חלק מ: יהדות אנגליה 1

נעשה אתנחתא קלה ונחזור אחורה כדי לכסות נושא הקרוב לליבם של קוראים רבים.

מלבד אזכורים בודדים, אין עדויות להתיישבות יהודית באנגליה לפני 1066. לאחר עלייתם לשלטון של ויליאם הכובש והנורמנים, החל טפטוף של יהודים להגיע ללונדון, ככל הנראה מבירת נורמנדיה רואן. המהגרים הראשונים דיברו צרפתית-יהודית, שפה שהתפתחה מהצרפתית של ימי הביניים והיתה בשימוש קהילות רבות בצפון מערב אירופה. השפה כללה מילים עבריות ונכתבה בכתב עברי.

בתחילה, על היהודים נאסר להחזיק אדמות או להיות בעלי מלאכה, מלבד העיסוק ברפואה. מאידך הלוואה בריבית היא חטא בנצרות, ולכן העיסוק בכספים נפל כפרי בשל לידי היהודים. עד סוף המאה ה-11 מעמדם של היהודים לא היה מוגדר היטב, אך בשנות כהונתו של הנרי ה-1 המלך העניק ליוסף, רבה הראשי של לונדון, אגרת המפרטת את מעמדם וזכויותיהם של היהודים:

1. היהודים הם רכושו של המלך ונתונים להגנתו.
2. היהודים רשאים לנוע בחופשיות ברחבי הממלכה, וכרכושו של המלך אינם חייבים במיסי דרך.
3. היהודים רשאים לקנות סחורות ולמכור אותן, כולל מכירה של התחייבויות שקיבלו.
4. ליהודים הזכות להישפט ע"י מושבעים מקרב עמיתיהם.
5. ליהודים מותר להישבע על ספר תורה במקום על התנ"ך הנוצרי.
6. לשבועתו של יהודי יש משקל כמו שבועותיהם של תריסר נוצרים, מפני שהם מייצגים את מלך אנגליה בעניינים פיננסיים.

עד 1135 כל היהודים חיו בלונדון. יחסי הנוצרים והיהודים הופרעו בימי המלך סטיבן, כאשר המלך שרף את ביתו של אדם יהודי באוקספורד (ייתכן שבעל הבית היה בפנים באותה עת) לאחר שזה סירב לתרום את חלקו לכיסוי הוצאות החצר המלכותית. במרץ 1144 נרצח נער בנוריץ', והקהילה היהודית הואשמה שהשתמשה בדמו לעשיית מצות, מה שנרשם בהיסטוריה כעלילת הדם המתועדת הראשונה. מצד שני, בעוד הצלבנים בגרמניה תקפו יהודים ללא רחם ב-1146, סטיבן מנע מעשי איבה דומים באנגליה.

במהלך שנות האנרכיה מנת חלקם של היהודים היתה קשה כמו של יתר האוכלוסיה, אך מרגע שהנרי ה-2 עלה לשלטון הקהילה היהודית צמחה ושגשגה. בתוך חמש שנים צצו קהילות יהודיות בערים רבות כגון קנטרברי, ניופורט, רדינג, וינדזור, קיימברידג', וינצ'סטר ועוד. היהודים לא הורשו לקבור את מתיהם מחוץ ללונדון עד 1177, ונאלצו לשאת לשם את הגופות.

תפוצת היהודים שירתה את האינטרסים של הכתר. בהיותם של היהודים עצמאים ממרות הכנסייה, המלך חש בנוח לבקש מהם דברים מסוימים (פעולות למען המלוכה או גיוס הון), ובתמורה סיפק להם שטרי חוב אותם יכלו לגבות מהשריפים המקומיים.

בתקופה זו חי אהרון מלינקולן, שהיה האדם העשיר ביותר באנגליה הנורמנית, עשיר כנראה גם מהמלך עצמו. הוא היה אחד הנושים הגדולים של הנרי ה-2, שחב לו סכום של כ-600 פאונד. הוא עסק בהלוואות, והתמחה בהלוואות לצורך בניין מנזרים. בזכות הלוואות שהעניק לכתר נבנו בין 1140 ו-1152 כמה מהמנזרים הגדולים, והחוב של המנזרים אליו עמד על כ-6400 מארק בעת מותו. על ערש דווי הוא מחל על חלק מהחוב, אבל כשגילה זאת המלך הוא דרש מהמנזרים שההפרש ישולם לאוצר הממלכה. לאחר מותו של אהרון ב-1186, הכתר החרים את כל רכושו, והמלך גבה את חובותיו של אהרון ממאות ברונים ואצילים בסכום שהגיע לכ-15000 פאונד.

פעילותם הכלכלית של היהודים לא הוגבלה באופן רשמי, אבל בפועל הם היו נתונים לגחמות המלך. לדוגמה, לאחר שכספו של יהודי מגלוסטר מימן את כיבוש אירלנד ע"י ריצ'ארד דה-קלר ב-1170 (חלק ל), הנרי ה-2 הטיל על אותו יהודי קנס כבד והאשים אותו בהלוואה למטרה לא-נאותה.

באופן כללי אנגליה נחשבה לממלכה אוהדת ליהודים, וביקרו בה חכמים כמו אברהם אבן עזרא (1158) ויצחק מצ'רניגוב (1181). יהודים שגורשו מצרפת ע"י פיליפ אוגוסטוס ב-1182, וביניהם רבי יהודה שירליאון, התיישבו באנגליה.

ב-1168, לאחר שכרת ברית עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, הנרי ה-2 עצר את ראשי הקהילות היהודיות באנגליה והגלה אותם לנורמנדיה, תוך שהוא מטיל מס של 5000 מארק על אדמות ובתי הקהילות שנותרו באי הבריטי. מהצד השני כאשר גייס הון למסע הצלב השלישי ב-1186 בכל רחבי אנגליה באמצעות מס על נדל"ן, הוא בחר להטיל על הקהילות היהודיות מס של 25% דווקא על מיטלטלין. המיסים הנפרדים הניבו לאוצר הממלכה כמעט את אותו הסכום, כ-70000 פאונד, אם כי ככל הנראה המס על היהודים שולם בתשלומים רבים לאורך מספר שנים.

מלבד מספר מאוד מצומצם של עלילות דם לאורך המאה ה-12, היהודים חיו עם שכניהם הנוצרים ביחסים טובים לרוב, כולל הממסד הכנסייתי. היהודים מצאו מפלט בכנסיות ובמנזרים בעת צרה יחד עם שכניהם, ותרמו לבניית מוסדות קתולים. עם זאת, לקראת סוף מלכותו של הנרי ה-2 צברו היהודים הון רב ורמת חייהם החלה לנקר את עיני המעמד הגבוה. ידיעות מארץ הקודש על כך שהיהודים והמוסלמים נלחמים שכם אל שכם מול הצלבנים היו בעכרי הקהילות היהודיות בכל רחבי אירופה, ואנגליה לא היתה שונה.

כזכור, לאחר הכתרתו של ריצ'ארד לב-הארי פרצו מהומות כנגד הקהילה היהודית בלונדון (חלק לב). המלך הטרי נזעם ועשה ככל יכולתו לעצור את שפיכות הדמים, אבל לא הצליח להעניש יותר מקומץ מהמפגעים. בחודש מרץ 1190, כאשר צלבנים שהתכוננו ליציאה לארץ הקודש עוררו רגשות אנטישמים בקרב האוכלוסייה הנוצרית, חלו בכמה ערים מספר תקריות אלימות בהן הותקפו יהודים.

החמורה שבתקריות היתה ב-16 במרץ, שבת הגדול. ראש הקהילה היהודית בעיר יורק ביקש מאחראי הטירה המקומית להכניס אותו ואת חברי הקהילה מחשש לפגיעה בהם, וזה הסכים. המון זועם התנפל על הטירה בדרישה לנצר את היהודים ולהטבילם. רבי יום טוב מ-יואני, המנהיג הרוחני של הקהילה, יעץ ליהודים "ייהרג ובל יעבור" וכך היה. אבות שחטו את משפחותיהם ובלבד שלא יומרו לנצרות. היהודים האחרונים שנותרו הבעירו את המגדל בו היו לכודים. מי ששרד את הלהבות נרצח בידי ההמון שבחוץ, ובסך הכל כ-150 יהודים מתו על קידוש השם באותו יום נורא.

בזמן שהותו של ריצ'ארד בארץ הקודש ותקופת שביו, יהודי אנגליה סבלו התנכלויות מצד ויליאם דה-לונגשאמפ, שניהל את הממלכה כלורד-צ'נסלור ושופט ראשי. כך למשל חויבו היהודים "לתרום" 5000 מארק לטובת דמי הכופר למלך, פי 3 ויותר מהסכום ששילמה כל לונדון.

כשחזר ריצ'ארד לאנגליה, הוא לקח על עצמו לעשות סדר חדש בעסקי היהודים. ב-1194 הוא החליט שכל עסקה בה מעורב יהודי תהיה חוקית רק אם עותק ממנה יימצא במקום מיוחד, אליו רק לבכירי האוצר יש גישה. הדבר נתן לכתר האנגלי מידע שלם על מצבו הכלכלי של כל יהודי בממלכה, וגם את האפשרות לבטל עסקות ע"י השמדת העותק שבידי האוצר. בעקבות הצו המלכותי הוקם אגף נפרד ליהודים ברשות המיסים המלכותית, ואגף זה ניהל את מיסוי העסקים היהודים (בדרך כלל מס של עשרה אחוזים), והפך הלכה למעשה לשותף שקט בכל עסקי ההלוואות.

בסוף המאה ה-12 היהודים היו לרוב שווי זכויות לשכניהם. חסותו של המלך עליהם העניקה להם קשר ישיר לשלטון, אבל קשר זה לא התבטא בהשפעה פוליטית כלשהי. הממלכה העניקה להם אוטונומיה דתית, ויהודים נשפטו בפני בית דין רבני. ליהודים היתה כמובן מערכת חינוך עצמאית. הרב הראשי של אנגליה, שנבחר ע"י היהודים ואושר ע"י המלך, שימש גם כיועץ לכתר בענייני יהדות ויהודים.

כשעלה ג'ון לשלטון ב-1199 הוא כיבד את המצב הקיים ואישר מחדש את חסותו על יהודי אנגליה. עם זאת, לאחר אובדן נורמנדיה והמחוזות האנז'וונים ב-1205, יחסו ליהודים השתנה. לאחר המריבה עם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בסוף אותו עשור, ג'ון דרש 100000 פאונד מבתי התפילה באנגליה, ועוד 66000 מארק מהקהילה היהודית. אברהם מבריסטול, אחד מהיהודים העשירים בממלכה, סירב לשלם את חלקו, 10000 מארק, וג'ון הורה לעקור את אחת משיניו כל יום עד שישנה את דעתו, מה שקרה אחרי שבוע ימים.

לאחר עליית הנרי ה-3 לשלטון מצבם של היהודים השתפר, אבל רק לתקופה קצרה. האפיפיור כינס ועידה שהחליטה שהיהודים חייבים לשאת טלאי מזהה על מנת להפרידם מהאוכלוסייה הקתולית. סטיבן לנגטון הוציא את ההחלטה לפועל באנגליה, וברוב הערים היהודים נאלצו לענוד טלאי לבן בולט.

קהילות רבות פנו למלך בבקשה להסיר את היהודים מקרבם, וגירוש יהודים הוכרז בלסטר (1231), ניוקאסל (1234), וייקומב (1235), סאותהמפטון (1236) וערים נוספות. המגורשים נאלצו לעזוב ולמצוא מקום מגורים אחר, ולעיתים גורשו יותר מפעם אחת.

עלילות דם רבות הופיעו בשנים אלו, בעיקר בעידוד המסדר הבנדיקטיני. הבישוף מ-ווסטר כתב לאפיפיור גרגורי ה-9 בבקשה לעזרה בהפרדה מוחלטת בין נוצרים ויהודים במרחב הציבורי ואיסור על נוצרים לעבוד עבור יהודים. הפגיעה בקהילות היהודיות היתרגמה לסכומים הולכים וקטנים (יחסית) שהכניסו היהודים לאוצר הממלכה, וחסותו של המלך עליהם הצטמצמה בהתאם.

באמצע המאה ה-13 היו היהודים באנגליה, כמו בשאר היבשת, תחת מגף המלך. הכתר השתמש בהם כפרה חולבת ושאב מהם כספים כרצונו. הלחץ מצד המלך הכריח את היהודים לגבות חובות בצורה נואשת יותר, מה שרק דירדר את יחסיהם עם יתר האוכלוסייה. חובות נמכרו בהפסד רק כדי לעמוד בדרישות הכתר לעוד ועוד מיסים.

ב-1253 העביר הנרי ה-3 את "חוק היהדות", שמיסד את חובת הטלאי, את האיסור על עבודה נוצרית אצל יהודים, וכלל גם איסור על בניית בתי כנסת חדשים. ב-1269 הפרלמנט הכריח את הנרי להקל מעט את המגבלות על היהודים, הקלות כגון איסור על הנוצרים לקנות חובות מיהודים ללא רשות המלך או להרוויח ריבית על חובות אלה.

לאחר מותו של הנרי ב-1272 עלה לשלטון בנו אדוארד ה-1. בעוד אבותיו שימרו את מעמד היהודים כדי לנצל את עסקיהם ולהכניס כסף לאוצר הממלכה, אדוארד היה המלך הראשון שנקט באנטישמיות ככלי למימוש מדיניות ממשלתית. אדוארד עודד את הסלידה מהיהודים ולקח קרדיט על צעדים שפגעו בהם. האשמת יהודים בזיוף מטבעות היה נפוץ, ושיווה לקהילה כולה תדמית עבריינית. כך גם הואשמו היהודים בחילול הקודש על ימין ועל שמאל.

הממסד הקתולי, בתמיכת הכס הקדוש בוותיקן, לחץ על אדוארד להטיל עוד ועוד מגבלות על היהודים, והמלך נעתר. ב-1275, אחרי שחזר ממסע הצלב התשיעי ובעקבות צווים אפיפיוריים, אדוארד העביר תיקון של "חוק היהדות" שאסר על כל הלוואה בריבית, אבל איפשר ליהודים עיסוק במסחר ואוּמנות, ואפילו להחזיק אדמות לתקופה של עד עשר שנים.

לקהילה היהודית, שלא כללה חקלאים או בעלי מלאכה, ההקלות לא באמת עזרו. בנוסף, הגילדות המקצועיות סירבו לקבל יהודים לשורותיהן. רבים החליטו להתנצר או לעזוב את אנגליה. אלה שנותרו סבלו מאותו מיסוי כבד, עד שהכתר הגיע למסקנה שליהודים אין יותר רכוש שאפשר למסות.

בקיץ 1290 היה הכתר שקוע בחובות כבדים. הפרלמנט אישר לאדוארד לגבות מיסים חריגים של 116000 פאונד, ככל הנראה כחלק מעסקה שכללה את גירוש היהודים מאנגליה. ב-18 ביולי, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב, יצאו צווים מלכותיים לשריפים ברחבי הממלכה, ובהם נכתב כי על כל היהודים לעזוב את שטח הממלכה עד תחילת נובמבר, ואלה שיישארו דינם מוות.          

מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד, וגם בדרכם החוצה לא פסקו ההתנכלויות להם ולרכושם הדל. הכתר השתלט על כל רכושם שנותר מאחור ומכר אותו לכל המרבה במחיר, ואדוארד המשיך גם אחרי הגירוש להתהדר בנוצות מגן הנצרות.

הצו המלכותי יבוטל רק באמצע המאה ה-17, והיהודים יחזרו לאנגליה ב-1655.

התיקון של אדוארד ה-1 ל"חוק היהדות" משנת 1275

חלק לז: מלחמת הברונים הראשונה

המשא ומתן בין הכתר והאצולה הוליד את המגנה כרטה, ולרגע העתיד נראה ורוד. אבל האצילים הכירו את ג'ון טוב מדי והניחו שהוא לא יעמוד במילתו, וג'ון לא התכוון להפתיע אותם לטובה.

המלך שלח עותקים של האמנה החדשה לממונים על אכיפת החוק ברחבי הממלכה, ובמקביל שלח עותק לוותיקן עם מכתב בו הוא מקונן על מר גורלו. לאורך הקיץ של 1215 ג'ון גייס שכירי חרב, והברונים חיזקו את טירותיהם ואת הלוחמים שלרשותם, ושני הצדדים ידעו שהמשך הלחימה הוא רק עניין של זמן.

הארכיבישוף מקנטרברי לנגטון, שתיווך בין הצדדים וניסה להרגיע את רוחות המלחמה, חטף סטירת לחי מצלצלת כשהגיע מכתב מהאפיפיור. עוד בטרם שמע את המילים 'מגנה כרטה', הכס הקדוש נזף באצילים אשר התנהגו בגסות אל הווסאל של הוותיקן, במיוחד לאור שבועת הצלבנים של ג'ון. המכתב ציין לשבח את הכנסייה אשר תומכת במלך ובשלמות הממלכה, והורה על נידוי של כל אלה שלקחו חלק במזימה כנגד הכתר האנגלי.

לאינוקנטיוס ה-3 לא ממש הפריעה הפגיעה בג'ון, אבל הוא מאוד רצה שהמלך האנגלי יהיה פנוי לצאת למסע הצלב המתארגן, כפי שנשבע לעשות. האפיפיור לא הכיר את ג'ון מספיק טוב.

לנגטון סירב לנדות את האצילים (שחלקם היו מראשי הכנסייה), ובתגובה שליח האפיפיור נישל אותו מתפקידו. לנגטון יצא לרומא על מנת ליישר את ההדורים עם הבוס, ובזמן שנעדר מאנגליה הגיע מכתב שני מהאפיפיור, לאחר ששמע את המילים 'מגנה כרטה'. המכתב השני הכריז שהאמנה בטלה ומבוטלת, מה שהצית את חבית אבק השריפה.

בחודש ספטמבר הגיעו שכירי החרב של ג'ון לחופי קנט. לצידו עמדו מספר בעלי ברית חזקים, בעיקר במערב אנגליה ולאורך הגבול הוולשי. המורדים מצידם כרתו ברית עם לואלין נסיך הוולשים ומלך סקוטלנד אלכסנדר, ושלטו בחלקים נרחבים מאנגליה, כולל לונדון. למלך היו כ-150 טירות תחת שליטתו, ולמורדים לא היה ציוד למצור, מה ששם בפניהם מכשול רציני. למזלם ג'ון היה לא-החלטי כהרגלו, ונמנע מלהכות באויביו מכות מחץ מתוך חשש למלכודות.

המורדים הגיעו לטירת רוצ'סטר, אחת הטירות החזקות בדרום-מזרח אנגליה, ושערי הטירה נפתחו בפניהם בשמחה. כשהגיעו החדשות על כך אל ג'ון בטירת דובר, הוא רתח והוביל לשם את צבא שכירי החרב שלו. לאחר מצור של שבעה שבועות הוא הצליח לפרוץ את חומות טירת רוצ'סטר ולכבוש אותה, ובזמן זה רוב צבא המורדים נשאר בין חומות לונדון, כך שהם איבדו כל הזדמנות לנצחון מכריע.

בצר להם, המורדים הזמינו את אויבו של אויבם, פיליפ אוגוסטוס מלך צרפת, לבוא ולעזור להם בתמורה לכתר האנגלי. פיליפ ובנו לואי היססו, אבל השנאה לאנז'וונים והחמדנות גברו על החשש ממורת רוחו של האפיפיור, והם שלחו משלחת סמלית ללונדון, שם חיכו לג'ון.

ג'ון מצידו בחר שלא להתעמת עם המורדים או הצרפתים אלא לעשות את הדבר הקל. הוא עבר עם צבאו מצפון וממזרח ללונדון ובשלושת החודשים הבאים דיכא כל כיס מרד באזורים אלה. יש לשער שהאוכלוסיה המקומית לא אהבה את הביזה, ההרס והאלימות שנלוו למהלך זה. חודשים אלה נתנו לפיליפ זמן להכין כח צבאי גדול ומאורגן יותר.

ב-18 במאי 1216 ספג הצי האנגלי נזקים רבים כתוצאה מסופה, ושלושה ימים לאחר מכן הפליג הצי הצרפתי עם 1200 אבירים והגיע לאנגליה ללא התנגדות. צבאו של ג'ון חיכה לצרפתים, אבל מסיבה כלשהי נסוג לווינצ'סטר. לואי נכנס ללונדון כמנצח ב-2 ביוני ואיתו ציוד למצור, מה ששינה את מאזן הכוחות. בשילוב השליטה של הצי הצרפתי בתעלה, היתה לג'ון סיבה לדאגה.

לואי תקף ותפס את וינצ'סטר, וג'ון נאלץ לסגת דרומה ומערבה. הסקוטים פלשו מצפון והגיעו דרומה עד קיימברידג'. רוב הברונים החזקים עמדו לצד לואי, כולל כאלה שהיו לצד ג'ון עד לא מזמן.

אבל ג'ון עדיין לא אמר את המילה האחרונה. תחת פיקודו היו צבא שכירי-חרב ומספר ברונים נאמנים, ויריביו התעקשו לעשות טעויות. במהלך הקיץ לואי ניסה ללא הצלחה לכבוש את טירת דובר, והמחיר היה כבד. כמה אצילים בולטים מקרב המורדים נהרגו או נפלו בשבי, וריכוז הכוחות בדובר מנע נצחונות במקומות אחרים. באמצע ספטמבר היוזמה כבר היתה שוב בידי ג'ון. כוחותיו התקדמו מזרחה לאורך עמק התמזה, הודפים את כוחות המורדים בדרכם.

ב-9 באוקטובר חנה צבאו של ג'ון בלין Lynn שבצפון נורפולק, ושם נדבק המלך בדיזנטריה. למרות המחלה ג'ון התעקש להגיע לטירת לינקולן, שהמורדים צרו עליה, אבל בחציית נהר כלשהו בדרך אבד חלק גדול מרכושו, כולל אוצר מטבעות ופריטים מקודשים. ג'ון ואנשיו ראו זאת כסימן רע, אבל ניסו להתקדם הלאה. כשהגיעו לעיירה ניוארק מצבו של ג'ון כבר היה חמור, והוא עשה מאמצים להכתיב את צוואתו. בלילה שבין 18 ו-19 באוקטובר 1216 הלך ג'ון לעולמו, והוא בן 49. אנשי חצרו בזזו מכל הבא ליד ונפוצו לכל עבר, ורק שכירי החרב הביאו את גופתו של המלך לקבורה בקתדרלת ווסטר Worcester.

ג'ון, בנו האחרון של הנרי ה-2 ואחיו הצעיר של ריצ'ארד לב-הארי, נחשב למלך האנז'ווני האחרון. בימי מלכותו האימפריה האנז'וונית הצטמקה לגבולות האי הבריטי בתוספת מספר מצומצם של שטחים ביבשת, דוגמת גסקוניה בדרום-מערב צרפת. הוא הצליח לפספס הזדמנויות מפוארות וחילץ מפלה ממלתעות הניצחון פעם אחר פעם. הוא הותיר את אנגליה שסועה וענייה בהרבה מאשר כשירש את הכתר. מלכותו נחשבת לנקודת שפל בתולדות אנגליה.

מלבד ילדים לא חוקיים, ג'ון הניח אחריו שלוש בנות ושני בנים קטנים: הנרי (9) וריצ'ארד (7). הנרי הילד הוכתר בגלוסטר ב-28 באוקטובר תחת פיקוחו של שליח האפיפיור לאנגליה. הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון לא היה זמין לבצע את ההכתרה מפני שהיה ברומא באותו זמן וניסה לגרום לאפיפיור הטרי הונוריוס ה-3 לבטל את גזירת קודמו ולהשיב את לנגטון לתפקידו. המורדים החזיקו בלונדון, כך שלא ניתן היה לקיים את ההכתרה בווסטמינסטר כמקובל. עד הגיעו של הנרי ה-3 לבגרות וע"פ צוואתו של ג'ון, ויליאם מרשל הקשיש (70), רוזן פמברוק שלחם לצד כל מלכי אנגליה מאז הנרי ה-2, מונה לעוצר המלכות.

האפיפיור החדש הסמיך את שליחו באנגליה לעשות כל שיידרש על מנת להבטיח את שלטונו של הנרי ולשמר את אנגליה כארץ חסות של הוותיקן, והגנה זו בהחלט היתה נחוצה. מתוך 97 ברונים משמעותיים, רק 36 עמדו לצד הכתר, ומבין 27 הברונים החזקים ביותר רק 8 היו נאמנים. נסיך צרפת לואי החזיק בלונדון ובמזרח אנגליה, ובעלי בריתו הוולשים והסקוטים שלטו גם הם בשטחים נרחבים.

מהצד השני, הכוחות המלוכנים שלטו במערב אנגליה ומנעו בהצלחה מהוולשים לצאת מגבולות ויילס. ברחבי אנגליה, גם בשטחים תחת שלטון המורדים, היו עדיין טירות מלכותיות שלא נפלו, וביניהן טירת דובר, שהפריעה לתקשורת השוטפת בין לואי וצרפת.

מהלכו הראשון של ויליאם מרשל היה לקרוא לכינוס ועידה גדולה Magnum Concilium של ברונים בבריסטול, על מנת להראות קבל עם ועולם שהוא מתכוון לשלוט מתוך קונצנזוס והיוועצות. המורדים נשבעו שלא לקבל אף יורש של ג'ון, דחו את רעיון הוועידה והמשיכו לתקוף טירות מלכותיות בכל רחבי אנגליה.

בין נובמבר 1216 לפברואר 1217 היתרון היה בידי המורדים. מרשל והמלך ניצבו בפני בעיית נזילות מחסור במקורות הכנסה. גם כשניסו להטיל מס בשטחים תחת שליטתם, אף אחד לא שילם ומעטים ניסו לגבות אותו.

מרשל הבטיח למורדים נתחי אדמה שמנים אם יחזרו לצד הכתר, והצליח לגרום לכמה מהם להחליף צד. הוא הדגיש באזני האצילים את היותו של הנרי ילד תמים וחף מכל פשע שביצע אביו הרשע, והמלך הצעיר אף חתם על מכתב בו הוא קורא לברונים לשוב לחיי שלום, מה שהיה היה ומת יחד עם ג'ון.

למזלם של המלוכנים, מלאי הלוחמים של לואי הלך והידלדל וגם הכוחות הקיימים היו מפוזרים מדי. בפברואר 1217 לואי חזר לצרפת בתקווה לגייס עוד לוחמים, ובזמן היעדרותו חל שינוי משמעותי, כאשר שני אצילים בכירים החליטו לעבור לצד הכתר וליהנות מתמיכת הוותיקן, ואיתם באו עוד מספר אצילים זוטרים עם לוחמים טריים.

סיבה נוספת לעריקת המורדים היתה חיכוכים בלתי פוסקים בין האצולה האנגלית לבין נסיך צרפת ואנשיו מלאי החשיבות העצמית. הצרפתים זלזלו בבעלי בריתם האנגלים, מידרו אותם מהחלטותיהם ושמרו לעצמם טירות שנכבשו. ויליאם מרשל היה מודע לחיכוכים אלה וניצל אותם כדי להטיל מס גולגולת "לשחרור אנגליה מעול הצרפתים".

קלף נוסף בשרוולו של מרשל היה המגנה כרטה. בראשית 1217 שוחררה גרסה חדשה ומשופצת של המסמך, והניסוח המעודכן שם דגש על האיזון בין מדינה השייכת למלך לבין מדינה המנוהלת לטובת הכלל. המסמך, שמטרתו המקורית היתה חוזה שלום בין הכתר והאצולה, קיבל עתה משמעות פוליטית מרחיקת לכת, שמהותה בסיס חדש למונרכיה. לולא מלחמת האזרחים ומותו של ג'ון, ייתכן שהמגנה כרטה היתה נשכחת ונעלמת בהררי המסמכים ההיסטוריים, אבל כך הם הדברים.

באפריל חזר לואי לאנגליה עם כח קטן אבל אפקטיבי. הוא פיצל את כוחות המורדים והוביל חצי מהם לכיוון דרום-מערב, שם צר על טירת וינצ'סטר. יתר הכח התקדם צפונה והטיל מצור מחודש על טירת לינקולן. ויליאם מרשל נסוג מווינצ'סטר וצעד עם צבאו צפונה אל לינקולן. כשהגיע לשם ב-20 במאי, המורדים שצרו על הטירה הסתגרו בין חומות העיר, ומצאו את עצמם בין הפטיש לסדן, כשכוחות מלוכנים לפניהם ומאחוריהם. הם לחמו בעוז אבל לא היה להם סיכוי של ממש.

קרב לינקולן היה ניצחון מוחלט וחשוב מאוד לכוחות המלוכנים. בעקבותיו החל מו"מ בין הצדדים בלונדון בחודש יוני, אשר לא צלח אבל חשף את חולשת המורדים. אצילים רבים נטשו את לואי וחזרו לתמוך בהנרי.

בזמן שלואי נלחם באנגליה, אשתו בלאנש מקסטיליה היתה עסוקה בגיוס לוחמים וספינות. בחודש אוגוסט הצי הצרפתי, בפיקודו של יוסטס הנזיר, הגיע לחופי סנדוויץ'. הצי האנגלי בפיקודו של יוברט דה-בר חמק מהצרפתים, ונראה כאילו ברח. המלחים הצרפתים חגגו את פחדנותם של האנגלים, אך למעשה האנגלים איגפו את הצרפתים ותקפו אותם מאחור, כשהרוח בגבם. הצרפתים הופתעו והקרב הסתיים בניצחון אנגלי מוחץ.

קרב לינקולן וקרב סנדוויץ' הכריעו את הכף במלחמת הברונים הראשונה. בסוף אוגוסט הגיעו הידיעות על המפלה בסנדוויץ' לאוזניו של לואי בלונדון, והוא ביקש לשווא לשאת ולתת על הסכם שלום. בסוף ספטמבר הוא כבר חזר לצרפת עם כל כוחותיו הנותרים, ככל הנראה לאחר ששולם לו סכום של 10000 מארק כמתנת פרידה. הנרי מחל לכל המורדים והשיב להם את אדמותיהם, ותנאי המגנה כרטה הובטחו מחדש. השלום חזר לאנגליה, ושלטונו של הנרי ה-3 סוף סוף החל באמת.

פסלו של ויליאם מרשל מול חומות טירת פמברוק

חלק לו: מגנה כרטה

הנרי ה-2 ובנו ריצ'ארד נהגו באצילים בקשיחות אך בהוגנות, על מנת לשמור על אחדות הממלכה לאחר עשורים של טלטלות ומלחמות אזרחים. הדבר התבטא בהכתבת מדיניות מחד ושחרור הרסן מאידך במקומות המתאימים. ג'ון, לעומתם, ראה את עצמו כשליט יחיד, וכל רמז לנגיסה בכוחו וסמכותו נתפס כעלבון אישי.

הדבר התבטא למשל בעניינים משפטיים שהתגלגלו לפתחו של הכתר. סמכותו של המלך היתה שווה ומקבילה לסמכותו של החוק, משמע המלך לא היה כפוף לחוק. חוקים רבים, למשל חוקי היערות, ניתנו כצווים מלכותיים. ג'ון שנא את הרעיון של חבר מושבעים שיוכל להפוך את החלטותיו בשבתו כשופט, ולכן פשוט נמנע מלתת פסקי דין והשאיר דברים תלויים ללא מענה במשך שנים. כמובן שסכום כסף נכבד שכנע אותו לפעמים לחרוג ממנהגו, אם כי לפעמים גילה התובע שהמלך ניאות לתת פסק דין, אבל לא את פסק הדין הרצוי.

השיטה הדואלית עבדה בהסכמתם של הברונים, למרות שהיא לעיתים קרובות נגסה בכוחם וברווחיהם, בעיקר מפני שהם נהגו כמו המלך בתוך נחלותיהם שלהם. אבל מצב כזה לא יכול להימשך לאורך זמן רב. בתחילת המאה ה-13 האוכלוסיה גדלה והחיים נעשו מורכבים, ופיתוח הכלכלה הצריך חוקים ברורים בנושאים רבים, שיאפשרו צפי לעתיד. הברונים העלו שוב ושוב את הטענה שגם המלך חייב להיות כפוף לחוקים ומנהגים מסוימים, אבל אז נשאלה השאלה אילו חוקים.

חוסר האחידות בין האזורים השונים באנגליה היה מקל בגלגלי השאיפות הללו, כשכל אחד מהברונים תומך במגבלות מסוימות שישרתו את האינטרסים שלו ושל מקורביו, ומתנגד לכאלה שייטיבו עם יריביו. מעבר לכך גם החוקים הקיימים לא היו שוויוניים בעליל. הכתר חילק החרגות מחוקים מסוימים תמורת סכומי כסף, וכך סוחר יכול היה לקנות את הזכות להשתמש במשקולות ויחידות מידה שונות מאלה של מתחריו.

באין הסכמות, הדברים נותרו כמו שהם במשך שנים רבות. מלכים נוטים להיות שמרנים ולא לקדם רפורמות אם אין חרב על צווארם, וג'ון לא היה שונה. מהצד השני הרפורמות היו הכרח המציאות, ולאורך זמן המציאות גוברת על רעיונות מיושנים.

נחזור לנקודה בה עצרנו. המתיחות בין ג'ון לאפיפיור אינוקנטיוס ה-3 החריפה ב-1209, והכס הקדוש איים שאם ג'ון יעמוד בסירובו לקבל את סטיבן לנגטון כארכיבישוף מקנטרברי, האפיפיור יטיל על המלך נידוי כנסייתי אישי. משמעות הדבר היא איסור לציית לו או לשתף אותו בסקרמנט הקתולי. בנובמבר של אותה שנה נכנס הנידוי לתוקף, אבל ג'ון לא התרגש מהנידוי יתר על המידה, וכך גם האצילים.

ב-1213 פיליפ מלך צרפת הכין את כוחותיו, בתמיכת האפיפיור, לפלישה לאי הבריטי. ג'ון ניאות סוף סוף לרדת מהעץ ולרצות את הוותיקן, בתקווה למנוע את הסיוע לאויבו. ג'ון קיבל עליו את מינויו של לנגטון, החזיר לכנסייה כ-100,000 מארק מתוך הכספים ששדד ממנה, והגדיל לעשות כשהעניק את אנגליה ואירלנד לוותיקן כשטחי חסות. הנידוי הוסר והאפיפיור העביר את תמיכתו מפיליפ לג'ון. אגב, ג'ון העביר את הפיצוי לקופת הכנסייה בתשלומים, אבל בסוף 1214 התשלומים פסקו, והכס הקדוש לא התעקש על היתרה, ומחל על יתר הסכום הלכה למעשה.

האפיפיור פנה לפיליפ וגער בו על כוונתו לפתוח במלחמה נגד אחת מארצות החסות של הכס הקדוש, בעוד ג'ון מכין את הצי והצבא לפלישה מחודשת לצרפת. לחופי פלאנדריה פיליפ ריכז צי וצבא גדולים, וג'ון החזיק את כוחותיו לאורך חופי דרום-מזרח אנגליה. הצי האנגלי, שמנה כ-500 ספינות עם 700 אבירים, הגן על האי הבריטי ותפס כל ספינה צרפתית בנמצא.

ב-30 במאי 1213 פשט הצי האנגלי על נמל בקרבת ברוז' ושם מצא את מעגן הצי הצרפתי עם כ-1700 ספינות. הצבא הצרפתי היה עסוק במעמקי פלאנדריה, והאנגלים ניצלו את ההזדמנות. הם השביתו והטביעו בהצלחה כ-400 ספינות באותו יום. הכוחות האנגלים ירדו לחוף והתכוונו לפלוש לתוך פלאנדריה למחרת, אבל ראו את הצבא הצרפתי חוזר לכיוונם. הם נסוגו אל הספינות וברחו בהצלחה, משאירים לפיליפ וצבאו את החורבן. הנמל היה חסום ע"י הריסות הספינות, ולפיליפ לא נותרה ברירה אלא לשרוף את יתר הספינות חסרות התועלת.

הפלישה הצרפתית בוטלה, והמלחים האנגלים חזרו הביתה כגיבורי מלחמה. זו היתה הזדמנות פז להכות בברזל בעודו חם ולפלוש לצרפת. ג'ון ניסה לגייס את האצילים, אבל זכה לאותה כתף קרה כמו ב-1205. בלית ברירה ג'ון נאלץ לדחות את הפלישה לאביב הבא.

במהלך החורף ג'ון הגיע להבנות עם מספר אצילים צפוניים לגבי חלוקת השלל בצרפת, במידה ויהיה שלל כמובן, והם הסכימו להילחם לצידו. בנוסף, ג'ון גייס לצידו את אחיינו אוטו ה-4 קיסר האימפריה הרומית הקדושה וכן את דוכסי הולנד, בולוניה ופלאנדריה. בעלי הברית התכוונו לתקוף את פיליפ מצפון בזמן שג'ון פולש לדרום מערב צרפת.

ההתחלה היתה טובה, שלא לומר מצוינת. בראשית 1214 ג'ון שלח את אחד מנאמניו לפלאנדריה עם כח של שכירי חרב ואוצר של מטבעות, בעוד ג'ון עצמו הפליג בראש כוחותיו אל האדמות שנותרו בשליטה אנגלית בפואטו. משם התקדמו הכוחות האנגלים דרך אנגולם ולימוזן כמעט באין מפריע, בעוד פיליפ מארגן את כוחותיו בצפון. האנגלים פלשו לחבל לה-מארש העוין והמשיכו משם דרומה אל גסקוניה האוהדת. ג'ון כפה על משפחת לוסיניאן השנואה כניעה משפילה לאחר שכבש שתיים מטירותיהם. שיכור מהצלחותיו, ג'ון המשיך צפונה, מלווה בברונים צרפתים שהצטרפו אליו בדרך, אל כור מחצבתו משכבר הימים אנז'ו, שם תפס בחודש יוני את בירת המחוז אנז'ר.

היעד הבא היה טירת רוש-או-מואן Roche aux Moines, מבצרו של ויליאם דה-רוש. בטירה התבצר כח צרפתי בראשות הנסיך לואי, וג'ון מאוד רצה להרוג שתי ציפורים באבן קלע אחת. בנקודה זו ברונים צרפתים רבים החליטו שאינם רוצים למרוד ישירות בכתר הצרפתי ועזבו את ג'ון. מלך אנגליה מצא את עצמו עם כח קטן בהרבה משהיה נחוץ למצור על הטירה המבוצרת, ובצר לו החליט להסיג את כוחותיו בחזרה לחוף.

הצרפתים הרוויחו מהמהלך פעמיים: ראשית האיום על טירת רוש הוסר, ושנית פיליפ היה חופשי להסיט כוחות צפונה כדי להתמודד עם האיום האחר. הקואליציה הצפונית היתה מוכנה למתקפה רק באמצע יולי, למזלו של פיליפ.

ב-27 ביולי נפגשו צבאות צרפת והקואליציה הצפונית לקרב בּוּבין Bouvines. לקואליציה היו כ-25000 חיילים מול 15000 של הצרפתים, אבל לצרפתים היה יתרון של פרשים מיומנים יותר. בתחילה נראה שהקרב נוטה לצד הקואליציה, אבל מהלכים מסוימים הובילו לבלבול בצידם, והצרפתים ניצלו את ההזדמנויות שקיבלו כדי להטות את הכף לטובתם. בסופו של היום אוטו ה-4 נפצע ונסוג, וכמה מראשי הקואליציה האחרים נפלו בשבי הצרפתי. אנשי פריז חגגו במשך שבוע ימים, ותקוותיו של ג'ון נגוזו.

בצר לו, ג'ון חתם עם פיליפ על הסכם הפסקת אש למספר שנים וחזר לאנגליה בחודש אוקטובר עם הזנב בין הרגליים וללא שלל. תדמיתו הידרדרה מאוד, והאצילים האנגלים החלו לזלזל בכוחו. בצפון אנגליה התפתח מרד גלוי. מסמכים מאותה תקופה מעידים על חילוקי דעות חמורים בין המלך והאצילים בסוף 1214, אבל מידע רב חסר במסמכים אלה.

למרות כשלון הקמפיין בצרפת, נטל המס לא הוקל והכתר המשיך לגבות מיסים כבדים. הברונים, שקיוו לניצחונות ושלל, החלו להתמרמר ולרקום תוכניות. המרד בצפון התרחב, ואצילים נוספים הצטרפו אליו בהדרגה.

בנקודת השפל הזו, בינואר 1215, באו אל ג'ון בכירי הברונים המורדים בדרישות ברורות להקלות משמעותיות במיסים וקביעת המס בחוק במקום בצווים מלכותיים שרירותיים. סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי שתמך במלך עד כה, הזכיר לו עתה את הצהרתו של הנרי ה-1 ביום הכתרתו, בה הבטיח לאצילים שורה של זכויות (ר' חלק כד), על מנת להביא את הצדדים להסכמות על שיטת ממשל חדשה וצודקת.

ג'ון מצידו ניסה למשוך זמן ולטרפד את הבלתי-נמנע. הוא הבטיח לברונים תשובה עד חג הפסחא, ובזמן זה ניסה לארגן כח לוחם מקרב נאמניו האחרונים שיעמוד לצידו. בתחילת מרץ הוא קיבל על עצמו את שבועת הצלבנים לקראת מסע הצלב החמישי, שבאופן נוח מאוד פטרה אותו מחובותיו האזרחיים לשלוש שנים. כמו כן הוא שלח מכתבים לידידו החדש האפיפיור בבקשה לעזרה.

כשחג הפסחא עבר ותשובת המלך בוששה לבוא, נאספו האצילים בעיר סטאמפורד והתקדמו לכיוון לונדון. ג'ון שלח את לנגטון עם כמה אבירים כדי לשאת ולתת עם הברונים, ואלה חזרו עם רשימת דרישות. ג'ון דחה אותן בזעם ושלח למורדים הצעה משלו, שידע שלא יקבלו, מלווה במכתב מהאפיפיור המתרה בהם מלנהוג באלימות במי שנבחר ע"י האל להנהיג אותם.

המורדים הבינו שהמלך מושך זמן והתקדמו דרומה ללונדון. בחודש מאי הם השתלטו על כל העיר מלבד מצודת לונדון, ארמון המלוכה באותם הימים. ג'ון הסתובב כמו חיה פצועה בין חומות המצודה, וכעבור מספר שבועות של מצור הבין לבסוף שהפסיד.

ג'ון והאצילים נפגשו למו"מ בתחילת יוני בחורשת ראנימיד Runnymede, כיום דרומית-מערבית לנמה"ת היתרו. סעיפים מסוימים ברשימת הדרישות הברוניות התקבלו ללא התנגדות, ועל היתר נערכו דיונים בתיווכו של לנגטון. ב-15 ביוני 1215 חתמו הצדדים על אחד המסמכים החשובים בהיסטוריה, מגנה כרטה (אמנה גדולה), שפירטה רפורמה שלטונית חדשנית. בתמורה לשיתוף הפעולה מצידו של המלך, האצילים חידשו את שבועתם לכתר ופירקו את צבא המורדים.

החוזה החדש הבטיח חירויות מסוימות לאזרחים החופשיים (להבדיל מצמיתים או עובדי כפייה), שהם למעשה האצילים. בין היתר הובטחו לאזרחים הגנה ממאסר בלתי-חוקי, צדק מהיר, מיסוי בהסכמת הברונים בלבד והגבלה על תשלומים פאודלים. זכויות הכנסייה יישמרו מפני חמדנות הכתר, ומועצה של 25 ברונים תוקם כדי לפקח ולוודא שהמלך מקיים את תנאי ההסכם. לראשונה הסכים המלך לוותר על מעמדו מעל החוק.

המסמך הועתק ונשלח לגורמים רשמיים ברחבי אנגליה, וארבעה עותקים מקוריים שרדו עד ימינו. בשנים הבאות נמחקו סעיפים מסוימים ואחרים תוקנו, ובימינו אין בספר החוקים האנגלי כל זכר לטקסט המקורי של האמנה. חשיבותה ההיסטורית היא כיסוד שעליו בנויות שמונה מאות שנים של שלטון החוק והחירות, והעקרונות הגלומים באמנה היוו בסיס והשראה לחוקה של מספר רב של מדינות, ביניהן ארצות הברית של אמריקה.

עותק של המגנה כרטה מ-1297, המוצג בארכיון הלאומי בוושיגטון DC

חלק לה: ג'ון רב עם כולם

לא לחינם ידוע ג'ון כאחד המלכים הגרועים בתולדות אנגליה, ומאז המאה ה-13 הרעיון לקרוא לבן משפחת המלוכה בשם זה היא בערך כמו לקרוא לספינה "טיטאניק 2". רוב ההיסטוריונים תולים בו ישירות את האשמה להידרדרות היחסים בין הכתר והאצולה (שתוביל למלחמת אזרחים), בעוד ישנם כאלה שמנסים להצדיק את החלטותיו הגרועות בגורמים נוספים.

האדמות שג'ון הפסיד בצרפת היו מקור הכנסה משמעותי עבור האוצר המלכותי, והשליטה בהן היתה בסיס כח פוליטי. ג'ון שאף לפלוש בחזרה לאדמות אלו ולכבוש אותן בחזרה, אבל לצורך כך חייב היה את עזרת האצולה. כשניסה לגייס לעזרתו את הברונים באי הבריטי, נתקל בכתף קרה.

ריצ'ארד לב-הארי אמנם היה קפדן וקשוח כלפי אציליו, אבל הוא היה מנהיג נערץ בכל רמ"ח איבריו, ותכונה זו הספיקה כדי לשמור על שלטונו גם בשנים בהן היה רחוק מהאזור. אחיו ג'ון, לעומתו, היה מתנשא, חסר טאקט, כוחני כלפי הכפופים לו, פרנואיד וחסר כריזמה. רובם המכריע של הברונים פשוט סירב להילחם למענו או לממן את שכירי החרב שלו, במיוחד כשמדובר באדמות מעבר לתעלה.

מלך צרפת פיליפ אוגוסטוס, שהצליח לגרש את האנז'וונים מאדמותיהם, החליט שכדאי להמשיך ולתקוף אותם כשהם חלשים. בתחילת 1205 החל פיליפ בהכנות לפלישה לאי הבריטי, והדבר דווקא שיחק לידיו של ג'ון. הגנה על הבית היתה תמריץ טוב לברונים בכל זאת לחבור לתכניותיו הצבאיות של מלכם.

אי-האמון המופגן של ג'ון באצילים ובאוכלוסיה לא הביא לו אוהדים רבים בלשון המעטה, ואיש באנגליה לא שש למלא אחר פקודותיו. ג'ון הכריז על צירוף כל נער מגיל 12 לכוחות ההגנה באזור מגוריו, ויזם מערך הגנות מקומיות שינוהלו ע"י גורמים אזוריים. בהזדמנות זו דרש ג'ון מכל חייל להישבע לו אמונים באופן אישי, כדי להרגיע את חששותיו מבוגדים בשורות הצבא. החרדות של ג'ון רק הלכו והחמירו, והוא אסר על כל ספינה בדרום-מזרח אנגליה להפליג ללא אישורו בכתב.

במקביל ג'ון ריכז שני ציי ספינות בדרטמות' ובפורטסמות' לטובת פלישה לצרפת. בעוד מאות ספינות וצוותים עמדו לרשותו, ג'ון עמד בפני בעיית כח אדם חמורה בתחום הלוחמים, כאמור בגלל חוסר נכונותם של האצילים להילחם עבורו מעבר לתעלה או לשלוח אנשים מטעמם.

בכירי האצולה והכנסייה אפילו ניסו לשכנע את ג'ון להישאר באנגליה, גם מפני שסיכוייו בצרפת נמוכים, וגם כי אנגליה זקוקה לו בתקופה קשה שכזו. ג'ון לא השתכנע, הגיע לפורטסמות' והפליג עם קבוצת האבירים הנאמנים לו. הוא חשב שברגע שיפליג, הדבר יעורר בושה בקרב הברונים והם יצטרפו אליו, אבל התבדה. כשראה שתוכניתו נכשלה, חזר הצי לחופי אנגליה, והקמפיין נגמר עוד בטרם התחיל.

ג'ון העביר את החורף של 1205 ואביב 1206 במסע דילוגים בין טירותיהם של בכירי הברונים. בין מסעות הציד וארוחות הערב (שלוו בבידור ליצני חצר ומשחקי שחמט), ג'ון הצליח בדרך כלשהי לזכות באמונם של חלק מהאצילים.

ביוני 1206 יצא לבסוף משט משמעותי לכיוון אקיטניה בדרום-מערב צרפת, שנותרה בידיים אנגליות. ביולי ג'ון הוביל את כוחותיו לפשיטות מוצלחות אל תוך פואטו ואנז'ו, והברונים המקומיים נכנעו בזה אחר זה. בנקודה זו ג'ון נפגש עם נציגו של פיליפ והשניים הגיעו להסכם הפסקת אש לשנתיים. הכתר האנגלי המשיך להחזיק בפואטו (אבל לא באדמות באנז'ו וצפונה), וג'ון חזר הביתה לאנגליה בידיעה שיצטרך לגייס צבא חזק יותר על מנת להמשיך את המלחמה בצרפת.

לקח אחד שג'ון יישם הוא חשיבות השליטה בתעלה. לצורך העניין הוא השתלט על איי התעלה וחיזק את הצי האנגלי. האיים הפכו לבסיס לוגיסטי ואופרטיבי עבור הכוחות האנגלים בהמשך. ג'ון מינה ספק-פיראט בשם יוסטס הנזיר בשביל לפקד על הצי ו"לנקות" את התעלה מספינות צרפתיות שהרחיקו מחופי נורמנדיה, ויוסטס עשה את העבודה על הצד הטוב ביותר במשך כשבע שנים. ב-1212 עבר בין השניים חתול שחור (מקרה נפוץ כשמדובר במלך ג'ון), ויוסטס ערק לצד הצרפתי. מאוחר יותר, ב-1217, הוא נתפס ע"י האנגלים לאחר קרב סנדוויץ' והוצא להורג, ייתכן שע"י שיגור מכף של טרבושֶה.

נקודה מעניינת להתעכב עליה היא שג'ון למעשה ייסד את הצי האנגלי הסדיר. אמנם אלפרד הגדול נחשב לאבי הצי האנגלי, אבל צי זה לא היה סדיר, ונקרא לדגל רק בשעת צורך. במשך כ-150 שנה שלטו הנורמנים בשני צידי התעלה, ולא היה צורך בצי שיגן על אנגליה, אבל עתה המצב השתנה. פיליפ, מצידו ניסה לארגן צי לפלישה, ואחזקת צי אנגלי סדיר, כולל בניית עשרות ספינות חדשות וגיוס מלחים, היתה צעד מתבקש.

ג'ון עמד בפני בעיה כלכלית רצינית. מקורות הכנסותיו בצרפת נלקחו ממנו כמעט בן-לילה, אוצר הממלכה היה כמעט ריק, והאצילים לא תרמו את חלקם. בנוסף, מחירו של שכיר-חרב עלה משמעותית בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13 בגלל מגוון סיבות שקשורות לכלכלת היבשת.

ג'ון עשה את מה שעשו קודמיו בתפקיד, דהיינו לנסות ולהוציא כל גרוש אפשרי מהברונים, מהכנסייה ומהאדמות והיערות בשליטת הכתר. מיסים חדשים הוטלו חדשות לבקרים, ועלויות מערכת המשפט לתובע ולנתבע עלו משמעותית. הכתר הצליח לאסוף סכום לא קטן עד 1207, אבל הדבר הוביל למחסור במזומנים, שגרם לעליות מחירים ברחבי אנגליה.

אחד האחראים להצלחת הקמפיין הכלכלי של ג'ון היה יוברט וולטר, הארכיבישוף מקנטרברי שריצ'ארד מינה למשרת צ'נסלור כשחזר ממסע הצלב. יוברט היה אדמיניסטרטור מחונן. עם זאת הוא התפטר מהמשרה הרמה ב-1198 מפני שהרגיש שהעיסוק בענייני חול מפריע לעבודת הקודש. כשעלה לשלטון, ג'ון שכנע אותו לחזור לתפקיד הצ'נסלור, והוא ניאות ונשאר בתפקיד עד מותו ב-1205.

בשנים אלו ג'ון ניהל את המערך האדמיניסטרטיבי האנגלי ביד רמה, החליק כל קמט ודרש יעילות שיא. אנו עדים לזינוק במספר המסמכים ששרדו מאותה תקופה, דבר המעיד על הקפדת יתר על תיעוד ודיוק. ג'ון הבין שכל מטבע חשוב, ולא נתן לאף דג לחמוק דרך רשת הדיג. הוא השיג את המטרה ע"י כך שדרש להיות מעורב בהחלטות האדמיניסטרטיביות כמעט בכל הדרגים. מעורבות זו לא היתה אחידה, וכהרגלו ג'ון נטה חסד למי שלתפיסתו לא יכלו לפגוע בו, והפגין קשיחות כלפי היתר.

בשנים הרבות בהן מלכי אנגליה נעדרו מהאי הבריטי, הדרג הפקידותי האנגלי אימץ נורמות שונות של עצמאות אופרטיבית. כעת ג'ון החזיר את הגלגל לאחור והצר את צעדיהם, מה שמן הסתם גרר מרמור בקרב הפקידים.

כאמור, ב-1205 יוברט וולטר נפטר, והמתח עתיק היומין בין הכתר והכנסייה סביב מינוי יורשו התעורר שוב. האפיפיור וראשי הכנסייה סברו שבחירת אדם לתפקיד רוחני בכיר צריכה להיות בידי האפיפיור, אבל באופן טבעי מלכי אירופה סברו אחרת.

במקרה זה ג'ון ביקש למנות לתפקיד אדם בשם ג'ון דה-גריי, שהיה הבישוף של נוריץ' ואחד ממזכיריו של המלך. נזירי קנטרברי, שבאופן רשמי בוחרים את הארכיבישוף, בחרו דווקא באחד משלהם, נזיר בשם רג'ינלד, ושלחו אותו לרומא כדי לקבל את ברכת האפיפיור. כששמע על כך ג'ון, הוא הגיע לקנטרברי בזעם ודרש מהנזירים לתקן את הטעות. הפלא ופלא, הנזירים בחרו הפעם בדה-גריי.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שהעניין התגלגל לפתחו, ביטל את שתי הבחירות ודרש מנזירי קנטרברי לבחור שוב. בין הפטיש לסדן, חצי מהנזירים בחרו ברג'ינלד וחצי בדה-גריי. בנקודה זו האפיפיור הציע מועמד משלו, תאולוג בשם סטיבן לנגטון, והוא הסמיך אותו לתפקיד ושלח אותו לאנגליה. חמתו של ג'ון בערה בו. הוא גרש את כל נזירי קנטרברי מאנגליה, סרב לאשר ללנגטון לנחות באי הבריטי, והכריז שכל מי שיקרא ללנגטון 'הארכיבישוף מקנטרברי' ייחשב אויב הציבור.

אינוקנטיוס חיכה מעט כדי לתת לג'ון הזדמנות לרדת מהעץ, אבל אף סולם לא נראה באופק. הוא איים בשביתה כנסייתית ברחבי אנגליה, דהיינו מלבד הטבלות ושמיעת וידויי הגוססים, הכנסייה תחדל לשרת את הציבור. במרץ 1208 האיום נכנס לתוקף, ופעמוני הכנסיות נאלמו דום.

הכתר והאצולה האנגלית היו אמנם אדוקים, אבל שירותי הכנסייה לא חסרו להם יתר על המידה, ודאי לא מספיק בשביל להפעיל לחץ על ג'ון לשנות את החלטתו. למעשה, עבור ג'ון זה היתה הזדמנות לומר לכנסייה שאם נאמנותה נתונה לאפיפיור ברומא ולא למלך בלונדון, אזי אדמותיה והכנסותיה מוחרמות. מצד שני הוא איפשר למנזרים ולבישופים לקנות בחזרה את אדמותיהם תמורת סכומים גבוהים.

אפיק הכנסה נוסף היה חטיפתן והחזקתן תמורת כופר של נשים רבות, שרשמית היו משרתות בביתם של בכירי הכנסייה, אבל ככל הנראה היו מאהבות. הכופר הניכר עבור נשים אלו שולם במהירות מפתיעה. עד 1214 ג'ון אסף באוצר הממלכה כ-200,000 מארק, סכום מספק למלחמה, וההכנסות מסחיטת הכנסייה היו חלק ניכר מסכום זה.

בשנים אלו ג'ון נקט במספר צעדים החלטיים ותקיפים כלפי שכניו. ב-1209 הוא צעד צפונה עם צבאו, דרש מוויליאם מלך סקוטלנד שלוש טירות כהוכחה לנאמנותו, וקיבל אותן ללא קרב. ב-1210, אחרי עשורים בהם אירלנד היתה המערב הפרוע של אנגליה, ג'ון נחת באי עם צבא של מגויסים ושכירי חרב. בניגוד לביקורו הקודם והאומלל ב-1185, הפעם ג'ון היה בעל השררה. הוא הצליף באצילים הנורמנים שהיו אמורים לנהל את האי בשם הכתר האנגלי. הוא החרים אדמות והטיל קנסות אישיים על ברונים שהסתירו מבוקשים והיו אחראים לאי-סדרים בכספי המיסים.

מצד אחד ג'ון ייצב את אנגליה, שמר על השקט והבטחון, החוק והסדר, וניהל את הממלכה על הצד הטוב ביותר. מצד שני הוא עשה זאת מעמדה של כח ובוז לכל הסובבים אותו, ואף אחד לא ראה בו מנהיג. הברונים הבינו בהדרגה שריכוז הכח והשליטה בידיו של המלך בא על חשבונם, במיוחד לאור יחסו החמור לכנסייה, ובינם לבין עצמם הבינו שעליהם לעשות מעשה.

ב-1211 הגיע צבאו של ג'ון לוויילס והכריח את לואלין מנהיג הוולשים לוותר על אדמות ולהעלות מס כבד לאנגלים. לכאורה היה זה צעד מוצלח, אבל ב-1212 לואלין המושפל גייס את לוחמיו והם פתחו במרד. צבאו של ג'ון גויס שוב והם צעדו לכיוון ויילס. אבל בדיוק כשהתכוון לתקוף את הוולשים, ג'ון קיבל ידיעות על כך שבקרב אציליו נרקמה מזימה להרוג אותו. הוא ביטל את המערכה בוויילס והצעיד את הצבא צפונה. שניים מהברונים המעורבים ברחו לצרפת, והמזימה נמנעה. אבל במקום להרגיע את ג'ון, הדבר רק שפך שמן על מדורת החרדות שלו.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שגם אותו הצליח ג'ון לעצבן (ציור קיר מאמצע המאה ה-13) 

חלק לד: מלכותו של ג'ון ואובדן האימפריה

בשנים 1196-1197 שרר שקט יחסי בצרפת. בריתות קמו ונפלו, עימותים דיפלומטיים וצבאיים הופיעו פה ושם, אבל ריצ'ארד לב-הארי ניווט את דרכו ביניהם בהצלחה. הוא התמודד עם אצילים שסרו למרותו של מלך צרפת פיליפ ה-2, מי בכח הזרוע ומי במו"מ, וביסס את שליטתו במחוזות המערביים של צרפת.

בסתיו 1198 ריצ'ארד שיתף פעולה עם דוכס פלאנדריה כדי לכבוש את רובו של חבל וקסאן, ובכך השיב לידיו את כלל האדמות שהיו תחת שליטתו ערב מסע הצלב השלישי. בינואר 1199 תיווך האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בין ריצ'ארד ופיליפ, והשניים הסכימו להפסקת אש של חמש שנים, שהבטיחה פרק זמן ארוך של ריפוי וצמיחה לשני הצדדים המדממים. אבל ריצ'ארד לא זכה ליהנות מפירות הצלחתו.

ב-26 במרץ 1199 ריצ'ארד וצבאו צרו על טירה קטנה בחבל לימוז' על מנת להכניע מרידה מצד הוויקונט המקומי. ריצ'ארד סייר ללא שריון מול חומות הטירה, שממנה נורו מדי פעם חיצים. אחד המגנים שלח חץ ופגע בכתפו השמאלית של ריצ'ארד. ה"רופא" שניסה להוציא את החץ עשה עבודה גרועה והפצע הזדהם. ריצ'ארד, המצביא המהולל שהסתער על אויביו בקריאת "Dieu et mon droit!" ("אלוהים ויד ימיני", מילים שמופיעות עד היום בסמל משפחת המלוכה הבריטית), נכנע לזיהום. ב-6 באפריל 1199 הוא מת בזרועות אימו אלינור, ומאוחר יותר נקבר במנזר פונטברו Fontevraud לצד אביו הנרי ה-2.

בנקודה זו כדאי להכיר את ארתור, דוכס בריטאני. ארתור נולד ב-1187 לג'פרי, אחיהם הגדול של ריצ'ארד וג'ון, משמע הוא היה אחיינו של המלך האנז'ווני. ג'פרי, כזכור, נרמס למוות ע"י סוסים בתחרות אבירים בפאריז בטרם בנו הגיח לאוויר העולם, ומתוקף היותו דוכס בריטאני התואר עבר בירושה לרך הנולד. בנסיבות כאלו ואחרות הגיע הילד לחצרו של פיליפ ושם גדל.

לריצ'ארד ואשתו לא נולדו ילדים בכל שנות נישואיהם (מה שהוביל כל השנים לשמועות לגבי נטייתו המינית של המלך), ולכן על ערש דווי ריצ'ארד שקל להכריז על ארתור כיורשו. הרעיון נפסל משני שיקולים עיקריים: גילו הצעיר של ארתור והשפעתו הרבה של מלך צרפת עליו.

לפיכך העביר ריצ'ארד את כתר אנגליה לאחיו ג'ון. רבים מבני האצולה בצרפת ובאנגליה ידעו במי מדובר ולא ששו להכריז על נאמנותם למלך החדש. הם העדיפו את ארתור, שאמנם הכריז על עצמו בתור וסאל של פיליפ, אבל לא הרחיק לכת כמו ג'ון, שניסה ממש למסור חבלי ארץ לפיליפ בזמן שאחיו הגדול היה בארץ הקודש. עם זאת הם הבינו שהכח נמצא במחנהו של ג'ון, וכך בתמיכת רוב האצולה ג'ון הוכתר בכנסיית וסטמינסטר ב-27 במאי 1199.

פיליפ, שעשה כל שאפשר כדי לתקוע מקלות בגלגלי האימפריה האנז'וונית, הכיר בזכותו של ארתור על חבלי אנז'ו, מיין ו-פואטו, ומיד עם הכתרתו של ג'ון יצא כח צבאי בראשות הנער בכיוון המחוזות הללו. המהלך הצבאי לא צלח, וג'ון הצליח ללכוד את ארתור ואת אמו קונסטאנס. הם נמלטו מהשבי בחזרה לפאריז, אבל בזאת לא תמו שאיפותיהם.

ג'ון נסמך על הבריתות שיצר ריצ'ארד עם מחוזות בולון ופלאנדריה, והצליח אפילו לשכנע את ויליאם דה-רוש, מבכירי האצולה הנורמנית שתמכה בארתור, לעבור לצידו. בינואר 1200 נועדו האנז'וונים והצרפתים בתיווך אפיפיורי והגיעו להפסקת אש. במאי של אותה שנה נועד ג'ון עם פיליפ והשניים חתמו על הסכם לה-גוּלֶה, שהכירו במעמדו של פיליפ כאדון הפאודלי של המחוזות האנז'וונים, ומצד שני בג'ון כיורשו הלגיטימי של ריצ'ארד. כמו כן ג'ון הסכים לוותר על מספר שטחים זניחים, לשלם לאדונו הפאודלי סכום כסף מכובד, ולזנוח את הבריתות עם פלאנדריה, בולון והוותיקן.

תנאי ההסכם פגעו בכוחו של ג'ון, שנסמך לא מעט על כוחות מפלאנדריה ובולון. בנוסף, ההסכם העביר לידיו את האחריות למחוזות אנגולם ולימוז', שלא היו מחסידיו בלשון המעטה. עליונותו הרשמית של הכתר הצרפתי לא היתה קריטית באותה נקודה, אך תהיה לרועץ למלכי אנגליה במשך מאות שנים בעתיד.

בעקבות ההסכם, האצולה האנגלית והנורמנית ראתה בג'ון מלך גרוע מכל הבחינות. כלפי אויביו החיצוניים הוא היה חלש, כרע ברך לפני מלך צרפת וויתר על חלקי האימפריה במקום להילחם עליהם. ג'ון הוכיח שהכינוי שנתן לו ריצ'ארד "Softsword" (חרב חלשה) היה מוצדק בהחלט. מצד שני, כלפי עמו שלו ואציליו הוא היה דיקטטור אימפולסיבי, כוחני ונקמן, אשר דרס כל מי שעמד בדרכו, מתנגדים ובעלי ברית כאחד, וגאוותו לא נתנה לו לעשות את הדבר הנכון אפילו במחיר פגיעה באינטרסים הלאומיים.

כצפוי, השקט לא נשמר לאורך זמן רב. באוגוסט 1200 החליט ג'ון בן ה-34 לשאת לאישה את איזבלה מ-אנגולם, נערה צעירה שכנראה התאהב בה. לטובת העניין הוא ביטל את נישואיו לאיזבלה רוזנת גלוסטר, אותה נשא ב-1189 בלחץ אחיו ריצ'ארד, בתואנה טכנית הקשורה לקשר הדם ביניהם. איזבלה הצעירה היתה כבר מובטחת לאחד הבנים במשפחת לוסיניאן האצילית ממחוז פואטו, מכשול שג'ון התעלם ממנו בהפגנתיות. אחד מתאריו של ג'ון היה דוכס פואטו, ולכן הלוסיניאנים עתרו אל אדונו הפאודלי פיליפ על מנת למנוע את מעשיו של ג'ון.

ב-1201 דרש פיליפ מג'ון להופיע בחצרו בפריז על מנת להכריע בסוגיה. ג'ון, שראה את עצמו בדרגה שווה לפיליפ, סירב להשפלה זו. פיליפ, שחיפש תירוץ לפגוע בג'ון, הכריז עליו באפריל 1202 כאציל מורד שאדמותיו מוחרמות, והכיר בארתור כדוכס מחוזות אנז'ו, מיין וטוראן.

ג'ון התגרה במלך צרפת בזמן הלא-נכון, כאשר לא היה מוכן לקרב. הוא מיהר לגייס שכירי חרב יקרים וביסס קו הגנה כנגד הטקטיקה הצרפתית הצפויה: ארתור, מחוזק ע"י אצילים שג'ון השפיל והחליש, יתקוף מדרום לצפון דרך עמק הלואר ויחתוך את ממלכתו של ג'ון לשניים, בעוד פיליפ יתקוף את נורמנדיה ממזרח.

המתקפה המשולבת התקדמה בתחילה כמצופה, וארתור התקדם צפונה בעוד פיליפ צר על טירות בנורמנדיה. אלינור מאקיטניה בת ה-78, אימו של מלך אנגליה וסבתו של ארתור, כמעט ונתפסה ע"י נכדה וברחה דרומה. ארתור חישב והחליט שהיא תהיה בת-ערובה יקרה ורדף אחריה עד עיירה בשם מיראבו Mirebeau, שם הקיפו אותה כוחותיו. תוך כדי בריחה אלינור שלחה מלה-מאן מכתב בהול בתחינה לעזרה מג'ון, שהיה עסוק בצפון עם פיליפ.

בסוף יולי, לאחר שארתור ואנשיו שרפו את העיירה, אלינור נותרה לכודה במצודה המקומית. צבאו של ארתור צר על הטירה והמתין בסבלנות, מתוך מחשבה שידם על העליונה והאויב במרחק עשרות קילומטרים מהם. אבל ג'ון הוכיח להם שיכולותיו הצבאיות בחודשיו הראשונים בשלטון לא היו יד המקרה.

כשקיבל את מכתבה של אימו ב-29 ביולי, ג'ון לקח כוח לוחמים והריץ אותו כ-120 ק"מ דרומה ביומיים עד למיראבו. הכוח הפתיע את צבאו של ארתור והנחית עליו מכה ניצחת. אלינור שוחררה אחר כבוד, וארתור ושותפיו האצילים נפלו בשבי.

הרוח החיה בצבאו של ג'ון היה ויליאם דה-רוש, וג'ון חב לו את מלכותו, אבל כתמיד ג'ון הצליח לחלץ מפלה ממלתעות הניצחון. ויליאם דרש את חלקו בשלל המנצחים וכמו כן תבע את זכותו להשתתף בהחלטות לגבי גורלם של האצילים והאבירים המובסים. ג'ון ראה צורך להפגין את חשיבותו ונפנף את דה-רוש ודרישותיו.

כשראה דה-רוש את חומרת עונשם של המורדים, שחלקם נזרקו לצינוק ומתו ברעב, הוא הבין סופית שאינו יכול לתמוך בג'ון. הוא פרש מצבא המלך, ואיתו פרשו עוד מספר אצילים חשובים. בתגובה, ג'ון מיהר להחרים את אדמותיו ולהפשיט אותו מתאריו וסמכויותיו.

דה-רוש לא שקט על שמריו. הוא גייס ברונים נוספים וחיילים לצבאו, ומחודש אוקטובר 1202 כבש טירה אחר טירה באדמותיו-לשעבר, מה שהצר את צעדיו של ג'ון יותר ויותר. בדצמבר נפוצה שמועת-שווא שארתור הכלוא בנורמנדיה נעלם ואולי נרצח, דבר שהרתיח את דמו של דה-רוש ושל אצילים אחרים. מחוז בריטאני, ביתו של ארתור, פתח במרד גלוי נגד הכתר האנז'ווני, וביחד עם המורדים בדרום ופיליפ התוקף את נורמנדיה ממזרח, ג'ון עמד בפני בעיה רצינית.

קו ההגנה של הטירות המלכותיות בנורמנדיה ואקיטניה החזיק מעמד מול התוקפים, וג'ון פנה לטפל במורדים מדרום. הוא לקח שכירי חרב והתמקם בדרום נורמנדיה בהכנות לקרב, אבל יום אחר יום הוא קיבל ידיעות על ברונים שערקו מצידו אל המורדים, והוא החל לאבד את נחישותו. אשתו הטריה איזבלה היתה לכודה בטירת שינון Chinon, אחד ממרכזי הכח של נורמנדיה. הוא שלח כח של שכירי חרב לנסות להציל אותה, אבל לא הנהיג אותם בעצמו. הם הצליחו במשימה, וג'ון חזר לבירת המחוז רואן עם כלתו הצעירה.

בשלב זה מספר האצילים שנותרו לצידו של ג'ון הלך והידלדל, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק צבא של שכירי חרב לאורך זמן. הוא ניסה לנצל את המשאבים שעמדו לרשותו כל עוד היו שם, והוא התרוצץ ברחבי אדמותיו ללא אסטרטגיה או מטרה מוגדרת מראש, בנסיונות נואשים להשיב לעצמו את המומנטום הצבאי.

בתחילת אפריל, לקראת חג הפסחא, רוחו של ג'ון סערה. ע"פ המקורות המועטים ששרדו, ג'ון המתוסכל (וכנראה גם שיכור) הגיע לתא הכלא של אחיינו ארתור בטירת רואן והרג אותו במו ידיו. לאחר מכן קשר את הגופה לאבן גדולה והשליך אותה לנהר הסיין. הגופה נמצאה ע"י דייגים מקומיים ונקברה בחשאי, וסיפור המקרה שנפוץ היה הקש ששבר את גב הגמל.

אחרוני הברונים הצרפתים שעוד צידדו בג'ון נטשו אותו. מחוז בריטאני קיבל את הבשורה בזעם, ושפך שמן נוסף על מדורת המרד בג'ון. ההגנה על נורמנדיה היתה כעת בידי שכירי חרב ואבירים אנגלים, במקום בידי הברונים המקומיים, וג'ון הפך לשליט זר בארצו שלו.

כצפוי, ההגנות של נורמנדיה התפוררו לאורך החודשים הבאים, ובדצמבר 1203 ג'ון נשבר וברח לאנגליה עם איזבלה. טירת גאיאר Gaillard המפוארת, המעוז הבלתי-חדיר שבנה ריצ'ארד, החזיקה מעמד עוד כמה שבועות אבל נפלה לידי פיליפ במרץ 1204. בחודש אפריל ג'ון קיבל את הידיעה על מותה של אימו אלינור, מה שדירדר עוד יותר את מצב רוחו. אלינור נקברה בין בעלה הנרי לבין בנה האהוב ריצ'ארד במנזר פונטברו.

במאי נכנעה העיר קאאן Caen, הבירה ההיסטורית של ויליאם הכובש, ללא קרב. השליטים השכירים שהשאיר ג'ון לנהל את נורמנדיה עשו חשבון בזה אחר זה והבינו שעדיף להם לעבור לצד הצרפתים. ב-24 ביוני נכנס פיליפ בשערי רואן כמנצח. מחוזות אנז'ו, מיין, טוראן ובריטאני היו כעת חלק מצרפת. חבל נורמנדיה, מרכז כוחם של המלכים הנורמנים והאנז'וונים, נפל לידי הצרפתים לאחר עשורים רבים של לחימה. האימפריה האנז'וונית הצטמצמה כעת לאי הבריטי.

דיוקנו של המלך ג'ון