטיח את יציבות שלטונו. מתוך שאיפתו להחזיר את אדמות הכתר לשליטתו, אדוארד היה מלך קפדן ולעיתים אכזרי, אבל הוא לא עשה איפה ואיפה, וכלל הברונים זכו לאותו יחס.

נכס חשוב שעמד לצידו של אדוארד היה רוברט ברנל Burnell, אדמיניסטרטור מחונן שעלה בסולם הדרגות בחצרו של הנסיך אדוארד, והיה עוצר המלכות לאחר מות הנרי ובטרם חזר יורש העצר הביתה. לאחר הכתרתו, אדוארד מינה את ברנל למשרת הצ'נסלור, בנוסף להיותו של ברנל הבישוף של באת'.

ברנל כנראה הכיר היטב את רזי פוליטיקת המרפקים, והיה לאחד האנשים החזקים והחשובים באנגליה עד מותו ב-1292. לשם ההמחשה, אחד הפרלמנטים התכנס בחצר האחורית של אחוזתו של ברנל במחוז שְרוֹפּשייר. אדוארד שאף למנות אותו לארכיבישוף מקנטרברי, אבל ברנל לא היה טלית שכולה תכלת. למרות משרתו הכנסייתית הרמה הוא החזיק מאהבת, שילדה לו מספר בנות ואותן השיא למשפחות עשירות. הדבר לא נעלם מעיני האפיפיור, שסירב לקידום. 

זמן קצר לאחר ההכתרה, אדוארד הורה לברנל להחליף את כל השריפים המקומיים, ובכך סימן לאוכלוסיה ולאצילים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. בשנים 1274-5 אדוארד הכריז על חקירה של מצב הממלכה ואיסוף תלונות על ניצול לרעה של כוחם של נציגי הכתר בעבר. זוגות של חוקרים עברו לאורכה ולרוחבה של אנגליה וכינסו בכל מקום מעין נציגות מקומית שהעידה בפניהם וענתה על שאלותיהם.

החוקרים נשלחו לברר בין היתר, ואולי בעיקר, האם פשוטי העם מבינים את מעמדו וזכויותיו של המלך, מכירים את אדמות הכתר באזור, ומודעים לשירות המצופה מהם. הבחירה בדרך זו (בניגוד לצו מלכותי כזה או אחר) זיכתה את המלך בהערכת ההמונים, והוא נתפס כמי שמעוניין באמת ובתמים לתקן את המצב.

ברנל אסף את כל המידע שהתקבל, והגיש לפרלמנט שהתכנס בווסטמינסטר בפסחא 1275 קובץ של 50 חוקים, שמטרתם לשקם את שלטון החוק ולהשיב את הסדר על כנו. חוקי וסטמינסטר Statute of Westminster מפרטים את חובות הנתין לפרטי פרטים, וגם את העונשים הכבדים הצפויים למפירי החוק. חלק מסעיפי החוק נמצאים עדיין בספר החוקים האנגלי, לדוגמה סעיף 5 שקובע שבחירות חייבות להיות חופשיות וללא הפרעות.

לפרלמנט הגיע מספר שיא של כ-800 נציגים מקומיים, אבירים, רוזנים, ברונים, בישופים ומנהלי מנזרים. הצעת החוק הוקראה בקול בפני כלל הנוכחים ונידונה בפומבי, ואדוארד הגדיל ועשה כשהזמין את הקרואים להעלות כל בעיה מקומית בפורום הרחב. לכל בעיה ניתנה החלטה מלכותית בו במקום, או שהכתר מינה שופט מיוחד לרדת לפרטי הפרטים ולהכריע בשם המלך.

לאחר שנים רבות בהן הכוח הפוליטי נדד בין מספר מוקדים, אדוארד הצליח להביא את הממלכה ואת האצולה להכיר בכך שכלל הכוח נובע ממוסד המלוכה, בו בזמן שהקפיד להיוועץ בפרלמנט ולקבל את אישורו לכל שינוי משמעותי. הוא ניצל את ההצלחה על מנת להשיג את מטרותיו הכלכליות, ספציפית הטלת מכסים והיטלים חדשים בצורה חוקית, למשל שליש פאונד על כל שק של צמר שיוצא מאנגליה, מה שעזר למלא חלקית את אוצר הממלכה.

כלי נוסף שבו אדוארד השתמש היה התנכלות לקהילה היהודית. בפרלמנט של סתיו 1275 תוקן "חוק היהדות" (חלק מ). החוק אמנם פרש את חסותו והגנתו של הכתר על הקהילה היהודית, אבל חייב את היהודים לשאת טלאי צהוב כדי שהנוצרים לא יטעו בהם חלילה, אסר על היהודים להתגורר ליד נוצרים, אסר עליהם להלוות בריבית, ומצד שני נתן להם רשות לעסוק במסחר, ייצור, ואפילו בעלות מוגבלת על אדמות. החוק פגע במקור ההכנסה העיקרי של היהודים, והקל על המלך להשתלט על נכסיהם. האנטישמיות היתה באופנה, ומהלכיו של אדוארד קנו לו הון פוליטי, הון שבעזרתו שכנע את הפרלמנט להטיל מיסים חדשים על כלל האוכלוסיה.

ב-1278 הרג אדוארד שתי ציפורים במכה אחת בעזרת רפורמה במטבעות. חוסר האחידות במטבעות ב-30 השנים האחרונות, שנבע מכך שרבים "גילחו" את מתכת הכסף מכל מטבע שעבר דרכם, שחק את ערכם ופגע בכלכלה בכלל ובאוצר הממלכה בפרט. המלך שלח שני פקידים שחיפשו לקנות כסף מותך, ואז עצרו את מי שהציע אותו למכירה, באשמת פגיעה במלך. באופן חשוד נעצרו כ-300 יהודים ורק 29 נוצרים. החשודים נאשמו, הוצאו להורג, והכתר השתלט על כל נכסיהם.

בנקודה זו החל לפעול המנגנון הבירוקרטי של אדוארד בשיטתיות. פקידי המלך הגיעו אל כל אציל ואציל ודרשו דין וחשבון של כל נכסיו, תהליך דקדקני ש"ספר יום הדין" של ויליאם הכובש (חלק כב) נראה לידו כמו ספירת מלאי של חנות מכולת. חקירות אלו, שזכו לכינוי "קוו ואראנטו" Quo warranto (מלטינית, "מתוקף איזה היתר?", השאלה שנשאלו האצילים), הפכו בשנים הבאות לאמצעי חשוב להשבת אדמות הכתר שחילק הנרי ה-3.

כזכור, אדוארד תיעב את לונדון ותושביה, אבל הכיר בחשיבותה של העיר הגדולה והשקיע כ-21000 פאונד בהרחבת מצודת לונדון למתחם שאנחנו מכירים כיום. הוצאה זו היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ומחוץ לה נעשו מאמצים משמעותיים לצמצום הוצאות החצר המלכותית.

הכתר לא בחל בצעדים יצירתיים לטובת מציאת מקורות הכנסה חדשים. למשל, ב-1293 אדוארד החתים את איזבלה דה-פורטס, רוזנת דֶבון והאישה העשירה ביותר באנגליה, למכור לו את כל אדמותיה במחיר מציאה. היא חתמה על המסמך על ערש דווי ולאחר שכל ששת ילדיה מתו לפניה, ולמעשה ממילא לא היה לה יורש מלבד קרוב רחוק. דבר דומה קרה עם רוזן נורפולק, שכל אדמותיו עברו לידי הכתר לאחר מותו ב-1302.

בסוף המאה ה-13 חזרה אגדת המלך ארתור ואבירי השולחן העגול להסעיר את הדמיון האנגלי הלאומי, והשגעון לא פסח על אדוארד ומלכתו. השניים אף הגיעו במיוחד לגלסטונברי, שם לכאורה נקברו ארתור וגווינביר, וחזו בשרידיהם (ייתכן בהחלט שנזירי גלסטונברי מצאו שני שלדים אנונימיים ובנו לעצמם תעשיית תיירות מוצלחת, אבל לא זו הנקודה). ב-1290 אדוארד ניצל את הטורניר שארגן בווינצ'סטר על מנת לשחזר את השולחן העגול עצמו, והשולחן מוצג כיום בהיכל הגדול של וינצ'סטר.

לפי עדויות רבות, אדוארד אהב את אשתו, אלינור מקסטיליה, והיא תמכה בו ללא סייג, אם כי לא התערבה בעניינים פוליטיים. היא לא הביאה איתה פמליה של זרים כמו חמותה (דבר שלכל הפחות לא פגע בתדמיתה בקרב האוכלוסיה), ולכן נאלצה לבנות לעצמה בסיס כח בלא עזרה. אדוארד קפוץ היד לא הרעיף עליה אדמות ורכוש, אבל היא ידעה היטב כיצד להתנהל. למשל, אחד מתחביביה היה למצוא אבירים בעלי אדמה שחייבים כסף ליהודים, למהר לקנות את החוב ואז לדרוש את התשלום מהאביר. רובם לא יכלו לעמוד בהחזר, ומצאו את עצמם מגורשים מאדמתם.

המלכה לא היתה מאוד אהודה, אבל לא ניתן היה להתעלם ממנה ומאדוארד, והיא סיפקה לו תמיכה מוחלטת בשנותיו הראשונות בשלטון. מותה של המלכה ב-1290 ודאי היכה באדוארד בעוצמה. היא הספיקה ללדת 14 ילדים, מתוכם חמש בנות ששרדו עד גיל בגרות ובן אחד ששרד וירש את כסאו של אביו ב-1307 והפך לאדוארד ה-2.

פורטרט של (כנראה) אדוארד ה-1 מסוף המאה ה-13

חלק מח: סופו של המרד ומותו של הנרי ה-3

תוצאותיו של קרב איבשם סתמו את הגולל על שאיפותיהם של תומכי תקנות אוקספורד, והפעם הבאה בה יבקשו האצילים להגביל את כוחו של המלך תהיה רק במאה ה-17. בין לבין יהיו מזימות להסיר מעל אנגליה את מוסד המלוכה או להתנקש במלך כזה או אחר, מזימות שייכשלו בזו אחר זו.

אך עם זאת המטוטלת לא נעה אחורה בצורה קיצונית. גם המלכים הריכוזיים ביותר שעומדים לשבת על כס המלכות מעתה והלאה יעדיפו לשלוט בעזרת הפרלמנט ולא לעומתו, והמוסד יעבור שינויים ויצבור כוח עם השנים.

סיימון דה-מונפורט קנה לעצמו מעמד של מנהיג ההמונים, שהיה נאמן עד הסוף המר לרפורמות. מקום קבורתו של דה-מונפורט (לפחות של רוב חלקי גופתו) במנזר איבשם הפך למוקד עליה לרגל של תומכיו. לקח קצת זמן, אבל השמועה הגיעה לאזניו של הנרי, והוא ציווה להוציא את הגופה מהמנזר ולקבור אותה תחת עץ אי שם.

אגב, כשלונו של סיימון לא היה רק בשדה הקרב. הוא נכשל גם במטרת-העל שלו, הקמת שושלת אצולה וביסוס מעמד משפחתו לדורות. אשתו אלינור, אחות המלך, ברחה מאנגליה עם אוצר של 11000 מארק, כנראה רק מה שיכלה לקחת איתה. היא מעולם לא חזרה לאנגליה, ומתה במנזר דומיניקני ב-1275. באשר לילדיהם, מלבד הנרי הצעיר שנפל בקרב, היו גם ריצ'ארד, אמורי ואלינור הצעירה שנעלמו או גלו מאנגליה. סיימון הבן וגאי יזכו למוות אלים יותר תוך שנים ספורות.

כאשר דוכאו מרידות לפני עידן דה-מונפורט, המורדים בדרך כלל קיבלו את האפשרות לקנות בחזרה את אדמותיהם ותוארם תמורת קנס שהיה גבוה אבל לא מוגזם. ברגע ששילמו, הם חזרו למקומם הטבעי, לפחות עד המרד הבא. במקרים מסוימים הם נאסרו, חלקם עד סוף ימיהם, אבל הוצאות להורג, כמו למשל של ארתור ע"י ג'ון ב-1202 (חלק לד) היו נדירות מאוד. אך לא כך הסתיים מרד הברונים הרפורמיסטים, ולכך אחראי יצר הנקם של אדוארד.

מיד לאחר איבשם נפתח מירוץ, בו המנצחים מיהרו להשתלט על נכסי משפחת דה-מונפורט. רוב בני המשפחה הנותרים לא ראו טעם להילחם הלאה, וטירות רבות נכנעו ללא קרב. אבל לא בכל מקום קיבלו המלוכנים את השלל על מגש של כסף.

במקומות רבים השתכנעו המקומיים שיש להם זכויות, ולא קיבלו בעין יפה את האדון החדש. כך למשל הגיעו הכוחות המלוכנים ב-7 באוגוסט 1265, שלושה ימים אחרי קרב איבשם, למחוז לסטרשייר. אחד האצילים, פיטר דה-נוויל, הגיע לכפר מסוים במטרה להשתלט עליו. האיכרים לא אהבו את דרכי השלטון החדש, ובתום ימים ספורים הגיע זעמם לנקודת רתיחה והם ניסו לכלוא את נציגו המקומי של דה-נוויל. האציל נאלץ להגיע לכפר בשנית כדי להשתלט על העניינים, ונדהם למצוא את האיכרים נחושים ומאשימים אותו בחתרנות כנגד הממלכה ועוינות לאוכלוסיה.

רגע לפני שאביריו של האציל טבחו באיכרים, נשות הכפר הרגיעו את המצב עם התנצלות בפני דה-נוויל והבטחה לתשלום קנס. דה-נוויל נרגע לזמן קצר, אבל גילה לתדהמתו שהאיכרים תובעים אותו לדין. בסופו של דבר הם הפסידו בבית המשפט ונאלצו להסתגל למצב החדש, אבל זהו מקרה שמדגים עד כמה עמוק חלחלו רעיונות הרפורמה בשנות המרד.

בטירת קנילוורת' נותרו כמה מורדים שסירבו להיכנע. לו היה ניתן להם סולם לרדת מהעץ בצורת קנס, כנראה שהיו משתמשים בו, אבל הנרי ואדוארד לא חיפשו מוצא מכובד. מבחינת משפחת המלוכה, המורדים חצו קו אדום ואינם ראויים לסליחה או רחמים.

הנרי הכריז בחודש ספטמבר שהמורדים הנותרים ומשפחותיהם מנושלים מכל רכושם לעד. מבחינת המורדים זה הותיר להם רק ברירה אחת: להמשיך להילחם עד המוות. ריצ'ארד מקורנוול הבין שזו גלולת רעל לממלכה, ופרש מהעיסוק במורדים. לעומתו, אדוארד הוביל את ההסתערות על נכסי "המנושלים", כפי שנודעו מעתה והלאה. מאות אצילים ובני ביתם נפוצו לכל רוח חסרי-כל. הם התיישבו ביערות ובגבעות, ושם הניפו מחדש את נס המרד, כאנשים שאין להם מה להפסיד. סיימון הבן מצא מפלט באזור ביצות. מורדים נוספים החלו לעסוק בפירטיות מסביב לאי הבריטי, והמלוכנים התקשו להשתלט עליהם.

כשהגיעו כוחותיהם של המלך ובנו ללונדון, משלחת של 40 נציגים יצאה מן העיר תחת דגל לבן והתחננה לרחמי המלך. הדגל הלבן לא עזר להם, והם נשחטו עד האחרון. נכסים בלונדון נתפסו באקראי, ועל התושבים הושת קנס של 20000 מארק. באוקטובר הגיעה המלכה מצרפת כדי לתפוס את מקומה לצד בעלה כמנצחת, ולא הסתירה את קורת רוחה מסבלם של תושבי לונדון.

אדמונד, אחיו הצעיר של אדוארד, קיבל לידיו את כל אדמות דה-מונפורט, ועד פברואר 1266 סיימון וגאי הספיקו לברוח מאנגליה. אבל גחלת המרד עדיין רחשה, בעיקר משום שהבטחותיהם של המלוכנים לא נשמעו אמינות, במיוחד לאור מעשיהם בפועל. באפריל פרץ גל חדש של מרידות מקומיות, ושוב בחודש אוגוסט כאשר המנושלים תפסו את אזור אילי Isle of Ely במזרח הממלכה, אזור שידע כבר מספר מרידות משמעותיות בעבר.

הנרי החל להבין, בעזרתו של שליח האפיפיור ואצילים נוספים, שלא יצליח להכניע את המנושלים בכוח, ועליו לנסות ולפייס אותם. בחודש אוקטובר כונס הפרלמנט בקנילוורת', מול שערי הטירה הנצורה. הפרלמנט הוציא תחת ידיו את "הצהרת קנילוורת'" Dictum of Kenilworth. ההצהרה הציעה למנושלים מוצא, שהיה עדיין אכזרי, ולפיו ישלמו קנס גבוה תוך חמש שנים, ובתמורה יחזרו לחיק משפחת האצולה. לזוטרים שביניהם ניתן קנס של כפליים שווי נכסיהם, אבל על בכירי המורדים הוטל קנס של פי חמישה, והתנאי היה שעד שישלמו את הקנס לא יקבלו את הנכסים לידיהם, כלומר לא יוכלו לנצל את האדמות כדי להפיק רווחים. למעשה לא היה הבדל משמעותי בין תשלום הקנס המופרז ומצבם הנוכחי.

בעוד מספר מצומצם של מורדים לקחו את העסקה, הרוב המשיכו להילחם. בחג המולד 1266 נפלה טירת קנילוורת' לאחר מצור של שישה חודשים, והדבר היה מכה מוראלית קשה למורדים, אבל הצית כיסי מרד חדשים, הפעם בצפון הממלכה.

האצילים איפשרו למלך ולנסיך לנסות ולהכניע את המורדים בדרכם שלהם, ותמכו בהצהרת קנילוורת', אבל לכולם היה ברור שהגישה הנוכחית לא עובדת. בחודש מאי 1267 הגיע ללונדון גילברט דה-קלר בראש כוח צבאי ותפס את השליטה בעיר. הנרי ואדוארד מאוד לא אהבו את האפשרות שדה-קלר יצטרף למנושלים ויפיח חיים חדשים במרד, ולכן נשאו ונתנו איתו. התוצאה היתה שינוי בנוסח הצהרת קנילוורת', אשר איפשר למנושלים לקבל בחזרה את אדמותיהם עוד בטרם ישלמו את מלוא הקנס.

שינוי זה נתן לאחרוני המורדים את המוצא שהיו צריכים. עד חודש יולי המרד התפוגג ונעלם, ומלחמת הברונים השנייה הגיעה לסופה, לרווחת כולם. כעת יכלה אנגליה הפצועה להתחיל ללקק את פצעיה ולהשתקם.

אדוארד בן ה-28 לא היה מרוצה מהצורך להתרפס מול המנושלים והמורדים, והחליט שזהו עיתוי טוב לצאת למסע הצלב השמיני עם אחיו הצעיר אדמונד, בן דודו הנרי מאלמיין ועוד מספר אצילים. אביו הנרי ודאי היה שמח להצטרף אליו, אבל מפאת גילו ובריאותו הרופפת ויתר על הכבוד. במקום זאת הפנה את מרצו לקתדרלת וסטמינסטר, כדי לסיים סוף סוף את השיפוצים בה. העבודות התנהלו בעצלתיים מאז 1245, וכללו בניית מקדש חדש לגיבורו של הנרי, הקדוש אדוארד המודה.

בספטמבר 1267 הכיר הנרי בלואלין ה-2 כנסיך ויילס, התואר שסבו של לואלין השתוקק לו כל חייו. זו הפעם היחידה בהיסטוריה שמלך אנגלי הכיר בזכותו של מי שאינו אנגלי על ויילס. בחודש נובמבר התכנס הפרלמנט בעיירה מרלבורו בדרום-מערב הממלכה, וחוקק מחדש את תקנות וסטמינסטר. התקנות, כזכור, הגבילו את כוחם של ברונים ונציגים מלכותיים מקומיים, אבל לא את כוחו של השלטון המרכזי. מבין עשרים ותשעה "חוקי מרלבורו" Statute of Marlborough, ארבעה נותרו בתוקף עד ימינו, והם החוקים הוותיקים ביותר בספר החוקים האנגלי, נכון לשנת 2026.

השנים הבאות עברו כמעט ללא אירועים מיוחדים, כשאדוארד עסוק במסע הצלב, והנרי מנסה בכל מאודו לייצב את אנגליה. הוא אפילו ניסה להרגיע את רגשי השנאה כלפי היהודים אשר מחנהו של דה-מונפורט טיפח, אבל בהצלחה מוגבלת מאוד. הברונים ניצלו את שנות השקט על מנת לשקם את נכסיהם ולמלא מחדש את כיסיהם.

במרץ 1271 חלה המלך במחלה קשה, שהותירה אותו מוגבל מאוד. באחרית ימיו היה מוגבל עד כדי כך שלא יכול היה להשתתף בלוויה של ג'ון, בנו של אדוארד שנפטר ב-1271 בגיל 5. ב-16 בנובמבר 1272 הלך הנרי ה-3 לעולמו, והוא בן 65. שלטונו של הנרי ארך 56 שנים (עם הפוגות), והוא החזיק בתואר "המלך ששלט הכי הרבה זמן" עד תחילת המאה ה-19, כאשר ג'ורג' ה-3 שבר את השיא.

המלך המנוח נקבר בכנסיית וסטמינסטר בקברו הקודם של אדוארד המודה. אדוארד, שקיבל את הידיעה על מותו של אביו בסיציליה, כשהיה בדרכו חזרה מארץ הקודש, העביר את גופתו ב-1291 לקבר מפואר יותר. ליבו של הנרי נשלח לקבורה במנזר פונטברו בצרפת, מקום קבורתם של סבו הנרי ה-2, סבתו אלינור מאקיטניה, דודו ריצ'ארד לב-הארי, ואימו איזבלה מאנגולם.

שנות שלטונו של הנרי ה-3 היו רצופות באי-שקט וסכסוכים, אשר הביאו את אנגליה למלחמת אזרחים נוספת. הנרי, שחי עד גיל מאוחר תחת עוצרים ויועצים, ניסה ללא הצלחה להשיב את המחוזות הצרפתים שאביו איבד, וכמעט איבד את השלטון באנגליה בעקבות רצף של החלטות אומללות, מדיניות מיסוי קלוקלת והעדפת מקורבים. חולשתו היחסית של המלך הביאה לעלייה בכוחו של הפרלמנט, שלב חשוב במעבר העתידי של אנגליה משלטון אבסולוטי למנורכיה חוקתית.

דמותו של הנרי ה-3 מעל קברו בקתדרלת וסטמינסטר