חלק לז: מלחמת הברונים הראשונה

המשא ומתן בין הכתר והאצולה הוליד את המגנה כרטה, ולרגע העתיד נראה ורוד. אבל האצילים הכירו את ג'ון טוב מדי והניחו שהוא לא יעמוד במילתו, וג'ון לא התכוון להפתיע אותם לטובה.

המלך שלח עותקים של האמנה החדשה לממונים על אכיפת החוק ברחבי הממלכה, ובמקביל שלח עותק לוותיקן עם מכתב בו הוא מקונן על מר גורלו. לאורך הקיץ של 1215 ג'ון גייס שכירי חרב, והברונים חיזקו את טירותיהם ואת הלוחמים שלרשותם, ושני הצדדים ידעו שהמשך הלחימה הוא רק עניין של זמן.

הארכיבישוף מקנטרברי לנגטון, שתיווך בין הצדדים וניסה להרגיע את רוחות המלחמה, חטף סטירת לחי מצלצלת כשהגיע מכתב מהאפיפיור. עוד בטרם שמע את המילים 'מגנה כרטה', הכס הקדוש נזף באצילים אשר התנהגו בגסות אל הווסאל של הוותיקן, במיוחד לאור שבועת הצלבנים של ג'ון. המכתב ציין לשבח את הכנסייה אשר תומכת במלך ובשלמות הממלכה, והורה על נידוי של כל אלה שלקחו חלק במזימה כנגד הכתר האנגלי.

לאינוקנטיוס ה-3 לא ממש הפריעה הפגיעה בג'ון, אבל הוא מאוד רצה שהמלך האנגלי יהיה פנוי לצאת למסע הצלב המתארגן, כפי שנשבע לעשות. האפיפיור לא הכיר את ג'ון מספיק טוב.

לנגטון סירב לנדות את האצילים (שחלקם היו מראשי הכנסייה), ובתגובה שליח האפיפיור נישל אותו מתפקידו. לנגטון יצא לרומא על מנת ליישר את ההדורים עם הבוס, ובזמן שנעדר מאנגליה הגיע מכתב שני מהאפיפיור, לאחר ששמע את המילים 'מגנה כרטה'. המכתב השני הכריז שהאמנה בטלה ומבוטלת, מה שהצית את חבית אבק השריפה.

בחודש ספטמבר הגיעו שכירי החרב של ג'ון לחופי קנט. לצידו עמדו מספר בעלי ברית חזקים, בעיקר במערב אנגליה ולאורך הגבול הוולשי. המורדים מצידם כרתו ברית עם לואלין נסיך הוולשים ומלך סקוטלנד אלכסנדר, ושלטו בחלקים נרחבים מאנגליה, כולל לונדון. למלך היו כ-150 טירות תחת שליטתו, ולמורדים לא היה ציוד למצור, מה ששם בפניהם מכשול רציני. למזלם ג'ון היה לא-החלטי כהרגלו, ונמנע מלהכות באויביו מכות מחץ מתוך חשש למלכודות.

המורדים הגיעו לטירת רוצ'סטר, אחת הטירות החזקות בדרום-מזרח אנגליה, ושערי הטירה נפתחו בפניהם בשמחה. כשהגיעו החדשות על כך אל ג'ון בטירת דובר, הוא רתח והוביל לשם את צבא שכירי החרב שלו. לאחר מצור של שבעה שבועות הוא הצליח לפרוץ את חומות טירת רוצ'סטר ולכבוש אותה, ובזמן זה רוב צבא המורדים נשאר בין חומות לונדון, כך שהם איבדו כל הזדמנות לנצחון מכריע.

בצר להם, המורדים הזמינו את אויבו של אויבם, פיליפ אוגוסטוס מלך צרפת, לבוא ולעזור להם בתמורה לכתר האנגלי. פיליפ ובנו לואי היססו, אבל השנאה לאנז'וונים והחמדנות גברו על החשש ממורת רוחו של האפיפיור, והם שלחו משלחת סמלית ללונדון, שם חיכו לג'ון.

ג'ון מצידו בחר שלא להתעמת עם המורדים או הצרפתים אלא לעשות את הדבר הקל. הוא עבר עם צבאו מצפון וממזרח ללונדון ובשלושת החודשים הבאים דיכא כל כיס מרד באזורים אלה. יש לשער שהאוכלוסיה המקומית לא אהבה את הביזה, ההרס והאלימות שנלוו למהלך זה. חודשים אלה נתנו לפיליפ זמן להכין כח צבאי גדול ומאורגן יותר.

ב-18 במאי 1216 ספג הצי האנגלי נזקים רבים כתוצאה מסופה, ושלושה ימים לאחר מכן הפליג הצי הצרפתי עם 1200 אבירים והגיע לאנגליה ללא התנגדות. צבאו של ג'ון חיכה לצרפתים, אבל מסיבה כלשהי נסוג לווינצ'סטר. לואי נכנס ללונדון כמנצח ב-2 ביוני ואיתו ציוד למצור, מה ששינה את מאזן הכוחות. בשילוב השליטה של הצי הצרפתי בתעלה, היתה לג'ון סיבה לדאגה.

לואי תקף ותפס את וינצ'סטר, וג'ון נאלץ לסגת דרומה ומערבה. הסקוטים פלשו מצפון והגיעו דרומה עד קיימברידג'. רוב הברונים החזקים עמדו לצד לואי, כולל כאלה שהיו לצד ג'ון עד לא מזמן.

אבל ג'ון עדיין לא אמר את המילה האחרונה. תחת פיקודו היו צבא שכירי-חרב ומספר ברונים נאמנים, ויריביו התעקשו לעשות טעויות. במהלך הקיץ לואי ניסה ללא הצלחה לכבוש את טירת דובר, והמחיר היה כבד. כמה אצילים בולטים מקרב המורדים נהרגו או נפלו בשבי, וריכוז הכוחות בדובר מנע נצחונות במקומות אחרים. באמצע ספטמבר היוזמה כבר היתה שוב בידי ג'ון. כוחותיו התקדמו מזרחה לאורך עמק התמזה, הודפים את כוחות המורדים בדרכם.

ב-9 באוקטובר חנה צבאו של ג'ון בלין Lynn שבצפון נורפולק, ושם נדבק המלך בדיזנטריה. למרות המחלה ג'ון התעקש להגיע לטירת לינקולן, שהמורדים צרו עליה, אבל בחציית נהר כלשהו בדרך אבד חלק גדול מרכושו, כולל אוצר מטבעות ופריטים מקודשים. ג'ון ואנשיו ראו זאת כסימן רע, אבל ניסו להתקדם הלאה. כשהגיעו לעיירה ניוארק מצבו של ג'ון כבר היה חמור, והוא עשה מאמצים להכתיב את צוואתו. בלילה שבין 18 ו-19 באוקטובר 1216 הלך ג'ון לעולמו, והוא בן 49. אנשי חצרו בזזו מכל הבא ליד ונפוצו לכל עבר, ורק שכירי החרב הביאו את גופתו של המלך לקבורה בקתדרלת ווסטר Worcester.

ג'ון, בנו האחרון של הנרי ה-2 ואחיו הצעיר של ריצ'ארד לב-הארי, נחשב למלך האנז'ווני האחרון. בימי מלכותו האימפריה האנז'וונית הצטמקה לגבולות האי הבריטי בתוספת מספר מצומצם של שטחים ביבשת, דוגמת גסקוניה בדרום-מערב צרפת. הוא הצליח לפספס הזדמנויות מפוארות וחילץ מפלה ממלתעות הניצחון פעם אחר פעם. הוא הותיר את אנגליה שסועה וענייה בהרבה מאשר כשירש את הכתר. מלכותו נחשבת לנקודת שפל בתולדות אנגליה.

מלבד ילדים לא חוקיים, ג'ון הניח אחריו שלוש בנות ושני בנים קטנים: הנרי (9) וריצ'ארד (7). הנרי הילד הוכתר בגלוסטר ב-28 באוקטובר תחת פיקוחו של שליח האפיפיור לאנגליה. הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון לא היה זמין לבצע את ההכתרה מפני שהיה ברומא באותו זמן וניסה לגרום לאפיפיור הטרי הונוריוס ה-3 לבטל את גזירת קודמו ולהשיב את לנגטון לתפקידו. המורדים החזיקו בלונדון, כך שלא ניתן היה לקיים את ההכתרה בווסטמינסטר כמקובל. עד הגיעו של הנרי ה-3 לבגרות וע"פ צוואתו של ג'ון, ויליאם מרשל הקשיש (70), רוזן פמברוק שלחם לצד כל מלכי אנגליה מאז הנרי ה-2, מונה לעוצר המלכות.

האפיפיור החדש הסמיך את שליחו באנגליה לעשות כל שיידרש על מנת להבטיח את שלטונו של הנרי ולשמר את אנגליה כארץ חסות של הוותיקן, והגנה זו בהחלט היתה נחוצה. מתוך 97 ברונים משמעותיים, רק 36 עמדו לצד הכתר, ומבין 27 הברונים החזקים ביותר רק 8 היו נאמנים. נסיך צרפת לואי החזיק בלונדון ובמזרח אנגליה, ובעלי בריתו הוולשים והסקוטים שלטו גם הם בשטחים נרחבים.

מהצד השני, הכוחות המלוכנים שלטו במערב אנגליה ומנעו בהצלחה מהוולשים לצאת מגבולות ויילס. ברחבי אנגליה, גם בשטחים תחת שלטון המורדים, היו עדיין טירות מלכותיות שלא נפלו, וביניהן טירת דובר, שהפריעה לתקשורת השוטפת בין לואי וצרפת.

מהלכו הראשון של ויליאם מרשל היה לקרוא לכינוס ועידה גדולה Magnum Concilium של ברונים בבריסטול, על מנת להראות קבל עם ועולם שהוא מתכוון לשלוט מתוך קונצנזוס והיוועצות. המורדים נשבעו שלא לקבל אף יורש של ג'ון, דחו את רעיון הוועידה והמשיכו לתקוף טירות מלכותיות בכל רחבי אנגליה.

בין נובמבר 1216 לפברואר 1217 היתרון היה בידי המורדים. מרשל והמלך ניצבו בפני בעיית נזילות מחסור במקורות הכנסה. גם כשניסו להטיל מס בשטחים תחת שליטתם, אף אחד לא שילם ומעטים ניסו לגבות אותו.

מרשל הבטיח למורדים נתחי אדמה שמנים אם יחזרו לצד הכתר, והצליח לגרום לכמה מהם להחליף צד. הוא הדגיש באזני האצילים את היותו של הנרי ילד תמים וחף מכל פשע שביצע אביו הרשע, והמלך הצעיר אף חתם על מכתב בו הוא קורא לברונים לשוב לחיי שלום, מה שהיה היה ומת יחד עם ג'ון.

למזלם של המלוכנים, מלאי הלוחמים של לואי הלך והידלדל וגם הכוחות הקיימים היו מפוזרים מדי. בפברואר 1217 לואי חזר לצרפת בתקווה לגייס עוד לוחמים, ובזמן היעדרותו חל שינוי משמעותי, כאשר שני אצילים בכירים החליטו לעבור לצד הכתר וליהנות מתמיכת הוותיקן, ואיתם באו עוד מספר אצילים זוטרים עם לוחמים טריים.

סיבה נוספת לעריקת המורדים היתה חיכוכים בלתי פוסקים בין האצולה האנגלית לבין נסיך צרפת ואנשיו מלאי החשיבות העצמית. הצרפתים זלזלו בבעלי בריתם האנגלים, מידרו אותם מהחלטותיהם ושמרו לעצמם טירות שנכבשו. ויליאם מרשל היה מודע לחיכוכים אלה וניצל אותם כדי להטיל מס גולגולת "לשחרור אנגליה מעול הצרפתים".

קלף נוסף בשרוולו של מרשל היה המגנה כרטה. בראשית 1217 שוחררה גרסה חדשה ומשופצת של המסמך, והניסוח המעודכן שם דגש על האיזון בין מדינה השייכת למלך לבין מדינה המנוהלת לטובת הכלל. המסמך, שמטרתו המקורית היתה חוזה שלום בין הכתר והאצולה, קיבל עתה משמעות פוליטית מרחיקת לכת, שמהותה בסיס חדש למונרכיה. לולא מלחמת האזרחים ומותו של ג'ון, ייתכן שהמגנה כרטה היתה נשכחת ונעלמת בהררי המסמכים ההיסטוריים, אבל כך הם הדברים.

באפריל חזר לואי לאנגליה עם כח קטן אבל אפקטיבי. הוא פיצל את כוחות המורדים והוביל חצי מהם לכיוון דרום-מערב, שם צר על טירת וינצ'סטר. יתר הכח התקדם צפונה והטיל מצור מחודש על טירת לינקולן. ויליאם מרשל נסוג מווינצ'סטר וצעד עם צבאו צפונה אל לינקולן. כשהגיע לשם ב-20 במאי, המורדים שצרו על הטירה הסתגרו בין חומות העיר, ומצאו את עצמם בין הפטיש לסדן, כשכוחות מלוכנים לפניהם ומאחוריהם. הם לחמו בעוז אבל לא היה להם סיכוי של ממש.

קרב לינקולן היה ניצחון מוחלט וחשוב מאוד לכוחות המלוכנים. בעקבותיו החל מו"מ בין הצדדים בלונדון בחודש יוני, אשר לא צלח אבל חשף את חולשת המורדים. אצילים רבים נטשו את לואי וחזרו לתמוך בהנרי.

בזמן שלואי נלחם באנגליה, אשתו בלאנש מקסטיליה היתה עסוקה בגיוס לוחמים וספינות. בחודש אוגוסט הצי הצרפתי, בפיקודו של יוסטס הנזיר, הגיע לחופי סנדוויץ'. הצי האנגלי בפיקודו של יוברט דה-בר חמק מהצרפתים, ונראה כאילו ברח. המלחים הצרפתים חגגו את פחדנותם של האנגלים, אך למעשה האנגלים איגפו את הצרפתים ותקפו אותם מאחור, כשהרוח בגבם. הצרפתים הופתעו והקרב הסתיים בניצחון אנגלי מוחץ.

קרב לינקולן וקרב סנדוויץ' הכריעו את הכף במלחמת הברונים הראשונה. בסוף אוגוסט הגיעו הידיעות על המפלה בסנדוויץ' לאוזניו של לואי בלונדון, והוא ביקש לשווא לשאת ולתת על הסכם שלום. בסוף ספטמבר הוא כבר חזר לצרפת עם כל כוחותיו הנותרים, ככל הנראה לאחר ששולם לו סכום של 10000 מארק כמתנת פרידה. הנרי מחל לכל המורדים והשיב להם את אדמותיהם, ותנאי המגנה כרטה הובטחו מחדש. השלום חזר לאנגליה, ושלטונו של הנרי ה-3 סוף סוף החל באמת.

פסלו של ויליאם מרשל מול חומות טירת פמברוק

חלק לה: ג'ון רב עם כולם

לא לחינם ידוע ג'ון כאחד המלכים הגרועים בתולדות אנגליה, ומאז המאה ה-13 הרעיון לקרוא לבן משפחת המלוכה בשם זה היא בערך כמו לקרוא לספינה "טיטאניק 2". רוב ההיסטוריונים תולים בו ישירות את האשמה להידרדרות היחסים בין הכתר והאצולה (שתוביל למלחמת אזרחים), בעוד ישנם כאלה שמנסים להצדיק את החלטותיו הגרועות בגורמים נוספים.

האדמות שג'ון הפסיד בצרפת היו מקור הכנסה משמעותי עבור האוצר המלכותי, והשליטה בהן היתה בסיס כח פוליטי. ג'ון שאף לפלוש בחזרה לאדמות אלו ולכבוש אותן בחזרה, אבל לצורך כך חייב היה את עזרת האצולה. כשניסה לגייס לעזרתו את הברונים באי הבריטי, נתקל בכתף קרה.

ריצ'ארד לב-הארי אמנם היה קפדן וקשוח כלפי אציליו, אבל הוא היה מנהיג נערץ בכל רמ"ח איבריו, ותכונה זו הספיקה כדי לשמור על שלטונו גם בשנים בהן היה רחוק מהאזור. אחיו ג'ון, לעומתו, היה מתנשא, חסר טאקט, כוחני כלפי הכפופים לו, פרנואיד וחסר כריזמה. רובם המכריע של הברונים פשוט סירב להילחם למענו או לממן את שכירי החרב שלו, במיוחד כשמדובר באדמות מעבר לתעלה.

מלך צרפת פיליפ אוגוסטוס, שהצליח לגרש את האנז'וונים מאדמותיהם, החליט שכדאי להמשיך ולתקוף אותם כשהם חלשים. בתחילת 1205 החל פיליפ בהכנות לפלישה לאי הבריטי, והדבר דווקא שיחק לידיו של ג'ון. הגנה על הבית היתה תמריץ טוב לברונים בכל זאת לחבור לתכניותיו הצבאיות של מלכם.

אי-האמון המופגן של ג'ון באצילים ובאוכלוסיה לא הביא לו אוהדים רבים בלשון המעטה, ואיש באנגליה לא שש למלא אחר פקודותיו. ג'ון הכריז על צירוף כל נער מגיל 12 לכוחות ההגנה באזור מגוריו, ויזם מערך הגנות מקומיות שינוהלו ע"י גורמים אזוריים. בהזדמנות זו דרש ג'ון מכל חייל להישבע לו אמונים באופן אישי, כדי להרגיע את חששותיו מבוגדים בשורות הצבא. החרדות של ג'ון רק הלכו והחמירו, והוא אסר על כל ספינה בדרום-מזרח אנגליה להפליג ללא אישורו בכתב.

במקביל ג'ון ריכז שני ציי ספינות בדרטמות' ובפורטסמות' לטובת פלישה לצרפת. בעוד מאות ספינות וצוותים עמדו לרשותו, ג'ון עמד בפני בעיית כח אדם חמורה בתחום הלוחמים, כאמור בגלל חוסר נכונותם של האצילים להילחם עבורו מעבר לתעלה או לשלוח אנשים מטעמם.

בכירי האצולה והכנסייה אפילו ניסו לשכנע את ג'ון להישאר באנגליה, גם מפני שסיכוייו בצרפת נמוכים, וגם כי אנגליה זקוקה לו בתקופה קשה שכזו. ג'ון לא השתכנע, הגיע לפורטסמות' והפליג עם קבוצת האבירים הנאמנים לו. הוא חשב שברגע שיפליג, הדבר יעורר בושה בקרב הברונים והם יצטרפו אליו, אבל התבדה. כשראה שתוכניתו נכשלה, חזר הצי לחופי אנגליה, והקמפיין נגמר עוד בטרם התחיל.

ג'ון העביר את החורף של 1205 ואביב 1206 במסע דילוגים בין טירותיהם של בכירי הברונים. בין מסעות הציד וארוחות הערב (שלוו בבידור ליצני חצר ומשחקי שחמט), ג'ון הצליח בדרך כלשהי לזכות באמונם של חלק מהאצילים.

ביוני 1206 יצא לבסוף משט משמעותי לכיוון אקיטניה בדרום-מערב צרפת, שנותרה בידיים אנגליות. ביולי ג'ון הוביל את כוחותיו לפשיטות מוצלחות אל תוך פואטו ואנז'ו, והברונים המקומיים נכנעו בזה אחר זה. בנקודה זו ג'ון נפגש עם נציגו של פיליפ והשניים הגיעו להסכם הפסקת אש לשנתיים. הכתר האנגלי המשיך להחזיק בפואטו (אבל לא באדמות באנז'ו וצפונה), וג'ון חזר הביתה לאנגליה בידיעה שיצטרך לגייס צבא חזק יותר על מנת להמשיך את המלחמה בצרפת.

לקח אחד שג'ון יישם הוא חשיבות השליטה בתעלה. לצורך העניין הוא השתלט על איי התעלה וחיזק את הצי האנגלי. האיים הפכו לבסיס לוגיסטי ואופרטיבי עבור הכוחות האנגלים בהמשך. ג'ון מינה ספק-פיראט בשם יוסטס הנזיר בשביל לפקד על הצי ו"לנקות" את התעלה מספינות צרפתיות שהרחיקו מחופי נורמנדיה, ויוסטס עשה את העבודה על הצד הטוב ביותר במשך כשבע שנים. ב-1212 עבר בין השניים חתול שחור (מקרה נפוץ כשמדובר במלך ג'ון), ויוסטס ערק לצד הצרפתי. מאוחר יותר, ב-1217, הוא נתפס ע"י האנגלים לאחר קרב סנדוויץ' והוצא להורג, ייתכן שע"י שיגור מכף של טרבושֶה.

נקודה מעניינת להתעכב עליה היא שג'ון למעשה ייסד את הצי האנגלי הסדיר. אמנם אלפרד הגדול נחשב לאבי הצי האנגלי, אבל צי זה לא היה סדיר, ונקרא לדגל רק בשעת צורך. במשך כ-150 שנה שלטו הנורמנים בשני צידי התעלה, ולא היה צורך בצי שיגן על אנגליה, אבל עתה המצב השתנה. פיליפ, מצידו ניסה לארגן צי לפלישה, ואחזקת צי אנגלי סדיר, כולל בניית עשרות ספינות חדשות וגיוס מלחים, היתה צעד מתבקש.

ג'ון עמד בפני בעיה כלכלית רצינית. מקורות הכנסותיו בצרפת נלקחו ממנו כמעט בן-לילה, אוצר הממלכה היה כמעט ריק, והאצילים לא תרמו את חלקם. בנוסף, מחירו של שכיר-חרב עלה משמעותית בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13 בגלל מגוון סיבות שקשורות לכלכלת היבשת.

ג'ון עשה את מה שעשו קודמיו בתפקיד, דהיינו לנסות ולהוציא כל גרוש אפשרי מהברונים, מהכנסייה ומהאדמות והיערות בשליטת הכתר. מיסים חדשים הוטלו חדשות לבקרים, ועלויות מערכת המשפט לתובע ולנתבע עלו משמעותית. הכתר הצליח לאסוף סכום לא קטן עד 1207, אבל הדבר הוביל למחסור במזומנים, שגרם לעליות מחירים ברחבי אנגליה.

אחד האחראים להצלחת הקמפיין הכלכלי של ג'ון היה יוברט וולטר, הארכיבישוף מקנטרברי שריצ'ארד מינה למשרת צ'נסלור כשחזר ממסע הצלב. יוברט היה אדמיניסטרטור מחונן. עם זאת הוא התפטר מהמשרה הרמה ב-1198 מפני שהרגיש שהעיסוק בענייני חול מפריע לעבודת הקודש. כשעלה לשלטון, ג'ון שכנע אותו לחזור לתפקיד הצ'נסלור, והוא ניאות ונשאר בתפקיד עד מותו ב-1205.

בשנים אלו ג'ון ניהל את המערך האדמיניסטרטיבי האנגלי ביד רמה, החליק כל קמט ודרש יעילות שיא. אנו עדים לזינוק במספר המסמכים ששרדו מאותה תקופה, דבר המעיד על הקפדת יתר על תיעוד ודיוק. ג'ון הבין שכל מטבע חשוב, ולא נתן לאף דג לחמוק דרך רשת הדיג. הוא השיג את המטרה ע"י כך שדרש להיות מעורב בהחלטות האדמיניסטרטיביות כמעט בכל הדרגים. מעורבות זו לא היתה אחידה, וכהרגלו ג'ון נטה חסד למי שלתפיסתו לא יכלו לפגוע בו, והפגין קשיחות כלפי היתר.

בשנים הרבות בהן מלכי אנגליה נעדרו מהאי הבריטי, הדרג הפקידותי האנגלי אימץ נורמות שונות של עצמאות אופרטיבית. כעת ג'ון החזיר את הגלגל לאחור והצר את צעדיהם, מה שמן הסתם גרר מרמור בקרב הפקידים.

כאמור, ב-1205 יוברט וולטר נפטר, והמתח עתיק היומין בין הכתר והכנסייה סביב מינוי יורשו התעורר שוב. האפיפיור וראשי הכנסייה סברו שבחירת אדם לתפקיד רוחני בכיר צריכה להיות בידי האפיפיור, אבל באופן טבעי מלכי אירופה סברו אחרת.

במקרה זה ג'ון ביקש למנות לתפקיד אדם בשם ג'ון דה-גריי, שהיה הבישוף של נוריץ' ואחד ממזכיריו של המלך. נזירי קנטרברי, שבאופן רשמי בוחרים את הארכיבישוף, בחרו דווקא באחד משלהם, נזיר בשם רג'ינלד, ושלחו אותו לרומא כדי לקבל את ברכת האפיפיור. כששמע על כך ג'ון, הוא הגיע לקנטרברי בזעם ודרש מהנזירים לתקן את הטעות. הפלא ופלא, הנזירים בחרו הפעם בדה-גריי.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שהעניין התגלגל לפתחו, ביטל את שתי הבחירות ודרש מנזירי קנטרברי לבחור שוב. בין הפטיש לסדן, חצי מהנזירים בחרו ברג'ינלד וחצי בדה-גריי. בנקודה זו האפיפיור הציע מועמד משלו, תאולוג בשם סטיבן לנגטון, והוא הסמיך אותו לתפקיד ושלח אותו לאנגליה. חמתו של ג'ון בערה בו. הוא גרש את כל נזירי קנטרברי מאנגליה, סרב לאשר ללנגטון לנחות באי הבריטי, והכריז שכל מי שיקרא ללנגטון 'הארכיבישוף מקנטרברי' ייחשב אויב הציבור.

אינוקנטיוס חיכה מעט כדי לתת לג'ון הזדמנות לרדת מהעץ, אבל אף סולם לא נראה באופק. הוא איים בשביתה כנסייתית ברחבי אנגליה, דהיינו מלבד הטבלות ושמיעת וידויי הגוססים, הכנסייה תחדל לשרת את הציבור. במרץ 1208 האיום נכנס לתוקף, ופעמוני הכנסיות נאלמו דום.

הכתר והאצולה האנגלית היו אמנם אדוקים, אבל שירותי הכנסייה לא חסרו להם יתר על המידה, ודאי לא מספיק בשביל להפעיל לחץ על ג'ון לשנות את החלטתו. למעשה, עבור ג'ון זה היתה הזדמנות לומר לכנסייה שאם נאמנותה נתונה לאפיפיור ברומא ולא למלך בלונדון, אזי אדמותיה והכנסותיה מוחרמות. מצד שני הוא איפשר למנזרים ולבישופים לקנות בחזרה את אדמותיהם תמורת סכומים גבוהים.

אפיק הכנסה נוסף היה חטיפתן והחזקתן תמורת כופר של נשים רבות, שרשמית היו משרתות בביתם של בכירי הכנסייה, אבל ככל הנראה היו מאהבות. הכופר הניכר עבור נשים אלו שולם במהירות מפתיעה. עד 1214 ג'ון אסף באוצר הממלכה כ-200,000 מארק, סכום מספק למלחמה, וההכנסות מסחיטת הכנסייה היו חלק ניכר מסכום זה.

בשנים אלו ג'ון נקט במספר צעדים החלטיים ותקיפים כלפי שכניו. ב-1209 הוא צעד צפונה עם צבאו, דרש מוויליאם מלך סקוטלנד שלוש טירות כהוכחה לנאמנותו, וקיבל אותן ללא קרב. ב-1210, אחרי עשורים בהם אירלנד היתה המערב הפרוע של אנגליה, ג'ון נחת באי עם צבא של מגויסים ושכירי חרב. בניגוד לביקורו הקודם והאומלל ב-1185, הפעם ג'ון היה בעל השררה. הוא הצליף באצילים הנורמנים שהיו אמורים לנהל את האי בשם הכתר האנגלי. הוא החרים אדמות והטיל קנסות אישיים על ברונים שהסתירו מבוקשים והיו אחראים לאי-סדרים בכספי המיסים.

מצד אחד ג'ון ייצב את אנגליה, שמר על השקט והבטחון, החוק והסדר, וניהל את הממלכה על הצד הטוב ביותר. מצד שני הוא עשה זאת מעמדה של כח ובוז לכל הסובבים אותו, ואף אחד לא ראה בו מנהיג. הברונים הבינו בהדרגה שריכוז הכח והשליטה בידיו של המלך בא על חשבונם, במיוחד לאור יחסו החמור לכנסייה, ובינם לבין עצמם הבינו שעליהם לעשות מעשה.

ב-1211 הגיע צבאו של ג'ון לוויילס והכריח את לואלין מנהיג הוולשים לוותר על אדמות ולהעלות מס כבד לאנגלים. לכאורה היה זה צעד מוצלח, אבל ב-1212 לואלין המושפל גייס את לוחמיו והם פתחו במרד. צבאו של ג'ון גויס שוב והם צעדו לכיוון ויילס. אבל בדיוק כשהתכוון לתקוף את הוולשים, ג'ון קיבל ידיעות על כך שבקרב אציליו נרקמה מזימה להרוג אותו. הוא ביטל את המערכה בוויילס והצעיד את הצבא צפונה. שניים מהברונים המעורבים ברחו לצרפת, והמזימה נמנעה. אבל במקום להרגיע את ג'ון, הדבר רק שפך שמן על מדורת החרדות שלו.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שגם אותו הצליח ג'ון לעצבן (ציור קיר מאמצע המאה ה-13) 

חלק לב: ריצ'ארד לב-הארי ומסע הצלב השלישי

ריצ'ארד ה-1, שזכה לכינוי "לב הארי" עוד בחייו, היה מצביא דגול וגיבור מסע הצלב השלישי, אבל מלך מאוד בעייתי. במהלך 10 שנות שלטונו הוא שהה באנגליה 6 חודשים בלבד, כנראה שלא דיבר אנגלית, ולא ממש התעמק בענייני האימפריה האנז'וונית שבראשה עמד.

הוא היה גבוה, בעל שיער אדמוני זהוב, עיניים אפורות חודרות וגוף אתלטי. הוא דיבר כמה שפות, אך שפת אמו היתה צרפתית כפי שדוברה בדרום צרפת. הוא היה בן הדרום וראה באקיטניה את ביתו האמיתי. הוא אהב מוזיקה, אבל שלא כמו אֶחיו הוא העדיף את שדה הקרב על תחרויות האבירים.

אמו אלינור שכנעה את בעלה כבר בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-12 להוריש את אקיטניה לריצ'ארד, ולאחר המרד הגדול של 1173-4 ריצ'ארד הוסמך להרגיע את האזור ולהחזירו תחת שליטת המלך הנרי, משימה אותה ביצע בהצלחה רבה. הוא קנה לעצמו שם של לוחם ומנהיג צבאי עשוי ללא חת, ושמו הלך לפניו, לפעמים עד כדי כך שיריביו בחרו להיכנע ולא להילחם בו. למרות ששירת את אביו נאמנה במשך שנים ארוכות, בין השניים נפערה תהום עמוקה, וב-1188 ריצ'ארד הצטרף לאויבו הגדול של אביו, פיליפ ה-2 מלך צרפת, במלחמה רבתי.

לאחר מותו של הנרי ביוני 1189, ריצ'ארד בן ה-32 עלה לשלטון. ריצ'ארד חי על פי קוד המוסר של האבירים והיה שלם עם החלטתו-שלו למרוד באביו בגלוי, אבל נקט ביד קשה מול חסרי-הכבוד שזממו בחשאי וקשרו נגד אביו במחשכים. מהצד השני הוא שיבח והיטיב עם אלה שעמדו נאמנים לצד אביו, שמולם נלחם רק לפני כמה שבועות.

שאיפתו האמיתית של המלך הטרי היתה לצאת למסע הצלב השלישי כדי לשחרר את ארץ הקודש מידי הכופרים. לשם כך הוא נדרש להשאיר את ממלכתו בידיים טובות, כך שברונים שאפתנים לא ינסו לנצל את שעת הכושר ולמרוד. אלינור, ששוחררה משנים של מאסר-בית, עזרה לבנה לבנות רשת של קשרים עם האצולה בצרפת ובאנגליה, בין היתר ע"י מחילה ליריביו. ריצ'ארד ירש את תואר דוכס נורמנדיה ופעל במחוז לביסוס מעמדו המלכותי.

בסוף יולי ריצ'ארד נפגש עם פיליפ ב-וקסאן והבטיח לו לשלם את הסכום שפיליפ דרש מהנרי. הוא שיקר לפיליפ כשהבטיח לשאת לאישה את אליס, אחותו של פיליפ, ללא דיחוי. משם הוא הגיע לאנגליה וב-3 בספטמבר הוא הוכתר ברוב טקס בכנסיית וסטמינסטר.

הכניסה לטקס ההכתרה נאסרה על נשים ויהודים, ועל אף זאת נציגי הקהילה היהודית בלונדון הגיעו על מנת להעניק תשורות למלך הטרי. אנשי חצרו של ריצ'ארד הפשיטו אותם, הלקו אותם והשליכו אותם מהקתדרלה. שמועות החלו להתרוצץ בלונדון כאילו המלך החדש הורה להרוג את כל היהודים, מה שגרם לפוגרום ספונטני ביהודי העיר. בתי יהודים נשרפו, יהודים הוטבלו בכח לנצרות, ורבים נרצחו. יהודים רבים אחרים מצאו מקלט במצודת לונדון או ברחו מהעיר.

כאשר שמע ריצ'ארד את החדשות, הוא הזדעזע. הוא הורה לתפוס ולהעניש קשות את מבצעי הפוגרום, ולאפשר לאנוסים לשוב לדת היהודית. מהומות כאלו היו סכנה ליציבות שלטונו הטרי של ריצ'ארד, במיוחד לאור תכניותיו לצאת למסע הצלב. לפיכך הוציא ריצ'ארד צו מלכותי, המורה על הוצאתם להורג של פורעים (גם כאלה ששרפו בטעות בתי נוצרים) וצו הגנה על היהודים ברחבי הממלכה. הצו המלכותי שלא לפגוע ביהודים עשה את שלו אבל לא לחלוטין, ולא מנע את הטבח ביהודי יורק בחג הפסח של 1190 לאחר עלילת דם שהתפשטה בקרב התושבים.

על מנת לצאת למסע הצלב, גייס ריצ'ארד צבא ופעל לצייד אותו. לצורך כך הוא השתמש ברוב אוצר הממלכה, הטיל מיסים חדשים ואפילו שחרר מעט את כבליו של מלך סקוטלנד לאנגליה תמורת 10,000 מארק. בנוסף, הוא פיטר את כל בעלי התפקידים בממלכה ומכר את המשרות לכל המרבה במחיר. ריצ'ארד צוטט כמי שאמר "הייתי מוכר את לונדון אם רק הייתי מוצא קונה".

בקיץ 1190 יצא ריצ'ארד בראש צבאו למסע הצלב, לאחר שמינה את אנשי שלומו שישלטו בשמו, ובראשם אחיו הצעיר ג'ון, שמונה ליורשו של ריצ'ארד. למען האמת האיש החזק באנגליה היה ויליאם דה לונגשאמפ William de Longchamp הבישוף מ-אלי Ely, שריצ'ארד קנה עבורו את משרת שליח האפיפיור לאנגליה, ומלבד זאת העניק לו סמכויות נרחבות מזה של עוצר המלכות כשמינה אותו גם ללורד-צ'נסלור וגם לאחראי על שופטי הכתר.

בתחילת יולי הצבא הפליג לצרפת, שם חבר ריצ'ארד למחנהו של פיליפ, ושני המלכים חידשו את שבועתם לגאול את ארץ הקודש מידי הכופרים. מעלליו של ריצ'ארד במסע הצלב, שזיכו אותו בתהילת עולם, אינם חלק מההיסטוריה של אנגליה, ולכן נזכיר רק את עיקרי הדברים. הקוראים מוזמנים להעמיק ממקורות שונים.

בדרך לארץ ישראל עצרו הצלבנים בסיציליה, שם הביס ריצ'ארד את השליט המקומי שגזל את השלטון מדודתו של ריצ'ארד, ובהמשך הם כבשו את קפריסין. במהלך המסע לא"י ריצ'ארד הצליח להסתכסך עם פיליפ כשבישר לו שלא יישא את אליס לאישה, וכדי להוסיף חטא על פשע התחתן ב-12 במאי 1191 עם ברנגאריה מנבאר Berengaria of Navarre, בת אצילים ספרדיה שהפכה למלכת אנגליה.

בא"י הצליחו האירופאים לשבור את המצור המוסלמי על צור, לכבוש את עכו ולנצח את סלאח א-דין בקרב ארסוף הגורלי. הם הקימו מחדש את ממלכת הצלבנים לאורך החוף, אבל לא הצליחו לכבוש את ירושלים. ריצ'ארד שיחק תפקיד מכריע בהקמת הממלכה מחדש וחיזוקה, אבל באוקטובר 1192 הוא חש שהוא נעדר מממלכתו שלו זמן רב מדי ועזב את ארץ הקודש.

פיליפ מלך צרפת, שעזב את א"י עוד לפניו, השתוקק לנצל את היעדרו של ריצ'ארד כדי לפגוע באימפריה האנז'וונית, אבל הוא לא רצה להפר את שבועתו שלא לפגוע באינטרסים של ריצ'ארד ובמקביל לא רצה להקים עליו את זעמה של הכנסייה, שבעיניה הצלבנים היו מקודשים. האפיפיור סלסטין ה-3 סירב לאשר לפיליפ לפעול כנגד ריצ'ארד למרות האשמות-שווא בשיתוף פעולה עם האויב הכופר.

פיליפ פצח במסע השמצות כנגד ריצ'ארד. מה שהחל בפיזור שמועות ורמיזות התגבר לכדי קמפיין של צעקות ואצבעות מאשימות על כך שריצ'ארד זמם לרצוח את מלך ירושלים הצלבני, שהוא אחראי להרעלתו של דוכס בורגונדיה, ועוד אישומים נוראים. פיליפ נפגש עם היינריך ה-6 קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והשניים ככל הנראה עשו יד אחת כנגד ריצ'ארד, שתמך ביריביו של היינריך.

בדרך חזרה לאירופה, ספינתו של ריצ'ארד נטרפה בצפון-מזרח איטליה, ומשם ריצ'ארד ומלוויו נאלצו לעשות את דרכם ברגל דרך אוסטריה בחזרה לצרפת. הם הסוו את עצמם כפשוטי-עם, אבל כנראה שהתחפושת לא הטעתה מספיק אנשים. קצת לפני חג המולד של 1192 הם נתפסו בפאתי וינה ע"י אנשיו של לאופולד ה-4 דוכס אוסטריה, שגם איתו הסתכסך ריצ'ארד בא"י. כשנודע ברבים שצלבן מכובד נלקח בשבי, האפיפיור הטיל חרם כנסייתי על לאופולד, וזה נאלץ להעביר את השבוי במרץ 1193 לידי היינריך ה-6, אשר החזיק בו עבור כופר כסף. למורת רוחו של ריצ'ארד, האפיפיור היסס להטיל חרם דומה על קיסר האימפריה הרומית הקדושה מסיבות פוליטיות, ולכן המלך האנגלי נאלץ להישאר בשבי למשך יותר משנה.

איור מהמאה ה-13 המתאר את הכתרתו של ריצ'ארד ה-1

חלק לא: שנותיו האחרונות של הנרי ה-2

הנרי ה-2 קיבל את תואר דוכס נורמנדיה מאביו ב-1150, כשהיה בן 17, וכבר בגיל זה הוא היה בעל נסיון צבאי עשיר ונתפס כמנהיג. לעומת זאת, גם אחרי שהוכתר בנו הבכור הנרי "המלך הצעיר" באופן פורמלי כמלך זוטר באנגליה ביוני 1170, הנרי לא מיהר להעביר אליו אדמות וסמכויות. המלך הצעיר ציפה לקבל סמכויות ותארים התואמים את מעמדו כיורשו וסגנו של הנרי ה-2, בין היתר כדי שיוכל לקיים את משק ביתו באופן עצמאי ומנותק מדמי הכיס שקיבל מאביו, אך שוב ושוב הוא סורב.

נראה שהנרי ה-2 לא סמך על בכורו, אשר התעניין יותר בתחרויות האבירים מאשר בענייני המדינה והשלטון. מעבר לכך בין השניים התפתחה איבה, משום שהמלך הצעיר הביע קשר עמוק לתומס בקט זצ"ל, שהיה מורו ורבו מילדות, ונטר לאביו טינה על חלקו ברצח המזעזע של הארכיבישוף.

גם ג'פרי, בנו של הנרי שהיה מיועד לרשת את דוכסות בריטאני, היה מתוסכל מסיבה דומה. לאחר מותו של קונאן ה-4 דוכס בריטאני ב-1171, ג'פרי בן ה-15 היה אמור לשאת את בתו קונסטאנס ולרשת את סמכויותיו, אבל אביו דחה את העניין ומנע מלהעניק לו את ההזדמנות להוכיח את עצמו.

כאשר אלינור, אשתו של הנרי ה-2, ראתה את היחס המזלזל של בעלה לילדיו, היא החלה להסית אותם נגדו ועודדה אותם לפתוח במרד גלוי נגדו. אליהם הצטרף גם ריצ'ארד בן ה-16, שיחסיו האישיים עם אביו לא היו טובים, ועוד אצילים שלא היו מרוצים ממדיניות המיסוי של המלך.

הקש ששבר את גב הגמל הגיע כאשר הנרי העניק ב-1173 לבנו הקטן ג'ון 3 טירות, שהיו אמורות להינתן להנרי הצעיר. הנרי בן ה-18 ואֶחיו זעמו וברחו לפאריז אל חצרו של לואי ה-7. אלינור, שניסתה לעזוב את אקיטניה ולהצטרף אליהם, נתפסה ע"י כוחותיו של הנרי והושמה במעצר בית. מלך צרפת לואי, שעסק במשך מספר שנים בליבוי הסכסוך הפנימי במשפחת פלאנטז'נה, תמך כמובן במורדים. בסיועו נרקמה ברית עם מלך סקוטלנד ורוזני בלואה, פלאנדריה ובולון, וההכנות למלחמה העלו הילוך. בנוסף החלו מרידות מקומיות ברחבי אנגליה, מיין, בריטאני, פוּאטוּ, ואנגוּלֶם. אפילו מספר ברונים בגבולות נורמנדיה הצטרפו למרד.

לכאורה כמעט כל ממלכתו של הנרי קמה עליו וסיכוייו היו נמוכים, אבל מאידך גיסא למלך היו יתרונות בצורת טירות מלכותיות במיקומים אסטרטגיים, שליטה ברוב נמלי הים ופופולריות גבוהה בקרב אוכלוסיות הערים ברחבי האימפריה.

באביב 1173 פלשו כוחות צרפתים לנורמנדיה ממזרח, כוחות מבריטאני פלשו ממערב, וכוחות מפלאנדריה ובלואה פלשו מצפון. המטרה היתה ליצור תנועת מלקחיים שתהמם את הצבא המגן, אבל הדבר לא עלה יפה. הנרי ריכז את כוחותיו ותקף את אלה של לואי ועשה בהם שמות. לאחר כן מיהר מערבה והצליח להפתיע את הפולשים מבריטאני. הפולשים מצפון נסוגו כשלמדו על גורל שותפיהם. לאחר מכן התקיים מו"מ בין הנרי ובניו, אבל השיחות הסתיימו בלא כלום.

באנגליה עצמה הלחימה בין הכתר והמורדים היתה שקולה יותר עד חודש ספטמבר, אז ניצח הצבא המלכותי כח של מורדים מחוזקים בשכירי חרב בקרב פורנהאם Fornham. צבא הכתר ניצל את המומנטום, כבש בחזרה שטחים נרחבים וחיזק את שליטתו בדרכים הראשיות ברחבי האי הבריטי.

בינואר 1174 התקיימה מתקפה נוספת של הנרי הצעיר ולואי על נורמנדיה, והם הגיעו כמעט ללב נורמנדיה לפני שנהדפו בחזרה. באביב ויליאם מלך סקוטלנד תקף את אנגליה מצפון בשיתוף פעולה עם אנגלים צפוניים מורדים, וכוחות סקוטים נוספים נחתו באזור מרכז אנגליה וחברו לברונים המורדים באזור. הנרי, ששהה בנורמנדיה, נשאר ביבשת על מנת להכניע את אויביו בדרום-מערב צרפת, וצבאו באנגליה הצליח לעצור את המתקפה הסקוטית. בנסיון להזרים דם חדש למתקפה, פיליפ רוזן פלאנדריה שלח כוחות לאיסט-אנגליה, ובנקודה זו הנרי הבין שמקומו באנגליה וחזר לשם בתחילת יולי. פיליפ ולואי ניצלו את היעדרו בנורמנדיה והצליחו להגיע ולהטיל מצור על רואן שבלב הדוכסות.

בצעד יחצ"ני מבריק, מיד עם הגיעו לאנגליה הנרי הגיע לקברו של תומס בקט בקנטרברי. הוא הכריז כי המרד הוא עונש אלוהי עליו אישית, ועשה תשובה כהלכה בעבור חלקו ברצח בקט. מעשיו קנו לו הערכה וכבוד, וסייעו לשקם את סמכותו כשליט באחת הנקודות הקריטיות בסכסוך.

ביום שלמחרת הגיעה הידיעה על כך שוויליאם מלך סקוטלנד הובס ונלקח בשבי בקרב אלנוויק Alnwick, והלכה למעשה המורדים בצפון הובסו. הדבר היטה את הכף לטובת הצבא המלכותי, ועד אוגוסט המרד באנגליה קרס והתפורר, מה שאיפשר להנרי לחזור לנורמנדיה. צבאו של לואי עדיין לא הצליח לכבוש את רואן, וכוחותיו של הנרי התנפלו עליו מחוץ לעיר והדפו אותו בחזרה לשטח צרפת. בכך בא לקיצו המרד הגדול.

שיחות השלום שנערכו לאחר שוך הקרבות הביאו להסכמות בין הנרי ובנו הבכור. הסטטוס-קוו ששרר לפני המרד הושב, והשניים נשבעו שלא לנקום זה בתומכיו של זה. הנרי הצעיר ויתר על הטירות שניתנו לג'ון, והאב העביר לו שתי טירות אחרות בנורמנדיה וקצבה שנתית ניכרת. ריצ'ארד וג'פרי זכו במחצית מההכנסות המלכותיות מאקיטניה ובריטאני בהתאמה. יחסיו של הנרי עם בניו לא השתקמו, ולמעשה המשיכו להידרדר עם השנים מן הפח אל הפחת.

הנרי לא סלח לאשתו על הבגידה הקשה, והיא הושמה במעצר בית עד יום מותו. הברונים המורדים נכלאו לתקופות קצרות, וברובם חזרו לאדמותיהם לאחר ששילמו קנס כספי. ויליאם מלך סקוטלנד אולץ לחתום בדצמבר 1174 על הסכם בו הוא מסר לכתר האנגלי 5 טירות מפתח בדרום סקוטלנד והכיר במלך אנגליה כאדונו. פיליפ מפלאנדריה הכריז על נייטרליות בסכסוך שבין הנרי ולואי, וזכה לקצבה סדירה מטעם האנגלים.

מעמדו של הנרי היה חזק מתמיד, ומלכים אירופאים חיזרו אחריו כדי לזכות בו כבעל ברית או כמתווך בסכסוכים רמי-דרג. הוא מצידו לא נח על זרי הדפנה והמשיך לסייר ברחבי האימפריה האנז'וונית, כשהוא מקרין את סמכותו המלכותית ומחזק את קשריו עם אנשי מפתח בקרב האצולה. אבל לא לעולם חוסן.

ריצ'ארד מונה לבסוף לדוכס אקיטניה ב-1179, וג'פרי התחתן עם קונסטנס דוכסית בריטאני באיחור רב ביוני 1181. ב-1182 העלה הנרי הצעיר שוב את דרישתו לקבל את דוכסות נורמנדיה, ואביו שוב סירב, אבל הסכים להעלות את קצבתו השנתית. המלך הצעיר, שהיה כבר בן 27, לא קיבל את הפשרה, ולכן הנרי ה-2 דרש מריצ'ארד וג'פרי שיעבירו חלק מהכנסותיהם לאחיהם הבכור.

ריצ'ארד, שהיה קשור קשר עמוק לאקיטניה, התנגד נחרצות. הנרי ה-2 הכריח אותו להסכים, אבל המלך הצעיר סירב לקבל את הנדבה והחל לקשור קשר עם מתנגדיו של ריצ'ארד באקיטניה. ג'פרי הצטרף לאחיו הבכור כנגד ריצ'ארד ואביהם, וב-1183 שוב פרץ מרד גלוי. המרד היה קצר מאוד, מפני שהנרי המלך הצעיר חלה בדיזנטריה ביוני של אותה שנה ומת במפתיע.

תכניותיו של הנרי ה-2 לחלוקת האימפריה נטרפו. הוא החליט שריצ'ארד יהיה מלך זוטר באנגליה ויירש את הכתר לאחר מות אביו, וג'ון בן ה-17 יהיה דוכס אקיטניה. ריצ'ארד סירב לוותר על אקיטניה תמורת תואר חסר משמעות, והנרי הזועם הורה לג'ון וג'פרי לכבוש את אקיטניה מידיו של ריצ'ארד בכח.

המערכה הצבאית היתה קצרה והסתיימה ללא מנצח. לאחר נסיונות פיוס לא מוצלחים, הנרי הביא את אלינור לנורמנדיה כדי שתורֶה לבנה למלא אחר מצוות אביו, ובנוסף הנרי איים להעביר את דוכסות נורמנדיה וכתר אנגליה לג'פרי. ריצ'ארד נכנע ובלית ברירה העביר את השליטה בטירות אקיטניה לידי אביו.

ג'ון, צעיר הבנים, שהיה לצד אביו באופן קבוע, היה ככל הנראה בנו האהוב והמועדף של הנרי. לאורך שנות ה-70 הנרי העניק לג'ון עוד ועוד אדמות, בדרך כלל כאלו שהוחרמו מאצילים וברונים. ב-1177 הוא מינה את ג'ון בן ה-10 להיות המושל האנגלי באירלנד, וג'ון תמך באביו גם במרד של 1183.

באפריל 1185 ג'ון בן ה-18 נשלח ע"י אביו כדי להכפיף את כל אירלנד לכתר האנגלי, בברכת האפיפיור. ג'ון נפגש עם המלכים האירים, אבל השיחות לא עלו יפה לאחר שהעליב את מנהגיהם והתנשא עליהם. הוא הבטיח בריש גלי אדמות איריות לאבירים האנגלים שליוו אותו, מה שלא תרם לפופולריות שלו בקרב הציבור המקומי. כדי להוסיף חטא על פשע הוא לא הסתדר גם עם האצילים האנגלים שהחזיקו אדמות באי האירי. הוא חזר לאנגליה בדצמבר ללא תוצאות והתלונן באזני אביו על היחס המחפיר שקיבל. ג'ון היה אמור לשוב לאירלנד בקיץ של 1186, אבל התכניות השתנו לאחר שאחיו ג'פרי, דוכס בריטאני, נרמס למוות ע"י סוסים בתחרות אבירים בפאריז.

להנרי נותרו כעת רק שני בנים: ריצ'ארד, שבינו לאביו שררה איבה מאז המחלוקת העמוקה ביניהם סביב אקיטניה, וג'ון האהוב, שלא הוכיח את עצמו כמנהיג מוצלח. פיליפ ה-2 מלך צרפת, שעלה לשלטון לאחר מותו של לואי ב-1180 ונודע בשם 'פיליפ אוגוסטוס', למד היטב משגיאותיו של אביו המנוח ועסק בליבוי הסכסוך הפנים-אנז'ווני ביתר שאת. ג'פרי היה בן-בית בחצרו של פיליפ, וגם ריצ'ארד היה מאוד מקורב למלך הצרפתי. בשנותיו המעטות על כס המלכות פיליפ הצליח להכניע מרידות משמעותיות ולחזק את כלכלת הכתר הצרפתי, וב-1187 הרגיש שהוא מוכן לעימות עם האימפריה האנז'וונית. במצב החדש והבעייתי עבור הנרי ה-2, פיליפ קירב אליו עוד יותר את ריצ'ארד (השניים התכוונו לצאת יחדיו למסע הצלב השלישי) והבטיח לסייע לו אם ימרוד באביו.

פיליפ ניצל תואנה כלשהי ב-1187 כדי לכבוש שתי טירות אנז'ווניות במיקום אסטרטגי בעמק הלואר. הנרי לא היה מוכן למלחמה, ונאלץ לוותר על הטירות כדי לשמור על השקט. ב-1188 פיליפ תקף שוב, הפעם בכיוון טולוז, ובנובמבר נפגשו מלכי אנגליה וצרפת לדון בעניין. פיליפ דרש שריצ'ארד יוכרז מיד כיורש של כלל האימפריה ויישא את אחותו של פיליפ, אליס, כפי שהובטח. הנרי סירב לדרישה, וריצ'ארד הפגוע חשד שהסירוב נובע מרצונו של הנרי להוריש את האימפריה או את חלקה לג'ון. ריצ'ארד הצטרף לגדול אויביו של אביו, והחל בינואר 1189 הוביל את המרד כנגדו.

מרידות כנגד הנרי החלו בכל רחבי האימפריה, והמלך האנגלי נתפס בהפתעה כשהוא אינו בריא ולא מוכן למלחמה. עד הקיץ כבשו המורדים חלקים נרחבים מהמחוזות הצרפתים של הנרי, כולל נתח נכבד ממחוז אנז'ו. אפילו ג'ון נטש את הנרי ועבר לצד ריצ'ארד כשהבין שהוא בצד שעומד להפסיד.

ב-30 ביוני נפגשו הצדדים. הנרי היה חלש וחולה, ובקושי הצליח להישאר יושב על סוסו. הוא הציע כניעה מוחלטת ללא תנאים וקיבל עליו את כל דרישותיהם של פיליפ וריצ'ארד. כששאל מי היו אלה שבגדו בו, פיליפ שמח לתת לו רשימה ארוכה, ובראשה שמו של ג'ון. ידיעה זו שברה את ליבו, והוא התמוטט. אביריו של הנרי נשאו אותו לטירת שינון Chinon, שם הוא שכב מעולף וקודח למספר ימים, וב-6 ביולי 1189 הנרי ה-2 הלך לעולמו בגיל 56.

הנרי ה-2 וידיו המוזרות באיור מסוף המאה ה-12