אדוארד סיים את העשור השני של המאה ה-10 כמלך ווסקס, מרסיה וניתן גם לכלול את ויילס תחת שטח השפעתו. מטרתו היתה להשלים את כיבוש אנגליה מידי הממלכות הדניות במזרח האי, ובמשימה זו הוא הצליח במידה ניכרת. המחוזות הדנים הנותרים במרסיה הבינו שאין להם סיכוי לנצח צבא אנגלי מסודר וחזק, ונכנעו ללא קרב.
התמקדותו של אדוארד בדרום האי הבריטי איפשרה לנורת'אמבריה ליפול כפרי בשל לידיו של רגנאלד, וב-919 הוא השתלט על ממלכת יורק (חלקה הדרומי של נורת'אמבריה). נהר המרזי, שאיפשר גישה נוחה אל לב הממלכה האנגלית, נשמר ע"י מצודת ראנקורן שבנתה את'לפלייד בשפך הנהר, ואדוארד מיהר עתה לבנות מצודה נוספת באזור ולשפץ את המצודה הרומית העתיקה במנצ'סטר. למרות זאת, ב-920 פלש בן-דודו של רגנאלד מאירלנד בראש כח ויקינגי לצפון-מערב מרסיה ועשה שמות באזור. בתגובה, אדוארד התקדם צפונה בראש קואליציה של צבאות, תוך כדי בניית מצודות.
בקרבת העיירה בייקוול Bakewell כינס אדוארד את מנהיגי האזור, כולל רגנאלד, וכולם הכירו בו כשליט-על. היה זה נצחון דיפלומטי מכריע לטובתו של אדוארד, והביא אותו צעד אחד קרוב יותר להיות מלך על כל בריטניה. כל מנהיג כרע ברך לפני אדוארד מסיבותיו שלו, מי מטעמי נוחות ומי מטעמי צורך בהגנה מפני שכניו.
ב-924 דיכא אדוארד ביעילות מרידה של אנשי מרסיה בשלטונו, ובאותה שנה נפטר, והוא בן 50 בלבד. הוא המשיך את דרכו של אביו אלפרד וביצר את ממלכתו האנגלית. שלטונו היה מוצלח ביותר, והוא הלך מחיל אל חיל ולעולם לא הגיע למצב שהכריח אותו לסגת לאחור.
לאדוארד היו 13 ילדים, אך ירושת הכתר לא היתה עניין פשוט. מצד אחד היה בנו הבכור את'לסטן (מאשתו הראשונה). הוא היה בן כ-30, וגדל אצל דודתו במרסיה, ככל הנראה בגלל שאימו החורגת דרשה זאת. מצד שני היה בנו השני של אדוארד, אלפוארד Ælfweard, בנה הראשון של אותה אם חורגת, אשר היה בחור בן 22 במות אביו, וראה עצמו מועמד ראוי לכתר.
אצילי מרסיה מיהרו להכריז על את'לסטן כמלך, מפני שהכירו אותו אישית, אך אלפוארד היה בווסקס, מה שנתן לו יתרון אסטרטגי. מלחמת ירושה נראתה בלתי-נמנעת, אבל באופן לא ברור אלפוארד מת 16 ימים אחרי אביו, ואת'לסטן הוכתר כמלך ווסקס החדש בספטמבר 925. למרות שהוא זכה להכרה ע"י כלל אצילי ווסקס, חלקם ראו בו צעיר זר שהגיע ממרסיה ותפס את השלטון, וייתכן שהיתה מזימה לעוור אותו ולהמליך במקומו את אחד מאחיו הצעירים, אדוין, אשר היה איש ווסקס. אגב, אותו אדוין הוטבע בים בפקודת את'לסטן בשנת 933, למרות שאין לנו עדות על מרד או נסיון הפיכה מצידו.
את'לסטן היה דומה לסבו אלפרד יותר מאשר לאביו אדוארד. הוא תפש את תפקידו של המלך כמנהיג רוחני לא פחות מאשר מגן הממלכה. בזמן מלכותו הוא שיפר את האדמיניסטרציה, פיתח את ספר החוקים ושקד על קשרים עם ממלכות מעבר לתעלה. כמו סבו, גם את'לסטן היה נוצרי אדוק.
ב-926 נפגש את'לסטן עם סיטריק Sihtric, המלך הדני של ממלכת יורק. השניים קשרו קשרי ידידות, ואחת מאחיותיו של את'לסטן ניתנה לסיטריק לאישה. היחסים החמים לא שרדו זמן רב, בעיקר מפני שסיטריק הלך לעולמו ב-927. את'לסטן ניצל את חוסר היציבות הזמני, ופלש לאזור יורק. אנשי נורת'אמבריה בחרו בבנו החורג של סיטריק, אולוף, כמלכם החדש, ודודו גות'פרית' Guthfrith הגיע מממלכת דבלין בראש צי ויקינגי כדי לעזור לו. העזרה לא הועילה, ותוך חצי שנה יצא צבא ווסקס כשידו על העליונה. את'לסטן כבש את ממלכת יורק וסיפח אותה לווסקס. נצחון זה הוביל ל-7 שנות שקט, למרות המרמור הברור של אנשי הצפון מהמצב בו נשלטו לפתע ע"י מנהיג דרומי.
את'לסטן החל להתייחס לעצמו כ"מלך כל בריטניה", לאחר שזכה לנאמנותם של קונסטנטין מלך הסקוטים ומלכים צפוניים אחרים. אמנם ויילס נותרה אוטונומית, אך גם הוולשים העלו מס לאת'לסטן והיו כפופים לו.
בקיץ 934 פלש את'לסטן לסקוטלנד, מסיבה לא ברורה, בראש צבא מעורב של אנגלים, וולשים ואפילו יחידות דניות מהשטחים שנכבשו לאחרונה. כוחותיו היבשתיים התקדמו עד צפון-מזרח סקוטלנד, תוך כדי ביזה ופשעי מלחמה אחרים, בעוד הצי האנגלי תוקף באותו אזור מן הים. במלחמה זו לא נרשמו קרבות משמעותיים, ובספטמבר את'לסטן כבר חזר לדרום, שם חתם קונסטנטין על הצהרת נאמנות לאת'לסטן.
באותה שנה ירש בנו של גות'פרית', אולאף, את כתר דבלין. כמו קונסטנטין, הוא לא יכל להתמודד עם את'לסטן לבדו, אבל יחד הם היו כח רציני. הברית בין הסקוטים והויקינגים נחתמה ע"י נישואי אולאף לביתו של קונסטנטין. אולאף ביסס את שליטתו באירלנד עד 937, ובסתיו אותה שנה הצטרף לברית עוד מלך בריטוני צפוני. ביחד הם פלשו לאנגליה, צעד מפתיע לאור העובדה שהנוהג היה להילחם רק בחודשי הקיץ. את את'לסטן זה בהחלט הפתיע, והוא התמהמה בתגובתו. הוא אסף צבא מווסקס ומרסיה (הוולשים לא הצטרפו אליו הפעם) בעוד בעלי-הברית פושטים על שטחים אנגליים ועוסקים במנהג המקובל של ביזה, הרס ורצח.
הצדדים נפגשו בקרב ברונאנבר Brunanburh, בו האנגלים ספגו אבידות רבות, אך ניצחו ניצחון ברור, והבריחו את הכוח הפולש. הקרב לא סיים את המלחמה, והסכסוך עם נורת'אמבריה נמשך עוד 20 שנה אח"כ. בקרב זה מוזכר לראשונה אדמונד, אחיו בן ה-15 של את'לסטן ומי שיירש אותו.
את'לסטן נהנה בשנות שלטונו מיציבות ושקט יחסי, מה שאיפשר לו לנהל קשרי דיפלומטיה עם הממלכות מעבר לתעלה. כבר כשעלה לשלטון היתה קשורה ווסקס לפלנדריה ופרנקיה בקשרי נישואין, אבל בשנות מלכותו מלכי אירופה התחילו לשים לב לממלכה האנגלית החזקה וגילו עניין בה, מה ששם את את'לסטן בשורה אחת עם האנשים החזקים באירופה. את'לסטן השיא את אחיותיו לאצילים ומלכים אירופאים ככלי לחיזוק הקשר, מה שהתאפשר ע"י העובדה שהוא לא היה צריך להשתמש בכלי זה בתוך אנגליה. האקון, נסיך נורווגיה ולימים מלך, אפילו נשלח ע"י אביו להתחנך באנגליה, והנורווגים כינו את המלך האנגלי "את'לסטן הטוב".
הממלכה האנגלית גדלה והתחזקה עם השנים, ושיטת הממשל שלה התרחבה בהתאם. שיטת המחוזות אשר נהגה בווסקס ומרסיה, הונהגה גם בממלכות הדניות שנכבשו, וחוץ ממספר מחוזות צפוניים שנוספו לאחר מכן, המחוזות שהיו נהוגים באמצע המאה ה-10 נותרו ללא שינוי עד 1974. אדמיניסטרטיבית, מחוזות דנים הפכו למחוזות אנגלים כמות שהם, והאצולה המקומית המשיכה לשלוט במחוז, כאשר נאמנותה נתונה כעת למלך האנגלי.
את'לסטן השאיר אחריו מסמכים רבים, ואחידותם היחסית של המסמכים מעידה על דרג פקידותי מלומד ומסודר, מה שלא היה קיים כנראה בימי אביו וסבו. על המסמכים חתמו כעדים אנשים רבים, בהם בישופים ואצילים, דנים ואנגלים, אשר נעו עם החצר המלכותית ממחוז למחוז ויעצו למלך. את'לסטן כינס את המועצה שלו לעיתים תכופות על מנת להקל על מלאכת השלטון, בניגוד לנוהג השלטון הריכוזי בידי המלכים שקדמו לו.
מבחינת חקיקה, למחוזות השונים היו ספרי חוקים שונים במקצת, אך כולם היו כפופים לחוק המלך. חלקים מספרי החוקים נשתמרו או הועתקו לתוך ספרי חוקים מאוחרים יותר, וההיסטוריונים חלוקים ביניהם על מקורו של כל חוק וחוק.
את'לסטן איחד את מטבעות המחוזות השונים למטבע אנגלי אחיד, שהשליטה בו ניתנה למספר מצומצם של מִטְבָּעוֹת מורשות. בנוסף קבע בחוק שהמסחר ייערך בתוך הברגים, ובכך תרם להתפתחותם המהירה ליישובים גדולים.
את'לסטן נפטר באוקטובר 939 בגיל 45, לאחר 15 שנות שלטון מוצלח. הוא מעולם לא נישא, ולכן יורשו היה אחיו, אדמונד, שהיה ראשון בשרשרת של מלכים אנגלים ששלטונם היה קצר יותר ומוצלח פחות.
