כששמע ז'ופרואה דוכס אנז'ו על לכידתו של סטיבן, הוא פלש לנורמנדיה במלוא עוזו וכבש חלק ניכר ממנה. תאובלד, אחיו של סטיבן, לא היה פנוי להגן על הדוכסות מפני שהיה טרוד במלחמה משלו מול לואי ה-7, מלך צרפת הטרי, שהתכחש להבנות שהושגו בין אביו לממלכה האנגלית.
הצלחתו של ז'ופרואה בנורמנדיה וחולשתו של סטיבן באנגליה גרמה לברונים רבים לחשוש לעתיד נכסיהם בשני צידי התעלה, ומתילדה הקיסרית צברה תומכים רבים. היא עודדה את ההצטרפות ע"י השבת אדמות ונכסים לבישופים ואצילים אחרים, הענקת רוזנויות ברחבי אנגליה לנאמנים אחרים, ופיזור הבטחות לעתיד טוב יותר.
המטבעה המלכותית הפסיקה להטביע מטבעות עם פניו של סטיבן, וברונים מקומיים שנזקקו למזומנים החלו להטביע מטבעות משלהם. היה זה סימן ברור לאובדן המשילות של השלטון המרכזי.
מהצד השני, המלכה מתילדה (אשתו של סטיבן) לא התכוונה להיכנע במהרה. היא אספה אליה לדרום-מזרח אנגליה את כל סגניו ונאמניו של המלך הכלוא, ומשם הגיעה בראש כח משמעותי אל לונדון, שכזכור היתה מלאה בסוחרים ואבירים שתמכו בסטיבן.
הברית בין מתילדה הקיסרית והבישוף הנרי מווינצ'סטר, אחיו הצעיר של סטיבן, היתה קצרת ימים. למרות שסלל את דרכה לקבל לידיה את אוצר הממלכה וברכת הכנסייה, השניים רבו בענייני מדיניות כנסייתית, והוא העביר את תמיכתו למתילדה המלכה.
הכוחות האנז'וונים הגיעו לווינצ'סטר בחודש יולי של 1141 וצרו על הטירה בה שהה הנרי. בינתיים הגיעו כוחותיה של המלכה עם תגבורת משמעותית מלונדון והקיפו את חיילי אנז'ו. בקרב שפרץ בין הצבאות ניצחה המלכה, ואפילו לקחה בשבי את רוברט מגלוסטר, יד-ימינה של הקיסרית. לאחר מו"מ ארוך הוחלט לבצע ב-1 בנובמבר חילופי שבויים: רוברט תמורת המלך סטיבן. הנרי כינס שוב מועצה כנסייתית, שבאופן לא מפתיע תמכה הפעם בזכותו האלוהית של סטיבן לכתר, ובחג המולד 1141 התקיימה הכתרה חוזרת של המלך והמלכה.
בתחילת 1142 סטיבן נפל למשכב, ולא נראה בציבור במשך כמה חודשים. עד חג הפסחא נפוצו שמועות שקריות על מותו, אבל הוא החלים ויצא בקיץ למסע צבאי נגד הטירות האנז'ווניות החדשות שנבנו ברחבי דרום אנגליה. בספטמבר הוא זיהה הזדמנות פז ללכוד את הקיסרית, אבל מתקפת פתע שלו כשלה, והקיסרית נמלטה לטירת אוקספורד המבוצרת. סטיבן הטיל מצור על הטירה, והלכה למעשה לכד את יריבתו, אבל קצת לפני חג המולד הצליחה הקיסרית לחמוק מחוץ לטירה בחשכת הלילה, לחצות את נהר התמזה הקפוא ברגל ולהימלט בין אצבעותיו של סטיבן.
בתחילת 1143 סטיבן מצא את עצמו במצב ביש, כאשר כוחותיו של רוברט מגלוסטר הקיפו אותו בטירת וילטון. בקרב שהתפתח סטיבן כמעט ונפל שוב בשבי, אבל משרתו האישי ויליאם מארטל הגן עליו בחירוף נפש ואיפשר לאדונו להימלט משדה הקרב בעוד הוא עצמו נלקח בשבי. המלך שמר אמונים למארטל האמיץ ושילם בטירת שרבורן תמורת שחרורו.
סטיבן תיעב במשך שנים את רוזן אסקס ג'פרי דה מנדוויל, ובמיוחד לאחר שתמך בהכתרתה של מתילדה הקיסרית. בסוף 1143 ג'פרי זומן לחצר המלכות, וכשהגיע סטיבן עצר אותו. ג'פרי קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, ונאלץ למסור לידי המלך את טירותיו, שהיו בתוך לונדון ומסביבה, ולכן היו בעלות חשיבות אסטרטגית. ברגע שיצא לחופשי, ג'פרי רכב צפון-מזרחה לאזור הביצות של איסט-אנגליה, שם חבר לכוחות מורדים והחל בקמפיין צבאי בכיוון קיימברידג' ולונדון.
באותו זמן הכריז גם רוזן נורפולק על מרד, ובקיץ 1144 גם רנולף מצ'סטר הניף נס מרד משלו. כוחותיו של רוברט מגלוסטר פשטו בינתיים על שטחים של הנאמנים לכתר במערב אנגליה. כל אותה עת המשיך ז'ופרואה מאנז'ו בביסוס שלטונו בדרום נורמנדיה, תוך שהוא כובש גם את בירת הדוכסות רואן, ולואי ה-7 הכיר בו כדוכס נורמנדיה. הממלכה הלכה והתפוררה בין ידיו של המלך, והוא נסמך יותר ויותר על אנשי חצרו הקרובים ועל שכירי חרב מאשר על רשת הברונים והאצילים שתחתיו.
בשלוש השנים הבאות מהלכי המלחמה התייצבו, בעיקר בגלל אובדנם של כמה ממנהיגי המורדים. למשל מיילס מגלוסטר, אחד ממפקדי הכוחות האנז'וונים הבולטים, שמת בתאונת צייד בחג המולד 1143, וג'פרי רוזן אסקס שנהרג בקרב בספטמבר 1144. ב-1145 סטיבן הגיע להסדר עם רנולף מצ'סטר לאחר מספר מהלכים מלכותיים מוצלחים בצפון, אבל ב-1146 עשה לו בדיוק את מה שעשה לג'פרי: עצר אותו, סחט ממנו באיומים את השליטה בטירות ושחרר אותו. כמו ג'פרי, גם רנולף הצטרף למורדים מיד עם שחרורו, אבל המורדים התקשו להתמודד עם כוחן של הטירות תחת שליטת המלך.
בשלהי אותו עשור סטיבן שלט בפועל על חלק קטן של אנגליה, וחוק המלך לא נאכף בשטחים נרחבים. כרוניקות של אותה תקופה תיארו הוויה של אלימות וזדון באזורי הספר שבין שטחי המלך ובין שטחי המורדים. טירות רבות נבנו כביצורים עבור ברונים מקומיים שדאגו לנכסיהם ואנשיהם, ומטבעות מקומיים הוטבעו בכל מקום. כוחו של סטיבן התרכז באזור לונדון, ומרכז השלטון עבר מווינצ'סטר לארמון וסטמינסטר.
בשנים הבאות האבק שקע, ומלחמת האזרחים הידלדלה לכדי סכסוכים נקודתיים פה ושם. ב-1147 רוברט מגלוסטר נפטר בנסיבות טבעיות, וב-1148 עזבה מתילדה הקיסרית את אנגליה סופית לטובת נורמנדיה וויתרה על שאיפתה לכתר. מסע הצלב השני הוכרז ב-1145, ואצילים רבים משני הצדדים הצטרפו אליו. באין שלטון מרכזי חזק, ברונים רבים הגיעו להסדרים עם שכניהם למען הגנה הדדית.
אנרי "קורטמנטל" (מכנס קצר), בנם בן ה-14 של מתילדה הקיסרית וז'ופרואה, ניסה לפלוש לאנגליה ב-1147 בראש כח של שכירי חרב, אבל הפלישה נכשלה כשהסתבר שלאנרי אין מספיק כסף לשלם להם. באופן מפתיע, מי ששילם להם את שכרם היה דווקא סטיבן. הסבר אפשרי אחד למהלך זה הוא רגש הקרבה של סטיבן לבן משפחתו המורחבת, והסבר אחר הוא שסטיבן חיפש דרך לסיים את המלחמה וביקש לבנות אמון בין השניים.
אם כך או כך, אנרי לא השיב לו באותו מטבע. הוא הגיע לצפון אנגליה ב-1149 בתקווה לכרות ברית עם רנולף מצ'סטר ומלך הסקוטים. בעלי הברית החדשים ניסו לתקוף את יורק, אבל כוחותיו של סטיבן מיהרו צפונה ובלמו את המתקפה. אנרי חזר לנורמנדיה, שם הוכרז ע"י אביו כדוכס.
למרות גילו הצעיר, אנרי נודע כמנהיג אנרגטי ויעיל, והיה אהוד בקרב אנשיו. בספטמבר 1151 מת ז'ופרואה, ואנרי ירש את תואר דוכס אנז'ו. תדמיתו וכוחו גדלו כאשר נשא לאישה ב-1152 את אלינור דוכסית אקיטניה (בדרום מערב צרפת), גרושתו של המלך לואי ה-7, והפך לאחד מהשליטים החשובים ביותר בצרפת.
לאורך שנותיו על כס המלכות הרבה סטיבן להתקוטט עם ראשי הכנסייה בשאלת סמכות המינויים. כמו כל המלכים באותה תקופה, הוא חשש מהזרם בתוך הכנסייה שדגל בעצמאות יתרה מהשלטון החילוני, במיוחד כאשר חילופי האפיפיורים ברומא השפיעו על אישור מינוים של בישופים וארכיבישופים באנגליה. לאור כל זאת, כאשר ביקש סטיבן מאציליו בחג הפסחא 1152 להכתיר את בנו יוסטס כיורש ולהישבע לו אמונים, ראשי הכנסייה סירבו בטענה שהם זקוקים לאישור האפיפיור. סטיבן אסר אותם ודרש מהם למלא אחר דרישותיו, אבל הארכיבישוף מקנטרברי הצליח להימלט, לחמוק מאבירי המלך ולצאת לגלות בפלאנדריה, במה שסימן את נקודת השפל של יחסי המלך והכמורה.
בתחילת 1153 חזר אנרי לאנגליה בראש צבא קטן, נתמך ע"י המורדים בצפון ובמזרח. אנשיו של אנרי צרו על טירת מלמסברי בדרום-מערב אנגליה, וסטיבן התקדם מערבה מלונדון על מנת להסיר את המצור. הצבאות נפגשו משני עברי הנהר אבון Avon וסטיבן רצה מאוד לקיים שם קרב מכריע.
בצעד מפתיע, האצילים משני המחנות סירבו להילחם, והחלו לדבר ביניהם על תנאי הסכם שלום אפשרי, כשהם מותירים את שני המנהיגים לשבת בצד. לבסוף הכשירו סטיבן ואנרי בחוסר רצון את ההסכם שהתקבל, והדבר סימן את תחילת השלב האחרון במלחמת האזרחים האנגלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה