חלק מ: יהדות אנגליה 1

נעשה אתנחתא קלה ונחזור אחורה כדי לכסות נושא הקרוב לליבם של קוראים רבים.

מלבד אזכורים בודדים, אין עדויות להתיישבות יהודית באנגליה לפני 1066. לאחר עלייתם לשלטון של ויליאם הכובש והנורמנים, החל טפטוף של יהודים להגיע ללונדון, ככל הנראה מבירת נורמנדיה רואן. המהגרים הראשונים דיברו צרפתית-יהודית, שפה שהתפתחה מהצרפתית של ימי הביניים והיתה בשימוש קהילות רבות בצפון מערב אירופה. השפה כללה מילים עבריות ונכתבה בכתב עברי.

בתחילה, על היהודים נאסר להחזיק אדמות או להיות בעלי מלאכה, מלבד העיסוק ברפואה. מאידך הלוואה בריבית היא חטא בנצרות, ולכן העיסוק בכספים נפל כפרי בשל לידי היהודים. עד סוף המאה ה-11 מעמדם של היהודים לא היה מוגדר היטב, אך בשנות כהונתו של הנרי ה-1 המלך העניק ליוסף, רבה הראשי של לונדון, אגרת המפרטת את מעמדם וזכויותיהם של היהודים:

1. היהודים הם רכושו של המלך ונתונים להגנתו.
2. היהודים רשאים לנוע בחופשיות ברחבי הממלכה, וכרכושו של המלך אינם חייבים במיסי דרך.
3. היהודים רשאים לקנות סחורות ולמכור אותן, כולל מכירה של התחייבויות שקיבלו.
4. ליהודים הזכות להישפט ע"י מושבעים מקרב עמיתיהם.
5. ליהודים מותר להישבע על ספר תורה במקום על התנ"ך הנוצרי.
6. לשבועתו של יהודי יש משקל כמו שבועותיהם של תריסר נוצרים, מפני שהם מייצגים את מלך אנגליה בעניינים פיננסיים.

עד 1135 כל היהודים חיו בלונדון. יחסי הנוצרים והיהודים הופרעו בימי המלך סטיבן, כאשר המלך שרף את ביתו של אדם יהודי באוקספורד (ייתכן שבעל הבית היה בפנים באותה עת) לאחר שזה סירב לתרום את חלקו לכיסוי הוצאות החצר המלכותית. במרץ 1144 נרצח נער בנוריץ', והקהילה היהודית הואשמה שהשתמשה בדמו לעשיית מצות, מה שנרשם בהיסטוריה כעלילת הדם המתועדת הראשונה. מצד שני, בעוד הצלבנים בגרמניה תקפו יהודים ללא רחם ב-1146, סטיבן מנע מעשי איבה דומים באנגליה.

במהלך שנות האנרכיה מנת חלקם של היהודים היתה קשה כמו של יתר האוכלוסיה, אך מרגע שהנרי ה-2 עלה לשלטון הקהילה היהודית צמחה ושגשגה. בתוך חמש שנים צצו קהילות יהודיות בערים רבות כגון קנטרברי, ניופורט, רדינג, וינדזור, קיימברידג', וינצ'סטר ועוד. היהודים לא הורשו לקבור את מתיהם מחוץ ללונדון עד 1177, ונאלצו לשאת לשם את הגופות.

תפוצת היהודים שירתה את האינטרסים של הכתר. בהיותם של היהודים עצמאים ממרות הכנסייה, המלך חש בנוח לבקש מהם דברים מסוימים (פעולות למען המלוכה או גיוס הון), ובתמורה סיפק להם שטרי חוב אותם יכלו לגבות מהשריפים המקומיים.

בתקופה זו חי אהרון מלינקולן, שהיה האדם העשיר ביותר באנגליה הנורמנית, עשיר כנראה גם מהמלך עצמו. הוא היה אחד הנושים הגדולים של הנרי ה-2, שחב לו סכום של כ-600 פאונד. הוא עסק בהלוואות, והתמחה בהלוואות לצורך בניין מנזרים. בזכות הלוואות שהעניק לכתר נבנו בין 1140 ו-1152 כמה מהמנזרים הגדולים, והחוב של המנזרים אליו עמד על כ-6400 מארק בעת מותו. על ערש דווי הוא מחל על חלק מהחוב, אבל כשגילה זאת המלך הוא דרש מהמנזרים שההפרש ישולם לאוצר הממלכה. לאחר מותו של אהרון ב-1186, הכתר החרים את כל רכושו, והמלך גבה את חובותיו של אהרון ממאות ברונים ואצילים בסכום שהגיע לכ-15000 פאונד.

פעילותם הכלכלית של היהודים לא הוגבלה באופן רשמי, אבל בפועל הם היו נתונים לגחמות המלך. לדוגמה, לאחר שכספו של יהודי מגלוסטר מימן את כיבוש אירלנד ע"י ריצ'ארד דה-קלר ב-1170 (חלק ל), הנרי ה-2 הטיל על אותו יהודי קנס כבד והאשים אותו בהלוואה למטרה לא-נאותה.

באופן כללי אנגליה נחשבה לממלכה אוהדת ליהודים, וביקרו בה חכמים כמו אברהם אבן עזרא (1158) ויצחק מצ'רניגוב (1181). יהודים שגורשו מצרפת ע"י פיליפ אוגוסטוס ב-1182, וביניהם רבי יהודה שירליאון, התיישבו באנגליה.

ב-1168, לאחר שכרת ברית עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, הנרי ה-2 עצר את ראשי הקהילות היהודיות באנגליה והגלה אותם לנורמנדיה, תוך שהוא מטיל מס של 5000 מארק על אדמות ובתי הקהילות שנותרו באי הבריטי. מהצד השני כאשר גייס הון למסע הצלב השלישי ב-1186 בכל רחבי אנגליה באמצעות מס על נדל"ן, הוא בחר להטיל על הקהילות היהודיות מס של 25% דווקא על מיטלטלין. המיסים הנפרדים הניבו לאוצר הממלכה כמעט את אותו הסכום, כ-70000 פאונד, אם כי ככל הנראה המס על היהודים שולם בתשלומים רבים לאורך מספר שנים.

מלבד מספר מאוד מצומצם של עלילות דם לאורך המאה ה-12, היהודים חיו עם שכניהם הנוצרים ביחסים טובים לרוב, כולל הממסד הכנסייתי. היהודים מצאו מפלט בכנסיות ובמנזרים בעת צרה יחד עם שכניהם, ותרמו לבניית מוסדות קתולים. עם זאת, לקראת סוף מלכותו של הנרי ה-2 צברו היהודים הון רב ורמת חייהם החלה לנקר את עיני המעמד הגבוה. ידיעות מארץ הקודש על כך שהיהודים והמוסלמים נלחמים שכם אל שכם מול הצלבנים היו בעכרי הקהילות היהודיות בכל רחבי אירופה, ואנגליה לא היתה שונה.

כזכור, לאחר הכתרתו של ריצ'ארד לב-הארי פרצו מהומות כנגד הקהילה היהודית בלונדון (חלק לב). המלך הטרי נזעם ועשה ככל יכולתו לעצור את שפיכות הדמים, אבל לא הצליח להעניש יותר מקומץ מהמפגעים. בחודש מרץ 1190, כאשר צלבנים שהתכוננו ליציאה לארץ הקודש עוררו רגשות אנטישמים בקרב האוכלוסייה הנוצרית, חלו בכמה ערים מספר תקריות אלימות בהן הותקפו יהודים.

החמורה שבתקריות היתה ב-16 במרץ, שבת הגדול. ראש הקהילה היהודית בעיר יורק ביקש מאחראי הטירה המקומית להכניס אותו ואת חברי הקהילה מחשש לפגיעה בהם, וזה הסכים. המון זועם התנפל על הטירה בדרישה לנצר את היהודים ולהטבילם. רבי יום טוב מ-יואני, המנהיג הרוחני של הקהילה, יעץ ליהודים "ייהרג ובל יעבור" וכך היה. אבות שחטו את משפחותיהם ובלבד שלא יומרו לנצרות. היהודים האחרונים שנותרו הבעירו את המגדל בו היו לכודים. מי ששרד את הלהבות נרצח בידי ההמון שבחוץ, ובסך הכל כ-150 יהודים מתו על קידוש השם באותו יום נורא.

בזמן שהותו של ריצ'ארד בארץ הקודש ותקופת שביו, יהודי אנגליה סבלו התנכלויות מצד ויליאם דה-לונגשאמפ, שניהל את הממלכה כלורד-צ'נסלור ושופט ראשי. כך למשל חויבו היהודים "לתרום" 5000 מארק לטובת דמי הכופר למלך, פי 3 ויותר מהסכום ששילמה כל לונדון.

כשחזר ריצ'ארד לאנגליה, הוא לקח על עצמו לעשות סדר חדש בעסקי היהודים. ב-1194 הוא החליט שכל עסקה בה מעורב יהודי תהיה חוקית רק אם עותק ממנה יימצא במקום מיוחד, אליו רק לבכירי האוצר יש גישה. הדבר נתן לכתר האנגלי מידע שלם על מצבו הכלכלי של כל יהודי בממלכה, וגם את האפשרות לבטל עסקות ע"י השמדת העותק שבידי האוצר. בעקבות הצו המלכותי הוקם אגף נפרד ליהודים ברשות המיסים המלכותית, ואגף זה ניהל את מיסוי העסקים היהודים (בדרך כלל מס של עשרה אחוזים), והפך הלכה למעשה לשותף שקט בכל עסקי ההלוואות.

בסוף המאה ה-12 היהודים היו לרוב שווי זכויות לשכניהם. חסותו של המלך עליהם העניקה להם קשר ישיר לשלטון, אבל קשר זה לא התבטא בהשפעה פוליטית כלשהי. הממלכה העניקה להם אוטונומיה דתית, ויהודים נשפטו בפני בית דין רבני. ליהודים היתה כמובן מערכת חינוך עצמאית. הרב הראשי של אנגליה, שנבחר ע"י היהודים ואושר ע"י המלך, שימש גם כיועץ לכתר בענייני יהדות ויהודים.

כשעלה ג'ון לשלטון ב-1199 הוא כיבד את המצב הקיים ואישר מחדש את חסותו על יהודי אנגליה. עם זאת, לאחר אובדן נורמנדיה והמחוזות האנז'וונים ב-1205, יחסו ליהודים השתנה. לאחר המריבה עם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בסוף אותו עשור, ג'ון דרש 100000 פאונד מבתי התפילה באנגליה, ועוד 66000 מארק מהקהילה היהודית. אברהם מבריסטול, אחד מהיהודים העשירים בממלכה, סירב לשלם את חלקו, 10000 מארק, וג'ון הורה לעקור את אחת משיניו כל יום עד שישנה את דעתו, מה שקרה אחרי שבוע ימים.

לאחר עליית הנרי ה-3 לשלטון מצבם של היהודים השתפר, אבל רק לתקופה קצרה. האפיפיור כינס ועידה שהחליטה שהיהודים חייבים לשאת טלאי מזהה על מנת להפרידם מהאוכלוסייה הקתולית. סטיבן לנגטון הוציא את ההחלטה לפועל באנגליה, וברוב הערים היהודים נאלצו לענוד טלאי לבן בולט.

קהילות רבות פנו למלך בבקשה להסיר את היהודים מקרבם, וגירוש יהודים הוכרז בלסטר (1231), ניוקאסל (1234), וייקומב (1235), סאותהמפטון (1236) וערים נוספות. המגורשים נאלצו לעזוב ולמצוא מקום מגורים אחר, ולעיתים גורשו יותר מפעם אחת.

עלילות דם רבות הופיעו בשנים אלו, בעיקר בעידוד המסדר הבנדיקטיני. הבישוף מ-ווסטר כתב לאפיפיור גרגורי ה-9 בבקשה לעזרה בהפרדה מוחלטת בין נוצרים ויהודים במרחב הציבורי ואיסור על נוצרים לעבוד עבור יהודים. הפגיעה בקהילות היהודיות היתרגמה לסכומים הולכים וקטנים (יחסית) שהכניסו היהודים לאוצר הממלכה, וחסותו של המלך עליהם הצטמצמה בהתאם.

באמצע המאה ה-13 היו היהודים באנגליה, כמו בשאר היבשת, תחת מגף המלך. הכתר השתמש בהם כפרה חולבת ושאב מהם כספים כרצונו. הלחץ מצד המלך הכריח את היהודים לגבות חובות בצורה נואשת יותר, מה שרק דירדר את יחסיהם עם יתר האוכלוסייה. חובות נמכרו בהפסד רק כדי לעמוד בדרישות הכתר לעוד ועוד מיסים.

ב-1253 העביר הנרי ה-3 את "חוק היהדות", שמיסד את חובת הטלאי, את האיסור על עבודה נוצרית אצל יהודים, וכלל גם איסור על בניית בתי כנסת חדשים. ב-1269 הפרלמנט הכריח את הנרי להקל מעט את המגבלות על היהודים, הקלות כגון איסור על הנוצרים לקנות חובות מיהודים ללא רשות המלך או להרוויח ריבית על חובות אלה.

לאחר מותו של הנרי ב-1272 עלה לשלטון בנו אדוארד ה-1. בעוד אבותיו שימרו את מעמד היהודים כדי לנצל את עסקיהם ולהכניס כסף לאוצר הממלכה, אדוארד היה המלך הראשון שנקט באנטישמיות ככלי למימוש מדיניות ממשלתית. אדוארד עודד את הסלידה מהיהודים ולקח קרדיט על צעדים שפגעו בהם. האשמת יהודים בזיוף מטבעות היה נפוץ, ושיווה לקהילה כולה תדמית עבריינית. כך גם הואשמו היהודים בחילול הקודש על ימין ועל שמאל.

הממסד הקתולי, בתמיכת הכס הקדוש בוותיקן, לחץ על אדוארד להטיל עוד ועוד מגבלות על היהודים, והמלך נעתר. ב-1275, אחרי שחזר ממסע הצלב התשיעי ובעקבות צווים אפיפיוריים, אדוארד העביר תיקון של "חוק היהדות" שאסר על כל הלוואה בריבית, אבל איפשר ליהודים עיסוק במסחר ואוּמנות, ואפילו להחזיק אדמות לתקופה של עד עשר שנים.

לקהילה היהודית, שלא כללה חקלאים או בעלי מלאכה, ההקלות לא באמת עזרו. בנוסף, הגילדות המקצועיות סירבו לקבל יהודים לשורותיהן. רבים החליטו להתנצר או לעזוב את אנגליה. אלה שנותרו סבלו מאותו מיסוי כבד, עד שהכתר הגיע למסקנה שליהודים אין יותר רכוש שאפשר למסות.

בקיץ 1290 היה הכתר שקוע בחובות כבדים. הפרלמנט אישר לאדוארד לגבות מיסים חריגים של 116000 פאונד, ככל הנראה כחלק מעסקה שכללה את גירוש היהודים מאנגליה. ב-18 ביולי, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב, יצאו צווים מלכותיים לשריפים ברחבי הממלכה, ובהם נכתב כי על כל היהודים לעזוב את שטח הממלכה עד תחילת נובמבר, ואלה שיישארו דינם מוות.          

מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד, וגם בדרכם החוצה לא פסקו ההתנכלויות להם ולרכושם הדל. הכתר השתלט על כל רכושם שנותר מאחור ומכר אותו לכל המרבה במחיר, ואדוארד המשיך גם אחרי הגירוש להתהדר בנוצות מגן הנצרות.

הצו המלכותי יבוטל רק באמצע המאה ה-17, והיהודים יחזרו לאנגליה ב-1655.

התיקון של אדוארד ה-1 ל"חוק היהדות" משנת 1275

חלק לד: מלכותו של ג'ון ואובדן האימפריה

בשנים 1196-1197 שרר שקט יחסי בצרפת. בריתות קמו ונפלו, עימותים דיפלומטיים וצבאיים הופיעו פה ושם, אבל ריצ'ארד לב-הארי ניווט את דרכו ביניהם בהצלחה. הוא התמודד עם אצילים שסרו למרותו של מלך צרפת פיליפ ה-2, מי בכח הזרוע ומי במו"מ, וביסס את שליטתו במחוזות המערביים של צרפת.

בסתיו 1198 ריצ'ארד שיתף פעולה עם דוכס פלאנדריה כדי לכבוש את רובו של חבל וקסאן, ובכך השיב לידיו את כלל האדמות שהיו תחת שליטתו ערב מסע הצלב השלישי. בינואר 1199 תיווך האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בין ריצ'ארד ופיליפ, והשניים הסכימו להפסקת אש של חמש שנים, שהבטיחה פרק זמן ארוך של ריפוי וצמיחה לשני הצדדים המדממים. אבל ריצ'ארד לא זכה ליהנות מפירות הצלחתו.

ב-26 במרץ 1199 ריצ'ארד וצבאו צרו על טירה קטנה בחבל לימוז' על מנת להכניע מרידה מצד הוויקונט המקומי. ריצ'ארד סייר ללא שריון מול חומות הטירה, שממנה נורו מדי פעם חיצים. אחד המגנים שלח חץ ופגע בכתפו השמאלית של ריצ'ארד. ה"רופא" שניסה להוציא את החץ עשה עבודה גרועה והפצע הזדהם. ריצ'ארד, המצביא המהולל שהסתער על אויביו בקריאת "Dieu et mon droit!" ("אלוהים ויד ימיני", מילים שמופיעות עד היום בסמל משפחת המלוכה הבריטית), נכנע לזיהום. ב-6 באפריל 1199 הוא מת בזרועות אימו אלינור, ומאוחר יותר נקבר במנזר פונטברו Fontevraud לצד אביו הנרי ה-2.

בנקודה זו כדאי להכיר את ארתור, דוכס בריטאני. ארתור נולד ב-1187 לג'פרי, אחיהם הגדול של ריצ'ארד וג'ון, משמע הוא היה אחיינו של המלך האנז'ווני. ג'פרי, כזכור, נרמס למוות ע"י סוסים בתחרות אבירים בפאריז בטרם בנו הגיח לאוויר העולם, ומתוקף היותו דוכס בריטאני התואר עבר בירושה לרך הנולד. בנסיבות כאלו ואחרות הגיע הילד לחצרו של פיליפ ושם גדל.

לריצ'ארד ואשתו לא נולדו ילדים בכל שנות נישואיהם (מה שהוביל כל השנים לשמועות לגבי נטייתו המינית של המלך), ולכן על ערש דווי ריצ'ארד שקל להכריז על ארתור כיורשו. הרעיון נפסל משני שיקולים עיקריים: גילו הצעיר של ארתור והשפעתו הרבה של מלך צרפת עליו.

לפיכך העביר ריצ'ארד את כתר אנגליה לאחיו ג'ון. רבים מבני האצולה בצרפת ובאנגליה ידעו במי מדובר ולא ששו להכריז על נאמנותם למלך החדש. הם העדיפו את ארתור, שאמנם הכריז על עצמו בתור וסאל של פיליפ, אבל לא הרחיק לכת כמו ג'ון, שניסה ממש למסור חבלי ארץ לפיליפ בזמן שאחיו הגדול היה בארץ הקודש. עם זאת הם הבינו שהכח נמצא במחנהו של ג'ון, וכך בתמיכת רוב האצולה ג'ון הוכתר בכנסיית וסטמינסטר ב-27 במאי 1199.

פיליפ, שעשה כל שאפשר כדי לתקוע מקלות בגלגלי האימפריה האנז'וונית, הכיר בזכותו של ארתור על חבלי אנז'ו, מיין ו-פואטו, ומיד עם הכתרתו של ג'ון יצא כח צבאי בראשות הנער בכיוון המחוזות הללו. המהלך הצבאי לא צלח, וג'ון הצליח ללכוד את ארתור ואת אמו קונסטאנס. הם נמלטו מהשבי בחזרה לפאריז, אבל בזאת לא תמו שאיפותיהם.

ג'ון נסמך על הבריתות שיצר ריצ'ארד עם מחוזות בולון ופלאנדריה, והצליח אפילו לשכנע את ויליאם דה-רוש, מבכירי האצולה הנורמנית שתמכה בארתור, לעבור לצידו. בינואר 1200 נועדו האנז'וונים והצרפתים בתיווך אפיפיורי והגיעו להפסקת אש. במאי של אותה שנה נועד ג'ון עם פיליפ והשניים חתמו על הסכם לה-גוּלֶה, שהכירו במעמדו של פיליפ כאדון הפאודלי של המחוזות האנז'וונים, ומצד שני בג'ון כיורשו הלגיטימי של ריצ'ארד. כמו כן ג'ון הסכים לוותר על מספר שטחים זניחים, לשלם לאדונו הפאודלי סכום כסף מכובד, ולזנוח את הבריתות עם פלאנדריה, בולון והוותיקן.

תנאי ההסכם פגעו בכוחו של ג'ון, שנסמך לא מעט על כוחות מפלאנדריה ובולון. בנוסף, ההסכם העביר לידיו את האחריות למחוזות אנגולם ולימוז', שלא היו מחסידיו בלשון המעטה. עליונותו הרשמית של הכתר הצרפתי לא היתה קריטית באותה נקודה, אך תהיה לרועץ למלכי אנגליה במשך מאות שנים בעתיד.

בעקבות ההסכם, האצולה האנגלית והנורמנית ראתה בג'ון מלך גרוע מכל הבחינות. כלפי אויביו החיצוניים הוא היה חלש, כרע ברך לפני מלך צרפת וויתר על חלקי האימפריה במקום להילחם עליהם. ג'ון הוכיח שהכינוי שנתן לו ריצ'ארד "Softsword" (חרב חלשה) היה מוצדק בהחלט. מצד שני, כלפי עמו שלו ואציליו הוא היה דיקטטור אימפולסיבי, כוחני ונקמן, אשר דרס כל מי שעמד בדרכו, מתנגדים ובעלי ברית כאחד, וגאוותו לא נתנה לו לעשות את הדבר הנכון אפילו במחיר פגיעה באינטרסים הלאומיים.

כצפוי, השקט לא נשמר לאורך זמן רב. באוגוסט 1200 החליט ג'ון בן ה-34 לשאת לאישה את איזבלה מ-אנגולם, נערה צעירה שכנראה התאהב בה. לטובת העניין הוא ביטל את נישואיו לאיזבלה רוזנת גלוסטר, אותה נשא ב-1189 בלחץ אחיו ריצ'ארד, בתואנה טכנית הקשורה לקשר הדם ביניהם. איזבלה הצעירה היתה כבר מובטחת לאחד הבנים במשפחת לוסיניאן האצילית ממחוז פואטו, מכשול שג'ון התעלם ממנו בהפגנתיות. אחד מתאריו של ג'ון היה דוכס פואטו, ולכן הלוסיניאנים עתרו אל אדונו הפאודלי פיליפ על מנת למנוע את מעשיו של ג'ון.

ב-1201 דרש פיליפ מג'ון להופיע בחצרו בפריז על מנת להכריע בסוגיה. ג'ון, שראה את עצמו בדרגה שווה לפיליפ, סירב להשפלה זו. פיליפ, שחיפש תירוץ לפגוע בג'ון, הכריז עליו באפריל 1202 כאציל מורד שאדמותיו מוחרמות, והכיר בארתור כדוכס מחוזות אנז'ו, מיין וטוראן.

ג'ון התגרה במלך צרפת בזמן הלא-נכון, כאשר לא היה מוכן לקרב. הוא מיהר לגייס שכירי חרב יקרים וביסס קו הגנה כנגד הטקטיקה הצרפתית הצפויה: ארתור, מחוזק ע"י אצילים שג'ון השפיל והחליש, יתקוף מדרום לצפון דרך עמק הלואר ויחתוך את ממלכתו של ג'ון לשניים, בעוד פיליפ יתקוף את נורמנדיה ממזרח.

המתקפה המשולבת התקדמה בתחילה כמצופה, וארתור התקדם צפונה בעוד פיליפ צר על טירות בנורמנדיה. אלינור מאקיטניה בת ה-78, אימו של מלך אנגליה וסבתו של ארתור, כמעט ונתפסה ע"י נכדה וברחה דרומה. ארתור חישב והחליט שהיא תהיה בת-ערובה יקרה ורדף אחריה עד עיירה בשם מיראבו Mirebeau, שם הקיפו אותה כוחותיו. תוך כדי בריחה אלינור שלחה מלה-מאן מכתב בהול בתחינה לעזרה מג'ון, שהיה עסוק בצפון עם פיליפ.

בסוף יולי, לאחר שארתור ואנשיו שרפו את העיירה, אלינור נותרה לכודה במצודה המקומית. צבאו של ארתור צר על הטירה והמתין בסבלנות, מתוך מחשבה שידם על העליונה והאויב במרחק עשרות קילומטרים מהם. אבל ג'ון הוכיח להם שיכולותיו הצבאיות בחודשיו הראשונים בשלטון לא היו יד המקרה.

כשקיבל את מכתבה של אימו ב-29 ביולי, ג'ון לקח כוח לוחמים והריץ אותו כ-120 ק"מ דרומה ביומיים עד למיראבו. הכוח הפתיע את צבאו של ארתור והנחית עליו מכה ניצחת. אלינור שוחררה אחר כבוד, וארתור ושותפיו האצילים נפלו בשבי.

הרוח החיה בצבאו של ג'ון היה ויליאם דה-רוש, וג'ון חב לו את מלכותו, אבל כתמיד ג'ון הצליח לחלץ מפלה ממלתעות הניצחון. ויליאם דרש את חלקו בשלל המנצחים וכמו כן תבע את זכותו להשתתף בהחלטות לגבי גורלם של האצילים והאבירים המובסים. ג'ון ראה צורך להפגין את חשיבותו ונפנף את דה-רוש ודרישותיו.

כשראה דה-רוש את חומרת עונשם של המורדים, שחלקם נזרקו לצינוק ומתו ברעב, הוא הבין סופית שאינו יכול לתמוך בג'ון. הוא פרש מצבא המלך, ואיתו פרשו עוד מספר אצילים חשובים. בתגובה, ג'ון מיהר להחרים את אדמותיו ולהפשיט אותו מתאריו וסמכויותיו.

דה-רוש לא שקט על שמריו. הוא גייס ברונים נוספים וחיילים לצבאו, ומחודש אוקטובר 1202 כבש טירה אחר טירה באדמותיו-לשעבר, מה שהצר את צעדיו של ג'ון יותר ויותר. בדצמבר נפוצה שמועת-שווא שארתור הכלוא בנורמנדיה נעלם ואולי נרצח, דבר שהרתיח את דמו של דה-רוש ושל אצילים אחרים. מחוז בריטאני, ביתו של ארתור, פתח במרד גלוי נגד הכתר האנז'ווני, וביחד עם המורדים בדרום ופיליפ התוקף את נורמנדיה ממזרח, ג'ון עמד בפני בעיה רצינית.

קו ההגנה של הטירות המלכותיות בנורמנדיה ואקיטניה החזיק מעמד מול התוקפים, וג'ון פנה לטפל במורדים מדרום. הוא לקח שכירי חרב והתמקם בדרום נורמנדיה בהכנות לקרב, אבל יום אחר יום הוא קיבל ידיעות על ברונים שערקו מצידו אל המורדים, והוא החל לאבד את נחישותו. אשתו הטריה איזבלה היתה לכודה בטירת שינון Chinon, אחד ממרכזי הכח של נורמנדיה. הוא שלח כח של שכירי חרב לנסות להציל אותה, אבל לא הנהיג אותם בעצמו. הם הצליחו במשימה, וג'ון חזר לבירת המחוז רואן עם כלתו הצעירה.

בשלב זה מספר האצילים שנותרו לצידו של ג'ון הלך והידלדל, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק צבא של שכירי חרב לאורך זמן. הוא ניסה לנצל את המשאבים שעמדו לרשותו כל עוד היו שם, והוא התרוצץ ברחבי אדמותיו ללא אסטרטגיה או מטרה מוגדרת מראש, בנסיונות נואשים להשיב לעצמו את המומנטום הצבאי.

בתחילת אפריל, לקראת חג הפסחא, רוחו של ג'ון סערה. ע"פ המקורות המועטים ששרדו, ג'ון המתוסכל (וכנראה גם שיכור) הגיע לתא הכלא של אחיינו ארתור בטירת רואן והרג אותו במו ידיו. לאחר מכן קשר את הגופה לאבן גדולה והשליך אותה לנהר הסיין. הגופה נמצאה ע"י דייגים מקומיים ונקברה בחשאי, וסיפור המקרה שנפוץ היה הקש ששבר את גב הגמל.

אחרוני הברונים הצרפתים שעוד צידדו בג'ון נטשו אותו. מחוז בריטאני קיבל את הבשורה בזעם, ושפך שמן נוסף על מדורת המרד בג'ון. ההגנה על נורמנדיה היתה כעת בידי שכירי חרב ואבירים אנגלים, במקום בידי הברונים המקומיים, וג'ון הפך לשליט זר בארצו שלו.

כצפוי, ההגנות של נורמנדיה התפוררו לאורך החודשים הבאים, ובדצמבר 1203 ג'ון נשבר וברח לאנגליה עם איזבלה. טירת גאיאר Gaillard המפוארת, המעוז הבלתי-חדיר שבנה ריצ'ארד, החזיקה מעמד עוד כמה שבועות אבל נפלה לידי פיליפ במרץ 1204. בחודש אפריל ג'ון קיבל את הידיעה על מותה של אימו אלינור, מה שדירדר עוד יותר את מצב רוחו. אלינור נקברה בין בעלה הנרי לבין בנה האהוב ריצ'ארד במנזר פונטברו.

במאי נכנעה העיר קאאן Caen, הבירה ההיסטורית של ויליאם הכובש, ללא קרב. השליטים השכירים שהשאיר ג'ון לנהל את נורמנדיה עשו חשבון בזה אחר זה והבינו שעדיף להם לעבור לצד הצרפתים. ב-24 ביוני נכנס פיליפ בשערי רואן כמנצח. מחוזות אנז'ו, מיין, טוראן ובריטאני היו כעת חלק מצרפת. חבל נורמנדיה, מרכז כוחם של המלכים הנורמנים והאנז'וונים, נפל לידי הצרפתים לאחר עשורים רבים של לחימה. האימפריה האנז'וונית הצטמצמה כעת לאי הבריטי.

דיוקנו של המלך ג'ון

חלק לג: שיבת המלך

לולא מאסרו של ריצ'ארד לב הארי, הוא היה חוזר לאימפריה שלו ומשליט בה סדר, אבל לא כך היה הדבר. בהיעדרו של ריצ'ארד, אחיו ג'ון חבר לקבוצה של אנשי מפתח באנגליה על מנת לאתגר את כוחו של ויליאם דה לונגשאמפ, המלך-בפועל, והקבוצה החלה לבדוק את גבולות הגזרה. ויליאם נאלץ לנקוט בכח הולך וגובר על מנת להשאיר את הסדר על כנו, ומנגד הקבוצה החריפה את תגובותיה. תקרית לא נעימה באוקטובר 1191, בה חייליו של ויליאם ניסו לעצור את אחד מראשי הקבוצה בתוך כנסייה, העלתה באוב את זכרו של תומס בקט, וג'ון הורה לעצור את ויליאם על מנת שיישפט בפניו. ויליאם סירב, ויצר בכך משבר מנהיגותי. רוב הברונים צידדו בג'ון, וויליאם נדחק אל הקיר.

ג'ון חשב שניצח, אבל אז קם וולטר מ-קוטאנס Walter of Coutances, הארכיבישוף מרואן ואחד מאנשיו הנאמנים של ריצ'ארד, ובידו מכתב חתום אשר ממנה אותו למחליפו של ויליאם דה לונגשאמפ במקרה של חריגה מסמכות. וולטר חבר לראשי הברונים, ובפורום זה הוחלט על החרמתו של ויליאם. ויליאם נמלט מאנגליה בתחפושת של אישה, ו-וולטר נכנס לנעליו וניהל את ענייני המדינה בשיתוף עם אם המלך אלינור ומועצה קטנה של יועצים.

תכניותיו של ג'ון נדחו, אבל לא נגנזו. ג'ון כרת ברית עם פיליפ מלך צרפת, ששב כועס ממסע הצלב ונשבע לפגוע בריצ'ארד. פיליפ זייף מסמך בו ריצ'ארד הסכים לכאורה לוותר על חבל וקסאן, ודרש מהאנז'וונים את שמגיע לו. ג'ון אמור היה להצהיר על תמיכתו במהלך, אבל וולטר ואלינור הורו לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שלא לעשות דבר, והוא ציית. ברוניו של פיליפ סירבו לתקוף את אדמותיו של הצלבן רם המעלה, במיוחד בהיעדרו, והתכנית התפוגגה.

בינואר 1193, בעוד ריצ'ארד שבוי בידי היינריך ה-6, ג'ון הגיע לפריז והצהיר על נאמנותו לפיליפ כאדונו הפאודלי בנורמנדיה, מה שלא נעשה כמה עשרות שנים. הוא הבטיח לשאת את אליס המסכנה (למרות שהיה נשוי) ולהשיב את וקסאן לידי הכתר הצרפתי. ג'ון חזר לאנגליה והניף את נס המרד כשהכריז שריצ'ארד מת והממלכה שייכת לו, ופיליפ הכין את צבאו לפלישה אל שטח האנז'וונים. וולטר, אלינור והמועצה השלטת הגיבו בביצור דרום-מזרח אנגליה, שם היה מרכז כוחו של ג'ון.

משלחת מטעם השלטון האנגלי פגשה את ריצ'ארד בשבי ועדכנה אותו על הנעשה בבית. במהלך הפגישה ריצ'ארד היה נינוח וקר רוח. "אחי ג'ון הוא לא אחד שייקח אדמות בכח, אם יש מי שיעמוד מולו," כך אמר ריצ'ארד. סכום הכופר עמד על 100,000 מארק (שווה ערך לשנתיים של רווחי הכתר האנגלי, כ-2 מיליארד פאונד של ימינו), ולצורך העניין הוטל מס חדש של 25% על כל דבר שזז באנגליה. בנוסף אלינור והמועצה ניסו להשתלט על נכסי המסדר הציסטריאני ואוצרות כנסיות ברחבי הממלכה.

המתקפה על הממלכה האנ'וונית התנהלה בשלוש חזיתות: באנגליה ג'ון לא השיג דבר, כותר בתוך טירותיו שלו ואולץ להגיע להסכם; באקיטניה כוחותיו של ריצ'ארד הדפו את הפלישה הצרפתית; אבל בנורמנדיה זכה פיליפ להצלחה. טירות חשובות ואנשי מפתח עברו לצידו, והוא הגיע לרואן מוכן לכבוש אותה בכח. להפתעתו השערים היו פתוחים והוא הוזמן להיכנס, מה שגרם לו לחשוב שמדובר במלכודת ולהמשיך את מסע הכיבושים שלו במקומות אחרים.

ביוני 1193 סוכמו תנאי התשלום הנדרש לאימפריה הרומית הקדושה והיינריך ה-6 התכונן לשחרר את ריצ'ארד. פיליפ, שציפה לשחרור מהיר, שלח מסר לג'ון – "דאג לעצמך, השד חופשי" – אך קצת הקדים את המאוחר. מתוך חששותיו ועל אף הישגיו בנורמנדיה, פיליפ הסכים להסכם הפסקת אש ביולי, והמערכה הצבאית הוקפאה.

רוב הכסף נאסף לאורך מספר חודשים, ובדצמבר הכריז היינריך ה-6 שריצ'ארד ישוחרר בינואר 1194. ג'ון נלחץ מהאפשרות לעמוד למשפטו של אחיו הגדול, לאור מהלכיו הבוגדניים ושיתוף הפעולה שלו עם אויבו של הכתר. הוא חתם עם פיליפ על הסכם שהעניק לכתר הצרפתי את רובה של נורמנדיה ועוד מספר טירות מפתח בדוכסות, וכמו כן הכיר בעצמאותם של מחוזות אנגולם ואקיטניה, והלכה למעשה ערק לצד הצרפתי.

ריצ'ארד שוחרר מהשבי בפברואר 1194, ובתחילת מרץ נחת בחופי אנגליה. ב-11 במרץ הוא הוכתר בשנית, על מנת למחוק את חרפת השבי. המלך האנגלי הכריע עד מהרה את הכוחות המורדים הנותרים באי הבריטי, שרובם נכנעו ללא קרב.

ריצ'ארד כינס בנוטינגהאם מועצה גדולה (Magnum Concilium) של אצילים כדי לדון בבעיות הממלכה. בראש ובראשונה עמד הצורך לשקם את אוצר הממלכה, וזו היתה הזדמנות טובה לפטר שוב את כל השריפים ולמכור את המשרות לכל המרבה במחיר. עיקר הדיון במועצה נסב סביב הטיפול בג'ון ובחבורת הברונים הבוגדים שתמכו בו, וריצ'ארד מצא פתרון שיענה גם על הבעיה הכלכלית – השתלטות הכתר על כל נכסי המורדים. בנוסף הוטלו מיסים נוספים, והוכנס לשימוש אמצעי חדש – מכס. בשנה שאחרי גבה הכתר 25000 פאונד, פי 2.5 ממה שגבה בשנים הקודמות. ריצ'ארד סחט מאנגליה כל טיפה אפשרית על מנת לממן את צבאו ביבשת, בדיוק כפי שסחט אותה לטובת מימון מסע הצלב וכפי שוולטר ואלינור סחטו אותה כדי לשלם את הכופר העצום לשחרורו מהשבי.

בתחילת אפריל 1194 ריצ'ארד קיים אירוע המוני בווינצ'סטר בו הופיע במלוא הלבוש המלכותי, על מנת שכל העם יראה את שיבת המלך במו עיניו. מיד לאחר הטקס רב הרושם ריצ'ארד מיהר לפורטסמות' על מנת להצטרף לצבאו, וב-12 במאי הוא עזב את אנגליה לבלי שוב. ב-10 שנות שלטונו הוא שהה באי הבריטי סך של שישה חודשים במצטבר. הפעם הוא השאיר את הממלכה בידיו של הארכיבישוף מקנטרברי, יוברט וולטר, שהיה מסגניו הנאמנים במסע הצלב. ריצ'ארד מינה אותו כאחראי על שופטי המלך ושליח האפיפיור לאנגליה. תפקידו של יוברט היה לשמור על השקט ולאסוף כספי מיסים על מנת לאפשר לריצ'ארד להשיב לפיליפ מלך צרפת כגמולו.

מועצה כנסייתית בראשותו של יוברט הטילה חרם על ג'ון, אשר סירב לחזור לאנגליה ולהישפט על בוגדנותו. בהיעדרו של המלך, יוברט החזיר עטרה ליושנה וחידש את מסורת השופטים הנודדים מימי הנרי ה-2. במקביל הוא שיפר את המנגנון האדמיניסטרטיבי הן במערכת אכיפת החוק והן במערכת גביית המיסים, ומסמכים מימיו מעידים על יעילות שיא. הרפורמה שלו במערכת אכיפת החוק פיזרה את סמכויות השריף המקומי בין כמה נושאי משרות, ביניהם שופט השלום המקומי והפקיד האחראי. רפורמה זו יצרה משרות אותן קנו אבירים שכוחם כבר לא במותניהם וכמובן אנשי שלומו של המלך.

חסרונו של ריצ'ארד הוכיח שהממלכה יכולה להתנהל ללא מלך, ובתקופה זו צצו הרעיונות הראשונים של העברת חלק מהכח מידיו של המלך לידי האצולה, רעיון שיבשיל תוך 2 עשורים בצורת המגנה כרטה.

בחזרה לצרפת. ברונים נורמנים רבים עברו לצידו של פיליפ, ורוב נורמנדיה היתה תחת שליטתו, מנהר הסיין ומזרחה עד לחוף האוקיינוס האטלנטי. הבריתות ההיסטוריות של הכתר הצרפתי עם פלאנדריה ובולוניה שמצפון לנורמנדיה עמדו איתנות. ג'ון הגיש לפיליפ שטחים רבים בדרום-מערב הדוכסות על מגש של כסף. ב-1193 נפלה טירת המפתח ב-ז'יסור Gisors בחבל וקסאן לידי פיליפ בעזרת משתפי פעולה, והדבר פתח פרצה מסוכנת במערכת ההגנה הנורמנית, במיוחד כשצבאו של פיליפ היה במרחק קצר מבירת הדוכסות רואן. כאשר טירות נוספות נפלו לידיו בדרום וברונים מקומיים החלו להתמרד בריצ'ארד, גם אקיטניה היתה תחת איום ממשי. הכנסותיו של מלך צרפת מהשטחים שכבש היו משמעותיות, וייתכן שאפילו עברו את הכנסות הכתר האנגלי.

פיליפ ידע שעליו למהר ולתפוס ככל יכולתו לפני שריצ'ארד חוצה את התעלה. במאי 1193 הוא צר על טירת ורנוי Verneuil על גבול נורמנדיה ובלואה. המגנים היו בטוחים שהאיום יוסר במהרה כשריצ'ארד יגיע עם צבאו, והרשו לעצמם לזלזל וללעוג לכוחות הצרפתים. אבל האנגלים בוששו, ופיליפ הצליח להרוס חלק מהחומה.

ב-21 במאי כוחותיו של ריצ'ארד חנו כ-20 ק"מ משם, כשלמחנה הגיע אורח לא צפוי בדמותו של ג'ון. ריצ'ארד קיבל אותו בסבר פנים יפות והכריז שג'ון (בן ה-27) הוא בסך הכל ילד שנקלע להשפעות רעות, וחבר מרעיו הם אלה שיסבלו את נחת זרועו של מלך אנגליה. חזרתו של ג'ון לחיקו של ריצ'ארד החזירה לצד האנז'ווני גם מספר מחוזות חשובים בדרום מערב נורמנדיה, כולל ההכנסות שנבעו מהם.

ב-28 במאי פיליפ עדיין לא הצליח לכבוש את טירת ורנוי וצבאו של ריצ'ארד הלך והתקרב. בוגדנותו הכפולה של ג'ון הרתיחה את פיליפ, והוא לקח חלק מצבאו והלך לתקוף את אברו Evreux, מוקד כוחו של ג'ון. יתר הצבא, שאמור היה להמשיך במצור, ברח והתפזר, כשהוא משאיר אחריו את ציוד המצור כמתנה לריצ'ארד.

צבאו של ריצ'ארד החל בקמפיין כיבוש טירות מול הקמפיין המקביל של פיליפ, והצד האנז'ווני ניצח ביחס של 3:1. ריצ'ארד עצמו התקדם דרומה, פגש בצבא שנשלח לכיוונו ע"י חותנו דוכס נבאר קרוב ל-לוש Loches וכבש את העיר בקלות. משם המשיך לעמק הלואר והטיל מצור על טירה אחר טירה. מטרתו היתה החזרת השליטה במחוזות אנז'ו, מיין וטורן Touraine.

הצלחותיו של ריצ'ארד בדרום פתחו בפניו את הדרך לכיוון אנגולם ואקיטניה. דוכס אנגולם נדהם כאשר בירת המחוז נכבשה בסערה תוך יום אחד. פיליפ לעומתו התמקד בנורמנדיה, שבעיניו היתה המפתח לכיבוש צרפת כולה. הכוחות תחת הנהגתו של ג'ון הצליחו אמנם להדוף את הצרפתים, אבל במהלך מפתיע הצליח פיליפ לאגף את הנורמנים, לשבות חלק גדול מחיל הרגלים של ג'ון ולתפוס ציוד מצור רב כשלל.

בסוף יולי 1194 הסכימו הצדדים להפסקת אש, שהחזיקה מעמד כמעט שנה וחצי. כל צד אחז באדמות שכבש עד אותו רגע, ליקק את פצעיו והתארגן מחדש לקראת חידוש הלוחמה שהיה צפוי מראש. כמו כן, כל צד גמל ללוחמיו הבכירים (ע"י חלוקת אדמות) ופעל ליצור בריתות אזוריות. ריצ'ארד חבר לקיסרות הרומית הקדושה (למרות מקרה השבי המצער) וביחד הפעילו לחץ משני צדדים על פיליפ.

במקומות מסוימים הלחימה המשיכה בעצימות נמוכה למרות הפסקת האש, שקרסה סופית בנובמבר 1195. טירות הושמו תחת מצור פה ושם, ובמקרה אחד ריצ'ארד העדיף לעקוף את הטירה ולכבוש את כל השטח שמסביבה, וכך רוקן אותה מכל תועלת. פיליפ מצידו נקט באסטרטגיה של נטישת והריסת טירות שלא יכל להגן עליהן, בעודו מתקיף בכיוונים לא צפויים.

מהלך המלחמה היה רכבת הרים של הצלחות ומפלות לכל צד, כששטחים וטירות החליפו ידיים תדירות. לבסוף, בתחילת 1196 הגיעו הצדדים בלובייר Louviers שבצפון-מערב נורמנדיה להסכם שסיים את הלחימה. כל צד שמר את השטחים שכבש, ומצבו של ריצ'ארד היה טוב יותר, במיוחד כאשר מספר ברונים שמרדו בו חזרו לצידו. הצרפתים מצידם הציגו את ההסכם כנצחון שלהם, שהרי חבל וקסאן נותר בידיהם.

אבל גם הפסקת האש הזו לא שרדה זמן רב.

צרפת והאימפריה האנז'וונית בסוף המאה ה-12

x

חלק לב: ריצ'ארד לב-הארי ומסע הצלב השלישי

ריצ'ארד ה-1, שזכה לכינוי "לב הארי" עוד בחייו, היה מצביא דגול וגיבור מסע הצלב השלישי, אבל מלך מאוד בעייתי. במהלך 10 שנות שלטונו הוא שהה באנגליה 6 חודשים בלבד, כנראה שלא דיבר אנגלית, ולא ממש התעמק בענייני האימפריה האנז'וונית שבראשה עמד.

הוא היה גבוה, בעל שיער אדמוני זהוב, עיניים אפורות חודרות וגוף אתלטי. הוא דיבר כמה שפות, אך שפת אמו היתה צרפתית כפי שדוברה בדרום צרפת. הוא היה בן הדרום וראה באקיטניה את ביתו האמיתי. הוא אהב מוזיקה, אבל שלא כמו אֶחיו הוא העדיף את שדה הקרב על תחרויות האבירים.

אמו אלינור שכנעה את בעלה כבר בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-12 להוריש את אקיטניה לריצ'ארד, ולאחר המרד הגדול של 1173-4 ריצ'ארד הוסמך להרגיע את האזור ולהחזירו תחת שליטת המלך הנרי, משימה אותה ביצע בהצלחה רבה. הוא קנה לעצמו שם של לוחם ומנהיג צבאי עשוי ללא חת, ושמו הלך לפניו, לפעמים עד כדי כך שיריביו בחרו להיכנע ולא להילחם בו. למרות ששירת את אביו נאמנה במשך שנים ארוכות, בין השניים נפערה תהום עמוקה, וב-1188 ריצ'ארד הצטרף לאויבו הגדול של אביו, פיליפ ה-2 מלך צרפת, במלחמה רבתי.

לאחר מותו של הנרי ביוני 1189, ריצ'ארד בן ה-32 עלה לשלטון. ריצ'ארד חי על פי קוד המוסר של האבירים והיה שלם עם החלטתו-שלו למרוד באביו בגלוי, אבל נקט ביד קשה מול חסרי-הכבוד שזממו בחשאי וקשרו נגד אביו במחשכים. מהצד השני הוא שיבח והיטיב עם אלה שעמדו נאמנים לצד אביו, שמולם נלחם רק לפני כמה שבועות.

שאיפתו האמיתית של המלך הטרי היתה לצאת למסע הצלב השלישי כדי לשחרר את ארץ הקודש מידי הכופרים. לשם כך הוא נדרש להשאיר את ממלכתו בידיים טובות, כך שברונים שאפתנים לא ינסו לנצל את שעת הכושר ולמרוד. אלינור, ששוחררה משנים של מאסר-בית, עזרה לבנה לבנות רשת של קשרים עם האצולה בצרפת ובאנגליה, בין היתר ע"י מחילה ליריביו. ריצ'ארד ירש את תואר דוכס נורמנדיה ופעל במחוז לביסוס מעמדו המלכותי.

בסוף יולי ריצ'ארד נפגש עם פיליפ ב-וקסאן והבטיח לו לשלם את הסכום שפיליפ דרש מהנרי. הוא שיקר לפיליפ כשהבטיח לשאת לאישה את אליס, אחותו של פיליפ, ללא דיחוי. משם הוא הגיע לאנגליה וב-3 בספטמבר הוא הוכתר ברוב טקס בכנסיית וסטמינסטר.

הכניסה לטקס ההכתרה נאסרה על נשים ויהודים, ועל אף זאת נציגי הקהילה היהודית בלונדון הגיעו על מנת להעניק תשורות למלך הטרי. אנשי חצרו של ריצ'ארד הפשיטו אותם, הלקו אותם והשליכו אותם מהקתדרלה. שמועות החלו להתרוצץ בלונדון כאילו המלך החדש הורה להרוג את כל היהודים, מה שגרם לפוגרום ספונטני ביהודי העיר. בתי יהודים נשרפו, יהודים הוטבלו בכח לנצרות, ורבים נרצחו. יהודים רבים אחרים מצאו מקלט במצודת לונדון או ברחו מהעיר.

כאשר שמע ריצ'ארד את החדשות, הוא הזדעזע. הוא הורה לתפוס ולהעניש קשות את מבצעי הפוגרום, ולאפשר לאנוסים לשוב לדת היהודית. מהומות כאלו היו סכנה ליציבות שלטונו הטרי של ריצ'ארד, במיוחד לאור תכניותיו לצאת למסע הצלב. לפיכך הוציא ריצ'ארד צו מלכותי, המורה על הוצאתם להורג של פורעים (גם כאלה ששרפו בטעות בתי נוצרים) וצו הגנה על היהודים ברחבי הממלכה. הצו המלכותי שלא לפגוע ביהודים עשה את שלו אבל לא לחלוטין, ולא מנע את הטבח ביהודי יורק בחג הפסח של 1190 לאחר עלילת דם שהתפשטה בקרב התושבים.

על מנת לצאת למסע הצלב, גייס ריצ'ארד צבא ופעל לצייד אותו. לצורך כך הוא השתמש ברוב אוצר הממלכה, הטיל מיסים חדשים ואפילו שחרר מעט את כבליו של מלך סקוטלנד לאנגליה תמורת 10,000 מארק. בנוסף, הוא פיטר את כל בעלי התפקידים בממלכה ומכר את המשרות לכל המרבה במחיר. ריצ'ארד צוטט כמי שאמר "הייתי מוכר את לונדון אם רק הייתי מוצא קונה".

בקיץ 1190 יצא ריצ'ארד בראש צבאו למסע הצלב, לאחר שמינה את אנשי שלומו שישלטו בשמו, ובראשם אחיו הצעיר ג'ון, שמונה ליורשו של ריצ'ארד. למען האמת האיש החזק באנגליה היה ויליאם דה לונגשאמפ William de Longchamp הבישוף מ-אלי Ely, שריצ'ארד קנה עבורו את משרת שליח האפיפיור לאנגליה, ומלבד זאת העניק לו סמכויות נרחבות מזה של עוצר המלכות כשמינה אותו גם ללורד-צ'נסלור וגם לאחראי על שופטי הכתר.

בתחילת יולי הצבא הפליג לצרפת, שם חבר ריצ'ארד למחנהו של פיליפ, ושני המלכים חידשו את שבועתם לגאול את ארץ הקודש מידי הכופרים. מעלליו של ריצ'ארד במסע הצלב, שזיכו אותו בתהילת עולם, אינם חלק מההיסטוריה של אנגליה, ולכן נזכיר רק את עיקרי הדברים. הקוראים מוזמנים להעמיק ממקורות שונים.

בדרך לארץ ישראל עצרו הצלבנים בסיציליה, שם הביס ריצ'ארד את השליט המקומי שגזל את השלטון מדודתו של ריצ'ארד, ובהמשך הם כבשו את קפריסין. במהלך המסע לא"י ריצ'ארד הצליח להסתכסך עם פיליפ כשבישר לו שלא יישא את אליס לאישה, וכדי להוסיף חטא על פשע התחתן ב-12 במאי 1191 עם ברנגאריה מנבאר Berengaria of Navarre, בת אצילים ספרדיה שהפכה למלכת אנגליה.

בא"י הצליחו האירופאים לשבור את המצור המוסלמי על צור, לכבוש את עכו ולנצח את סלאח א-דין בקרב ארסוף הגורלי. הם הקימו מחדש את ממלכת הצלבנים לאורך החוף, אבל לא הצליחו לכבוש את ירושלים. ריצ'ארד שיחק תפקיד מכריע בהקמת הממלכה מחדש וחיזוקה, אבל באוקטובר 1192 הוא חש שהוא נעדר מממלכתו שלו זמן רב מדי ועזב את ארץ הקודש.

פיליפ מלך צרפת, שעזב את א"י עוד לפניו, השתוקק לנצל את היעדרו של ריצ'ארד כדי לפגוע באימפריה האנז'וונית, אבל הוא לא רצה להפר את שבועתו שלא לפגוע באינטרסים של ריצ'ארד ובמקביל לא רצה להקים עליו את זעמה של הכנסייה, שבעיניה הצלבנים היו מקודשים. האפיפיור סלסטין ה-3 סירב לאשר לפיליפ לפעול כנגד ריצ'ארד למרות האשמות-שווא בשיתוף פעולה עם האויב הכופר.

פיליפ פצח במסע השמצות כנגד ריצ'ארד. מה שהחל בפיזור שמועות ורמיזות התגבר לכדי קמפיין של צעקות ואצבעות מאשימות על כך שריצ'ארד זמם לרצוח את מלך ירושלים הצלבני, שהוא אחראי להרעלתו של דוכס בורגונדיה, ועוד אישומים נוראים. פיליפ נפגש עם היינריך ה-6 קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והשניים ככל הנראה עשו יד אחת כנגד ריצ'ארד, שתמך ביריביו של היינריך.

בדרך חזרה לאירופה, ספינתו של ריצ'ארד נטרפה בצפון-מזרח איטליה, ומשם ריצ'ארד ומלוויו נאלצו לעשות את דרכם ברגל דרך אוסטריה בחזרה לצרפת. הם הסוו את עצמם כפשוטי-עם, אבל כנראה שהתחפושת לא הטעתה מספיק אנשים. קצת לפני חג המולד של 1192 הם נתפסו בפאתי וינה ע"י אנשיו של לאופולד ה-4 דוכס אוסטריה, שגם איתו הסתכסך ריצ'ארד בא"י. כשנודע ברבים שצלבן מכובד נלקח בשבי, האפיפיור הטיל חרם כנסייתי על לאופולד, וזה נאלץ להעביר את השבוי במרץ 1193 לידי היינריך ה-6, אשר החזיק בו עבור כופר כסף. למורת רוחו של ריצ'ארד, האפיפיור היסס להטיל חרם דומה על קיסר האימפריה הרומית הקדושה מסיבות פוליטיות, ולכן המלך האנגלי נאלץ להישאר בשבי למשך יותר משנה.

איור מהמאה ה-13 המתאר את הכתרתו של ריצ'ארד ה-1

חלק לא: שנותיו האחרונות של הנרי ה-2

הנרי ה-2 קיבל את תואר דוכס נורמנדיה מאביו ב-1150, כשהיה בן 17, וכבר בגיל זה הוא היה בעל נסיון צבאי עשיר ונתפס כמנהיג. לעומת זאת, גם אחרי שהוכתר בנו הבכור הנרי "המלך הצעיר" באופן פורמלי כמלך זוטר באנגליה ביוני 1170, הנרי לא מיהר להעביר אליו אדמות וסמכויות. המלך הצעיר ציפה לקבל סמכויות ותארים התואמים את מעמדו כיורשו וסגנו של הנרי ה-2, בין היתר כדי שיוכל לקיים את משק ביתו באופן עצמאי ומנותק מדמי הכיס שקיבל מאביו, אך שוב ושוב הוא סורב.

נראה שהנרי ה-2 לא סמך על בכורו, אשר התעניין יותר בתחרויות האבירים מאשר בענייני המדינה והשלטון. מעבר לכך בין השניים התפתחה איבה, משום שהמלך הצעיר הביע קשר עמוק לתומס בקט זצ"ל, שהיה מורו ורבו מילדות, ונטר לאביו טינה על חלקו ברצח המזעזע של הארכיבישוף.

גם ג'פרי, בנו של הנרי שהיה מיועד לרשת את דוכסות בריטאני, היה מתוסכל מסיבה דומה. לאחר מותו של קונאן ה-4 דוכס בריטאני ב-1171, ג'פרי בן ה-15 היה אמור לשאת את בתו קונסטאנס ולרשת את סמכויותיו, אבל אביו דחה את העניין ומנע מלהעניק לו את ההזדמנות להוכיח את עצמו.

כאשר אלינור, אשתו של הנרי ה-2, ראתה את היחס המזלזל של בעלה לילדיו, היא החלה להסית אותם נגדו ועודדה אותם לפתוח במרד גלוי נגדו. אליהם הצטרף גם ריצ'ארד בן ה-16, שיחסיו האישיים עם אביו לא היו טובים, ועוד אצילים שלא היו מרוצים ממדיניות המיסוי של המלך.

הקש ששבר את גב הגמל הגיע כאשר הנרי העניק ב-1173 לבנו הקטן ג'ון 3 טירות, שהיו אמורות להינתן להנרי הצעיר. הנרי בן ה-18 ואֶחיו זעמו וברחו לפאריז אל חצרו של לואי ה-7. אלינור, שניסתה לעזוב את אקיטניה ולהצטרף אליהם, נתפסה ע"י כוחותיו של הנרי והושמה במעצר בית. מלך צרפת לואי, שעסק במשך מספר שנים בליבוי הסכסוך הפנימי במשפחת פלאנטז'נה, תמך כמובן במורדים. בסיועו נרקמה ברית עם מלך סקוטלנד ורוזני בלואה, פלאנדריה ובולון, וההכנות למלחמה העלו הילוך. בנוסף החלו מרידות מקומיות ברחבי אנגליה, מיין, בריטאני, פוּאטוּ, ואנגוּלֶם. אפילו מספר ברונים בגבולות נורמנדיה הצטרפו למרד.

לכאורה כמעט כל ממלכתו של הנרי קמה עליו וסיכוייו היו נמוכים, אבל מאידך גיסא למלך היו יתרונות בצורת טירות מלכותיות במיקומים אסטרטגיים, שליטה ברוב נמלי הים ופופולריות גבוהה בקרב אוכלוסיות הערים ברחבי האימפריה.

באביב 1173 פלשו כוחות צרפתים לנורמנדיה ממזרח, כוחות מבריטאני פלשו ממערב, וכוחות מפלאנדריה ובלואה פלשו מצפון. המטרה היתה ליצור תנועת מלקחיים שתהמם את הצבא המגן, אבל הדבר לא עלה יפה. הנרי ריכז את כוחותיו ותקף את אלה של לואי ועשה בהם שמות. לאחר כן מיהר מערבה והצליח להפתיע את הפולשים מבריטאני. הפולשים מצפון נסוגו כשלמדו על גורל שותפיהם. לאחר מכן התקיים מו"מ בין הנרי ובניו, אבל השיחות הסתיימו בלא כלום.

באנגליה עצמה הלחימה בין הכתר והמורדים היתה שקולה יותר עד חודש ספטמבר, אז ניצח הצבא המלכותי כח של מורדים מחוזקים בשכירי חרב בקרב פורנהאם Fornham. צבא הכתר ניצל את המומנטום, כבש בחזרה שטחים נרחבים וחיזק את שליטתו בדרכים הראשיות ברחבי האי הבריטי.

בינואר 1174 התקיימה מתקפה נוספת של הנרי הצעיר ולואי על נורמנדיה, והם הגיעו כמעט ללב נורמנדיה לפני שנהדפו בחזרה. באביב ויליאם מלך סקוטלנד תקף את אנגליה מצפון בשיתוף פעולה עם אנגלים צפוניים מורדים, וכוחות סקוטים נוספים נחתו באזור מרכז אנגליה וחברו לברונים המורדים באזור. הנרי, ששהה בנורמנדיה, נשאר ביבשת על מנת להכניע את אויביו בדרום-מערב צרפת, וצבאו באנגליה הצליח לעצור את המתקפה הסקוטית. בנסיון להזרים דם חדש למתקפה, פיליפ רוזן פלאנדריה שלח כוחות לאיסט-אנגליה, ובנקודה זו הנרי הבין שמקומו באנגליה וחזר לשם בתחילת יולי. פיליפ ולואי ניצלו את היעדרו בנורמנדיה והצליחו להגיע ולהטיל מצור על רואן שבלב הדוכסות.

בצעד יחצ"ני מבריק, מיד עם הגיעו לאנגליה הנרי הגיע לקברו של תומס בקט בקנטרברי. הוא הכריז כי המרד הוא עונש אלוהי עליו אישית, ועשה תשובה כהלכה בעבור חלקו ברצח בקט. מעשיו קנו לו הערכה וכבוד, וסייעו לשקם את סמכותו כשליט באחת הנקודות הקריטיות בסכסוך.

ביום שלמחרת הגיעה הידיעה על כך שוויליאם מלך סקוטלנד הובס ונלקח בשבי בקרב אלנוויק Alnwick, והלכה למעשה המורדים בצפון הובסו. הדבר היטה את הכף לטובת הצבא המלכותי, ועד אוגוסט המרד באנגליה קרס והתפורר, מה שאיפשר להנרי לחזור לנורמנדיה. צבאו של לואי עדיין לא הצליח לכבוש את רואן, וכוחותיו של הנרי התנפלו עליו מחוץ לעיר והדפו אותו בחזרה לשטח צרפת. בכך בא לקיצו המרד הגדול.

שיחות השלום שנערכו לאחר שוך הקרבות הביאו להסכמות בין הנרי ובנו הבכור. הסטטוס-קוו ששרר לפני המרד הושב, והשניים נשבעו שלא לנקום זה בתומכיו של זה. הנרי הצעיר ויתר על הטירות שניתנו לג'ון, והאב העביר לו שתי טירות אחרות בנורמנדיה וקצבה שנתית ניכרת. ריצ'ארד וג'פרי זכו במחצית מההכנסות המלכותיות מאקיטניה ובריטאני בהתאמה. יחסיו של הנרי עם בניו לא השתקמו, ולמעשה המשיכו להידרדר עם השנים מן הפח אל הפחת.

הנרי לא סלח לאשתו על הבגידה הקשה, והיא הושמה במעצר בית עד יום מותו. הברונים המורדים נכלאו לתקופות קצרות, וברובם חזרו לאדמותיהם לאחר ששילמו קנס כספי. ויליאם מלך סקוטלנד אולץ לחתום בדצמבר 1174 על הסכם בו הוא מסר לכתר האנגלי 5 טירות מפתח בדרום סקוטלנד והכיר במלך אנגליה כאדונו. פיליפ מפלאנדריה הכריז על נייטרליות בסכסוך שבין הנרי ולואי, וזכה לקצבה סדירה מטעם האנגלים.

מעמדו של הנרי היה חזק מתמיד, ומלכים אירופאים חיזרו אחריו כדי לזכות בו כבעל ברית או כמתווך בסכסוכים רמי-דרג. הוא מצידו לא נח על זרי הדפנה והמשיך לסייר ברחבי האימפריה האנז'וונית, כשהוא מקרין את סמכותו המלכותית ומחזק את קשריו עם אנשי מפתח בקרב האצולה. אבל לא לעולם חוסן.

ריצ'ארד מונה לבסוף לדוכס אקיטניה ב-1179, וג'פרי התחתן עם קונסטנס דוכסית בריטאני באיחור רב ביוני 1181. ב-1182 העלה הנרי הצעיר שוב את דרישתו לקבל את דוכסות נורמנדיה, ואביו שוב סירב, אבל הסכים להעלות את קצבתו השנתית. המלך הצעיר, שהיה כבר בן 27, לא קיבל את הפשרה, ולכן הנרי ה-2 דרש מריצ'ארד וג'פרי שיעבירו חלק מהכנסותיהם לאחיהם הבכור.

ריצ'ארד, שהיה קשור קשר עמוק לאקיטניה, התנגד נחרצות. הנרי ה-2 הכריח אותו להסכים, אבל המלך הצעיר סירב לקבל את הנדבה והחל לקשור קשר עם מתנגדיו של ריצ'ארד באקיטניה. ג'פרי הצטרף לאחיו הבכור כנגד ריצ'ארד ואביהם, וב-1183 שוב פרץ מרד גלוי. המרד היה קצר מאוד, מפני שהנרי המלך הצעיר חלה בדיזנטריה ביוני של אותה שנה ומת במפתיע.

תכניותיו של הנרי ה-2 לחלוקת האימפריה נטרפו. הוא החליט שריצ'ארד יהיה מלך זוטר באנגליה ויירש את הכתר לאחר מות אביו, וג'ון בן ה-17 יהיה דוכס אקיטניה. ריצ'ארד סירב לוותר על אקיטניה תמורת תואר חסר משמעות, והנרי הזועם הורה לג'ון וג'פרי לכבוש את אקיטניה מידיו של ריצ'ארד בכח.

המערכה הצבאית היתה קצרה והסתיימה ללא מנצח. לאחר נסיונות פיוס לא מוצלחים, הנרי הביא את אלינור לנורמנדיה כדי שתורֶה לבנה למלא אחר מצוות אביו, ובנוסף הנרי איים להעביר את דוכסות נורמנדיה וכתר אנגליה לג'פרי. ריצ'ארד נכנע ובלית ברירה העביר את השליטה בטירות אקיטניה לידי אביו.

ג'ון, צעיר הבנים, שהיה לצד אביו באופן קבוע, היה ככל הנראה בנו האהוב והמועדף של הנרי. לאורך שנות ה-70 הנרי העניק לג'ון עוד ועוד אדמות, בדרך כלל כאלו שהוחרמו מאצילים וברונים. ב-1177 הוא מינה את ג'ון בן ה-10 להיות המושל האנגלי באירלנד, וג'ון תמך באביו גם במרד של 1183.

באפריל 1185 ג'ון בן ה-18 נשלח ע"י אביו כדי להכפיף את כל אירלנד לכתר האנגלי, בברכת האפיפיור. ג'ון נפגש עם המלכים האירים, אבל השיחות לא עלו יפה לאחר שהעליב את מנהגיהם והתנשא עליהם. הוא הבטיח בריש גלי אדמות איריות לאבירים האנגלים שליוו אותו, מה שלא תרם לפופולריות שלו בקרב הציבור המקומי. כדי להוסיף חטא על פשע הוא לא הסתדר גם עם האצילים האנגלים שהחזיקו אדמות באי האירי. הוא חזר לאנגליה בדצמבר ללא תוצאות והתלונן באזני אביו על היחס המחפיר שקיבל. ג'ון היה אמור לשוב לאירלנד בקיץ של 1186, אבל התכניות השתנו לאחר שאחיו ג'פרי, דוכס בריטאני, נרמס למוות ע"י סוסים בתחרות אבירים בפאריז.

להנרי נותרו כעת רק שני בנים: ריצ'ארד, שבינו לאביו שררה איבה מאז המחלוקת העמוקה ביניהם סביב אקיטניה, וג'ון האהוב, שלא הוכיח את עצמו כמנהיג מוצלח. פיליפ ה-2 מלך צרפת, שעלה לשלטון לאחר מותו של לואי ב-1180 ונודע בשם 'פיליפ אוגוסטוס', למד היטב משגיאותיו של אביו המנוח ועסק בליבוי הסכסוך הפנים-אנז'ווני ביתר שאת. ג'פרי היה בן-בית בחצרו של פיליפ, וגם ריצ'ארד היה מאוד מקורב למלך הצרפתי. בשנותיו המעטות על כס המלכות פיליפ הצליח להכניע מרידות משמעותיות ולחזק את כלכלת הכתר הצרפתי, וב-1187 הרגיש שהוא מוכן לעימות עם האימפריה האנז'וונית. במצב החדש והבעייתי עבור הנרי ה-2, פיליפ קירב אליו עוד יותר את ריצ'ארד (השניים התכוונו לצאת יחדיו למסע הצלב השלישי) והבטיח לסייע לו אם ימרוד באביו.

פיליפ ניצל תואנה כלשהי ב-1187 כדי לכבוש שתי טירות אנז'ווניות במיקום אסטרטגי בעמק הלואר. הנרי לא היה מוכן למלחמה, ונאלץ לוותר על הטירות כדי לשמור על השקט. ב-1188 פיליפ תקף שוב, הפעם בכיוון טולוז, ובנובמבר נפגשו מלכי אנגליה וצרפת לדון בעניין. פיליפ דרש שריצ'ארד יוכרז מיד כיורש של כלל האימפריה ויישא את אחותו של פיליפ, אליס, כפי שהובטח. הנרי סירב לדרישה, וריצ'ארד הפגוע חשד שהסירוב נובע מרצונו של הנרי להוריש את האימפריה או את חלקה לג'ון. ריצ'ארד הצטרף לגדול אויביו של אביו, והחל בינואר 1189 הוביל את המרד כנגדו.

מרידות כנגד הנרי החלו בכל רחבי האימפריה, והמלך האנגלי נתפס בהפתעה כשהוא אינו בריא ולא מוכן למלחמה. עד הקיץ כבשו המורדים חלקים נרחבים מהמחוזות הצרפתים של הנרי, כולל נתח נכבד ממחוז אנז'ו. אפילו ג'ון נטש את הנרי ועבר לצד ריצ'ארד כשהבין שהוא בצד שעומד להפסיד.

ב-30 ביוני נפגשו הצדדים. הנרי היה חלש וחולה, ובקושי הצליח להישאר יושב על סוסו. הוא הציע כניעה מוחלטת ללא תנאים וקיבל עליו את כל דרישותיהם של פיליפ וריצ'ארד. כששאל מי היו אלה שבגדו בו, פיליפ שמח לתת לו רשימה ארוכה, ובראשה שמו של ג'ון. ידיעה זו שברה את ליבו, והוא התמוטט. אביריו של הנרי נשאו אותו לטירת שינון Chinon, שם הוא שכב מעולף וקודח למספר ימים, וב-6 ביולי 1189 הנרי ה-2 הלך לעולמו בגיל 56.

הנרי ה-2 וידיו המוזרות באיור מסוף המאה ה-12

חלק ל: צרפת, אירלנד ותומס בקט

כשאורגנו האירוסין המלכותיים בין אנגליה וצרפת ב-1158, הנרי הצעיר היה בן 3.5 וכלתו לעתיד מרגריט היתה בת 6 חודשים בלבד. לואי ה-7 מלך צרפת הבטיח כנדוניה את מחוז וקסאן, אשר ניתן לו בעבר ע"י ז'ופרואה דוכס נורמנדיה. הוא סבר שיעברו עוד שנים ארוכות עד שימומשו הנישואין וייאלץ להיפרד מהשטח, ועד אז הכל יכול לקרות, אבל תוכניותיו השתבשו.

לאלינור מאקיטניה היתה טענה לתואר דוכסית טולוז, וכח צבאי בראשות הנרי ה-2 פלש לטולוז ב-1158 כדי לממש את זכותה של אשתו. לואי, שהיה אדונו הפאודלי של הדוכס המכהן, הוביל כח משלו על מנת לעצור את הפלישה. הצדדים היו מאוד קרובים לקרב, אבל מו"מ קצר הרגיע את הרוחות, והאנז'וונים נסוגו. מצד שני ב-1159 הנרי קיבל אישור מהאפיפיור (בתמורה לתמיכה פוליטית) לקיים את טקס הנישואין בין הנרי הצעיר ומרגריט, למרות גילם הצעיר. הטקס נערך ב-1160, למורת רוחו של לואי, והנרי צעד עם כוחותיו אל תוך מחוז וקסאן כשליט. לואי כמובן רתח מזעם על התרגיל שעשה לו הנרי, ומכאן והלאה התנהל מול יריבו בלעומתיות מופגנת.

תאבונו של הנרי רק הלך וגדל עם הצלחותיו. ב-1164 הנרי פלש לדוכסות ברטאני, הכריח את הדוכס קונאן ה-3 להעביר את התואר לבתו קונסטנס, ואז אירס אותה לבנו ג'פרי, הלכה למעשה מבטיח את השתלטותו על הדוכסות. בנוסף הוא ניסה להשתלט על מחוזות נוספים ולנגוס בשטחים אסטרטגיים.

ב-1167 המתח בין המלכים הגיע לכדי מלחמה של ממש, ולואי גייס עזרה מוויילס, סקוטלנד וברטאני. בעלי הברית החדשים תקפו את נורמנדיה, והנרי מצידו שלח כח שתקף את העיירה בה רוכזה הלוגיסטיקה של לואי ושרף אותה עד היסוד. הברית התפרקה, ולואי נאלץ לשאת ולתת עם הנרי ולבסוף לחתום על הסכם הפסקת אש, כשהוא מותיר את בעלי בריתו מחוץ להסכם ומאפשר להנרי לרדוף אותם.

הנרי ביקש להסדיר את עניין הירושה לאחר מותו ע"י חלוקת השטחים לבניו: הנרי הצעיר (הבכור) יקבל את אנגליה ונורמנדיה, ריצ'ארד יקבל את אקיטניה, וג'פרי ישלוט בבריטאני. לצורך כך הוא היה צריך את הסכמתו של לואי כאדונם הפאודלי, וב-1169 נפתחו שיחות שלום במונמיריי Monmirail. השיחות הסדירו את המס שישלמו השליטים לעתיד לכתר הצרפתי, ועל הדרך הוכרזו אירוסיהם של ריצ'ארד ואליס בתו של לואי. אליס חזרה עם ריצ'ארד לאנגליה, ושמועות כנראה-לא-נכונות טענו שהיא שימשה כפילגשו של המלך הנרי.

לכאורה ההסכם היה טוב לשני הצדדים; מעמדו של לואי כאדון פאודלי אמור להתחזק, והכרתו בדוכסים החדשים תסיר לגיטימציה של ברונים מקומיים למרוד בהם. בפועל, מיד לאחר חתימת ההסכם לואי החל לפעול כדי להתסיס מרידות בקרב האצילים באזורי קו התפר ולעורר מתחים בין בניו של הנרי. לפעולות אלו יהיו השלכות מרחיקות לכת בשנות ה-70.

הנרי מצידו המשיך לחזק את האימפריה האנז'וונית. ב-1170 הוא חיתן את בתו אלינור עם אלפונסו ה-8 מלך קסטיליה וזכה בבן-ברית דרומי חשוב. בפברואר 1173 הוא הצליח לשבור את התנגדותו של ריימונד דוכס טולוז, וזה נשבע אמונים להנרי ויורשיו. באותה שנה הנרי גם אירס את בנו ג'ון לאליסיה, בתו של רוזן סאבוי.

הלורד-צ'נסלור תומס בקט שירת את הנרי ה-2 נאמנה במשך שבע שנים החל ב-1155, ונאמנותו המוחלטת לא נעלמה מעינו של המלך. למעשה הנרי היה כל כך מרוצה מבקט עד שמינה אותו לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הכנסייתית הרמה ביותר באנגליה, לאחר מותו של תאובלד ב-1161.

להפתעתו של הנרי, מרגע שעבר בקט לתפקידו הכנסייתי הוא החל לסתור את המלך ולהציב לו תנאים וסייגים. הארכיבישוף ראה את עצמו ככפוף אך ורק לאפיפיור, והתנצח עם המלך בעצימות הולכת וגוברת בענייני מינויים כנסייתיים ומיסוי נכסי הכנסייה. העימותים בין השניים החריפו עד כדי הרמת קול באירועים פומביים ונתק מוחלט לתקופות ארוכות. מדברי השניים זה על זה ניתן ללמוד על תיעוב אישי יוקד. כל צד התנכל לצד האחר בכל אמצעי שהיה בידו: המלך החרים את אחוזתו של בקט והטיל עליו קנס אישי של £30,000 (עשרות מיליונים בימינו) בשל דברים שעשה בתפקידו הקודם, ובקט איים להטיל חרם כנסייתי על הנרי ומשפחתו.

לבסוף בקט מצמץ ראשון וברח לגלות בפלאנדריה ב-1164. המלך והארכיבישוף לא נפגשו פנים אל פנים במשך חמש שנים, ובזמן זה העניין הפך לעצם בגרונם של השניים. המלך נזקק לסמכותו ושירותיו של הארכיבישוף כדי לנהל את ענייני המדינה, ובקט נזקק לממסד הכנסייתי באנגליה על מנת לשמר ולהגדיל את כוחו הפוליטי. האפיפיור אלכסנדר ה-3, ששהה בגלות בצרפת בגלל סכסוך עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, סירב לקחת צד בעניין, מכיוון שהיה זקוק לכוחו הפוליטי של הנרי.

ב-1169 הנרי ה-2 ביקש להכתיר את בנו הבכור הנרי הצעיר כיורש העצר. באופן מסורתי טקס כזה נוהל ע"י הארכיבישוף מקנטרברי. המלך שלח מסרי פיוס לבקט, אבל כשראה שאלה לא משיגים את המטרה הוא קיים את הטקס בנוכחותו של הארכיבישוף מיורק. האפיפיור אישר לבקט להוציא צו מניעה וחייב את המלך האנגלי לשאת ולתת עם הארכיבישוף הגולה.

המו"מ הסתיים לבסוף ביולי 1170 בהבנות הדדיות, וב-1 בדצמבר בקט שב לאנגליה. דווקא בנקודה זו בה הסכסוך נראה כפתור, בקט הטיל חרם כנסייתי על שלושה אצילים מתומכיו של המלך, והעלה את חמתו של הנרי.

ב-29 בדצמבר 1170 ארבעה אבירים מנאמני הכתר הגיעו בסתר לקנטרברי וביקשו לעצור את הארכיבישוף בתוך הקתדרלה, אבל הוא טען שהכנסייה היא מקום מפלט ואין להם סמכות. בתגובה הארבעה שלפו את חרבותיהם והרגו אותו ללא רחם. האירוע זעזע את עולם הכמורה באנגליה ומחוצה לה, והאפיפיור הכריז עליו כקדוש תוך 3 שנים, זמן שיא במונחי הכנסייה הקתולית.

הנרי הקים עליו את זעמם של הכנסייה הקתולית ואויביו כאחד. לואי עיקל את נכסיו של הנרי בצרפת, ומלכים אחרים הפעילו עליו לחץ דיפלומטי כבד לרצות את הכנסייה. הנרי חמק מאחריות ישירה למעשה הנתעב, מאחר ולא היה מעורב בו ישירות, אבל מחשש לחרם מטעם האפיפיור הוא נשא ונתן עם הכנסייה ועשה ויתורים נרחבים. יש הרואים במשבר זה כבסיס למשבר שהביא כמעט 400 שנה מאוחר יותר להקמת הכנסייה האנגליקנית ע"י הנרי ה-8.

במקביל למשבר עם הכנסייה שנמשך כעשור, עניינים נוספות התפתחו במערב. האי האירי היה מורכב מאוסף של ממלכות קטנות שנלחמו ביניהן באופן תדיר, ושלטון מלוכני מרכזי שסמכויותיו היו מאוד מוגבלות. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-12 הדיחה קואליציה בראשות המלך המרכזי את דרמט מק מרקדה Diarmait Mac Murchada, מלך לנסטר Leinster (מדרום לדבלין) לאחר שהפסיד בקרב. דרמט פנה לבקש את תמיכת האנגלים, והנרי ה-2 אישר לו לגייס שכירי חרב מקרב אנשיו.

רוברט דה-קלר, רוזן פמברוק שעל גבול ויילס, שוכנע ב-1169 לצאת בראש כח צבאי כדי לסייע לדרמט, וביחד הם הצליחו לכבוש מחדש את לנסטר. כאשר דרמט מת בקרב ב-1171, דה-קלר הכריז על עצמו כשליט ממלכת לנסטר. המלכים האירים לא אהבו את ההכרזה בלשון המעטה, ואיימו למחוק את הכח האנגלי הקטן שאחז בשטח.

כבר בשנות ה-50 האפיפיור אדריאן ה-4 אישר להנרי מלך אנגליה לפלוש לאירלנד, על מנת לכפות על האירים את מוסדות הכנסייה הקתולית, וכעת (בדיוק לאחר רצח תומס בקט) לחץ עליו האפיפיור הנוכחי אלכסנדר ה-3 לבצע את הדבר.

הנרי חשש שאציליו יכבשו לעצמם שטחים באירלנד ויבססו את כוחם שם במקום לבצע את תפקידם בפיקוח על ויילס. לפיכך הוא לקח כח צבאי מכובד והגיע לדרום ויילס. הכח הכריע מספר מורדים מקומיים, ומשם הפליג לאירלנד באוקטובר 1171. מספר אצילים אירים פנו להנרי וביקשו הגנה מפני הכח הפולש, ודה-קלר הציע את נאמנותו להנרי אם יורשה לו להמשיך להחזיק בשטחים שכבש. הנרי קיבל את הצעתו של דה-קלר, ולנסטר הפכה מממלכה אירית למחוז הכפוף לכתר האנגלי.

לאנגלים היה יתרון טכנולוגי צבאי על האירים, והנרי הורה על בניית מערך טירות כדי לחזק את הכוחות האנגלים ולשמור על השטחים החדשים שתחת שליטתו. ב-1175 נחתמה אמנת וינדזור, בה הנרי הכיר במלך המרכזי האירי כסמכות העליונה באי, ובתמורה המלך המרכזי יהיה כפוף לכתר האנגלי וישמור על השלום והיציבות באירלנד.

התוכנית לא עבדה כמצופה, והנרי נאלץ לחזור לאירלנד ב-1177 ולהשליט סדר בעצמו. ועידה שהתקיימה באוקספורד באותה שנה יצרה עוד מספר מחוזות אירים שנשלטו ישירות ע"י האנגלים, כמעט מחצית משטח האי האירי, כפתרון לבעיה.

מה שהחל כיוזמה של מספר לוחמים אנגלים הפך להתערבות רבתי של הכתר האנגלי, וימשיך בעתיד לכיבוש מלא. איבתם של האירים לאנגלים עלתה מדרגה, ועוד נכונו לה מדרגות רבות ברבות השנים.

מותו האלים של תומס בקט, איור מסוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13