הנרי ה-1 הבטיח לבתו ויורשתו מתילדה מספר טירות בנורמנדיה כנדוניה לאחר שנישאה בשנית ב-1128, אבל לא מיהר למלא את ההבטחה מפני שחשש שבעלה של מתילדה, ז'ופרואה דוכס אַנז'וּ, ישתמש בנדוניה כקרש קפיצה להשתלטות על נורמנדיה כולה. בהתחשב בהיסטוריה הארוכה והמדממת בין נורמנדיה ואנז'ו, הדאגה לא היתה מופרכת.
מתילדה מצידה חששה שאין לה בסיס כח מספק באנגליה, למרות שבועתם של האצילים להכיר בה כמלכה לאחר מותו של הנרי, ולכן לחצה על אביה לקבל את הנדוניה על מנת לשפר את מעמדה בעיני אותם אצילים. סירובו המתמשך יצר מתח בין השניים שהלך והחריף עם השנים.
ב-1135 פרץ מרד בדרום נורמנדיה, ובשלב זה היחסים בין מתילדה ואביה היו כה עכורים עד שהיא ובעלה נתנו את תמיכתם לברונים המורדים. המלך הגיע לנורמנדיה ובילה את הסתיו בלוחמה ומצור, כאשר הוא מחזק את הביצורים והטירות בדרום נורמנדיה תוך כדי. בנובמבר הגיע הנרי לאחד היערות המלכותיים כדי לצוד, אבל שם החל לחוש ברע. במשך שבוע היטלטל בין חיים ומוות, אבל בסופו הוא הסדיר את ענייניו האחרונים ומת ב-1 בדצמבר בגיל 67. איבריו הפנימיים נטמנו בכנסייה בנורמנדיה, וגופתו החנוטה הועברה לקבורה במנזר רדינג באנגליה.
למרות מאמציו ותקוותיו של הנרי, העברת הכתר למתילדה נתקלה בהתנגדויות עוד בטרם גופתו התקררה. אצילי אנגליה לא היו מוכנים לקבל עליהם מלכה ממין נקבה, במיוחד כשהיא נשואה לדוכס אנז'ו, וכל אחד אחר בעל זיקה לכתר היה עדיף בעיניהם.
סטיבן מבלואה Stephen of Blois נולד ב-1095 לאדלה מנורמנדיה, שהיתה בתו של ויליאם הכובש. הוא גדל ככל הנראה בחצרו של הנרי כבן טיפוחיו. הוא היה בן למשפחת המלוכה, אבל לא מספיק עשיר או בעל כח פוליטי, ולכן נזקק לפטרונות המלך. תחת חסותו של הנרי הוא הפך לאביר ב-1112, וברבות השנים צבר אדמות ורכוש רב, לרוב שלל שהוחרם ממי שסר חינו בעיני המלך. ב-1125 המלך חיתן אותו למתילדה, בתו של רוזן בּוּלוֹן רב הכח. ב-1135 הוא כבר היה דמות מוכרת ומוערכת בחברה הנורמנית. הוא היה ידוע כאדם עשיר, נעים הליכות ואיש מעשה, וגם מאוד מחובר לאנשיו. הוא היה נוצרי אדוק ומקושר לצמרת הכנסייה.
כאשר החלה להתפשט הידיעה על מותו של המלך הנרי, לא כל הטוענים לכתר היו בעמדת פתיחה נוחה. מתילדה הקיסרית ובעלה היו באנז'ו, תומכים במרד שנלחם נגד הצבא המלכותי, צבא שכלל גם אצילים שתמכו בזכותה של מתילדה לרשת את אביה. סטיבן לעומתם היה בבולון, ומשם יצא מיד עם כח צבאי לכיוון אנגליה. הוא הגיע ללונדון ב-8 בדצמבר ושם הפיץ את קסמו האישי כדי לגייס את תמיכתם של כל המי ומי בטענתו לכתר.
אחיו הצעיר של סטיבן, הנרי מבלואה, מונה ע"י המלך הנרי לראשות מנזר גלסטונברי העשיר, ומאוחר יותר גם לבישוף וינצ'סטר, מה שהפך אותו לאחד האנשים העשירים והחזקים באנגליה. כעת הנרי הצעיר סייע לאחיו להשתלט על אוצר הממלכה, ומשם הדרך להכתרתו כמלך אנגליה היתה סלולה. כדי לגבש את תמיכת מוסדות הכנסייה בו ובטענתו לכתר, סטיבן פיזר הבטחות של מתן אוטונומיה לכנסייה, ובמקביל שכנע את משרתו האישי של המלך הנרי עליו השלום להישבע שהנרי שינה את דעתו על ערש דווי, שהוא שחרר את האצילים משבועתם למתילדה הקיסרית, ושבחר באחיינו האהוב סטיבן כיורשו. סטיבן הוכתר בכנסיית וסטמינסטר ב-22 בדצמבר 1135.
בינתיים בנורמנדיה התכנסו תומכיו של אחיו הבכור של סטיבן, תאובלד Theobald, כדי להכריז עליו כמלך הבא. הם התמהמהו, וכשנודע להם ב-21 בדצמבר שסטיבן יוכתר למחרת, התמיכה בתאובלד התפוגגה במהרה. בסופו של דבר הוא הצהיר נאמנות למלך החדש כדי למנוע מלחמת אזרחים, וקיבל מסטיבן פיצוי כספי נדיב.
בחג הפסחא של 1136 סטיבן אירח לראשונה את השמנא והסלטא של אצילי אנגליה בחצרו, כמקובל. זה היה אירוע רב רושם, בו סטיבן צייר את עצמו כממשיכו של הנרי ז"ל, חילק מתנות אדמות ונכסים לאורחיו, והם הרעיפו עליו שבחים ושבועות נאמנות.
הנרי הצעיר שכנע הן את תאובלד והן את לואי ה-6 מלך צרפת לכתוב מכתבים לאפיפיור אינוקנטיוס ה-2 ובהם הצהרה על היותו של סטיבן המלך החוקי והלגיטימי של אנגליה ונורמנדיה. תאובלד כאמור תמך באחיו, ולואי ראה בסטיבן גורם מאזן בין דוכסות אנז'ו רבת העוצמה בדרום-מערב ובין צפון צרפת שתחת שליטת הכתר. התוצאה היתה הכרה של הכס הקדוש בסטיבן, חיזוק נוסף וחשוב למלך הטרי.
מבחינה בטחונית, מלכותו של סטיבן החלה ברגל שמאל. הסקוטים, שהיו בעלי ברית של הנרי, ראו בחילופי השלטון הזדמנות ופלשו לנור'תמבריה כבר בינואר 1136, ובמקביל החלו הוולשים למרוד באנגלים. סטיבן נאלץ למהר צפונה עם צבאו ולהדוף את הפלישה. על מנת לסיים את העניין במהירות, סטיבן בחר לרצות את הפולשים וסיכם עם דיוויד מלך סקוטלנד שהסקוטים ייסוגו, אבל ימשיכו להחזיק באזור קרלייל אותו כבשו. בינתיים סטיבן שלח שניים מטובי אנשיו לדכא את המרד הוולשי, אבל הם לא הצליחו למחוץ את המרד, שהמשיך אל תוך 1137. במקום להטיל את כל כובד משקלו ולהכריע את הוולשים, סטיבן צמצם את כוחותיו באזור והלכה למעשה ביצע התנתקות חד צדדית.
במקביל, בתחילת 1136 פלשו מתילדה הקיסרית ודוכס אנז'ו לנורמנדיה. סטיבן היה עסוק עד מעל לראש באנגליה, ולכן שלח את אחד מברוניו להצטרף לתאובלד במאמצי ההגנה על הדוכסות, והמלך הצטרף אליהם רק ב-1137. בהזדמנות זו הוא נפגש עם לואי ה-6 מלך צרפת והשניים סיכמו על ברית לא-פורמלית שתהיה משקל-נגד לאיום מצד דוכסות אנז'ו המתעצמת. לואי הכיר בבנו של סטיבן, יוסטס, כדוכס נורמנדיה, וכמקובל יוסטס הכיר בלואי כאדונו הפאודלי.
לעומת ההצלחה בזירה המדינית, גם בנורמנדיה סטיבן נחל כשלונות צבאיים. בסוף 1135 כבש ז'ופרואה את מחוז ארג'נטן, הממוקם בנורמנדיה על גבול אנז'ו, וסטיבן היה נחוש להשיב את המחוז לידיו. הוא גייס שכירי חרב פלמים, אבל חיכוכים אישיים בינם לבין הברונים הנורמנים הביאו לכך שצבאו של סטיבן נלחם נגד עצמו, וחלק מהברונים נטשו את שדה המערכה. ללא צבא, סטיבן נאלץ להגיע להסכם עם ז'ופרואה, בו התחייב לשלם לאנז'ו 2000 מארק לשנה תמורת שלום בגבולות נורמנדיה.
גם יחסיו של סטיבן עם הכנסייה, שהחלו באידיליה הרמונית, הפכו מהמורתיים בהדרגה. כשהוכתר, סטיבן הבטיח לדון בבעלות על האדמות שנלקחו מהכנסייה תחת ויליאם רופוס, אבל עיכב ודחה את הדיון. אדמות אלו עברו לידי אצילים, וסטיבן חשש לאבד את נאמנותם במקרה וייאלץ לרצות את הכנסייה. בנוסף סטיבן השתלט על אדמותיו ורכושו של הארכיבישוף מקנטרברי שמת ב-1136, והדבר הביא לחוסר נחת בקרב ראשי הכנסייה. הוא מינה לתפקיד את אחד ממקורביו על חשבון הנרי הצעיר, שזכה במינוי כשליח האפיפיור בתור פרס ניחומים.
שנותיו הראשונות של סטיבן כמלך היו מורכבות. על פניו הוא הצליח למנוע פלישות ומרידות, כרת ברית עם מלך צרפת, ושמר על יחסים טובים עם הכנסייה והברונים. בפועל הוא הפקיר חלק מהצפון לחסדי הסקוטים, נטש את ויילס, ונורמנדיה היתה במצב רעוע. אוצר הממלכה המשמעותי שהותיר הנרי ז"ל הלך והידלדל במהירות, בעקבות הצורך בשכירי חרב ומימון אורח חייהם הראוותני של סטיבן ואנשי חצרו, עד שנגמר כליל ב-1138. מספר הולך וגדל של ברונים חש שהבחירה בסטיבן לאו דווקא שירתה את אנגליה בכלל ואותם בפרט.
דיוקן יחסית מודרני של המלך סטיבן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה