חלק מח: סופו של המרד ומותו של הנרי ה-3

תוצאותיו של קרב איבשם סתמו את הגולל על שאיפותיהם של תומכי תקנות אוקספורד, והפעם הבאה בה יבקשו האצילים להגביל את כוחו של המלך תהיה רק במאה ה-17. בין לבין יהיו מזימות להסיר מעל אנגליה את מוסד המלוכה או להתנקש במלך כזה או אחר, מזימות שייכשלו בזו אחר זו.

אך עם זאת המטוטלת לא נעה אחורה בצורה קיצונית. גם המלכים הריכוזיים ביותר שעומדים לשבת על כס המלכות מעתה והלאה יעדיפו לשלוט בעזרת הפרלמנט ולא לעומתו, והמוסד יעבור שינויים ויצבור כוח עם השנים.

סיימון דה-מונפורט קנה לעצמו מעמד של מנהיג ההמונים, שהיה נאמן עד הסוף המר לרפורמות. מקום קבורתו של דה-מונפורט (לפחות של רוב חלקי גופתו) במנזר איבשם הפך למוקד עליה לרגל של תומכיו. לקח קצת זמן, אבל השמועה הגיעה לאזניו של הנרי, והוא ציווה להוציא את הגופה מהמנזר ולקבור אותה תחת עץ אי שם.

אגב, כשלונו של סיימון לא היה רק בשדה הקרב. הוא נכשל גם במטרת-העל שלו, הקמת שושלת אצולה וביסוס מעמד משפחתו לדורות. אשתו אלינור, אחות המלך, ברחה מאנגליה עם אוצר של 11000 מארק, כנראה רק מה שיכלה לקחת איתה. היא מעולם לא חזרה לאנגליה, ומתה במנזר דומיניקני ב-1275. באשר לילדיהם, מלבד הנרי הצעיר שנפל בקרב, היו גם ריצ'ארד, אמורי ואלינור הצעירה שנעלמו או גלו מאנגליה. סיימון הבן וגאי יזכו למוות אלים יותר תוך שנים ספורות.

כאשר דוכאו מרידות לפני עידן דה-מונפורט, המורדים בדרך כלל קיבלו את האפשרות לקנות בחזרה את אדמותיהם ותוארם תמורת קנס שהיה גבוה אבל לא מוגזם. ברגע ששילמו, הם חזרו למקומם הטבעי, לפחות עד המרד הבא. במקרים מסוימים הם נאסרו, חלקם עד סוף ימיהם, אבל הוצאות להורג, כמו למשל של ארתור ע"י ג'ון ב-1202 (חלק לד) היו נדירות מאוד. אך לא כך הסתיים מרד הברונים הרפורמיסטים, ולכך אחראי יצר הנקם של אדוארד.

מיד לאחר איבשם נפתח מירוץ, בו המנצחים מיהרו להשתלט על נכסי משפחת דה-מונפורט. רוב בני המשפחה הנותרים לא ראו טעם להילחם הלאה, וטירות רבות נכנעו ללא קרב. אבל לא בכל מקום קיבלו המלוכנים את השלל על מגש של כסף.

במקומות רבים השתכנעו המקומיים שיש להם זכויות, ולא קיבלו בעין יפה את האדון החדש. כך למשל הגיעו הכוחות המלוכנים ב-7 באוגוסט 1265, שלושה ימים אחרי קרב איבשם, למחוז לסטרשייר. אחד האצילים, פיטר דה-נוויל, הגיע לכפר מסוים במטרה להשתלט עליו. האיכרים לא אהבו את דרכי השלטון החדש, ובתום ימים ספורים הגיע זעמם לנקודת רתיחה והם ניסו לכלוא את נציגו המקומי של דה-נוויל. האציל נאלץ להגיע לכפר בשנית כדי להשתלט על העניינים, ונדהם למצוא את האיכרים נחושים ומאשימים אותו בחתרנות כנגד הממלכה ועוינות לאוכלוסיה.

רגע לפני שאביריו של האציל טבחו באיכרים, נשות הכפר הרגיעו את המצב עם התנצלות בפני דה-נוויל והבטחה לתשלום קנס. דה-נוויל נרגע לזמן קצר, אבל גילה לתדהמתו שהאיכרים תובעים אותו לדין. בסופו של דבר הם הפסידו בבית המשפט ונאלצו להסתגל למצב החדש, אבל זהו מקרה שמדגים עד כמה עמוק חלחלו רעיונות הרפורמה בשנות המרד.

בטירת קנילוורת' נותרו כמה מורדים שסירבו להיכנע. לו היה ניתן להם סולם לרדת מהעץ בצורת קנס, כנראה שהיו משתמשים בו, אבל הנרי ואדוארד לא חיפשו מוצא מכובד. מבחינת משפחת המלוכה, המורדים חצו קו אדום ואינם ראויים לסליחה או רחמים.

הנרי הכריז בחודש ספטמבר שהמורדים הנותרים ומשפחותיהם מנושלים מכל רכושם לעד. מבחינת המורדים זה הותיר להם רק ברירה אחת: להמשיך להילחם עד המוות. ריצ'ארד מקורנוול הבין שזו גלולת רעל לממלכה, ופרש מהעיסוק במורדים. לעומתו, אדוארד הוביל את ההסתערות על נכסי "המנושלים", כפי שנודעו מעתה והלאה. מאות אצילים ובני ביתם נפוצו לכל רוח חסרי-כל. הם התיישבו ביערות ובגבעות, ושם הניפו מחדש את נס המרד, כאנשים שאין להם מה להפסיד. סיימון הבן מצא מפלט באזור ביצות. מורדים נוספים החלו לעסוק בפירטיות מסביב לאי הבריטי, והמלוכנים התקשו להשתלט עליהם.

כשהגיעו כוחותיהם של המלך ובנו ללונדון, משלחת של 40 נציגים יצאה מן העיר תחת דגל לבן והתחננה לרחמי המלך. הדגל הלבן לא עזר להם, והם נשחטו עד האחרון. נכסים בלונדון נתפסו באקראי, ועל התושבים הושת קנס של 20000 מארק. באוקטובר הגיעה המלכה מצרפת כדי לתפוס את מקומה לצד בעלה כמנצחת, ולא הסתירה את קורת רוחה מסבלם של תושבי לונדון.

אדמונד, אחיו הצעיר של אדוארד, קיבל לידיו את כל אדמות דה-מונפורט, ועד פברואר 1266 סיימון וגאי הספיקו לברוח מאנגליה. אבל גחלת המרד עדיין רחשה, בעיקר משום שהבטחותיהם של המלוכנים לא נשמעו אמינות, במיוחד לאור מעשיהם בפועל. באפריל פרץ גל חדש של מרידות מקומיות, ושוב בחודש אוגוסט כאשר המנושלים תפסו את אזור אילי Isle of Ely במזרח הממלכה, אזור שידע כבר מספר מרידות משמעותיות בעבר.

הנרי החל להבין, בעזרתו של שליח האפיפיור ואצילים נוספים, שלא יצליח להכניע את המנושלים בכוח, ועליו לנסות ולפייס אותם. בחודש אוקטובר כונס הפרלמנט בקנילוורת', מול שערי הטירה הנצורה. הפרלמנט הוציא תחת ידיו את "הצהרת קנילוורת'" Dictum of Kenilworth. ההצהרה הציעה למנושלים מוצא, שהיה עדיין אכזרי, ולפיו ישלמו קנס גבוה תוך חמש שנים, ובתמורה יחזרו לחיק משפחת האצולה. לזוטרים שביניהם ניתן קנס של כפליים שווי נכסיהם, אבל על בכירי המורדים הוטל קנס של פי חמישה, והתנאי היה שעד שישלמו את הקנס לא יקבלו את הנכסים לידיהם, כלומר לא יוכלו לנצל את האדמות כדי להפיק רווחים. למעשה לא היה הבדל משמעותי בין תשלום הקנס המופרז ומצבם הנוכחי.

בעוד מספר מצומצם של מורדים לקחו את העסקה, הרוב המשיכו להילחם. בחג המולד 1266 נפלה טירת קנילוורת' לאחר מצור של שישה חודשים, והדבר היה מכה מוראלית קשה למורדים, אבל הצית כיסי מרד חדשים, הפעם בצפון הממלכה.

האצילים איפשרו למלך ולנסיך לנסות ולהכניע את המורדים בדרכם שלהם, ותמכו בהצהרת קנילוורת', אבל לכולם היה ברור שהגישה הנוכחית לא עובדת. בחודש מאי 1267 הגיע ללונדון גילברט דה-קלר בראש כוח צבאי ותפס את השליטה בעיר. הנרי ואדוארד מאוד לא אהבו את האפשרות שדה-קלר יצטרף למנושלים ויפיח חיים חדשים במרד, ולכן נשאו ונתנו איתו. התוצאה היתה שינוי בנוסח הצהרת קנילוורת', אשר איפשר למנושלים לקבל בחזרה את אדמותיהם עוד בטרם ישלמו את מלוא הקנס.

שינוי זה נתן לאחרוני המורדים את המוצא שהיו צריכים. עד חודש יולי המרד התפוגג ונעלם, ומלחמת הברונים השנייה הגיעה לסופה, לרווחת כולם. כעת יכלה אנגליה הפצועה להתחיל ללקק את פצעיה ולהשתקם.

