חלק לט: יחסי החוץ בראשית המאה ה-13

מאז שהכתר האנגלי איבד את רוב אחזקותיו בצרפת ב-1204, וביתר שאת לאחר הפסדו של נסיך צרפת לואי במלחמת הברונים ב-1217, אנגליה הלכה והתעצבה כיישות מדינית נפרדת מצרפת ויתר היבשת. התודעה הלאומית, שלוותה בניצני שנאת זרים, חיזקה את מעמד המלוכה ואת מוסדות הכתר, אבל הובילה לחיכוכים וכאבי ראש בכל הקשור ליחסי החוץ של אנגליה.

האצילים האנגלו-נורמנים הפכו לאצילים אנגלים, ותרבות האצולה ברחבי האי הבריטי הפכה דומה יותר לזו של סקוטלנד ו-ויילס. כך גם הטכניקות הצבאיות, שהאנגלים אימצו משכניהם ולהפך.

קשרי משפחה בין צפון אנגליה וסקוטלנד התקיימו במשך שנים רבות. אלכסנדר מלך סקוטלנד אמנם חבר ללואי במלחמת הברונים, וכוחות סקוטים פלשו דרומה עד קיימברידג', אבל בהסכם שסיים את המלחמה הוא ויתר על כל השטחים שתפס. אלכסנדר פנה להתמקד באיחוד השבטים בצפון סקוטלנד תחת הנהגתו וחוקיו, ותקופה נדירה של שלום החלה בין אנגליה וסקוטלנד, כששני הצדדים נמנעים במודע מהשאלה האם הכתר הסקוטי כפוף למלך אנגליה. כדי לחזק את הקשר בין שתי הממלכות, הנרי אפילו השיא את אחותו ג'ואן לאלכסנדר.

יחסים חמים החלו להיווצר גם בגבול ויילס. לואלין, גדול מנהיגי הוולשים, היה מצביא מוכשר ומנהיג כריזמטי, וידע מתי להניף את החרב ומתי לשבת לשולחן המשא ומתן. ב-1205 הוא נשא לאישה את אחת מבנותיו הלא-חוקיות של המלך ג'ון, והנישואין הקנו לו הטבות וקשר ישיר עם בית המלוכה האנגלי. הוא ניצל את הקשר בחוכמה ובנה בריתות עם הברונים האנגלים שהחזיקו באדמות שסביב ויילס. הוא אפילו נתן את ביתו לרוג'ר מורטימר, אחד מאותם ברונים, וכינה אותו "בני היקר". קשרים אלה עודדו את הצדדים לא למהר ולשחוט אחד את השני על כל מחלוקת שצצה.

מבחינה פנימית, לואלין התמודד בהצלחה עם מנהיגים וולשים מקומיים אחרים, שקינאו בעושרו ומעמדו, תוך יצירת בריתות נוספות וניצול קשריו עם האנגלים. שיטת הפרד ומשול עבדה גם מול השבטים המקומיים וגם מול האצילים האנגלים. לואלין ביקש להפוך לאדון הפאודלי של כל הוולשים, כך שיוכל לגבות מיסים עבור הכתר האנגלי באופן בלעדי, אבל לא הצליח להשלים את המשימה בימי חייו. שיא כוחו היה ב-1218 כאשר חתם על הסכם ווסטר וזכה באוטונומיה מוגבלת.

אבל כל אלה לא מנעו מלואלין את העימותים התקופתיים עם הברונים האנגלים שהקיפו את ויילס ממזרח ומדרום ועם המלך הנרי. לפעמים היה זה בגלל סכסוכי קרקעות מקומיים, לפעמים בגלל חריגות מסמכותו של לואלין, ולעיתים בגלל חילוקי דעות על מיסוי. סבבים ספורדיים של אלימות פרצו בוויילס עד 1229, ורק באמצע 1234 שככו מעשי האיבה ונחתם הסכם השלום במידל Myddle, אשר חודש כל שנה עד מותו של לואלין ב-1240.

באירלנד, הפער התרבותי בין הברונים האנגלים למנהיגים המקומיים נותר עמוק מאוד. מנהגי האצולה האנגלית, שהתבססו על אלה של הצרפתים, כמעט ולא זלגו אל האוכלוסיה האירית, וגם בסוף המאה ה-14 נחשבה אירלנד למקום ללא עידון או תרבות נאותה.

האימפריה האנז'וונית לא איבדה את כלל אדמותיה בצרפת. דוכסות גסקוניה בדרום-מערב צרפת נותרה בידיים אנגליות. כמו כן, הסכם הפסקת האש בין ג'ון ופיליפ אוגוסטוס ב-1214, לאחר הניצחון הצרפתי בקרב בובין, התיר לאנגלים להמשיך ולהחזיק בשטח מצומצם לאורך החוף של פואטו, וב-1220 תוקפו של ההסכם הוארך.

מצד אחד פיליפ אוגוסטוס עמד במילתו והניח למובלעת האנגלית בפואטו. מצד שני הברונים הצרפתים שהקיפו את המובלעת ראו בה טרף קל, והתעמרו באוכלוסיה המקומית כרצונם. בראש אותם ברונים עמד רוזן לה-מארש, הוגו דה-לוסיניאן העשירי Hugues X de Lusignan (באנגלית Hugh), בן למשפחת לוסיניאן אשר בינה ובין משפחת המלוכה האנגלית זרם הרבה דם רע במהלך השנים. כזכור, אשתו השניה של ג'ון, איזבלה מאנגולם, היתה מובטחת לאביו של הוגו, והפרת ההבטחה של ג'ון היתה הדבר שהוביל בסופו של דבר לאובדן נורמנדיה ויתר המחוזות האנז'וונים בצרפת.

לנציגיו של הכתר האנגלי לא היתה אפשרות להתמודד עם הכח הצבאי של דה-לוסיניאן, והם התחננו לעזרה מהמלך הנרי. הוא והעוצר דה-בר התמודדו באותן שנים עם בעיות משלהם, כפי שתואר בפרק הקודם, וידם קצרה מלהושיע. אחד מנציגיו של הנרי בפואטו, ג'פרי דה-נוויל, כתב למלך והתלונן כי האצילים המקומיים "אינם מעריכים אותי יותר מאשר ילד קטן".

דה-בר עשה כל שביכולתו בגזרה הדיפלומטית כדי להרגיע את המתחים בפואטו וגסקוניה, וכל עוד פיליפ אוגוסטוס ישב על כס המלכות העניינים לא הסלימו. כדי לנסות ולפייס את הוגו, הנרי הבטיח לו את אחותו ג'ואן בת ה-10, אותה ג'ואן שעתידה להינשא לאלכסנדר מלך סקוטלנד.

בשלב זה חוזרת לסיפור איזבלה מאנגולם, אלמנתו של ג'ון ואימו של מלך אנגליה, אשר חזרה לצרפת מולדתה ב-1218. ב-1220 היא הזיזה הצידה את ביתה ג'ואן והתחתנה בעצמה עם הוגו דה-לוסיניאן, ללא רשות הנרי וכנראה ללא כל גינוני טקס. היא ניסתה לשכנע את דה-בר שמדובר במהלך שיחזק את הקשר בין משפחת לוסיניאן והכתר האנגלי, אבל בפועל אין ראיות לכך שזו היתה כוונתה.

כעת, כאשר תחת שליטתו של הוגו היו מחוזות לה-מארש ואנגולם, וכמובן אזור לוסיניאן במחוז פואטו, הוא היה מהברונים החזקים ביותר במערב צרפת. איזבלה כתבה לבנה הנרי ודרשה ממנו לכבד את בעלה ואת כוחו ע"י מתנה בצורת נתח מהמובלעת האנגלית בפואטו. האנגלים היו בין הפטיש לסדן, מפני שפיליפ אוגוסטוס מת ב-1223 (אחרי 43 שנות שלטון), ובנו לואי ה-8 חתם על הסכם שיתוף פעולה עם הוגו.

בקיץ 1224, בזמן שדה-בר וחייליו עסוקים בדיכוי מרידות כמו בטירת בדפורד, כוחותיהם המשותפים של הוגו והמלך לואי התקדמו לעבר העיר לה-רושל La Rochelle אשר על חוף פואטו, מרכז השליטה האנגלי במובלעת. אחראי הטירה המקומית ביקש סיוע מיידי ממלך אנגליה, ונראה שדה-בר הצליח לגרד 500 פאונד מאיפשהו ושלח לו, אבל הכסף מעולם לא הגיע. האחראי האשים את הממשל האנגלי ששלח לו רק אבנים, ולא ברור אם התכוון לכך שהסכום היה זעום לעומת מה שהצטרך, או שמישהו בדרך החליף את אוצר המטבעות באבנים.

במצב זה של מחסור במשאבים ובכח אדם, הטירה בלה-רושל נפלה לידי הצרפתים תוך מספר שבועות, ויתר פואטו נכבשה עד סוף השנה. לואי הפנה את מבטו דרומה, והחל לתקוף עיירות בצפון גסקוניה, אשר נפלו אחת אחת. בנקודה זו לואי חזר לפריז והשאיר להוגו לטאטא את יתר האנגלים מהיבשת.

כיבוש גסקוניה התברר כאתגר קשה עבור כוחותיו של דה-לוסיניאן. העיירות שתפס לואי היו קטנות ולא היה בהן חיל מצב אנגלי. לעומתן, הערים הגדולות בורדו Bordeaux ובאיון Bayonne היו מרכזי מסחר שוקקים ומוגנים היטב, ותושביהן היו נחושים להישאר תחת שלטון אנגלי. אנגליה היתה יעד הייצוא העיקרי של סוחרי גסקוניה, והם העדיפו להישאר מחוברים עם האנגלים.

גסקוניה היא מחוז קטן, אבל מיסוי הסחורות שעברו דרכו הניבו רווחים יפים לאוצר הממלכה האנגלית, הרבה מעבר לגודלו היחסי של המחוז. במצב כזה השלטון האנגלי עשה כל שביכולתו על מנת להגן על גסקוניה. דה-בר, אשר חזה את המתקפה מבעוד מועד, העביר סכום נכבד על חשבון מכסים עתידיים לטובת חיזוק חומותיהן של הערים, והבטיח את נאמנות התושבים ע"י התחייבות להפוך את הערים (שנשלטו ע"י נציג הכתר) לרשות מקומית עם ראש עיר ומוסדות מקומיים. באנגליה הוטל מס של 1/15 על שינוע של כל סחורה, והמס גייס 40000 פאונד עד מהרה לטובת חיזוק ההגנה על גסקוניה.

ריצ'ארד, אחיו הצעיר של הנרי, נשלח לגסקוניה על מנת להנהיג את מגני המחוז. ריצ'ארד בן ה-16 לווה ע"י ויליאם הרוזן מסאלסברי, שהיה לוחם מנוסה וקיבל את ההחלטות בפועל. השניים התקבלו בבורדו בהתלהבות, ועיירות רבות שנכנעו לצרפתים ללא קרב כעת שבו והצהירו על נאמנותן לאנגלים. זריקת העידוד הגיע בזמן הנכון.

לואי שלח כוחות כדי לסייע להוגו ואנשיו לכבוש מחדש את אזור לה-ראול La Réole, צומת דרכים חשוב על נהר גארון Garonne שדרכו הגיעו סחורות לבורדו. ריצ'ארד טמן מלכודת לכוחות הצרפתים ומנע מהם לחצות את נהר דורדון Dordogne שבצפון גסקוניה, והכוחות הצרפתים נסוגו. עד סוף 1225 המתקפות הצרפתיות שככו וחדלו לאיים על המחוז. לניצחון האנגלי היתה חשיבות מכרעת. גסקוניה תישאר בידיים אנגליות עוד 200 שנה, והרווחים שתניב לכתר האנגלי ישחקו תפקיד משמעותי ביחסי הכוחות בין אנגליה לצרפת.

נישאים על גלי האופטימיות, הכוחות האנגלים התכוונו להתקדם צפונה ולשחרר את פואטו הכבושה, אבל מכתב מהאפיפיור למלך הנרי עצר בעדם. הנרי הסתפק בהענקת התואר הסימבולי 'רוזן פואטו' לאחיו ריצ'ארד.

בסוף 1226 נפטר לואי ה-8 במפתיע, ואת הכתר ירש בנו לואי ה-9 בן ה-12, ששלט תחת עוצרות אימו בלאנש מקסטיליה. תקופת העוצרות בצרפת היתה מתוחה כמו באנגליה, כאשר העתיד אינו ברור והברונים עושים כמיטב יכולתם להגן על האינטרסים שלהם. הנרי ביקש לנצל את המצב ולפלוש לצרפת על מנת להשיב את האדמות שאיבד אביו לפני פחות מרבע מאה.

לצורך העניין הנרי שלח שליחים עם מסרים חמים למספר ברוני מפתח בנורמנדיה, אנז'ו, פואטו ובריטאני. הנרי ידע שאין ברשותו סכום מספק לגיוס צבא ואחזקתו, וללא שותפות עם אצילים בצד הצרפתי לא יוכל להוציא את תכניתו לפועל.

לקשר ההדוק שהיה בעבר עם אצילי בריטאני היתה חשיבות אסטרטגית גבוהה, מפני שהנרי קיווה לשיתוף פעולה שיאפשר לו להנחית כוחות בנמל קרוב לאנגליה ולא בבורדו הדרומית. הבישוף של בריטאני, פיטר דה-ברו Peter de Breux, היה וסאל של מלך צרפת, אבל ראה בעין יפה את ההזדמנות להרוויח את עצמאותו.

יוברט דה-בר, עוצר המלכות, עמד בין הנרי לביצוע תכניתו. בהיותו אדם פרקטי הוא ידע שבאותה נקודת זמן לא היו המשאבים הנחוצים לפלישה, ובמקום לשכנע את הנרי לוותר הוא עשה כל שביכולתו לטרפד ולעכב את ההכנות. בזמן זה צצו גם בעיות פנימיות שדרשו את תשומת ליבו של הכתר, ולכן הפלישה נדחתה ונדחתה.

גם פיטר דה-ברו לא מיהר לשום מקום. הוא הגיע לאנגליה ב-1228 ונשבע אמונים למלך אנגליה. הוא מונה לרוזן ריצ'מונד, תואר שעבר בירושה, וקיבל סכום של 5000 מארק להגנת בריטאני. עם זאת הוא שכנע את הנרי שצריך לחכות עם הפלישה לאביב של השנה הבאה. ביולי של אותה שנה נפטר סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי, והחלפתו הפכה, כצפוי, לעסק פוליטי מסובך, שעיכב עוד יותר את ההכנות לפלישה.

לבסוף יצאה הפלישה לפועל ב-30 באפריל 1230. לאחר חניה קצרה באי גרנסי, נחתו הכוחות האנגלים ב-3 במאי בסן-מאלו Saint-Malo שבבריטאני, שם פגש אותם פיטר דה ברו. יחד הם התקדמו אל העיר נאנט Nantes, שם חיכו לתגבורת מצד שורה של אצילים צרפתים, ביניהם גם רוזן לה-מארש הוגו דה-לוסיניאן, שביקשו להשתחרר ממרות הכתר הצרפתי. אלה הגיעו לנאנט ונשבעו אמונים להנרי.

כוחותיו של הנרי צעדו מזרחה אל מירבו Mirebeau על גבול אנז'ו-פואטו וכבשו בקלות את הטירה המקומית בחודש יולי. אבל במקום לפנות שם שמאלה כדי להתעמת עם הצרפתים הנרי פנה ימינה אל פואטו וגסקוניה. משם חזר לנאנט, ערך כמה מסיבות, וחזר לאנגליה בסוף אוקטובר עם הישג תדמיתי בלבד. כח צבאי מצומצם נשאר בבריטאני כדי לעזור בהגנת המחוז. ב-1231 חתם פיטר דה-ברו על הסכם שביתת נשק לשלוש שנים עם לואי מלך צרפת.

לפלישה לא היו סיכויים גבוהים מלכתחילה. לרובם המוחלט של אצילי אנגליה כבר לא היו אדמות בצד הצרפתי של התעלה, ורוב אצילי נורמנדיה ואנז'ו לא ראו פלישה אנגלית בעין יפה משום שרכושם היה תלוי בחסדיו של הכתר הצרפתי. ההישג היחיד שהנרי רשם אם כן הוא הברית בין אנגליה לבריטאני.

המלך הנרי פולש לצרפת (פרט מספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)

חלק לח: שנות העוצרות

שנותיו של ויליאם מרשל כעוצר המלכות בשם הנרי ה-3 הצעיר עברו אמנם בשקט יחסי, אבל היו כאב ראש מתמשך. האצילים שתמכו במלוכה קיבלו לידיהם בזמן המלחמה שטחים נרחבים של אצילים מורדים, וכעת לא ששו לוותר עליהם. כל שריף שהתרגל לעשות באדמותיו ככל העולה על רוחו בזמן שאף אחד לא שם לב, ודאי קיבל בחוסר רצון את סמכותו המחודשת של הכתר.

הבעלות על שטחים רבים היתה שנויה במחלוקת בעקבות "אמנת היערות", תוספת למגנה כרטה שנחתמה בסוף 1217 והגבילה את שטחי היערות המלכותיים. ניסוח האמנה השאיר את המגבלות עמומות, ומקרים רבים התגלגלו לפתחה של מערכת המשפט, שמרשל פעל כדי להשיב לה את סמכותה המלאה.

פועל יוצא משיתוף הפעולה החלקי של האצילים היה מחסור בזהב באוצר המלכותי. המגנה כרטה הגבילה את יכולתו של המלך להטיל מיסים חדשים או לסחוט מהאצילים סכומים גדולים, ומרשל הבין שעליו לעבוד יחד עם האצילים ולא נגדם.

האפיפיור הונוריוס ה-3 שלח מכתבים בהם פירט מה הוא מצפה מההנהגה האנגלית לעשות בשמו בשטחי החסות של הוותיקן:

1.      לרסן את אירלנד הפרועה, שם השלטון האנגלי התרופף מאוד בזמן המלחמה.

2.      לרסן את ויילס ואת הנסיך לואלין, לבל יחלפו בראשו מחשבות מרדניות.

3.      לשמר את זכויות המלך עד הגיעו לבגרות, משמע:

3.1. להחזיר לכתר את האדמות שאיבד

3.2. להחזיר לכתר את מושכות השלטון, דהיינו להחזיר את השריפים המקומיים לתלם ולגרום להם לאסוף מיסים עבור אוצר הממלכה

3.3. למלא מחדש את אוצר הממלכה על מנת לשפר את דימוי המלוכה האנגלית מבית ומחוץ.

על מנת להרגיע את המצב במערב אנגליה, במרץ 1218 נחתם הסכם ווסטר Worcester, אשר הכיר בזכותם של הוולשים לאוטונומיה תחת לואלין, שיישאר כפוף למלך אנגליה. מרשל התנחם בכך שלואלין הסכים לשאת ולתת עם הכתר האנגלי, אבל בשורה התחתונה היתה זו השפלה עבור אנגליה.

מרשל לא היה איש צעיר, ובתחילת 1219 נפל למשכב. כשהעוצר על ערש דווי במרחק 60 ק"מ מערבית ללונדון, המלך ובכירי הברונים הגיעו למיטתו על מנת לקיים דיון על זהותו של העוצר הבא (הנרי היה באותו זמן רק בן 11). היה ברור לכל שישנם רק שלושה שמות אפשריים: שליח האפיפיור פנדולף, יוברט דה-בר, ופיטר דה-רוש. מרשל נפטר בחודש מאי ללא החלטה ברורה על מחליפו. מסע הלוויה שלו לווה ע"י מלוכנים ומורדים לשעבר כאחד, והוא נקבר בכנסיית Temple Church בלונדון.

באין החלטה על זהות העוצר, השלושה חלקו בתפקיד. שליח האפיפיור היה בבירור הזוטר שבשלישיה. לאחר שובו לאנגליה של הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון, פנדולף חש שנוכחותו חותרת תחת סמכותו של לנגטון, והוא צמצם את פעילותו הפוליטית עד שהתפטר מוועדת העוצרים ביולי 1221. בפועל הטריומוויראט היה צמד, והשניים היו שונים מאוד זה מזה. כל אחד מהם ידע שאם יישאר לצד המלך עד בגרותו, הנרי ירעיף עליו תודות ותשורות על שירותו הנאמן.

פיטר דה-רוש, שהיה אמון על חינוכו של המלך, למעשה לא היה אנגלי אלא צרפתי. הוא כיהן בין היתר כבישוף מווינצ'סטר, אחראי על אחד האזורים העשירים באנגליה, וצבר רכוש וממון רב. נאמר עליו שהוא סגד רק לדמות דתית אחת, והיא פיטר דה-רוש. הוא היה גאוותן ושאפתן, וע"פ נזירי וינצ'סטר הוא היה קשה כסלע ('רוש' בצרפתית = סלע).

יוברט דה-בר, לעומתו, הגיע מרקע צנוע יותר. הוא גדל במשפחה שהחזיקה מעט אדמות בנורפולק וסאפולק. הוא טיפס בסולם הדרגות תחת ג'ון, ובכל קידום קיבל עוד ועוד אדמות, עד שהגיע לעמדת מפתח בחצרו של המלך. הוא שירת את ג'ון באנגליה ובצרפת, וב-1215 מונה לשופט הראשי (במקום דה-רוש, אגב), במקביל לתפקידיו האחרים כשריף של קנט וסארי ומחזיק הטירות בקנטרברי ודובר. יוברט נותר נאמן לכתר ללא סייג גם במלחמת הברונים. הוא הגן על הטירות המלכותיות שבאחריותו בחירוף נפש, ולקח פיקוד על הצי האנגלי בקרב סנדוויץ' הגורלי.

העוצרים ירשו ממרשל שורה של שריפות ועשו כמיטב יכולתם לכבות אותן. לדוגמה, באוגוסט 1219 ניסה השריף של מחוז לינקולנשייר, שהפסיק לשלם מיסים לאוצר הממלכה, להשתלט על טירת לינקולן המלכותית. כוחות מלכותיים הגיעו למקום והוא שוכנע לוותר על הרעיון, ומכיוון שהשריף היה אישיות משמעותית באזור זה, הוא פשוט חזר לביתו ללא שום סנקציה. מאוחר יותר קיבל משרד השריף דרישה לתשלום היטל בטחון מטירת לינקולן ע"ס 250 מארק.

על מנת לחזק את הלגיטימיות של הנרי כמלך, השלישיה ארגנה לו הכתרה חוזרת במאי 1220, הפעם עם הכומר הנכון (הארכיבישוף מקנטרברי) ובמקום הנכון (במנזר וסטמינסטר). הנרי נשבע מול האל והאצילים, וסטיבן לנגטון משח אותו למלך לעיני כל. למחרת כונסו כל האצילים ונשבעו אמונים למלך, לרכושו ולחובתם כלפי אוצר הממלכה. בכך תמו הטענות של חלק מהברונים על כך שהם מחזיקים בטירות ובאדמות הכתר (וברווחי האדמות) עד שיהיה מלך אמיתי באנגליה.

הברונים האחרונים שסירבו להיפרד מהרכוש המלכותי שבידם שוכנעו אחד-אחד, מי באיומים ומי בהבטחות. גם כשצצו כיסי מרידות פה ושם, הברונים עצמם דאגו לדכא אותם במהרה, עדות לחיזוק השותפות בין המלך והאצולה. לאורך מספר שנים הכתר האנגלי החזיר לעצמו את מעמדו וכוחו בזכות סבלנות ושיתוף פעולה, ממש כפי שאיבד אותם בגלל עקשנותו וחוסר יכולתו של ג'ון לשחק יפה עם אחרים.

באוקטובר 1221 חגג הנרי את יום הולדתו ה-14, וע"פ החוק הרומאי הקדום בגיל זה מסתיים תפקידו של החונך. בין דה-רוש והנרי מעולם לא היתה כימיה של ממש, ולכן דה-רוש לא הצליח לנצל את השנים כעוצר-שותף על מנת להתחבב על המלך. מהצד השני יוברט והנרי הצעיר התקרבו מאוד ככל שהנער התבגר. לפיכך דה-רוש עשה כל שביכולתו ליצור קואליציה של אצילים שתעזור לו לדחוק את רגליו של דה-בר ולהישאר העוצר היחיד.

אחד מאנשיו של דה-רוש היה פיטר דה-מורלי, שריף ואחראי טירת קורף Corfe בדרום אנגליה, אשר ניצל את כוחו לתפיסת אדמות וסחיטת כספים מהאוכלוסיה המקומית, כספים שאף מטבע מהם לא הגיע לאוצר הממלכה.

ביוני 1221, בזמן שדה-רוש עלה לרגל למקומות הקדושים, דה-בר כינס את המועצה הגדולה באוקספורד. דה-מורלי הגיע יחד עם יתר האצילים בלי לחשוד בדבר, וכשהגיע הוזמן לשיחה פרטית בחדרי המלך. הוא ודאי חשב שנפלה בחיקו הזדמנות, אבל כשנכנס הוא נתפס והואשם בקשירת קשר עם מלך צרפת לחטוף את אלינור מבריטני (אחותו של ארתור ובת-דודו של הנרי, אשר הוחזקה במאסר באנגליה) ולבגוד במלך. רכושו של דה-מורלי הוחרם והוא הושלך לתא כלא כאחרון הפושעים. דה-בר הרג שתי ציפורים במכה אחת כשפגע בעקיפין בדה-רוש והחזיר לכתר רכוש יקר.

עד 1223 שמו של דה-רוש ממשיך להופיע על מסמכים מלכותיים, אבל בפועל רגליו נדחקו ודה-בר (שזכה לתמיכת לנגטון) נותר בודד בקצה הפירמידה שתחת המלך. יתרונו של דה-בר היה ששאפתנותו לא עיוורה אותו, והוא הקפיד למלא את חובותיו לכתר על הצד הטוב ביותר. הוא דאג לכנס את המועצה הגדולה ולהיוועץ בברונים כדי להוציא לפועל מהלכים מורכבים.

לדוגמה, בכינוס המועצה הגדולה ביוני 1222 ניתנה לשריפים רשימה נרחבת של אדמות שעליהם להשיב לשליטת הכתר. חלק מהאדמות הללו נשלטו ע"י ברונים בכירים וחזקים, שוודאי לא שמחו לוותר עליהן. הדיפלומטיה בה נקט דה-בר וסמכותה של המועצה הגדולה שכנעו את המעורבים בעניין ששלטון מרכזי חזק ועשיר יותר הוא אינטרס של כולם.

בתקופה זו החל להיווצר סנטימנט עוין כלפי הצרפתים באנגליה, ובמיוחד בעלי האדמות הצרפתים. אנגליה החלה להיתפס כמדינה נפרדת מהיבשת, והצרפתים נתפסו כנטע זר. דה-רוש הקיף את עצמו בברונים צרפתים, בעוד דה-בר שיחק על רגש הלאומנות המלבלב בכדי לנסות ולפגוע במוניטין של תומכי דה-רוש. לצד דה-רוש התקבצו גם מספר אצילים שהתנגדו למהלכיו של דה-בר להשבת אדמות הכתר לשליטת המלך, וכך מצא דה-רוש את עצמו מנהיג את המחנה התומך בחיזוק השלטון המקומי, למרות דעותיו האישיות.

ב-1223, הכנסות המלך גדלו אבל עדיין לא הגיעו לרמה שהיתה בימי ג'ון. לרשות הכתר עמדו כ-100 אבירים ולוחמים בלבד. דה-בר הריח סכנה באוויר ושכנע את הנרי לצאת מלונדון. החצר המלכותית הגיעה לגלוסטר, שם הצטרף אליהם הרוזן מפמברוק, בנו של ויליאם מרשל. בתוספת הכח של פמברוק, המלך חזר ללונדון ב-27 בנובמבר, שם מצא את דה-רוש וכוחותיו צרים על טירת לונדון. כשראו את המלך ודה-בר מתקרבים, הם נסוגו.

אנגליה עמדה שוב על סף מלחמת אזרחים. בתיווכו של לנגטון נפגשו הצדדים כדי ללבן את הסוגיה. דה-רוש ואנשיו הצהירו שאין להם מחלוקת עם המלך, אבל הם תובעים את סילוקו של דה-בר, שמנצל את מעמדו כשופט הראשי ועוצר המלכות כדי לדכא את העם. דה-בר מצידו האשים את דה-רוש בבגידה במלך ובממלכה. למרות חילופי הדברים הקשים, לנגטון הצליח לחלץ משני הצדדים הסכם הפסקת אש, שהחזיקה מעמד כל שנת 1224.

היה ברור לכל שלנגטון ודה-בר עובדים בשיתוף פעולה הדוק, ודה-רוש כתב מכתבים לאפיפיור בתחינה שישלח נציג שיעמיד את הארכיבישוף מקנטרברי במקומו ויאפשר למלך לשלוט באופן ישיר. כך או כך, בחג המולד כינס המלך את כל האצילים בנורת'המפטון, והם קיבלו פקודה חד-משמעית להשיב לכתר את כל יתרת האדמות והטירות המלכותיות. בזמן זה דה-רוש ומרעיו חנו באזור לסטר, צפונה ומזרחה משם, והם הבינו שהגיעה השעה להכריע בין שיתוף פעולה למלחמת אזרחים.

לאחר דיונים ארוכים, החבורה הכריעה להישמע לצו המלכותי. לנגטון הבטיח להם שהצו חל על כלל האצולה בלי יוצא מן הכלל, אבל בפועל מקורביו של דה-בר איכשהו חמקו מהצורך לוותר על הטירות המלכותיות שהחזיקו. דה-רוש ואנשיו הבינו שהפסידו בסיבוב הזה, אבל עדיין קיוו לקבל את תמיכתו של האפיפיור, שלא מיהר להתערב בענייני הכתר האנגלי.

אצילים אחדים עדיין עמדו בסירובם, ובמקרים מסוימים הכתר נאלץ להפעיל כח. אחד האצילים התבצר בטירת בדפורד עם 80 מאנשיו במשך שישה שבועות כנגד צבא המלך. כשהטירה נפלה לבסוף, כל ה-80 ניתלו כמורדים. האציל השבור כרע ברך לפני המלך, ויתר על כל רכושו עלי אדמות והורשה לצאת לגלות.

איננו יודעים את התאריך המדויק בו סיים הנרי ה-3 את שנות העוצרות ונטל לידיו את מושכות השלטון. המסמך הראשון עליו חתם המלך עצמו בעזרת החותם המלכותי הוא מינואר 1227. יוברט נותר כשופט הראשי ואחד הברונים החזקים ביותר באנגליה. שנותיו כעוצר חיזקו את מוסד המלוכה ומנעו מלחמת אזרחים נוספת. השימוש במועצה הגדולה כגוף מחוקק ומאשר סייע בשיתוף הפעולה בין הכתר והאצולה, ויוברט דה-בר היה האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לנהל את ענייני הממלכה.

יוברט דה-בר (פרט מספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13) 

חלק לה: ג'ון רב עם כולם

לא לחינם ידוע ג'ון כאחד המלכים הגרועים בתולדות אנגליה, ומאז המאה ה-13 הרעיון לקרוא לבן משפחת המלוכה בשם זה היא בערך כמו לקרוא לספינה "טיטאניק 2". רוב ההיסטוריונים תולים בו ישירות את האשמה להידרדרות היחסים בין הכתר והאצולה (שתוביל למלחמת אזרחים), בעוד ישנם כאלה שמנסים להצדיק את החלטותיו הגרועות בגורמים נוספים.

האדמות שג'ון הפסיד בצרפת היו מקור הכנסה משמעותי עבור האוצר המלכותי, והשליטה בהן היתה בסיס כח פוליטי. ג'ון שאף לפלוש בחזרה לאדמות אלו ולכבוש אותן בחזרה, אבל לצורך כך חייב היה את עזרת האצולה. כשניסה לגייס לעזרתו את הברונים באי הבריטי, נתקל בכתף קרה.

ריצ'ארד לב-הארי אמנם היה קפדן וקשוח כלפי אציליו, אבל הוא היה מנהיג נערץ בכל רמ"ח איבריו, ותכונה זו הספיקה כדי לשמור על שלטונו גם בשנים בהן היה רחוק מהאזור. אחיו ג'ון, לעומתו, היה מתנשא, חסר טאקט, כוחני כלפי הכפופים לו, פרנואיד וחסר כריזמה. רובם המכריע של הברונים פשוט סירב להילחם למענו או לממן את שכירי החרב שלו, במיוחד כשמדובר באדמות מעבר לתעלה.

מלך צרפת פיליפ אוגוסטוס, שהצליח לגרש את האנז'וונים מאדמותיהם, החליט שכדאי להמשיך ולתקוף אותם כשהם חלשים. בתחילת 1205 החל פיליפ בהכנות לפלישה לאי הבריטי, והדבר דווקא שיחק לידיו של ג'ון. הגנה על הבית היתה תמריץ טוב לברונים בכל זאת לחבור לתכניותיו הצבאיות של מלכם.

אי-האמון המופגן של ג'ון באצילים ובאוכלוסיה לא הביא לו אוהדים רבים בלשון המעטה, ואיש באנגליה לא שש למלא אחר פקודותיו. ג'ון הכריז על צירוף כל נער מגיל 12 לכוחות ההגנה באזור מגוריו, ויזם מערך הגנות מקומיות שינוהלו ע"י גורמים אזוריים. בהזדמנות זו דרש ג'ון מכל חייל להישבע לו אמונים באופן אישי, כדי להרגיע את חששותיו מבוגדים בשורות הצבא. החרדות של ג'ון רק הלכו והחמירו, והוא אסר על כל ספינה בדרום-מזרח אנגליה להפליג ללא אישורו בכתב.

במקביל ג'ון ריכז שני ציי ספינות בדרטמות' ובפורטסמות' לטובת פלישה לצרפת. בעוד מאות ספינות וצוותים עמדו לרשותו, ג'ון עמד בפני בעיית כח אדם חמורה בתחום הלוחמים, כאמור בגלל חוסר נכונותם של האצילים להילחם עבורו מעבר לתעלה או לשלוח אנשים מטעמם.

בכירי האצולה והכנסייה אפילו ניסו לשכנע את ג'ון להישאר באנגליה, גם מפני שסיכוייו בצרפת נמוכים, וגם כי אנגליה זקוקה לו בתקופה קשה שכזו. ג'ון לא השתכנע, הגיע לפורטסמות' והפליג עם קבוצת האבירים הנאמנים לו. הוא חשב שברגע שיפליג, הדבר יעורר בושה בקרב הברונים והם יצטרפו אליו, אבל התבדה. כשראה שתוכניתו נכשלה, חזר הצי לחופי אנגליה, והקמפיין נגמר עוד בטרם התחיל.

ג'ון העביר את החורף של 1205 ואביב 1206 במסע דילוגים בין טירותיהם של בכירי הברונים. בין מסעות הציד וארוחות הערב (שלוו בבידור ליצני חצר ומשחקי שחמט), ג'ון הצליח בדרך כלשהי לזכות באמונם של חלק מהאצילים.

ביוני 1206 יצא לבסוף משט משמעותי לכיוון אקיטניה בדרום-מערב צרפת, שנותרה בידיים אנגליות. ביולי ג'ון הוביל את כוחותיו לפשיטות מוצלחות אל תוך פואטו ואנז'ו, והברונים המקומיים נכנעו בזה אחר זה. בנקודה זו ג'ון נפגש עם נציגו של פיליפ והשניים הגיעו להסכם הפסקת אש לשנתיים. הכתר האנגלי המשיך להחזיק בפואטו (אבל לא באדמות באנז'ו וצפונה), וג'ון חזר הביתה לאנגליה בידיעה שיצטרך לגייס צבא חזק יותר על מנת להמשיך את המלחמה בצרפת.

לקח אחד שג'ון יישם הוא חשיבות השליטה בתעלה. לצורך העניין הוא השתלט על איי התעלה וחיזק את הצי האנגלי. האיים הפכו לבסיס לוגיסטי ואופרטיבי עבור הכוחות האנגלים בהמשך. ג'ון מינה ספק-פיראט בשם יוסטס הנזיר בשביל לפקד על הצי ו"לנקות" את התעלה מספינות צרפתיות שהרחיקו מחופי נורמנדיה, ויוסטס עשה את העבודה על הצד הטוב ביותר במשך כשבע שנים. ב-1212 עבר בין השניים חתול שחור (מקרה נפוץ כשמדובר במלך ג'ון), ויוסטס ערק לצד הצרפתי. מאוחר יותר, ב-1217, הוא נתפס ע"י האנגלים לאחר קרב סנדוויץ' והוצא להורג, ייתכן שע"י שיגור מכף של טרבושֶה.

נקודה מעניינת להתעכב עליה היא שג'ון למעשה ייסד את הצי האנגלי הסדיר. אמנם אלפרד הגדול נחשב לאבי הצי האנגלי, אבל צי זה לא היה סדיר, ונקרא לדגל רק בשעת צורך. במשך כ-150 שנה שלטו הנורמנים בשני צידי התעלה, ולא היה צורך בצי שיגן על אנגליה, אבל עתה המצב השתנה. פיליפ, מצידו ניסה לארגן צי לפלישה, ואחזקת צי אנגלי סדיר, כולל בניית עשרות ספינות חדשות וגיוס מלחים, היתה צעד מתבקש.

ג'ון עמד בפני בעיה כלכלית רצינית. מקורות הכנסותיו בצרפת נלקחו ממנו כמעט בן-לילה, אוצר הממלכה היה כמעט ריק, והאצילים לא תרמו את חלקם. בנוסף, מחירו של שכיר-חרב עלה משמעותית בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13 בגלל מגוון סיבות שקשורות לכלכלת היבשת.

ג'ון עשה את מה שעשו קודמיו בתפקיד, דהיינו לנסות ולהוציא כל גרוש אפשרי מהברונים, מהכנסייה ומהאדמות והיערות בשליטת הכתר. מיסים חדשים הוטלו חדשות לבקרים, ועלויות מערכת המשפט לתובע ולנתבע עלו משמעותית. הכתר הצליח לאסוף סכום לא קטן עד 1207, אבל הדבר הוביל למחסור במזומנים, שגרם לעליות מחירים ברחבי אנגליה.

אחד האחראים להצלחת הקמפיין הכלכלי של ג'ון היה יוברט וולטר, הארכיבישוף מקנטרברי שריצ'ארד מינה למשרת צ'נסלור כשחזר ממסע הצלב. יוברט היה אדמיניסטרטור מחונן. עם זאת הוא התפטר מהמשרה הרמה ב-1198 מפני שהרגיש שהעיסוק בענייני חול מפריע לעבודת הקודש. כשעלה לשלטון, ג'ון שכנע אותו לחזור לתפקיד הצ'נסלור, והוא ניאות ונשאר בתפקיד עד מותו ב-1205.

בשנים אלו ג'ון ניהל את המערך האדמיניסטרטיבי האנגלי ביד רמה, החליק כל קמט ודרש יעילות שיא. אנו עדים לזינוק במספר המסמכים ששרדו מאותה תקופה, דבר המעיד על הקפדת יתר על תיעוד ודיוק. ג'ון הבין שכל מטבע חשוב, ולא נתן לאף דג לחמוק דרך רשת הדיג. הוא השיג את המטרה ע"י כך שדרש להיות מעורב בהחלטות האדמיניסטרטיביות כמעט בכל הדרגים. מעורבות זו לא היתה אחידה, וכהרגלו ג'ון נטה חסד למי שלתפיסתו לא יכלו לפגוע בו, והפגין קשיחות כלפי היתר.

בשנים הרבות בהן מלכי אנגליה נעדרו מהאי הבריטי, הדרג הפקידותי האנגלי אימץ נורמות שונות של עצמאות אופרטיבית. כעת ג'ון החזיר את הגלגל לאחור והצר את צעדיהם, מה שמן הסתם גרר מרמור בקרב הפקידים.

כאמור, ב-1205 יוברט וולטר נפטר, והמתח עתיק היומין בין הכתר והכנסייה סביב מינוי יורשו התעורר שוב. האפיפיור וראשי הכנסייה סברו שבחירת אדם לתפקיד רוחני בכיר צריכה להיות בידי האפיפיור, אבל באופן טבעי מלכי אירופה סברו אחרת.

במקרה זה ג'ון ביקש למנות לתפקיד אדם בשם ג'ון דה-גריי, שהיה הבישוף של נוריץ' ואחד ממזכיריו של המלך. נזירי קנטרברי, שבאופן רשמי בוחרים את הארכיבישוף, בחרו דווקא באחד משלהם, נזיר בשם רג'ינלד, ושלחו אותו לרומא כדי לקבל את ברכת האפיפיור. כששמע על כך ג'ון, הוא הגיע לקנטרברי בזעם ודרש מהנזירים לתקן את הטעות. הפלא ופלא, הנזירים בחרו הפעם בדה-גריי.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שהעניין התגלגל לפתחו, ביטל את שתי הבחירות ודרש מנזירי קנטרברי לבחור שוב. בין הפטיש לסדן, חצי מהנזירים בחרו ברג'ינלד וחצי בדה-גריי. בנקודה זו האפיפיור הציע מועמד משלו, תאולוג בשם סטיבן לנגטון, והוא הסמיך אותו לתפקיד ושלח אותו לאנגליה. חמתו של ג'ון בערה בו. הוא גרש את כל נזירי קנטרברי מאנגליה, סרב לאשר ללנגטון לנחות באי הבריטי, והכריז שכל מי שיקרא ללנגטון 'הארכיבישוף מקנטרברי' ייחשב אויב הציבור.

אינוקנטיוס חיכה מעט כדי לתת לג'ון הזדמנות לרדת מהעץ, אבל אף סולם לא נראה באופק. הוא איים בשביתה כנסייתית ברחבי אנגליה, דהיינו מלבד הטבלות ושמיעת וידויי הגוססים, הכנסייה תחדל לשרת את הציבור. במרץ 1208 האיום נכנס לתוקף, ופעמוני הכנסיות נאלמו דום.

הכתר והאצולה האנגלית היו אמנם אדוקים, אבל שירותי הכנסייה לא חסרו להם יתר על המידה, ודאי לא מספיק בשביל להפעיל לחץ על ג'ון לשנות את החלטתו. למעשה, עבור ג'ון זה היתה הזדמנות לומר לכנסייה שאם נאמנותה נתונה לאפיפיור ברומא ולא למלך בלונדון, אזי אדמותיה והכנסותיה מוחרמות. מצד שני הוא איפשר למנזרים ולבישופים לקנות בחזרה את אדמותיהם תמורת סכומים גבוהים.

אפיק הכנסה נוסף היה חטיפתן והחזקתן תמורת כופר של נשים רבות, שרשמית היו משרתות בביתם של בכירי הכנסייה, אבל ככל הנראה היו מאהבות. הכופר הניכר עבור נשים אלו שולם במהירות מפתיעה. עד 1214 ג'ון אסף באוצר הממלכה כ-200,000 מארק, סכום מספק למלחמה, וההכנסות מסחיטת הכנסייה היו חלק ניכר מסכום זה.

בשנים אלו ג'ון נקט במספר צעדים החלטיים ותקיפים כלפי שכניו. ב-1209 הוא צעד צפונה עם צבאו, דרש מוויליאם מלך סקוטלנד שלוש טירות כהוכחה לנאמנותו, וקיבל אותן ללא קרב. ב-1210, אחרי עשורים בהם אירלנד היתה המערב הפרוע של אנגליה, ג'ון נחת באי עם צבא של מגויסים ושכירי חרב. בניגוד לביקורו הקודם והאומלל ב-1185, הפעם ג'ון היה בעל השררה. הוא הצליף באצילים הנורמנים שהיו אמורים לנהל את האי בשם הכתר האנגלי. הוא החרים אדמות והטיל קנסות אישיים על ברונים שהסתירו מבוקשים והיו אחראים לאי-סדרים בכספי המיסים.

מצד אחד ג'ון ייצב את אנגליה, שמר על השקט והבטחון, החוק והסדר, וניהל את הממלכה על הצד הטוב ביותר. מצד שני הוא עשה זאת מעמדה של כח ובוז לכל הסובבים אותו, ואף אחד לא ראה בו מנהיג. הברונים הבינו בהדרגה שריכוז הכח והשליטה בידיו של המלך בא על חשבונם, במיוחד לאור יחסו החמור לכנסייה, ובינם לבין עצמם הבינו שעליהם לעשות מעשה.

ב-1211 הגיע צבאו של ג'ון לוויילס והכריח את לואלין מנהיג הוולשים לוותר על אדמות ולהעלות מס כבד לאנגלים. לכאורה היה זה צעד מוצלח, אבל ב-1212 לואלין המושפל גייס את לוחמיו והם פתחו במרד. צבאו של ג'ון גויס שוב והם צעדו לכיוון ויילס. אבל בדיוק כשהתכוון לתקוף את הוולשים, ג'ון קיבל ידיעות על כך שבקרב אציליו נרקמה מזימה להרוג אותו. הוא ביטל את המערכה בוויילס והצעיד את הצבא צפונה. שניים מהברונים המעורבים ברחו לצרפת, והמזימה נמנעה. אבל במקום להרגיע את ג'ון, הדבר רק שפך שמן על מדורת החרדות שלו.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שגם אותו הצליח ג'ון לעצבן (ציור קיר מאמצע המאה ה-13) 

חלק לא: שנותיו האחרונות של הנרי ה-2

הנרי ה-2 קיבל את תואר דוכס נורמנדיה מאביו ב-1150, כשהיה בן 17, וכבר בגיל זה הוא היה בעל נסיון צבאי עשיר ונתפס כמנהיג. לעומת זאת, גם אחרי שהוכתר בנו הבכור הנרי "המלך הצעיר" באופן פורמלי כמלך זוטר באנגליה ביוני 1170, הנרי לא מיהר להעביר אליו אדמות וסמכויות. המלך הצעיר ציפה לקבל סמכויות ותארים התואמים את מעמדו כיורשו וסגנו של הנרי ה-2, בין היתר כדי שיוכל לקיים את משק ביתו באופן עצמאי ומנותק מדמי הכיס שקיבל מאביו, אך שוב ושוב הוא סורב.

נראה שהנרי ה-2 לא סמך על בכורו, אשר התעניין יותר בתחרויות האבירים מאשר בענייני המדינה והשלטון. מעבר לכך בין השניים התפתחה איבה, משום שהמלך הצעיר הביע קשר עמוק לתומס בקט זצ"ל, שהיה מורו ורבו מילדות, ונטר לאביו טינה על חלקו ברצח המזעזע של הארכיבישוף.

גם ג'פרי, בנו של הנרי שהיה מיועד לרשת את דוכסות בריטאני, היה מתוסכל מסיבה דומה. לאחר מותו של קונאן ה-4 דוכס בריטאני ב-1171, ג'פרי בן ה-15 היה אמור לשאת את בתו קונסטאנס ולרשת את סמכויותיו, אבל אביו דחה את העניין ומנע מלהעניק לו את ההזדמנות להוכיח את עצמו.

כאשר אלינור, אשתו של הנרי ה-2, ראתה את היחס המזלזל של בעלה לילדיו, היא החלה להסית אותם נגדו ועודדה אותם לפתוח במרד גלוי נגדו. אליהם הצטרף גם ריצ'ארד בן ה-16, שיחסיו האישיים עם אביו לא היו טובים, ועוד אצילים שלא היו מרוצים ממדיניות המיסוי של המלך.

הקש ששבר את גב הגמל הגיע כאשר הנרי העניק ב-1173 לבנו הקטן ג'ון 3 טירות, שהיו אמורות להינתן להנרי הצעיר. הנרי בן ה-18 ואֶחיו זעמו וברחו לפאריז אל חצרו של לואי ה-7. אלינור, שניסתה לעזוב את אקיטניה ולהצטרף אליהם, נתפסה ע"י כוחותיו של הנרי והושמה במעצר בית. מלך צרפת לואי, שעסק במשך מספר שנים בליבוי הסכסוך הפנימי במשפחת פלאנטז'נה, תמך כמובן במורדים. בסיועו נרקמה ברית עם מלך סקוטלנד ורוזני בלואה, פלאנדריה ובולון, וההכנות למלחמה העלו הילוך. בנוסף החלו מרידות מקומיות ברחבי אנגליה, מיין, בריטאני, פוּאטוּ, ואנגוּלֶם. אפילו מספר ברונים בגבולות נורמנדיה הצטרפו למרד.

לכאורה כמעט כל ממלכתו של הנרי קמה עליו וסיכוייו היו נמוכים, אבל מאידך גיסא למלך היו יתרונות בצורת טירות מלכותיות במיקומים אסטרטגיים, שליטה ברוב נמלי הים ופופולריות גבוהה בקרב אוכלוסיות הערים ברחבי האימפריה.

באביב 1173 פלשו כוחות צרפתים לנורמנדיה ממזרח, כוחות מבריטאני פלשו ממערב, וכוחות מפלאנדריה ובלואה פלשו מצפון. המטרה היתה ליצור תנועת מלקחיים שתהמם את הצבא המגן, אבל הדבר לא עלה יפה. הנרי ריכז את כוחותיו ותקף את אלה של לואי ועשה בהם שמות. לאחר כן מיהר מערבה והצליח להפתיע את הפולשים מבריטאני. הפולשים מצפון נסוגו כשלמדו על גורל שותפיהם. לאחר מכן התקיים מו"מ בין הנרי ובניו, אבל השיחות הסתיימו בלא כלום.

באנגליה עצמה הלחימה בין הכתר והמורדים היתה שקולה יותר עד חודש ספטמבר, אז ניצח הצבא המלכותי כח של מורדים מחוזקים בשכירי חרב בקרב פורנהאם Fornham. צבא הכתר ניצל את המומנטום, כבש בחזרה שטחים נרחבים וחיזק את שליטתו בדרכים הראשיות ברחבי האי הבריטי.

בינואר 1174 התקיימה מתקפה נוספת של הנרי הצעיר ולואי על נורמנדיה, והם הגיעו כמעט ללב נורמנדיה לפני שנהדפו בחזרה. באביב ויליאם מלך סקוטלנד תקף את אנגליה מצפון בשיתוף פעולה עם אנגלים צפוניים מורדים, וכוחות סקוטים נוספים נחתו באזור מרכז אנגליה וחברו לברונים המורדים באזור. הנרי, ששהה בנורמנדיה, נשאר ביבשת על מנת להכניע את אויביו בדרום-מערב צרפת, וצבאו באנגליה הצליח לעצור את המתקפה הסקוטית. בנסיון להזרים דם חדש למתקפה, פיליפ רוזן פלאנדריה שלח כוחות לאיסט-אנגליה, ובנקודה זו הנרי הבין שמקומו באנגליה וחזר לשם בתחילת יולי. פיליפ ולואי ניצלו את היעדרו בנורמנדיה והצליחו להגיע ולהטיל מצור על רואן שבלב הדוכסות.

בצעד יחצ"ני מבריק, מיד עם הגיעו לאנגליה הנרי הגיע לקברו של תומס בקט בקנטרברי. הוא הכריז כי המרד הוא עונש אלוהי עליו אישית, ועשה תשובה כהלכה בעבור חלקו ברצח בקט. מעשיו קנו לו הערכה וכבוד, וסייעו לשקם את סמכותו כשליט באחת הנקודות הקריטיות בסכסוך.

ביום שלמחרת הגיעה הידיעה על כך שוויליאם מלך סקוטלנד הובס ונלקח בשבי בקרב אלנוויק Alnwick, והלכה למעשה המורדים בצפון הובסו. הדבר היטה את הכף לטובת הצבא המלכותי, ועד אוגוסט המרד באנגליה קרס והתפורר, מה שאיפשר להנרי לחזור לנורמנדיה. צבאו של לואי עדיין לא הצליח לכבוש את רואן, וכוחותיו של הנרי התנפלו עליו מחוץ לעיר והדפו אותו בחזרה לשטח צרפת. בכך בא לקיצו המרד הגדול.

שיחות השלום שנערכו לאחר שוך הקרבות הביאו להסכמות בין הנרי ובנו הבכור. הסטטוס-קוו ששרר לפני המרד הושב, והשניים נשבעו שלא לנקום זה בתומכיו של זה. הנרי הצעיר ויתר על הטירות שניתנו לג'ון, והאב העביר לו שתי טירות אחרות בנורמנדיה וקצבה שנתית ניכרת. ריצ'ארד וג'פרי זכו במחצית מההכנסות המלכותיות מאקיטניה ובריטאני בהתאמה. יחסיו של הנרי עם בניו לא השתקמו, ולמעשה המשיכו להידרדר עם השנים מן הפח אל הפחת.

הנרי לא סלח לאשתו על הבגידה הקשה, והיא הושמה במעצר בית עד יום מותו. הברונים המורדים נכלאו לתקופות קצרות, וברובם חזרו לאדמותיהם לאחר ששילמו קנס כספי. ויליאם מלך סקוטלנד אולץ לחתום בדצמבר 1174 על הסכם בו הוא מסר לכתר האנגלי 5 טירות מפתח בדרום סקוטלנד והכיר במלך אנגליה כאדונו. פיליפ מפלאנדריה הכריז על נייטרליות בסכסוך שבין הנרי ולואי, וזכה לקצבה סדירה מטעם האנגלים.

מעמדו של הנרי היה חזק מתמיד, ומלכים אירופאים חיזרו אחריו כדי לזכות בו כבעל ברית או כמתווך בסכסוכים רמי-דרג. הוא מצידו לא נח על זרי הדפנה והמשיך לסייר ברחבי האימפריה האנז'וונית, כשהוא מקרין את סמכותו המלכותית ומחזק את קשריו עם אנשי מפתח בקרב האצולה. אבל לא לעולם חוסן.

ריצ'ארד מונה לבסוף לדוכס אקיטניה ב-1179, וג'פרי התחתן עם קונסטנס דוכסית בריטאני באיחור רב ביוני 1181. ב-1182 העלה הנרי הצעיר שוב את דרישתו לקבל את דוכסות נורמנדיה, ואביו שוב סירב, אבל הסכים להעלות את קצבתו השנתית. המלך הצעיר, שהיה כבר בן 27, לא קיבל את הפשרה, ולכן הנרי ה-2 דרש מריצ'ארד וג'פרי שיעבירו חלק מהכנסותיהם לאחיהם הבכור.

ריצ'ארד, שהיה קשור קשר עמוק לאקיטניה, התנגד נחרצות. הנרי ה-2 הכריח אותו להסכים, אבל המלך הצעיר סירב לקבל את הנדבה והחל לקשור קשר עם מתנגדיו של ריצ'ארד באקיטניה. ג'פרי הצטרף לאחיו הבכור כנגד ריצ'ארד ואביהם, וב-1183 שוב פרץ מרד גלוי. המרד היה קצר מאוד, מפני שהנרי המלך הצעיר חלה בדיזנטריה ביוני של אותה שנה ומת במפתיע.

תכניותיו של הנרי ה-2 לחלוקת האימפריה נטרפו. הוא החליט שריצ'ארד יהיה מלך זוטר באנגליה ויירש את הכתר לאחר מות אביו, וג'ון בן ה-17 יהיה דוכס אקיטניה. ריצ'ארד סירב לוותר על אקיטניה תמורת תואר חסר משמעות, והנרי הזועם הורה לג'ון וג'פרי לכבוש את אקיטניה מידיו של ריצ'ארד בכח.

המערכה הצבאית היתה קצרה והסתיימה ללא מנצח. לאחר נסיונות פיוס לא מוצלחים, הנרי הביא את אלינור לנורמנדיה כדי שתורֶה לבנה למלא אחר מצוות אביו, ובנוסף הנרי איים להעביר את דוכסות נורמנדיה וכתר אנגליה לג'פרי. ריצ'ארד נכנע ובלית ברירה העביר את השליטה בטירות אקיטניה לידי אביו.

ג'ון, צעיר הבנים, שהיה לצד אביו באופן קבוע, היה ככל הנראה בנו האהוב והמועדף של הנרי. לאורך שנות ה-70 הנרי העניק לג'ון עוד ועוד אדמות, בדרך כלל כאלו שהוחרמו מאצילים וברונים. ב-1177 הוא מינה את ג'ון בן ה-10 להיות המושל האנגלי באירלנד, וג'ון תמך באביו גם במרד של 1183.

באפריל 1185 ג'ון בן ה-18 נשלח ע"י אביו כדי להכפיף את כל אירלנד לכתר האנגלי, בברכת האפיפיור. ג'ון נפגש עם המלכים האירים, אבל השיחות לא עלו יפה לאחר שהעליב את מנהגיהם והתנשא עליהם. הוא הבטיח בריש גלי אדמות איריות לאבירים האנגלים שליוו אותו, מה שלא תרם לפופולריות שלו בקרב הציבור המקומי. כדי להוסיף חטא על פשע הוא לא הסתדר גם עם האצילים האנגלים שהחזיקו אדמות באי האירי. הוא חזר לאנגליה בדצמבר ללא תוצאות והתלונן באזני אביו על היחס המחפיר שקיבל. ג'ון היה אמור לשוב לאירלנד בקיץ של 1186, אבל התכניות השתנו לאחר שאחיו ג'פרי, דוכס בריטאני, נרמס למוות ע"י סוסים בתחרות אבירים בפאריז.

להנרי נותרו כעת רק שני בנים: ריצ'ארד, שבינו לאביו שררה איבה מאז המחלוקת העמוקה ביניהם סביב אקיטניה, וג'ון האהוב, שלא הוכיח את עצמו כמנהיג מוצלח. פיליפ ה-2 מלך צרפת, שעלה לשלטון לאחר מותו של לואי ב-1180 ונודע בשם 'פיליפ אוגוסטוס', למד היטב משגיאותיו של אביו המנוח ועסק בליבוי הסכסוך הפנים-אנז'ווני ביתר שאת. ג'פרי היה בן-בית בחצרו של פיליפ, וגם ריצ'ארד היה מאוד מקורב למלך הצרפתי. בשנותיו המעטות על כס המלכות פיליפ הצליח להכניע מרידות משמעותיות ולחזק את כלכלת הכתר הצרפתי, וב-1187 הרגיש שהוא מוכן לעימות עם האימפריה האנז'וונית. במצב החדש והבעייתי עבור הנרי ה-2, פיליפ קירב אליו עוד יותר את ריצ'ארד (השניים התכוונו לצאת יחדיו למסע הצלב השלישי) והבטיח לסייע לו אם ימרוד באביו.

פיליפ ניצל תואנה כלשהי ב-1187 כדי לכבוש שתי טירות אנז'ווניות במיקום אסטרטגי בעמק הלואר. הנרי לא היה מוכן למלחמה, ונאלץ לוותר על הטירות כדי לשמור על השקט. ב-1188 פיליפ תקף שוב, הפעם בכיוון טולוז, ובנובמבר נפגשו מלכי אנגליה וצרפת לדון בעניין. פיליפ דרש שריצ'ארד יוכרז מיד כיורש של כלל האימפריה ויישא את אחותו של פיליפ, אליס, כפי שהובטח. הנרי סירב לדרישה, וריצ'ארד הפגוע חשד שהסירוב נובע מרצונו של הנרי להוריש את האימפריה או את חלקה לג'ון. ריצ'ארד הצטרף לגדול אויביו של אביו, והחל בינואר 1189 הוביל את המרד כנגדו.

מרידות כנגד הנרי החלו בכל רחבי האימפריה, והמלך האנגלי נתפס בהפתעה כשהוא אינו בריא ולא מוכן למלחמה. עד הקיץ כבשו המורדים חלקים נרחבים מהמחוזות הצרפתים של הנרי, כולל נתח נכבד ממחוז אנז'ו. אפילו ג'ון נטש את הנרי ועבר לצד ריצ'ארד כשהבין שהוא בצד שעומד להפסיד.

ב-30 ביוני נפגשו הצדדים. הנרי היה חלש וחולה, ובקושי הצליח להישאר יושב על סוסו. הוא הציע כניעה מוחלטת ללא תנאים וקיבל עליו את כל דרישותיהם של פיליפ וריצ'ארד. כששאל מי היו אלה שבגדו בו, פיליפ שמח לתת לו רשימה ארוכה, ובראשה שמו של ג'ון. ידיעה זו שברה את ליבו, והוא התמוטט. אביריו של הנרי נשאו אותו לטירת שינון Chinon, שם הוא שכב מעולף וקודח למספר ימים, וב-6 ביולי 1189 הנרי ה-2 הלך לעולמו בגיל 56.

הנרי ה-2 וידיו המוזרות באיור מסוף המאה ה-12

חלק ל: צרפת, אירלנד ותומס בקט

כשאורגנו האירוסין המלכותיים בין אנגליה וצרפת ב-1158, הנרי הצעיר היה בן 3.5 וכלתו לעתיד מרגריט היתה בת 6 חודשים בלבד. לואי ה-7 מלך צרפת הבטיח כנדוניה את מחוז וקסאן, אשר ניתן לו בעבר ע"י ז'ופרואה דוכס נורמנדיה. הוא סבר שיעברו עוד שנים ארוכות עד שימומשו הנישואין וייאלץ להיפרד מהשטח, ועד אז הכל יכול לקרות, אבל תוכניותיו השתבשו.

לאלינור מאקיטניה היתה טענה לתואר דוכסית טולוז, וכח צבאי בראשות הנרי ה-2 פלש לטולוז ב-1158 כדי לממש את זכותה של אשתו. לואי, שהיה אדונו הפאודלי של הדוכס המכהן, הוביל כח משלו על מנת לעצור את הפלישה. הצדדים היו מאוד קרובים לקרב, אבל מו"מ קצר הרגיע את הרוחות, והאנז'וונים נסוגו. מצד שני ב-1159 הנרי קיבל אישור מהאפיפיור (בתמורה לתמיכה פוליטית) לקיים את טקס הנישואין בין הנרי הצעיר ומרגריט, למרות גילם הצעיר. הטקס נערך ב-1160, למורת רוחו של לואי, והנרי צעד עם כוחותיו אל תוך מחוז וקסאן כשליט. לואי כמובן רתח מזעם על התרגיל שעשה לו הנרי, ומכאן והלאה התנהל מול יריבו בלעומתיות מופגנת.

תאבונו של הנרי רק הלך וגדל עם הצלחותיו. ב-1164 הנרי פלש לדוכסות ברטאני, הכריח את הדוכס קונאן ה-3 להעביר את התואר לבתו קונסטנס, ואז אירס אותה לבנו ג'פרי, הלכה למעשה מבטיח את השתלטותו על הדוכסות. בנוסף הוא ניסה להשתלט על מחוזות נוספים ולנגוס בשטחים אסטרטגיים.

ב-1167 המתח בין המלכים הגיע לכדי מלחמה של ממש, ולואי גייס עזרה מוויילס, סקוטלנד וברטאני. בעלי הברית החדשים תקפו את נורמנדיה, והנרי מצידו שלח כח שתקף את העיירה בה רוכזה הלוגיסטיקה של לואי ושרף אותה עד היסוד. הברית התפרקה, ולואי נאלץ לשאת ולתת עם הנרי ולבסוף לחתום על הסכם הפסקת אש, כשהוא מותיר את בעלי בריתו מחוץ להסכם ומאפשר להנרי לרדוף אותם.

הנרי ביקש להסדיר את עניין הירושה לאחר מותו ע"י חלוקת השטחים לבניו: הנרי הצעיר (הבכור) יקבל את אנגליה ונורמנדיה, ריצ'ארד יקבל את אקיטניה, וג'פרי ישלוט בבריטאני. לצורך כך הוא היה צריך את הסכמתו של לואי כאדונם הפאודלי, וב-1169 נפתחו שיחות שלום במונמיריי Monmirail. השיחות הסדירו את המס שישלמו השליטים לעתיד לכתר הצרפתי, ועל הדרך הוכרזו אירוסיהם של ריצ'ארד ואליס בתו של לואי. אליס חזרה עם ריצ'ארד לאנגליה, ושמועות כנראה-לא-נכונות טענו שהיא שימשה כפילגשו של המלך הנרי.

לכאורה ההסכם היה טוב לשני הצדדים; מעמדו של לואי כאדון פאודלי אמור להתחזק, והכרתו בדוכסים החדשים תסיר לגיטימציה של ברונים מקומיים למרוד בהם. בפועל, מיד לאחר חתימת ההסכם לואי החל לפעול כדי להתסיס מרידות בקרב האצילים באזורי קו התפר ולעורר מתחים בין בניו של הנרי. לפעולות אלו יהיו השלכות מרחיקות לכת בשנות ה-70.

הנרי מצידו המשיך לחזק את האימפריה האנז'וונית. ב-1170 הוא חיתן את בתו אלינור עם אלפונסו ה-8 מלך קסטיליה וזכה בבן-ברית דרומי חשוב. בפברואר 1173 הוא הצליח לשבור את התנגדותו של ריימונד דוכס טולוז, וזה נשבע אמונים להנרי ויורשיו. באותה שנה הנרי גם אירס את בנו ג'ון לאליסיה, בתו של רוזן סאבוי.

הלורד-צ'נסלור תומס בקט שירת את הנרי ה-2 נאמנה במשך שבע שנים החל ב-1155, ונאמנותו המוחלטת לא נעלמה מעינו של המלך. למעשה הנרי היה כל כך מרוצה מבקט עד שמינה אותו לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הכנסייתית הרמה ביותר באנגליה, לאחר מותו של תאובלד ב-1161.

להפתעתו של הנרי, מרגע שעבר בקט לתפקידו הכנסייתי הוא החל לסתור את המלך ולהציב לו תנאים וסייגים. הארכיבישוף ראה את עצמו ככפוף אך ורק לאפיפיור, והתנצח עם המלך בעצימות הולכת וגוברת בענייני מינויים כנסייתיים ומיסוי נכסי הכנסייה. העימותים בין השניים החריפו עד כדי הרמת קול באירועים פומביים ונתק מוחלט לתקופות ארוכות. מדברי השניים זה על זה ניתן ללמוד על תיעוב אישי יוקד. כל צד התנכל לצד האחר בכל אמצעי שהיה בידו: המלך החרים את אחוזתו של בקט והטיל עליו קנס אישי של £30,000 (עשרות מיליונים בימינו) בשל דברים שעשה בתפקידו הקודם, ובקט איים להטיל חרם כנסייתי על הנרי ומשפחתו.

לבסוף בקט מצמץ ראשון וברח לגלות בפלאנדריה ב-1164. המלך והארכיבישוף לא נפגשו פנים אל פנים במשך חמש שנים, ובזמן זה העניין הפך לעצם בגרונם של השניים. המלך נזקק לסמכותו ושירותיו של הארכיבישוף כדי לנהל את ענייני המדינה, ובקט נזקק לממסד הכנסייתי באנגליה על מנת לשמר ולהגדיל את כוחו הפוליטי. האפיפיור אלכסנדר ה-3, ששהה בגלות בצרפת בגלל סכסוך עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, סירב לקחת צד בעניין, מכיוון שהיה זקוק לכוחו הפוליטי של הנרי.

ב-1169 הנרי ה-2 ביקש להכתיר את בנו הבכור הנרי הצעיר כיורש העצר. באופן מסורתי טקס כזה נוהל ע"י הארכיבישוף מקנטרברי. המלך שלח מסרי פיוס לבקט, אבל כשראה שאלה לא משיגים את המטרה הוא קיים את הטקס בנוכחותו של הארכיבישוף מיורק. האפיפיור אישר לבקט להוציא צו מניעה וחייב את המלך האנגלי לשאת ולתת עם הארכיבישוף הגולה.

המו"מ הסתיים לבסוף ביולי 1170 בהבנות הדדיות, וב-1 בדצמבר בקט שב לאנגליה. דווקא בנקודה זו בה הסכסוך נראה כפתור, בקט הטיל חרם כנסייתי על שלושה אצילים מתומכיו של המלך, והעלה את חמתו של הנרי.

ב-29 בדצמבר 1170 ארבעה אבירים מנאמני הכתר הגיעו בסתר לקנטרברי וביקשו לעצור את הארכיבישוף בתוך הקתדרלה, אבל הוא טען שהכנסייה היא מקום מפלט ואין להם סמכות. בתגובה הארבעה שלפו את חרבותיהם והרגו אותו ללא רחם. האירוע זעזע את עולם הכמורה באנגליה ומחוצה לה, והאפיפיור הכריז עליו כקדוש תוך 3 שנים, זמן שיא במונחי הכנסייה הקתולית.

הנרי הקים עליו את זעמם של הכנסייה הקתולית ואויביו כאחד. לואי עיקל את נכסיו של הנרי בצרפת, ומלכים אחרים הפעילו עליו לחץ דיפלומטי כבד לרצות את הכנסייה. הנרי חמק מאחריות ישירה למעשה הנתעב, מאחר ולא היה מעורב בו ישירות, אבל מחשש לחרם מטעם האפיפיור הוא נשא ונתן עם הכנסייה ועשה ויתורים נרחבים. יש הרואים במשבר זה כבסיס למשבר שהביא כמעט 400 שנה מאוחר יותר להקמת הכנסייה האנגליקנית ע"י הנרי ה-8.

במקביל למשבר עם הכנסייה שנמשך כעשור, עניינים נוספות התפתחו במערב. האי האירי היה מורכב מאוסף של ממלכות קטנות שנלחמו ביניהן באופן תדיר, ושלטון מלוכני מרכזי שסמכויותיו היו מאוד מוגבלות. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-12 הדיחה קואליציה בראשות המלך המרכזי את דרמט מק מרקדה Diarmait Mac Murchada, מלך לנסטר Leinster (מדרום לדבלין) לאחר שהפסיד בקרב. דרמט פנה לבקש את תמיכת האנגלים, והנרי ה-2 אישר לו לגייס שכירי חרב מקרב אנשיו.

רוברט דה-קלר, רוזן פמברוק שעל גבול ויילס, שוכנע ב-1169 לצאת בראש כח צבאי כדי לסייע לדרמט, וביחד הם הצליחו לכבוש מחדש את לנסטר. כאשר דרמט מת בקרב ב-1171, דה-קלר הכריז על עצמו כשליט ממלכת לנסטר. המלכים האירים לא אהבו את ההכרזה בלשון המעטה, ואיימו למחוק את הכח האנגלי הקטן שאחז בשטח.

כבר בשנות ה-50 האפיפיור אדריאן ה-4 אישר להנרי מלך אנגליה לפלוש לאירלנד, על מנת לכפות על האירים את מוסדות הכנסייה הקתולית, וכעת (בדיוק לאחר רצח תומס בקט) לחץ עליו האפיפיור הנוכחי אלכסנדר ה-3 לבצע את הדבר.

הנרי חשש שאציליו יכבשו לעצמם שטחים באירלנד ויבססו את כוחם שם במקום לבצע את תפקידם בפיקוח על ויילס. לפיכך הוא לקח כח צבאי מכובד והגיע לדרום ויילס. הכח הכריע מספר מורדים מקומיים, ומשם הפליג לאירלנד באוקטובר 1171. מספר אצילים אירים פנו להנרי וביקשו הגנה מפני הכח הפולש, ודה-קלר הציע את נאמנותו להנרי אם יורשה לו להמשיך להחזיק בשטחים שכבש. הנרי קיבל את הצעתו של דה-קלר, ולנסטר הפכה מממלכה אירית למחוז הכפוף לכתר האנגלי.

לאנגלים היה יתרון טכנולוגי צבאי על האירים, והנרי הורה על בניית מערך טירות כדי לחזק את הכוחות האנגלים ולשמור על השטחים החדשים שתחת שליטתו. ב-1175 נחתמה אמנת וינדזור, בה הנרי הכיר במלך המרכזי האירי כסמכות העליונה באי, ובתמורה המלך המרכזי יהיה כפוף לכתר האנגלי וישמור על השלום והיציבות באירלנד.

התוכנית לא עבדה כמצופה, והנרי נאלץ לחזור לאירלנד ב-1177 ולהשליט סדר בעצמו. ועידה שהתקיימה באוקספורד באותה שנה יצרה עוד מספר מחוזות אירים שנשלטו ישירות ע"י האנגלים, כמעט מחצית משטח האי האירי, כפתרון לבעיה.

מה שהחל כיוזמה של מספר לוחמים אנגלים הפך להתערבות רבתי של הכתר האנגלי, וימשיך בעתיד לכיבוש מלא. איבתם של האירים לאנגלים עלתה מדרגה, ועוד נכונו לה מדרגות רבות ברבות השנים.

מותו האלים של תומס בקט, איור מסוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13