אדוארד בן ה-28 לא היה מרוצה מהצורך להתרפס מול המנושלים והמורדים, והחליט שזהו עיתוי טוב לצאת למסע הצלב השמיני עם אחיו הצעיר אדמונד, בן דודו הנרי מאלמיין ועוד מספר אצילים. אביו הנרי ודאי היה שמח להצטרף אליו, אבל מפאת גילו ובריאותו הרופפת ויתר על הכבוד. במקום זאת הפנה את מרצו לקתדרלת וסטמינסטר, כדי לסיים סוף סוף את השיפוצים בה. העבודות התנהלו בעצלתיים מאז 1245, וכללו בניית מקדש חדש לגיבורו של הנרי, הקדוש אדוארד המודה.

בספטמבר 1267 הכיר הנרי בלואלין ה-2 כנסיך ויילס, התואר שסבו של לואלין השתוקק לו כל חייו. זו הפעם היחידה בהיסטוריה שמלך אנגלי הכיר בזכותו של מי שאינו אנגלי על ויילס. בחודש נובמבר התכנס הפרלמנט בעיירה מרלבורו בדרום-מערב הממלכה, וחוקק מחדש את תקנות וסטמינסטר. התקנות, כזכור, הגבילו את כוחם של ברונים ונציגים מלכותיים מקומיים, אבל לא את כוחו של השלטון המרכזי. מבין עשרים ותשעה "חוקי מרלבורו" Statute of Marlborough, ארבעה נותרו בתוקף עד ימינו, והם החוקים הוותיקים ביותר בספר החוקים האנגלי, נכון לשנת 2026.

השנים הבאות עברו כמעט ללא אירועים מיוחדים, כשאדוארד עסוק במסע הצלב, והנרי מנסה בכל מאודו לייצב את אנגליה. הוא אפילו ניסה להרגיע את רגשי השנאה כלפי היהודים אשר מחנהו של דה-מונפורט טיפח, אבל בהצלחה מוגבלת מאוד. הברונים ניצלו את שנות השקט על מנת לשקם את נכסיהם ולמלא מחדש את כיסיהם.

במרץ 1271 חלה המלך במחלה קשה, שהותירה אותו מוגבל מאוד. באחרית ימיו היה מוגבל עד כדי כך שלא יכול היה להשתתף בלוויה של ג'ון, בנו של אדוארד שנפטר ב-1271 בגיל 5. ב-16 בנובמבר 1272 הלך הנרי ה-3 לעולמו, והוא בן 65. שלטונו של הנרי ארך 56 שנים (עם הפוגות), והוא החזיק בתואר "המלך ששלט הכי הרבה זמן" עד תחילת המאה ה-19, כאשר ג'ורג' ה-3 שבר את השיא.

המלך המנוח נקבר בכנסיית וסטמינסטר בקברו הקודם של אדוארד המודה. אדוארד, שקיבל את הידיעה על מותו של אביו בסיציליה, כשהיה בדרכו חזרה מארץ הקודש, העביר את גופתו ב-1291 לקבר מפואר יותר. ליבו של הנרי נשלח לקבורה במנזר פונטברו בצרפת, מקום קבורתם של סבו הנרי ה-2, סבתו אלינור מאקיטניה, דודו ריצ'ארד לב-הארי, ואימו איזבלה מאנגולם.

שנות שלטונו של הנרי ה-3 היו רצופות באי-שקט וסכסוכים, אשר הביאו את אנגליה למלחמת אזרחים נוספת. הנרי, שחי עד גיל מאוחר תחת עוצרים ויועצים, ניסה ללא הצלחה להשיב את המחוזות הצרפתים שאביו איבד, וכמעט איבד את השלטון באנגליה בעקבות רצף של החלטות אומללות, מדיניות מיסוי קלוקלת והעדפת מקורבים. חולשתו היחסית של המלך הביאה לעלייה בכוחו של הפרלמנט, שלב חשוב במעבר העתידי של אנגליה משלטון אבסולוטי למנורכיה חוקתית.

דמותו של הנרי ה-3 מעל קברו בקתדרלת וסטמינסטר

חלק מז: מלחמת הברונים השנייה 2

בקיץ 1264 יצאו הברונים מקרב לואס כשידם על העליונה, והנרי ה-3 נאלץ להשפיל את ראשו ולקבל את תכתיביהם, אבל מלחמת הברונים היתה רחוקה מסיום. בפני הממשל החדש-ישן-חדש ניצבו כעת שני איומים חיצוניים משמעותיים מאוד.

הראשון שבהם היה הקואליציה שאורגנה בצרפת ע"י מלכת אנגליה אלינור מפרובאנס, בסיוע גיסה לואי ה-9 מלך צרפת. לקואליציה הזו נאספו אצילים אנגלים שהתנגדו לתקנות אוקספורד, אצילים צרפתים שגורשו מאנגליה, שכירי חרב, וגם שליח האפיפיור בצרפת, ששם את כובד משקלו של הכס הקדוש בצד המלוכני.

סיימון דה-מונפורט לא היה חסיד של אנדרסטייטמנט. הוא הפיץ מכתב ברחבי הממלכה ובו הכריז על צבא של זרים צמאי-דם אשר מתכוונים לפלוש לאנגליה ולעשות שפטים בכל האנגלים. הוא דרש מכל כפר שישלח את כל הגברים הבריאים להגנת אנגליה ללא יוצא מן הכלל, כולל אלה העסוקים בקציר.

תחושת הדחיפות בהגנת המולדת עשתה את העבודה, והתוצאה היתה מרשימה. בין ה-6 וה-9 ביולי התאספה כמות עצומה של איכרים בקרבת דובר, כשהם זועמים ומוכנים לקרוע לגזרים כל צרפתי שיעז להראות את קצה אפו.

קבוצת בישופים אנגלים יצאה לצרפת על מנת לשאת ולתת עם שליח האפיפיור. השליח פגש אותם וניסה לכופף את ידם בעזרת איומים בחרם, אבל הם לא נסוגו מתמיכתם ברפורמות. הוא שאל אותם בפשטות האם הם באמת רוצים מצב בו המלך, שהאל בחר בו, יהיה כפוף למועצת ברונים, ולתדהמתו הם השיבו בחיוב.

הבישופים חזרו לאנגליה עם הצעה אפיפיורית לשלום תמורת ויתור על הרפורמות, ואולטימטום של 15 יום. ההמון שקיבל את פניהם קרע את המסמך לגזרים וזרק את החתיכות לים. סיימון טרח והכתיב מכתב סירוב רשמי, אותו שם בקופסת עץ ונתן לאחד האבירים. האביר לקח את הקופסה, שט איתה לכיוון צרפת, ומול חופיה זרק את הקופסה למים.

שליח האפיפיור הכריז על חרם כנסייתי כנגד דה-מונפורט, דה-קלר ושאר תומכיהם. בנוסף לנידוי, כלל נכסיהם הוחרמו בצו אפיפיורי. הדבר לא השאיר רושם רב על הברונים האנגלים.

האיום השני הגיע מצד מערב. באזור החיץ עם ויילס פעלה משפחת מורטימר בעיקר לטובתה שלה. מאז ויליאם הכובש נהנתה משפחת מורטימר מאוטונומיה נרחבת, וכעת חברו אליהם מתנגדיו של דה-מונפורט והם ביססו את שליטתם באזורים אפילו יותר גדולים בשני צידי אזור החיץ.

בחודש יולי, בזמן שצבא האיכרים נאסף במזרח, דה-מונפורט ודה-קלר צעדו אל וויילס והגיעו עם בני מורטימר להסכם שירגיע את המצב, אבל דבר לא נעשה בהמשך כדי לאכוף את תנאי ההסכם. בעוד המצב בצרפת הלך ודעך כשהכסף של המלכה אלינור הלך ונגמר, באוקטובר 1264 בני מורטימר פתחו במרד גלוי. הם תפסו את הטירות המלכותיות באזור החיץ ועשו ניסיון לחלץ את הנסיך אדוארד, שהוחזק כבן-ערובה בטירת וולינגפורד.

דה-מונפורט העביר את אדוארד לטירתו שלו, קנילוורת', וזימן שוב את הצבא הפאודלי. גם הפעם הוא פרט על נימי הפטריוטיזם והצליח לגייס כוח מרשים ביותר, שהספיק בשביל להביא את בני מורטימר אל שולחן המו"מ. שוב נחתם הסכם בין הצדדים, בתנאים שהכתיב דה-מונפורט, אבל גם הפעם ידעו שני הצדדים שאין בכוחו של השלטון לאכוף את ההסכם.

בינואר 1265 התכנס הפרלמנט, והפעם הוזמנו אליו גם אבירים וסוחרים. סיימון דה-מונפורט היה הראשון לזהות את תפקידם המכריע של אלה בתפקוד יעיל של השלטון, וכן את העובדה שהאינטרסים שלהם שונים מאלה של האצילים, והאצילים לא יכולים לייצג אותם נאמנה בפרלמנט. אלה ניצניה של ההפרדה בין בתי הפרלמנט שאנחנו מכירים כיום.

נאמנותו של דה-מונפורט לתקנות אוקספורד הביאה לו את תמיכתם הלא-מסויגת של ההמונים, האבירים והכנסייה. מעבר לכך היו דברים נוספים שקנו לו את אהדת העם. למשל, הוא יזם ותמך במספר פוגרומים ביהודים בסוף 1264, שמטרתם העיקרית היתה להשמיד את ספרי החשבונות ובכך למחוק את חובותיהם של הגויים. רצח היהודים היה בעיני הפורעים תוספת מבורכת כמובן.

בנקודה זו סיימון היה בשיא כוחו, והפנה את מלוא מרצו למטרת-העל האמיתית שלו: הגדלת עושרה של משפחת דה-מונפורט. הוא הסכים לשחרר את אדוארד תמורת העברת אדמות הכתר במחוז צ'סטר לידיו הפרטיות של סיימון; משפחת פרר Ferrers, רוזני דרבי, הושלכה לכלא, ורכושם הוחרם והועבר גם הוא לידי משפחת דה-מונפורט; וגם בניו של סיימון פעלו ללא לאות לנישול תומכי הכתר מאדמותיהם. דה-מונפורט ודאי ראה בכל פריווילגיה ונכס שלא מוחזק ע"י משפחתו-שלו כמשהו שעלול לחזור לידי הנרי השנוא, אם דרך הפסד צבאי או בוגדנות של אחד הברונים האחרים, והוא היה נחוש למנוע זאת.

הבעיה היתה שהשלטון נשען על סיימון עצמו, על הכריזמה ויכולות ההנהגה שלו, וחסרונותיו של סיימון הפכו לחסרונות הממשל. מחנות שונים נוצרו בתוך קואליצית הברונים, ממש כפי שקרה בחצר המלכות של הנרי. חסד השלטון ניתן לאצילים שונים בכמויות שונות, מה שיצר מרמור בקרב הרחוקים מהצלחת.

כך למשל גילברט דה-קלר דרש כופר גבוה עבור ריצ'ארד מקורנוול, אחי המלך שנלקח בשבי, אבל סיימון ביטל את דרישתו כלאחר יד. בנוסף, בניו של דה-מונפורט לקחו לעצמם שטחים בגבולו של מחוז גלוסטר, מה שנגס בכוחה של משפחת דה-קלר. גילברט ראה איך מיום ליום סיימון ומשפחתו מתחזקים, ואילו משפחת דה-קלר נחלשת.

באפריל 1265 עזב גילברט את חצר המלכות בזעם, וחזר לגלוסטר שבאזור החיץ. אחיו הצעיר תומס נותר לצד סיימון, לכאורה נאמן לו כתמיד. סיימון חשש מכך שדה-קלר יחבור למשפחת מורטימר ויפעל נגד השלטון, ולכן בחודש מאי הוא יצא מערבה בראש פמליה של כ-140 אבירים על מנת ליישר את ההדורים. בתחילה הדברים התנהלו על מי מנוחות, ודה-קלר אף הסכים להביא את חילוקי הדעות בינם לבוררות. נראה שזהות הבוררים לא הפריעה לגילברט והוא סמך על שיקול דעתו של סיימון, אבל זה רק מפני שידע שהם לא יגיעו למצב בו הבוררות רלוונטית.

בזמן שסיימון וגילברט נשאו ונתנו בגלוסטר, וצבאו של דה-מונפורט נמצא בדרום מזרח הממלכה תחת פיקודו של סיימון הבן, נחת במערב ויילס כוח לוחם בראשות ויליאם דה-ואלנס (בן למשפחת לוסיניאן) ועוד מספר אצילים שלא נמנו עם חסידי דה-מונפורט. כששמע על כך סיימון הוא עזב את גלוסטר ומיהר בראש הפמליה שלו צפונה ומערבה. הוא מיהר להציב את אביריו בין הכוח הפולש לבין אדמות משפחת מורטימר.

לקראת סוף מאי, דה-מונפורט כנראה חש בטוח בעצמו שהצליח להרתיע את הפולשים, והוא אפילו אישר לשניים מידידיו של הנסיך אדוארד לבקר אותו יחד עם תומס דה-קלר בטירת הרפורד Hereford שבתוך ויילס. הפרלמנט אמנם שחרר את אדוארד מהיותו בן-ערובה, אבל הוא היה רחוק מלהיות חופשי, ואבירים נאמנים לשלטון היו צמודים אליו באופן קבוע.

ב-28 במאי אדוארד ומבקריו יצאו מחוץ לטירה על מנת לבחון את כושר הסוסים שלהם. כשמרבית הסוסים היו עייפים, אדוארד קפץ על הסוס הטרי האחרון ופשוט ברח, משאיר את מבקריו ואת סוהריו מאחור. הוא שם פעמיו לטירת ויגמור Wigmore, שם חבר לבני מורטימר. גילברט ותומס דה-קלר הצטרפו אליהם תוך זמן קצר, וחשפו את הקלפים שבידם.

תגובתו של דה-מונפורט היתה לשלוח מסר לבנו סיימון להגיע בהקדם עם צבאו לגבול ויילס, והורה על גיוס כללי והתייצבות באזור ווסטר Worcester, מצפון לגלוסטר. סיימון ופמלייתו התמקמו בהרפורד וחיכו.

אדוארד ונאמניו פעלו כדי להפריד את סיימון מכוחותיו באנגליה. הם תפסו את כל הגשרים על נהר סוורן Severn, הגבול הטבעי בין ויילס ואנגליה. עד ה-7 ביוני נפלו לידי המלוכנים העיירות ווסטר ו-שרוזברי Shrewsberry שעל הנהר, והגשרים שלהן נהרסו. העיירה צ'סטר הושמה במצור, ושטח הכינוס של צבא האיכרים הוזז לגלוסטר, שם נותר הגשר הפתוח האחרון ונתיב המילוט האחרון של דה-מונפורט.

הצבא תחת פיקודו של סיימון הבן היה איטי להחריד. ב-24 ביוני הוא הגיע רק ללונדון, וגם לאחר מכן לא הצליח להאיץ. הוא בזבז שלושה ימים במתקפה וביזה של וינצ'סטר, אפילו שזה לא בדרך מלונדון לקנילוורת'. ב-29 ביוני נפלה גלוסטר לידי אדוארד, וסיימון האב נותר מנותק בטירת הרפורד.

מסע החילוץ האיטי בהיסטוריה הגיע ליעדו ב-31 ביולי, כשסיימון הבן סופסוף הגיע עם צבאו לקנילוורת'. לא ברור מדוע לא נכנס לטירה והסתגר מאחורי חומותיה, אבל הוא החליט לחנות מחוץ לעיירה. רצה הגורל וצבאו של אדוארד הגיע לאזור בחשכת אותו הליל והפתיע את צבא ההצלה. הרפורמיסטים ספגו אבדות קשות, וסיימון הבן וחלק מהכוח הצליחו בקושי רב להימלט לתוך הטירה. היתה זו מפלה רצינית.

בעוד אדוארד עסוק במרחק עשרות קילומטרים, סיימון האב זיהה את שעת הכושר וחמק החוצה מהרפורד. כוחותיו חצו את נהר סוורן מדרום לווסטר ב-2 באוגוסט והתקדמו אל קנילוורת', במחשבה שסיימון הבן יחבור אליהם.

בשחר ה-4 באוגוסט חצה כוחו של דה-מונפורט את נהר אבון Avon סמוך לעיירה איבשם Evesham. הוא התמקם במנזר המקומי וחיכה לשווא לסיימון הבן. בשעת בוקר, חייליו הבחינו בצבא המלוכני שמתקדם לכיוונם, וכולם הבינו שהישועה לא תגיע. הם היו בנחיתות מספרית עצומה, למרות שכירי החרב הוולשים שהביאו, ובניגוד לקרב לואס לא היו בידם יתרונות המיקום או היוזמה. לכל היה ברור שהקרב אבוד מראש, אבל סיימון היה איש של קוד מוסרי, והוא סירב להתחבא במנזר. הוא הכין את כוחותיו, והכמרים בירכו את החיילים כדי שימותו נקיים מחטאים.

יש המכנים את אותו יום בשם "הרצח של איבשם", מפני שהקרב היה מאוד חד-צדדי. כשהתחיל הקרב, הנרי דה-מונפורט היה מהראשונים למות, ואביו סיימון נהרג לא הרבה אחריו. בקרב נהרגו בין 4000 ל-6000 לוחמים, רובם ככולם במחנה הרפורמיסטי, וגם רגלים שברחו משדה הקרב נתפסו ונשחטו, כולל אלה שמצאו מקלט במנזר. היה זה הקרב האכזרי והקטלני ביותר מאז ימי ויליאם הכובש. גופתו של סיימון בותרה והושחתה, וחלקים ממנה נשלחו לרחבי אנגליה למען יראו וייראו.

אחד הפצועים בקרב היה אדם מבוגר, עוטה שריון עם סמל תומכי דה-מונפורט, שצעק "אני הנרי מ-וינצ'סטר, מלככם, אל תהרגו אותי!" הנרי, שהובא בניגוד לרצונו יחד עם דה-מונפורט לוויילס, כמעט ונהרג ע"י אצילים נאמנים לכתר, אבל אחד מהם זיהה אותו ולקח אותו לקבל טיפול רפואי. בסוף היום הוא התאחד עם בנו ויורשו אדוארד.

כששמע סיימון דה-מופורט הבן על תוצאות קרב איבשם, הוא הסתגר בטירת קנילוורת' וסירב לאכול ולשתות במשך ימים רבים. אין לדעת כיצד היתה משתנה ההיסטוריה אם היה מצליח לחבור לאביו באותו יום מר ונמהר.

מותו האלים של סיימון דה-מונפורט וגורלה המזעזע של גופתו (פרט מכתב יד, סוף המאה ה-13)

חלק מו: מלחמת הברונים השנייה 1

פעולתו הראשונה של הממשל החדש בהנהגתו של סיימון דה-מונפורט היתה גירוש מאנגליה של חבר מרעיו הצרפתים של אדוארד, אבל מעבר לכך התקשה להמשיך ולפעול. שלושה חודשים בלבד הספיקו בשביל לגלות סדקים משמעותיים בקואליציה, סדקים שלא איפשרו לה לתפקד.

גירוש הזרים נתן לברונים של אזור החיץ את מבוקשם, ומאותה נקודה לא היתה להם סיבה מיוחדת להמשיך ולתמוך בשלטונו של דה-מונפורט. הוא יכול היה לחזק את נאמנותם ע"י מענקים של חלק מהשלל או משרות רמות דרג, אבל מלבד מקרים נקודתיים הוא בחר שלא.

במקביל, האלימות בה דיכא השלטון את נאמניו של המלך לא עלתה בקנה אחד עם ערכי המוסר והצדק של הרפורמות, והדבר צרם לאבירים ואצילים רבים ברחבי הממלכה.

עניין נוסף היה אדמותיהם של יוצאי מחוז סאבוי, שהיו כרגע בידי תומכיו של סיימון. הוא ידע שללא שיתוף פעולה עם מקורביה של המלכה, כל ניסיון למשול באנגליה יעלה בתוהו. כבר בחודש יולי ניסח הממשל החדש הסכם שנוי במחלוקת, לפיו יוחזרו אדמות אלו לבעליהן המקוריים תמורת פיצויים, וסיימון הגיש את ההסכם לבוררות אצל לואי ה-9 על מנת לתת לו גושפנקה. בחצר המלכות ודאי חגגו ושמחו, בציפייה להכרעה אוהדת מצידו של מונרך אחר.

כינוס הפרלמנט בספטמבר 1263 היה מתוח מאוד כשההסכם הוצג למועצת הברונים. בסוף החודש הגיעו סיימון, הנרי ומקורביהם לפריז, על מנת לשטוח את טיעוניהם בפני הבורר. להפתעתו העצומה של הנרי, לואי בחר לצדד דווקא בעמדת סיימון. הברונים חזרו הביתה צוהלים ומאושרים, אבל בפועל הדבר לא באמת עזר ליציבות השלטון.

אדוארד כנראה הבין שהישועה לא תצמח מאביו המזדקן. הוא חבר מחדש לבני לוסיניאן, במיוחד לאותם אצילים זוטרים שנאלץ לגרש מפמלייתו. בתואנה שהוא מתכוון להתאחד אם אשתו בווינדזור, הוא הגיע למקום והשתלט על הטירה המקומית. הנרי ואלינור הצטרפו אליו שם עד מהרה, וכך גם אצילים נוספים, בהם גם הנרי מאלמיין ואפילו גילברט דה-קלר רוזן גלוסטר. לצידו של דה-מונפורט נותרו כעת שלושה מחנות נאמנים: אנשי לונדון, הכנסייה, ומשפחתו המורחבת.

שוב ניצבו שני מחנות חמושים זה מול זה, והפעם היוזמה היתה בידי המחנה המלוכני. שני הצדדים הכירו ביכולתו של לואי לפשר ביניהם, אבל בעודם מחכים לתשובתו, הנרי ובני בריתו פתחו במתקפה.

באזור החיץ עם ויילס התקיף ושרף רוג'ר מורטימר נכסים וכוחות נאמנים לדה-מונפורט. במקביל התקדמו הנרי ואדוארד לכיוון אוקספורד ותפסו אותה בקלות. הם המשיכו דרום-מזרחה לנמלי התעלה, וההתנגדות האמיתית הראשונה בה נתקלו היתה בדובר.

בסיס כוחו של דה-מונפורט היה במישורים של לב אנגליה, ספציפית במחוז לסטר ובטירת קנילוורת' Kenilworth שליד קובנטרי. בהיותו רחוק מדי מהאירועים בוויילס, הוא החליט להתקדם עם כוחותיו ללונדון, על מנת להגן עליה. הוא הגיע מכיוון דרום לגשר לונדון בדצמבר 1263 עם קומץ לוחמים, וגילה לחרדתו ששער הגשר סגור ומסוגר. כוחותיו של הנרי זינבו בו, וכעת הוא עמד בין הפטיש לסדן.

לוחמיו של דה-מונפורט סירבו להיכנע והתכוננו להילחם עד המוות, אבל ברגע האחרון תומכיהם בתוך העיר הצליחו להשתלט על הגשר ולפתוח את השער. סיימון ואנשיו מצאו מקלט בעיר.

כשלונדון בידי דה-מונפורט ונאמני המלך מחזיקים בנקודות אסטרטגיות אחרות ברחבי הממלכה, הצדדים הסכימו על הפסקת אש לטובת גישור. המלך ומקורביו הגיעו לעיירה אמיאן Amiens בצרפת כדי לשמוע את החלטתו של לואי. רצה הגורל, וסיימון נפל מסוסו ושבר את רגלו, ולכן נאלץ לשלוח לצרפת נציגים מטעמו.

כנראה שנוכחותו האישית של סיימון, כושר התנסחותו והכריזמה שלו היו פקטורים מכריעים ביחסו של לואי לסכסוך. בינואר 1264 נתן לואי את "החלטת אמיאן" Mise of Amiens, שסתרה לחלוטין את החלטתו הקודמת. טיעוני הברונים נדחו, גירוש הזרים בוטל, והרפורמות היו כלא היו.

בפני הברונים ניצבו שתי ברירות: לקבל את רוע הגזירה, לכרוע ברך ולקוות למינימום של נקמה מצד הכתר; או להילחם. הם הבינו שאם ירכינו את ראשם כעת, מי יודע מתי (אם בכלל) יצליחו להרימו מחדש, והם בחרו באפשרות השנייה. בניו של סיימון, הנרי וסיימון הצעירים, תקפו כבר ב-4 בפברואר את רוג'ר מורטימר באזור החיץ ונחלו הצלחה. הם תפסו מספר טירות באזור יחסית בקלות, ובאותה הזדמנות ביצעו טבח בתושבי ווסטר Worcester היהודים.

אדוארד הגיע לאזור במטרה לכבוש בחזרה את גלוסטר, שנפלה לידי המחנה הברוני. הוא נכשל בכיבוש הטירה המקומית ונלכד ע"י כוח בראשות הנרי דה-מונפורט. אדוארד התחנן להפסקת אש ונשבע שלא יתקוף את גלוסטר בשנית, והנרי דה-מונפורט התמים האמין לו. הוא שחרר את הנסיך וחזר לקנילוורת', שם כנראה חטף מאביו סטירת לחי מצלצלת. כמובן שברגע שנעלם מהשטח, הנסיך אדוארד התנפל על גלוסטר ועשה בה שפטים.

בנקודה זו החליט גילברט דה-קלר לערוק לצידו של דה-מונפורט, אולי בגלל היריבות עם משפחת מורטימר באזור החיץ. הדבר שיפר את מאזן הכוחות לטובתו של דה-מונפורט, אבל דה-קלר כנראה הצטער על ההחלטה כמעט מיד, שכן מחנה הרפורמיסטים החל לספוג מהלומות בזו אחר זו.

המלך הנרי שב לאנגליה, ובעזרת אחיו ריצ'ארד ובנו אדוארד תקף את מישורי לב אנגליה, בסיס כוחו של דה-מונפורט. בנסיון לפצל את הכוחות המלוכנים, דה-מונפורט ניסה לכבוש את טירת רוצ'סטר מדרום ללונדון, אבל נכשל כישלון כפול: הטירה עמדה במתקפה, והנרי התעלם מהפתיון. ב-3 באפריל נחלו המלוכנים ניצחון רציני בנורת'המפטון, שם כבשו את הטירה ותפסו את חיל המצב בשלמותו, כולל סיימון דה-מונפורט הצעיר. משם המשיכו למחוז לסטר, ביתו של דה-מונפורט, שנפל לידיהם כפרי בשל, ואחריו נוטינגהם.

כעת, לאחר שהשיג ניצחונות משמעותיים, נע הנרי דרומה. הוא שחרר את רוצ'סטר והתקדם אל דובר. חוץ מדובר נותרה למחנה הברונים רק לונדון, וסיימון ביקש לנהל מו"מ עם המלך. כשהוא בעמדה עדיפה בהרבה, הנרי סירב.

בחודש מאי 1264 יצא דה-מונפורט מלונדון עם כל הלוחמים והפרשים שהצליח לגייס, כוח שגודלו כשליש מצבאו של הנרי, בניסיון נואש להטות את הכף לטובת מחנה הברונים. ב-12 במאי הגיע הכח לאחת מאחוזותיו של דה-מונפורט באזור סאסקס, וסיימון עשה עוד ניסיון אחרון לשאת ולתת עם הנרי. הצעתו היתה לפנות לבוררות חיצונית באשר לסעיפי תקנות אוקספורד, ופיצוי בסך 30000 פאונד על הנזקים שגרמו הכוחות הברוניים. הנרי נטה לקבל את ההצעה, אבל ריצ'ארד ואדוארד נזפו בו והחזירו אותו לתלם עד מהרה.

ביום המחרת קיבלו הברונים את תשובתו השלילית של המלך, וסיימון העניק לגילברט דה-קלר תואר אבירות כהכנה לקרב. ב-14 במאי יצא הכוח להתעמת עם הצבא המלוכני, והצדדים נפגשו ליד העיירה לואס Lewes, כאשר ככל הנראה היו כ-10000 לוחמים לצד המלך ומולם כ-5000 לצד הברונים. למורדים היה את יתרון היוזמה ועמדה גבוהה יותר בראש הגבעה.

הצבא המלוכני התארגן באופן המסורתי בשלושה אגפים. מולם העמידו הברונים שלושה אגפים משלהם, אבל סיימון שמר חלק מהכוח כרזרבה מאחור. סיימון דאג למקם במרחק מה משדה הקרב כרכרה ובה ארבעה תושבי לונדון, והכריז באוזני קול שהם באו להנות מהמופע, בעיקר כדי לעודד את אנשיו ולעצבן את המלוכנים.

הדבר הגיע גם לאוזניו של אדוארד, שזכר העלבון של אימו בער בו. הוא היה אחראי לאגף הימני ובו כ3000 פרשים, ובהיותו צעיר מהיר-חימה הוא שילח את פרשיו בעקבות הכרכרה. הפרשים תפסו את הארבעה, שנשבעו שהם תומכים במלך, הרגו אותם חיש מהר, והמשיכו לחפש באזור כל חייל אויב שיכלו לתפוס ולהרוג.

אבל בזמן שהם נלחמים בצד, נוכחותם היתה חסרה בשדה הקרב. הנרי וריצ'ארד הבינו שעליהם לתקוף כמה שיותר מוקדם, וקיוו שאדוארד יחבור אליהם במהרה. הם רצו במעלה הגבעה, ובראשה נפגשו הצבאות. כוחות המורדים נהנו מיתרון הגובה והסיגו את המלוכנים אחורה בקלות. סיימון הטיל את כוח הרזרבה שלו אל המערכה, והמורדים החלו לזנב בכוח המלוכני הנסוג, שאיבד כל משמעת או טקטיקה. מספר אצילים בכירים במחנהו של הנרי בחרו ברגע זה כדי לנטוש את שדה הקרב ולהציל את עצמם.

הנרי ורבים מחייליו מצאו מפלט במנזר המקומי ובטירת לואס הסמוכה. ריצ'ארד מקורנוול התחבא כאחרון הפחדנים בטחנת רוח, אבל בסופו של דבר נמצא, נלקח בשבי, ושוחרר מאוחר יותר תמורת כופר של 17000 פאונד. יש לשער שהדבר פגע בתדמיתו כלוחם אמיץ.

אצילים נוספים נלקחו בשבי, וכוח המורדים ניסה לפרוץ אל הטירה. אדוארד ופרשיו חזרו וראו לחרדתם תבוסה צורבת במקום ניצחון סוחף. אדוארד הצליח בקושי לחבור לאביו במנזר יחד עם עוד מספר אצילים.

דה-מונפורט לא שש לתקוף מנזר או להטיל עליו מצור, ולכן פתח מיד בשיחות, הפעם מעמדת כח. לאחר מו"מ לילי, הצדדים הגיעו להסכמות, לפיהן תקנות אוקספורד יוחזרו, אבל יעברו מקצה שיפורים תחת בוררות צרפתית; המתנגדים לתקנות יסולקו ממועצת ה-15; וכלל האצילים משני הצדדים ישוחררו ויזכו לחנינה.

על אף ניצחונו המופלא בשדה הקרב, דה-מונפורט נהג במלך בכבוד, שכן היה זקוק ללגיטימציה מלכותית על מנת להמשיך ולהנהיג את המועצה. גושפנקה צרפתית לתקנות אוקספורד היתה חיזוק משמעותי נוסף עבורו.

בפני סיימון עמדו מספר משימות קשות. ראשית, כאמור השגת לגיטימציה לשלטון החדש ולתקנות אוקספורד, מעבר לניצחון בשדה הקרב; שנית, השבת החוק והסדר לאנגליה לאחר שוך הקרבות; שלישית, מילוי אוצר הממלכה ע"י הסדרה מחדש של פעילות השריפים וגובי המיסים; ורביעית, השגת כמה שיותר כסף ורכוש לאוצר משפחת דה-מונפורט.

בתחילת יוני הפיץ סיימון ברבים רשימה שכללה את שלוש המטרות הראשונות. הוא כתב למלך צרפת מכתבי בקשה רשמיים לעזרתו בנוגע לרפורמות, אך זכה להתעלמות מופגנת. כמו בשנות העשרה, תקופת מלחמת הברונים הראשונה, מעט מאוד מהשלטון המלכותי תפקד ברחבי הממלכה, וגביית המיסים עמדה על כמעט אפס. השריפים התקשו לשמור על הסדר, וישנן עדויות למעשי אלימות וניצול של החלשים שלא נענו בשום עונש.

בניסיון לחזק את שלטון החוק, סיימון מינה בחודש יוני שומרי-חוק מקומיים, אבל אלה לא הצליחו בתפקידם, וחלקם אף הואשמו באלימות-יתר. כשלונו של סיימון בתפקידו העיקרי של השלטון העיב על הלגיטימציה של הממשל החדש, והרחיק ממנו כמה וכמה אצילים.

המלכה אלינור סירבה לקבל את ההפסד בקרב לואס, וכעת תיעבה את דה-מונפורט ומחנהו ביתר שאת. גיסה לואי ה-9 הגיש לה סיוע כלכלי, שאיפשר לה לגייס שכירי חרב צרפתים. יחד עם מספר אנשי מפתח בקרב האצולה האנגלית והמשפחות הצרפתיות שגורשו מאנגליה בבושת פנים, אלינור עמדה כבר בחודש יוני בראש קואליציה מסוכנת.

כצעד מנע, סיימון השתמש בנשק החזק ביותר שבאמתחתו, וכינס את הפרלמנט בסוף יוני. הפרלמנט החליט על הקמת גוף של תשעה ברונים, ששלושה מהם יעבדו צמוד למלך בכל עת, ובכוחם יהיה להטיל וטו על החלטות המלך. כמובן שההחלטה נוסחה כך שישתמע ממנה שהיא על דעת המלך ולטובתו ולטובת הממלכה כולה. הברונים איימו להסיר את מעמדו של אדוארד כיורש העצר, והנרי חתם על הצו בלית ברירה.

האבירים שנכחו בפרלמנט תמכו בהחלטה ללא סייג, ובאופן כללי נראה שרוב האוכלוסיה תמכה בפרלמנט ובשלטונו של דה-מונפורט. בנוסף נהנה השלטון מתמיכתה של הכנסייה, וכמובן של אנשי לונדון. לשם הדוגמה, כשנדרש ראש העיר לונדון (אותו אחד שהציל את המלכה מההמון) להישבע אמונים למלך, הוא נמנע מדברי חנופה וכניעה, ובחר לומר "אם תהיה לנו מלך טוב, אנחנו נהיה נתיניך הנאמנים", אמירה מתגרה וחריפה בסטנדרטים של המאה ה-13.

הדבר היחיד שחסר לסיימון היה תמיכת רוב האצולה, שכבת האוכלוסיה החשובה ביותר.

אנדרטה לציון 700 שנה לקרב לואס

חלק מה: איך שגלגל מתהפך

משפטו של סיימון דה-מונפורט החל באביב 1260, והוא נחקר באשמת התנגדות למלך וחבלה בהסכם השלום עם צרפת. במהלך המשפט הוא ענה לשאלות בצורה סרקסטית, נתן תשובות לקוניות מזלזלות, ולרוב התנהג כמו מי שמשחיתים את זמנו לריק.

בחודש יולי תפס הנסיך הוולשי לואלין ה-2 טירה אנגלית בוויילס, ובתגובה הנרי ביטל את המשפט והכריז על גיוס כח צבאי. כדרכו ההססנית של הנרי, הוא ביטל את התכנית הצבאית זמן לא רב אחרי ההכרזה, ואיכשהו המשך המשפט נפל בין הכסאות.

בשלב זה נראה שסיימון חזר לעמדת השפעה בחצר המלכות, כשהוא נסמך על ידידיו הרבים משני צידי התעלה והקשר הטוב עם הנסיך אדוארד. הוא ניצל את הוואקום בהנהגת האצולה כדי לחזור ולקדם את הרפורמות, שהנרי וריצ'ארד דה-קלר ניסו למסמס כמיטב יכולתם, וכדרכו חסרת-הבושה הוא החל לחתום על צווים בכל תחום, לעיתים ללא ידיעת המלך.

בכינוס הפרלמנט בחודש אוקטובר, דה-מונפורט מינה ללא אישור המלך את הנרי מאלמיין, בנו של ריצ'ארד מקורנוול, למשרת שריף. הוא אף הצליח להחליף את השופט הראשי באחד מאנשי שלומו. ועם כל זאת, היו סייגים לכוחו של דה-מונפורט. דה-קלר ושותפיו הצליחו לרדד חלק מתקנות אוקספורד ולבטל סעיפים בהן, ובכך פגעו בליבת הרפורמה, אם כי לא בצורה חמורה.

הנרי ואשתו אלינור הבינו לאן נושבת הרוח, וביחד עם ריצ'ארד מקורנוול ופיטר מסאבוי הם גיבשו והוציאו לפועל בחדות לא-אופיינית תוכנית משולבת. בינואר 1261 הנסיך אדוארד נשלח לצרפת לבלות בטורנירים שכל כך אהב, ובמקביל נשלח שליח סודי לוותיקן כדי לבקש מהאפיפיור מחילה ושחרור מהשבועה שנשבע הנרי לאצילים לקיים את הרפורמות. עמדת הכס הקדוש כידוע היתה תמיכה לא-מסויגת במלכות אבסולוטית בחסד האל, ולכן הזוג המלכותי היה סמוך ובטוח שיקבל תשובה חיובית תוך מספר שבועות.

לקראת כינוס הפרלמנט בפברואר עברה החצר המלכותית למצודת לונדון המלאה אספקה ולוחמים נאמנים, והמלך והמלכה הזמינו לשם גם מספר ברונים זוטרים ואת האבירים ששירתו אותם. ללא ספק הם התכוננו לצרות.

בפרלמנט עצמו יצא המלך במתקפה חריפה נגד ראשי האצולה. הוא האשים אותם שאינם מסוגלים לשקם את אוצר הממלכה, שהאיטיות שלהם כמעט ומנעה את הסכם השלום עם צרפת, ושהם מתערבים יתר על המידה במינוייו של המלך. הוא האשים את מועצת ה-15 בחריגה מסמכויותיה, אך נמנע מלהביע התנגדות גלויה לתקנות.

בהתאם לכללי השיטה החדשה, הנושא הועבר לבוררות, ובזמן זה המשיכו הנרי ואלינור להיערך, בעוד הברונים מתמהמהים ומהססים אם להגיב למהלכי הכתר וכיצד. ויליאם דה-ואלנס, מראשי משפחת לוסיניאן, חזר לאנגליה וזרק את השופט הראשי מטירת דובר לטובת אחד מאנשיו שלו, ועדיין הברונים לא עשו דבר. שובו של הנסיך אדוארד לאנגליה חיזק את עמדת הכתר, ובכינוס הפרלמנט בווינצ'סטר בחודש מאי הנרי חשף לבסוף את הקלפים שבידו.

הוא גילה לאצילים הנדהמים את הצו האפיפיורי, ששחרר אותו מכל מחויבות לתקנות הרפורמה. הוא מינה שופט ראשי וצ'נסלור משלו, והורה על פיזור מועצת ה-15. הנרי החליף את השריפים בנאמניו, אם כי במחוזות מסוימים ברחבי הממלכה המקומיים לא הסכימו עם המהלך ומינו שריפים שלאו דווקא זכו לתמיכת המלך.

מהלך חריף שכזה ניער את האצולה והניע את הברונים לפעולה. ראשי האצולה שמו את חילוקי הדעות בצד והתאחדו כנגד הכתר. דה-קלר ודה-מונפורט, ואיתם עוד ברונים רבים, הוקיעו את הצו האפיפיורי והתנגדו לצווים המלכותיים. האבירים ופשוטי העם תמכו בתקנות וברפורמה, ונתנו לברונים את הרוח הגבית הדרושה, אבל האצולה עדיין חששה ממלחמת אזרחים ותוצאותיה.

בעוד המלך והמלכה הסתגרו במצודת לונדון, הנסיך אדוארד בחר שלא לבחור צד והסתלק לגסקוניה. בשבועות הבאים הנרי נשא ונתן עם הברונים, בעוד מאחורי גבם הוא גייס שכירי חרב מהיבשת. הזוג המלכותי הגיע לכינוס הפרלמנט באוקטובר 1261 עם כח צבאי, שבו היו גם אצילים נאמנים לכתר. ריצ'ארד דה-קלר, שמעולם לא תמך ברפורמה בלב שלם, התפתה וערק לשורות המלך תמורת אתנן אישי כלשהו, והדבר סדק משמעותית את נחישותם של הברונים האחרים.

בנובמבר חתמו האצילים בלית ברירה על הסכם שהתיר למלך לעשות כרצונו, והלכה למעשה קברו את הרפורמה קבורת חמור. סיימון דה-מונפורט, הבולדוזר שדחף את יתר האצילים לכונן את תקנות אוקספורד ו-וסטמינסטר, עזב את אנגליה לטובת צרפת, והצהיר שיעדיף למות חסר-אדמה מאשר לחיות חיי שקר.

ניצחונם של המלך והמלכה היה שלם לכאורה, אבל לא החזיק מעמד זמן רב. המלך שלט באנגליה ע"י השריפים שפעלו בשיטה הישנה והרעה, של חליבת כל מטבע אפשרי מהאוכלוסיה, והמרמור בקרב השכבות הנמוכות היה ברור לכל בר-דעת. למשל, אחד הברונים הנאמנים למלך ביקר באדמותיו באזור סאסקס, ובמכתב שכתב ציין שהיה טוב יותר לוּ למלך היו לצידו כמרים מלאי עזוז כמו אלה שלצד מתנגדיו.

בתחילת 1262 הורתה המלכה לבנה אדוארד להרחיק מפמלייתו מספר אצילים זוטרים, על מנת לבודד את הנסיך מהשפעת האצולה ולהצמית אותו לכס המלכות. חלק מאותם זוטרים איבדו את אדמותיהם, ואחרים אולצו לשלם סכומים גבוהים כדי לכסות את חובותיהם, ואפשר לנחש שסטירות לחי כאלו שלחו אותם היישר למחנה המתנגדים לכתר.

הסכסוך בין הנרי וסיימון דה-מונפורט לא תם, והמלך שלח את מיטב המוחות המשפטיים כדי לנסות ולחלץ מסיימון כספים ורכוש. לואי ה-9 מלך צרפת ניסה לפשר בין הצדדים, אבל סיימון העקשן סירב לכל פשרה ידידותית. בחודשים אלה הפעיל דה-מונפורט מאחורי הקלעים את קשריו הענפים, והצליח לחלץ מהוותיקן צו חדש הסותר את זה שבידו של הנרי.

בחודש יולי 1262 מת ריצ'ארד דה-קלר, רוזן גלוסטר. בנו גילברט, "דה-קלר האדום", שהתנגד בגלוי למהלכי המלך והמלכה, ירש אותו למגינת לבם. בפני הזוג המלכותי עמדו מספר אפשרויות. הם יכלו לרדוף את הנער עד חורמה, לחסל אותו ואת משפחתו ולהשתלט על כל רכושם. מאידך הם יכלו לחבק אותו חיבוק דב על מנת להצר את צעדיו. אבל הם בחרו באפשרות הגרועה מכולן, שהיא להרגיז את משפחת דה-קלר אבל לא ללכת עד הסוף.

המלך סירב להכיר בירושה ולאשר את גילברט כרוזן גלוסטר. בנוסף העלה טענות מופרכות באשר לחלקה של אלמנתו של ריצ'ארד בירושה, ודרש נתח נכבד מאדמות המשפחה. וכדי להוסיף חטא על פשע, הואשם ריצ'ארד לאחר מותו בחתרנות נגד הכתר.

בזמן זה, קיץ 1262, קבוצה קטנה מבני לוויתו לשעבר של אדוארד חזרה הביתה לאזור החיץ בין ויילס ואנגליה והחלה לעשות שם צרות. גלוסטר, אחד המחוזות הגדולים באזור החיץ, לא פעל לרסן אותם, והוולשים עצמם החלו להרים את הראש ולהריח את הקדרה המבעבעת.

לקראת כינוס הפרלמנט באוקטובר ביקשו האצילים מסיימון דה-מונפורט שיחזור לאנגליה, והוא נעתר. הוא הגיע לפרלמנט וחשף בפני כל את המכתב האפיפיורי שבידו, התומך ברפורמות, על מנת לשמוט את הקרקע מתחת למחנה הנאמנים לכתר. מיד לאחר מכן חזר לצרפת והשאיר את תפוח האדמה הלוהט בידיו של המלך.

בעוד הנרי שוקל את צעדיו, המצב בגבול ויילס הגיע לרתיחה. בחודש נובמבר החל מרד גלוי באזור החיץ, ולואלין ה-2 הצטרף לחגיגה בשמחה רבה. מחוז הרפורדשייר Herefordshire, מחוז אנגלי בתוך ויילס, עלה בלהבות.

המלך שלח את בנו לטפל בבעיה, ואדוארד הצעיר יצא מיד. הוא יכול היה לצרף אליו את אותם האבירים שגירש מעליו על מנת לעזור לו לעשות סדר בוויילס, אבל בחר לרכב עם בני לוויתו הצרפתים. כדי להוסיף שמן למדורה, אדוארד הוכיח שלא למד דבר מהשגיאות של אביו וסבו, והרעיף על הזרים אדמות וטירות באזור החיץ. אדוארד ודאי הופתע כשהברונים האנגלים, ובמיוחד גילברט דה-קלר, סירבו לשתף איתו פעולה בדיכוי המרד.

המורדים הזמינו את סיימון דה-מונפורט להנהיג אותם, בהיותו מצביא ומנהיג מוכח, וכזה ששמר על טוהר מידותיו כשלא כרע ברך לפני גזירות המלך. סיימון ידע עד כמה עמוק המרמור בקרב האוכלוסיה, וידע שהוא יוכל לגייס את הכנסייה ואת האבירים לצידו. כך האמין שישיג שתי ציפורים במכה אחת: יילחם בהנרי השנוא, וישיג לעצמו ולמשפחתו עוד אדמות ורכוש. ב-25 באפריל 1263 הוא חזר לאנגליה ועמד בראש תנועה פוליטית רחבה.

סיימון זימן פגישה של בכירי הברונים המורדים באוקספורד, והזמין גם את ריצ'ארד מקורנוול, אחיו של המלך. משתתפי הפגישה פרסמו קריאה למלך לאשר מחדש את תקנות הרפורמה, אחרת זה לא ייגמר טוב. הנרי, בגבו לקיר, פרסם מחדש את תקנות וסטמינסטר, אבל לא את תקנות אוקספורד. הוא לא היה מוכן להרכין ראש מול מועצה של 15 אצילים.

בחודש מאי היה ברור שלא יימצא פתרון דיפלומטי למחלוקת בין הצדדים, ואנגליה מתגלגלת לכיוון מלחמת אזרחים נוספת, שתזכה לשם "מלחמת הברונים השנייה".

מעבר לעניין הרפורמות, המחנות נחלקו בסוגיית סילוק הזרים מהאי הבריטי. המהלך הראשון של המורדים היה לתקוף זרים בולטים כמתקפה על הכתר. למשל, ב-7 ביוני הם נכנסו לקתדרלת הרפורד Hereford, עצרו שם את הבישוף ואת עוזריו, צרפתים כולם, ועשו שמות בנכסיהם. אגב, המורדים נשאו את דגל המלך וכבשו טירות מלכותיות בשם הכתר, כלומר לא היו להם שאיפות להחליף את המלך והם נלחמו בשם מוסד המלוכה כנגד הנרי האדם.

הנרי ואלינור הסמיכו מספר לוחמים ואצילים לטפל במרד, ופרשו עם אדוארד למצודת לונדון המסוגרת. בעוד המרד מתרחב לכל רחבי אנגליה, סיימון ידע שהמפתח הוא כיבוש לונדון. הוא שלח לתושבי לונדון איגרת ובה ביקש את תמיכתם. במקביל הוא התקדם עם כוחותיו דרום-מזרחה, ועד אמצע יולי כבש את נמלי האזור ואת טירת דובר, נקודת המפתח בחיבור אנגליה ליבשת.

לונדון געשה ורעשה כשהצטרפה למרד. מאות זרים ויהודים הותקפו ונרצחו. הנרי כבר עמד להסכים לכל דרישות המורדים, אבל אלינור ואדוארד שללו כל אפשרות כזו. אדוארד הציע לגייס שכירי חרב נוספים, ולצורך המימון הוא לקח כמה לוחמים ופלש לכנסיית Temple Church, שם הוחזקו תכשיטי המלכה. הם חוללו הרס וחורבן במקום, גנבו כאלף פאונד, וברחו לווינדזור.

כששמעו על כך תושבי לונדון, חמתם עלתה, ומצודת לונדון הושמה תחת מצור. ב-4 ביולי הנרי נכנע והסכים להגלות את הזרים ולקבל עליו את מרות מועצת ה-15 ע"פ תקנות אוקספורד. כששמעה זאת אלינור, היא ניסתה לברוח דרך הנהר כדי לחבור לכוחותיו של הנסיך בווינדזור, אבל לא עברה אפילו את גשר לונדון. כשהתושבים שמו לב לסירה שלה, הם החלו ליידות בה פירות, אבנים, וכל דבר אחר שבא ליד. גרוע מכל, הם הטיחו בה עלבונות צורבים. למזלה של אלינור, ראש העיר של לונדון (שהיה מראשי המורדים בעיר) הציל את המלכה מלינץ' ולקח אותה לביתו של הבישוף המקומי.

בימי הביניים זו היתה חצייה של קו אדום. עד סוף ימיה לא שכחה המלכה את העלבון של ההמונים, שהעזו לחרוג ממקומם הטבעי. היחסים בין לונדון לחצר המלכות נשארו מתוחים עד אחרי מותו של אדוארד.

עם כניעתו של הנרי המורדים הקימו ממשלה משלהם, אבל ממשלה זו לא הספיקה לעשות הרבה, ותוך שלושה חודשים בלבד הקואליציה של דה-מונפורט התפוררה וקרסה.

טירת דובר, המשקיפה על החלק הצר בתעלה האנגלית

חלק מד: שלום בצרפת, מתיחות באנגליה

הנסיך אדוארד, שגדל בחסות אימו וקרוביה יוצאי סאבוי, הגיע לפרקו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-13. הוא היה בחור גבוה (ועל כן כינויו Longshanks, "רגליים ארוכות"), חסון, יפה-תואר ומהיר-חימה. הוא אסף סביבו פמליה של כמאתיים אבירים, ואיתם רכב ברחבי הממלכה כדי להקרין את כוחו ולקנות לעצמו כבוד.

לאחר המרד בגסקוניה ב-1254, אביו השיא אותו לאלינור מקסטיליה, בתו של אלפונסו. מלך קסטיליה דרש שחתנו הטרי יהיה מספיק עשיר כדי לכלכל את בתו האהובה, והנרי הרעיף על בנו אדמות כתר רבות ואף העניק את השליטה בגסקוניה לאדוארד הצעיר.

אדוארד אהב מאוד את טורניר האבירים, ספורט שבו נפגשו אבירים פשוטים עם בני אצולה ולכל אחד היתה הזדמנות להוכיח את יכולותיו. עם כל מידותיו המרשימות של אדוארד הגבוה והחסון, הוא לא היה מוצלח מאוד מול אבירים אחרים, ולרוב הפסיד. ייתכן שהדבר השאיר טעם רע בפיו והוא בילה את שארית חייו בנסיונות להוכיח שאין בלתו.

עדויות מאותה תקופה מתארות את אדוארד הצעיר כלוחם ללא חת שאינו נרתע משום אויב, אבל גם בתור אדם חלקלק ונטול-מוסר, שיבטיח כל דבר כדי להשיג את מבוקשו ולא יהסס לחזור בו מההבטחה בהזדמנות הראשונה. הנסיך מתואר כמי שראה את עצמו מעל לחוק, אפילו מעל למלך, ועשה את הטוב בעיניו. ישנם רישומים של סכומי כסף, שהכתר נאלץ לשלם על מנת לפצות אזרחים מן השורה על נזקי גוף ורכוש שגרמו הנסיך ואביריו ברחבי הממלכה.

אדוארד והנרי היו חלוקים בנושאים רבים, ואדוארד סלד מהגישה הפייסנית של אביו. במקרה מסוים, מספר מורדים מצאו מקלט בכנסייה בעיירה לה ראול La Réole בגסקוניה, ואדוארד הנזעם ביקש להרוס את הכנסייה על ראשם. הנרי נאלץ להתערב ולנזוף בנסיך הצעיר על כך שלא הורסים את בית האלוהים ללא סיבה טובה, ושעליו ללמוד מעט דיפלומטיה. במקרים אחרים התווכחו השניים על המיסוי שנדרשה גסקוניה להעביר לאוצר הממלכה ועל עניינים מנהליים נוספים.

אדוארד גיבש סביבו קאדר של אצילים זוטרים ובינם בן-דודו הנרי מ-אלמיין, בנו של ריצארד מקורנוול. בהיותו בעל אדמות מלכותיות באזור החיץ עם ויילס, הוא השתתף במערכות נגד לואלין ה-2 בשנים 1257-58, וכוחותיו לחמו לצד אלה של ברוני אזור החיץ. משפחות מארשל, מורטימר ודה-קְלֶר, שהיו קבוצה מגובשת ויחסית אוטונומית, לא ששו לשתף פעולה עם הנסיך הזחוח.

מהלכי בניית בסיס כוחו הפוליטי של אדוארד לא היו דבר חריג, ולמעשה אפילו צפוי ומתבקש. מה שהטריד את חצר המלכות היה קשריו של אדוארד עם קרוביו בני משפחת לוסיניאן. אדוארד היה זקוק לממון על מנת להרחיב את מעגל ההשפעה שלו, וכאשר אביו קפוץ-היד לא סיפק את הסחורה, בני לוסיניאן שמחו למלא את החסר והלוו לנסיך הצעיר סכומים גדולים. בעקבות אירועי הפרלמנט המטורף בקיץ 1258 אדוארד ספג מכה כפולה, כאשר מחד בני לוסיניאן גורשו מאנגליה, ומאידך תקנות אוקספורד העבירו חלק ניכר מכוחו של הכתר למועצת ה-15.

אגב, תקנות אוקספורד היו המסמך הרשמי הראשון שפורסם בשפה האנגלית, והדבר מלמד על עוצמת הרוח הלוקאל-פטריוטית שנשבה באנגליה באותה תקופה כנגד הצרפתים ואנשי היבשת.

למועצת ה-15 היו שלוש מטרות מיידיות: השגת תמיכה אפיפיורית בצורת השלטון החדשה, חתירה לשלום עם צרפת, ורפורמה פנימית. כדי לקבל את חותם הכשרות של הוותיקן, המועצה ביקשה מהכס הקדוש למנות שליח רשמי איתו יוכלו לדון בסוגיה, אבל האפיפיור אלכסנדר ה-4 סירב. מנקודת מבטו, מלך הוא מלך בחסות האל, ותפקידם של כל היתר הוא לציית למלך.

הרפורמה הפנימית היתה מוצלחת יותר, כאשר מכתבים הופצו ברחבי הממלכה בשם המלך. המכתבים הורו לכל בעלי השררה המקומיים שעליהם לסור למרותה של המועצה החדשה, אשר תמנע מהמלך לעשות שטויות. בנוסף, המכתבים פַרטו לפרוטות את תקנות אוקספורד באשר למשרות השריף, מינוי האבירים המקומיים לאיסוף התלונות, וכו'.

התקנות נועדו לשמור על התנהגות ראויה מצד המלך אבל גם מצד האצולה, והניסוח האלטרואיסטי של התקנות נבע ככל הנראה מהקוד הדתי והמוסרי של סיימון דה-מונפורט. אפילו הנסיך אדוארד השתכנע בצדקת הטיעונים למען רווחת הכלל (לפחות לזמן מה), והחיל את עקרונות התקנות על אדמותיו שלו, למרות שלא היה חייב לעשות כן. כפי שכתב לאחד מבכירי משרתיו באזור צ'סטר במכתב ששרד, "אם הצדק הבסיסי נמנע מאחד מנתינינו על ידינו או על ידי אחד מפקידינו, אנו מאבדים את חסד האל והאדם, ומלכותנו נפגמת."

העקרון המנחה של הרפורמות היה פיזור של הכח מטה, למעגל רחב מאי-פעם. מימוש הרפורמות נשען על האבירים המקומיים, וכוחם הפך לעמוד התווך של שלטון החוק וניהול הממלכה.

בעוד מרבית הברונים היו מרוצים מהרפורמות, השמנה והסלתה של האצולה קיבלה אותן בחריקת שיניים. הם הצליחו להיפטר מבני לוסיניאן, אבל מעולם לא התכוונו ליזום רפורמה כל כך מרחיקת לכת. למשל רוזן גלוסטר ריצ'ארד דה-קלר ובנו גילברט (שבעתיד יהיה ידוע בתור "דה-קלר האדום"), מהברונים החזקים במערב אנגליה, היו מאוד שמחים להמשיך ולדכא את האיכרים והסוחרים תחתם כפי שעשו במשך דורות, אבל לעת עתה הם היו במיעוט ולא יכלו להתנגד לתקנות החדשות.

בחזית הצרפתית התקדם המו"מ מאותה נקודה בה עמד ערב הפרלמנט המטורף, דהיינו הבנות בין הצדדים על ויתור אנגלי על המחוזות האנז'וונים האבודים בתמורה להכרה צרפתית בשליטה האנגלית על גסקוניה. לואי ה-9 מלך צרפת דרש ויתור מפורש מכל צאצאיו של ג'ון, ובעוד הנרי ואחיו ריצ'ארד הסכימו לעניין, אחותם אלינור ובעלה סיימון דה-מונפורט סירבו להיפרד ממקורות ההכנסה הפוטנציאלים, לפחות עד שיקבלו פיצוי הולם מקופת הכתר האנגלי.

סיימון, שהיה מקורב למלך צרפת מימים ימימה, הגיע לפריז על מנת לסגור את הפרטים האחרונים ולחתום על ההסכם, אבל לואי ראה בכך פחיתות כבוד ודרש את נוכחותו של מלך אנגליה. סיימון לא מיהר לחזור לאנגליה, ולמעשה שהה עוד חודשים ארוכים בחברת ידידיו הצרפתים, נהנָה מהחיים הטובים, והשאיר את מלאכת הרפורמה (כמו גם את ניהול נכסיו הרבים) לאחרים.

ללא הנהגתו של סיימון, המועצה תפקדה בעצלתיים. בהיעדרו הסתמן ריצ'ארד דה-קלר כמנהיג האצולה, והוא כאמור לא מיהר להוציא את הרפורמות לפועל. סיימון עסק בעיקר בתמונה הגדולה ולא בפרטים, ולכן ראה לנכון לחזור לאנגליה רק כשהתכנס שוב הפרלמנט ב-9 בפברואר 1259.

הפרלמנט הוציא תחת ידיו הצהרה שבה מתחייבים הברונים לאותם תנאים כמו המלך, מחויבות מרחיקת לכת בהרבה מהרפורמה המקורית. דה-קלר ביקש לדלל את לשון ההצהרה ולמסמס את תוכנה כדי לשמר כמה שיותר מזכויות היתר של האצולה, אבל לאחר דין ודברים עם דה-מונפורט הוא קיבל עליו את הנוסח. את המסמך חתמו דה-מונפורט ודה-קלר יחדיו, סמל להנהגה הכפולה של האצולה.

דה-קלר הפעיל על סיימון לחץ כבד לחתום על כתב הוויתור על אדמות אשתו אלינור בצרפת, אך נתקל בחומה בצורה. בעוד דה-מונפורט חזר לצרפת, דה-קלר דרש מהמועצה הקטנה וקיבל את האישור לגייס את הסכום הדרוש לפיצויו של דה-מונפורט. עד חודש יולי קיבלה אלינור את הכסף שדרשה.

ואז בא סיימון והציג למועצה ולכתר דרישה חדשה: האדמות שוות למעשה סכום גבוה בהרבה ממה שקיבלה אשתו, אז אנא שלמו עוד. ייתכן שסיימון ניסה להשיג את העסקה הטובה ביותר עבור משפחתו, אבל בהחלט יכול להיות שניסה לחבל בסיכויי ההצלחה של הסכם השלום. בהמשך יחבור סיימון לנסיך אדוארד, שהצר על אובדן האימפריה האנז'וונית, אבל אין בידינו הוכחות לשיתוף פעולה בין סיימון ואדוארד בשלב זה.

הנרי זעם על סיימון, וגם בקרב אצילים רבים איבד דה-מונפורט את תדמיתו כמנהיג. הנתק בין ראשי האצולה הביא לכך שהכל נתקע עד כינוס הפרלמנט באוקטובר, אליו הגיעה קבוצה של אבירים שהתלוננו באזני כל על כך שהרפורמה תקועה ודבר לא נעשה למען הציבור. האבירים, שכינו את עצמם "חברת הרווקים" Community of Bachelors, מחו בפני הנסיך אדוארד והרוזן מגלוסטר, והנסיך נשבע לתמוך בהם ובמטרתם הצודקת בכל מאודו. בכך הציב את עצמו במחנהו של דה-מונפורט כנגד המלך והנהגתו של דה-קלר.

בסוף אוקטובר חתמו סיימון והנסיך אדוארד על הסכם שיתוף פעולה. אדוארד השתלט על טירת בריסטול, שהיתה מוקד סכסוך בין הכתר ומשפחת דה-קלר, וסימן לאביו שהוא אדון לעצמו. הרווקים קיבלו את מבוקשם בצורת מסמך בשם "תקנות וסטמינסטר" Provisions of Westminster, אשר בנה על תקנות אוקספורד והוסיף עליהן עוד הקלות והגנות על פשוטי העם מפני שליחי המלך והאצילים.

לאחר הפרלמנט הגיע הנרי לצרפת על מנת לקדם את תהליך השלום. הוא הציע ללואי שיחתמו על ההסכם והנרי יערוב לכל דרישה עתידית של אחותו אלינור, אבל מלך צרפת עמד על דרישתו לוויתור מוחלט. מצד שני לואי הציע ש-15000 מארק מתוך הפיצוי שאמור להגיע לכתר האנגלי יישארו בידי הצרפתים עד שיקבלו את מסמך הוויתור. הנרי קיבל את התנאי ואלינור חתמה בלית ברירה על כתב הוויתור.

חוזה פריז, שנחתם בסוף 1259, היה המסמר האחרון בארון הקבורה של האימפריה האנז'וונית. שלום שרר (לעת עתה) בין צרפת ואנגליה, וסיימון דה-מונפורט איבד את מנוף הלחץ שלו על הכתר האנגלי.

הנרי בילה בנעימים את חג המולד וחודשי החורף של 1260 בחברת בכירי הברונים הנאמנים לו וגיסו לואי (אשתו של לואי היתה מרגריט מפרובאנס, אחותה של אלינור מלכת אנגליה) עד חודש אפריל. בזמן שהותו שם שלח לאנגליה צווים מלכותיים ללא התייעצות במועצה הקטנה, הפרה בוטה של תקנות אוקספורד. בחודש פברואר הגדיל ועשה כששלח מכתב לאנגליה האוסר על כינוס הפרלמנט בלעדיו.

סיימון דה-מונפורט הבין מיד במה מדובר, עזב את צרפת ללא אישור מלכו, וחזר לאנגליה על מנת לכנס את הפרלמנט על אפו וחמתו של הנרי. באי הבריטי הוא נתקל בהססנות וחוסר שיתוף פעולה מצד האצילים, אפילו מצד השופט הראשי, מפני שבנקודה זו הברונים לא היו מוכנים למרד גלוי ועימות צבאי עם המלך.

בחודש אפריל חזר ריצ'ארד דה-קלר לאנגליה, וכעת הציג את עצמו קבל עם ועדה כיד ימינו של המלך. הוא הורה על כינוס האצולה הנאמנה לכתר, כינוס אליו לא הוזמנו דה-מונפורט ומקורביו. גם מקורביו של הנסיך אדוארד, מהאבירים הפשוטים שהצהירו את נאמנותם לו ועד ברונים חשובים כמו רוג'ר מורטימר, הודרו מהכינוס. המלך ביקש להזכיר לאדוארד הצעיר את מקומו.

דה-קלר ודה-מונפורט החלו לגייס צבאות יריבים, ונראה היה שאנגליה בדרך למלחמת אזרחים, אבל שובם של המלך ואחיו ריצ'ארד בסוף אפריל הביא להרגעת הרוחות. אדוארד השתכנע לקבל עליו את מרותו של אביו, פינה את טירת בריסטול, והותיר את סיימון דה-מונפורט לעמוד לבדו. הנרי ניצל את חולשתו של סיימון והעמיד אותו למשפט בעוון הפרת השלום עם צרפת והתנגדות למלך.

למזלו של סיימון, משפטו מעולם לא הגיע לכדי גזר דין.

חוזה פריז (1259), סופה המוחלט של האימפריה האנז'וונית