חלק לא: שנותיו האחרונות של הנרי ה-2

הנרי ה-2 קיבל את תואר דוכס נורמנדיה מאביו ב-1150, כשהיה בן 17, וכבר בגיל זה הוא היה בעל נסיון צבאי עשיר ונתפס כמנהיג. לעומת זאת, גם אחרי שהוכתר בנו הבכור הנרי "המלך הצעיר" באופן פורמלי כמלך זוטר באנגליה ביוני 1170, הנרי לא מיהר להעביר אליו אדמות וסמכויות. המלך הצעיר ציפה לקבל סמכויות ותארים התואמים את מעמדו כיורשו וסגנו של הנרי ה-2, בין היתר כדי שיוכל לקיים את משק ביתו באופן עצמאי ומנותק מדמי הכיס שקיבל מאביו, אך שוב ושוב הוא סורב.

נראה שהנרי ה-2 לא סמך על בכורו, אשר התעניין יותר בתחרויות האבירים מאשר בענייני המדינה והשלטון. מעבר לכך בין השניים התפתחה איבה, משום שהמלך הצעיר הביע קשר עמוק לתומס בקט זצ"ל, שהיה מורו ורבו מילדות, ונטר לאביו טינה על חלקו ברצח המזעזע של הארכיבישוף.

גם ג'פרי, בנו של הנרי שהיה מיועד לרשת את דוכסות בריטאני, היה מתוסכל מסיבה דומה. לאחר מותו של קונאן ה-4 דוכס בריטאני ב-1171, ג'פרי בן ה-15 היה אמור לשאת את בתו קונסטאנס ולרשת את סמכויותיו, אבל אביו דחה את העניין ומנע מלהעניק לו את ההזדמנות להוכיח את עצמו.

כאשר אלינור, אשתו של הנרי ה-2, ראתה את היחס המזלזל של בעלה לילדיו, היא החלה להסית אותם נגדו ועודדה אותם לפתוח במרד גלוי נגדו. אליהם הצטרף גם ריצ'ארד בן ה-16, שיחסיו האישיים עם אביו לא היו טובים, ועוד אצילים שלא היו מרוצים ממדיניות המיסוי של המלך.

הקש ששבר את גב הגמל הגיע כאשר הנרי העניק ב-1173 לבנו הקטן ג'ון 3 טירות, שהיו אמורות להינתן להנרי הצעיר. הנרי בן ה-18 ואֶחיו זעמו וברחו לפאריז אל חצרו של לואי ה-7. אלינור, שניסתה לעזוב את אקיטניה ולהצטרף אליהם, נתפסה ע"י כוחותיו של הנרי והושמה במעצר בית. מלך צרפת לואי, שעסק במשך מספר שנים בליבוי הסכסוך הפנימי במשפחת פלאנטז'נה, תמך כמובן במורדים. בסיועו נרקמה ברית עם מלך סקוטלנד ורוזני בלואה, פלאנדריה ובולון, וההכנות למלחמה העלו הילוך. בנוסף החלו מרידות מקומיות ברחבי אנגליה, מיין, בריטאני, פוּאטוּ, ואנגוּלֶם. אפילו מספר ברונים בגבולות נורמנדיה הצטרפו למרד.

לכאורה כמעט כל ממלכתו של הנרי קמה עליו וסיכוייו היו נמוכים, אבל מאידך גיסא למלך היו יתרונות בצורת טירות מלכותיות במיקומים אסטרטגיים, שליטה ברוב נמלי הים ופופולריות גבוהה בקרב אוכלוסיות הערים ברחבי האימפריה.

באביב 1173 פלשו כוחות צרפתים לנורמנדיה ממזרח, כוחות מבריטאני פלשו ממערב, וכוחות מפלאנדריה ובלואה פלשו מצפון. המטרה היתה ליצור תנועת מלקחיים שתהמם את הצבא המגן, אבל הדבר לא עלה יפה. הנרי ריכז את כוחותיו ותקף את אלה של לואי ועשה בהם שמות. לאחר כן מיהר מערבה והצליח להפתיע את הפולשים מבריטאני. הפולשים מצפון נסוגו כשלמדו על גורל שותפיהם. לאחר מכן התקיים מו"מ בין הנרי ובניו, אבל השיחות הסתיימו בלא כלום.

באנגליה עצמה הלחימה בין הכתר והמורדים היתה שקולה יותר עד חודש ספטמבר, אז ניצח הצבא המלכותי כח של מורדים מחוזקים בשכירי חרב בקרב פורנהאם Fornham. צבא הכתר ניצל את המומנטום, כבש בחזרה שטחים נרחבים וחיזק את שליטתו בדרכים הראשיות ברחבי האי הבריטי.

בינואר 1174 התקיימה מתקפה נוספת של הנרי הצעיר ולואי על נורמנדיה, והם הגיעו כמעט ללב נורמנדיה לפני שנהדפו בחזרה. באביב ויליאם מלך סקוטלנד תקף את אנגליה מצפון בשיתוף פעולה עם אנגלים צפוניים מורדים, וכוחות סקוטים נוספים נחתו באזור מרכז אנגליה וחברו לברונים המורדים באזור. הנרי, ששהה בנורמנדיה, נשאר ביבשת על מנת להכניע את אויביו בדרום-מערב צרפת, וצבאו באנגליה הצליח לעצור את המתקפה הסקוטית. בנסיון להזרים דם חדש למתקפה, פיליפ רוזן פלאנדריה שלח כוחות לאיסט-אנגליה, ובנקודה זו הנרי הבין שמקומו באנגליה וחזר לשם בתחילת יולי. פיליפ ולואי ניצלו את היעדרו בנורמנדיה והצליחו להגיע ולהטיל מצור על רואן שבלב הדוכסות.

בצעד יחצ"ני מבריק, מיד עם הגיעו לאנגליה הנרי הגיע לקברו של תומס בקט בקנטרברי. הוא הכריז כי המרד הוא עונש אלוהי עליו אישית, ועשה תשובה כהלכה בעבור חלקו ברצח בקט. מעשיו קנו לו הערכה וכבוד, וסייעו לשקם את סמכותו כשליט באחת הנקודות הקריטיות בסכסוך.

ביום שלמחרת הגיעה הידיעה על כך שוויליאם מלך סקוטלנד הובס ונלקח בשבי בקרב אלנוויק Alnwick, והלכה למעשה המורדים בצפון הובסו. הדבר היטה את הכף לטובת הצבא המלכותי, ועד אוגוסט המרד באנגליה קרס והתפורר, מה שאיפשר להנרי לחזור לנורמנדיה. צבאו של לואי עדיין לא הצליח לכבוש את רואן, וכוחותיו של הנרי התנפלו עליו מחוץ לעיר והדפו אותו בחזרה לשטח צרפת. בכך בא לקיצו המרד הגדול.

שיחות השלום שנערכו לאחר שוך הקרבות הביאו להסכמות בין הנרי ובנו הבכור. הסטטוס-קוו ששרר לפני המרד הושב, והשניים נשבעו שלא לנקום זה בתומכיו של זה. הנרי הצעיר ויתר על הטירות שניתנו לג'ון, והאב העביר לו שתי טירות אחרות בנורמנדיה וקצבה שנתית ניכרת. ריצ'ארד וג'פרי זכו במחצית מההכנסות המלכותיות מאקיטניה ובריטאני בהתאמה. יחסיו של הנרי עם בניו לא השתקמו, ולמעשה המשיכו להידרדר עם השנים מן הפח אל הפחת.

הנרי לא סלח לאשתו על הבגידה הקשה, והיא הושמה במעצר בית עד יום מותו. הברונים המורדים נכלאו לתקופות קצרות, וברובם חזרו לאדמותיהם לאחר ששילמו קנס כספי. ויליאם מלך סקוטלנד אולץ לחתום בדצמבר 1174 על הסכם בו הוא מסר לכתר האנגלי 5 טירות מפתח בדרום סקוטלנד והכיר במלך אנגליה כאדונו. פיליפ מפלאנדריה הכריז על נייטרליות בסכסוך שבין הנרי ולואי, וזכה לקצבה סדירה מטעם האנגלים.

מעמדו של הנרי היה חזק מתמיד, ומלכים אירופאים חיזרו אחריו כדי לזכות בו כבעל ברית או כמתווך בסכסוכים רמי-דרג. הוא מצידו לא נח על זרי הדפנה והמשיך לסייר ברחבי האימפריה האנז'וונית, כשהוא מקרין את סמכותו המלכותית ומחזק את קשריו עם אנשי מפתח בקרב האצולה. אבל לא לעולם חוסן.

ריצ'ארד מונה לבסוף לדוכס אקיטניה ב-1179, וג'פרי התחתן עם קונסטנס דוכסית בריטאני באיחור רב ביוני 1181. ב-1182 העלה הנרי הצעיר שוב את דרישתו לקבל את דוכסות נורמנדיה, ואביו שוב סירב, אבל הסכים להעלות את קצבתו השנתית. המלך הצעיר, שהיה כבר בן 27, לא קיבל את הפשרה, ולכן הנרי ה-2 דרש מריצ'ארד וג'פרי שיעבירו חלק מהכנסותיהם לאחיהם הבכור.

ריצ'ארד, שהיה קשור קשר עמוק לאקיטניה, התנגד נחרצות. הנרי ה-2 הכריח אותו להסכים, אבל המלך הצעיר סירב לקבל את הנדבה והחל לקשור קשר עם מתנגדיו של ריצ'ארד באקיטניה. ג'פרי הצטרף לאחיו הבכור כנגד ריצ'ארד ואביהם, וב-1183 שוב פרץ מרד גלוי. המרד היה קצר מאוד, מפני שהנרי המלך הצעיר חלה בדיזנטריה ביוני של אותה שנה ומת במפתיע.

תכניותיו של הנרי ה-2 לחלוקת האימפריה נטרפו. הוא החליט שריצ'ארד יהיה מלך זוטר באנגליה ויירש את הכתר לאחר מות אביו, וג'ון בן ה-17 יהיה דוכס אקיטניה. ריצ'ארד סירב לוותר על אקיטניה תמורת תואר חסר משמעות, והנרי הזועם הורה לג'ון וג'פרי לכבוש את אקיטניה מידיו של ריצ'ארד בכח.

המערכה הצבאית היתה קצרה והסתיימה ללא מנצח. לאחר נסיונות פיוס לא מוצלחים, הנרי הביא את אלינור לנורמנדיה כדי שתורֶה לבנה למלא אחר מצוות אביו, ובנוסף הנרי איים להעביר את דוכסות נורמנדיה וכתר אנגליה לג'פרי. ריצ'ארד נכנע ובלית ברירה העביר את השליטה בטירות אקיטניה לידי אביו.

ג'ון, צעיר הבנים, שהיה לצד אביו באופן קבוע, היה ככל הנראה בנו האהוב והמועדף של הנרי. לאורך שנות ה-70 הנרי העניק לג'ון עוד ועוד אדמות, בדרך כלל כאלו שהוחרמו מאצילים וברונים. ב-1177 הוא מינה את ג'ון בן ה-10 להיות המושל האנגלי באירלנד, וג'ון תמך באביו גם במרד של 1183.

באפריל 1185 ג'ון בן ה-18 נשלח ע"י אביו כדי להכפיף את כל אירלנד לכתר האנגלי, בברכת האפיפיור. ג'ון נפגש עם המלכים האירים, אבל השיחות לא עלו יפה לאחר שהעליב את מנהגיהם והתנשא עליהם. הוא הבטיח בריש גלי אדמות איריות לאבירים האנגלים שליוו אותו, מה שלא תרם לפופולריות שלו בקרב הציבור המקומי. כדי להוסיף חטא על פשע הוא לא הסתדר גם עם האצילים האנגלים שהחזיקו אדמות באי האירי. הוא חזר לאנגליה בדצמבר ללא תוצאות והתלונן באזני אביו על היחס המחפיר שקיבל. ג'ון היה אמור לשוב לאירלנד בקיץ של 1186, אבל התכניות השתנו לאחר שאחיו ג'פרי, דוכס בריטאני, נרמס למוות ע"י סוסים בתחרות אבירים בפאריז.

להנרי נותרו כעת רק שני בנים: ריצ'ארד, שבינו לאביו שררה איבה מאז המחלוקת העמוקה ביניהם סביב אקיטניה, וג'ון האהוב, שלא הוכיח את עצמו כמנהיג מוצלח. פיליפ ה-2 מלך צרפת, שעלה לשלטון לאחר מותו של לואי ב-1180 ונודע בשם 'פיליפ אוגוסטוס', למד היטב משגיאותיו של אביו המנוח ועסק בליבוי הסכסוך הפנים-אנז'ווני ביתר שאת. ג'פרי היה בן-בית בחצרו של פיליפ, וגם ריצ'ארד היה מאוד מקורב למלך הצרפתי. בשנותיו המעטות על כס המלכות פיליפ הצליח להכניע מרידות משמעותיות ולחזק את כלכלת הכתר הצרפתי, וב-1187 הרגיש שהוא מוכן לעימות עם האימפריה האנז'וונית. במצב החדש והבעייתי עבור הנרי ה-2, פיליפ קירב אליו עוד יותר את ריצ'ארד (השניים התכוונו לצאת יחדיו למסע הצלב השלישי) והבטיח לסייע לו אם ימרוד באביו.

פיליפ ניצל תואנה כלשהי ב-1187 כדי לכבוש שתי טירות אנז'ווניות במיקום אסטרטגי בעמק הלואר. הנרי לא היה מוכן למלחמה, ונאלץ לוותר על הטירות כדי לשמור על השקט. ב-1188 פיליפ תקף שוב, הפעם בכיוון טולוז, ובנובמבר נפגשו מלכי אנגליה וצרפת לדון בעניין. פיליפ דרש שריצ'ארד יוכרז מיד כיורש של כלל האימפריה ויישא את אחותו של פיליפ, אליס, כפי שהובטח. הנרי סירב לדרישה, וריצ'ארד הפגוע חשד שהסירוב נובע מרצונו של הנרי להוריש את האימפריה או את חלקה לג'ון. ריצ'ארד הצטרף לגדול אויביו של אביו, והחל בינואר 1189 הוביל את המרד כנגדו.

מרידות כנגד הנרי החלו בכל רחבי האימפריה, והמלך האנגלי נתפס בהפתעה כשהוא אינו בריא ולא מוכן למלחמה. עד הקיץ כבשו המורדים חלקים נרחבים מהמחוזות הצרפתים של הנרי, כולל נתח נכבד ממחוז אנז'ו. אפילו ג'ון נטש את הנרי ועבר לצד ריצ'ארד כשהבין שהוא בצד שעומד להפסיד.

ב-30 ביוני נפגשו הצדדים. הנרי היה חלש וחולה, ובקושי הצליח להישאר יושב על סוסו. הוא הציע כניעה מוחלטת ללא תנאים וקיבל עליו את כל דרישותיהם של פיליפ וריצ'ארד. כששאל מי היו אלה שבגדו בו, פיליפ שמח לתת לו רשימה ארוכה, ובראשה שמו של ג'ון. ידיעה זו שברה את ליבו, והוא התמוטט. אביריו של הנרי נשאו אותו לטירת שינון Chinon, שם הוא שכב מעולף וקודח למספר ימים, וב-6 ביולי 1189 הנרי ה-2 הלך לעולמו בגיל 56.

הנרי ה-2 וידיו המוזרות באיור מסוף המאה ה-12

חלק ל: צרפת, אירלנד ותומס בקט

כשאורגנו האירוסין המלכותיים בין אנגליה וצרפת ב-1158, הנרי הצעיר היה בן 3.5 וכלתו לעתיד מרגריט היתה בת 6 חודשים בלבד. לואי ה-7 מלך צרפת הבטיח כנדוניה את מחוז וקסאן, אשר ניתן לו בעבר ע"י ז'ופרואה דוכס נורמנדיה. הוא סבר שיעברו עוד שנים ארוכות עד שימומשו הנישואין וייאלץ להיפרד מהשטח, ועד אז הכל יכול לקרות, אבל תוכניותיו השתבשו.

לאלינור מאקיטניה היתה טענה לתואר דוכסית טולוז, וכח צבאי בראשות הנרי ה-2 פלש לטולוז ב-1158 כדי לממש את זכותה של אשתו. לואי, שהיה אדונו הפאודלי של הדוכס המכהן, הוביל כח משלו על מנת לעצור את הפלישה. הצדדים היו מאוד קרובים לקרב, אבל מו"מ קצר הרגיע את הרוחות, והאנז'וונים נסוגו. מצד שני ב-1159 הנרי קיבל אישור מהאפיפיור (בתמורה לתמיכה פוליטית) לקיים את טקס הנישואין בין הנרי הצעיר ומרגריט, למרות גילם הצעיר. הטקס נערך ב-1160, למורת רוחו של לואי, והנרי צעד עם כוחותיו אל תוך מחוז וקסאן כשליט. לואי כמובן רתח מזעם על התרגיל שעשה לו הנרי, ומכאן והלאה התנהל מול יריבו בלעומתיות מופגנת.

תאבונו של הנרי רק הלך וגדל עם הצלחותיו. ב-1164 הנרי פלש לדוכסות ברטאני, הכריח את הדוכס קונאן ה-3 להעביר את התואר לבתו קונסטנס, ואז אירס אותה לבנו ג'פרי, הלכה למעשה מבטיח את השתלטותו על הדוכסות. בנוסף הוא ניסה להשתלט על מחוזות נוספים ולנגוס בשטחים אסטרטגיים.

ב-1167 המתח בין המלכים הגיע לכדי מלחמה של ממש, ולואי גייס עזרה מוויילס, סקוטלנד וברטאני. בעלי הברית החדשים תקפו את נורמנדיה, והנרי מצידו שלח כח שתקף את העיירה בה רוכזה הלוגיסטיקה של לואי ושרף אותה עד היסוד. הברית התפרקה, ולואי נאלץ לשאת ולתת עם הנרי ולבסוף לחתום על הסכם הפסקת אש, כשהוא מותיר את בעלי בריתו מחוץ להסכם ומאפשר להנרי לרדוף אותם.

הנרי ביקש להסדיר את עניין הירושה לאחר מותו ע"י חלוקת השטחים לבניו: הנרי הצעיר (הבכור) יקבל את אנגליה ונורמנדיה, ריצ'ארד יקבל את אקיטניה, וג'פרי ישלוט בבריטאני. לצורך כך הוא היה צריך את הסכמתו של לואי כאדונם הפאודלי, וב-1169 נפתחו שיחות שלום במונמיריי Monmirail. השיחות הסדירו את המס שישלמו השליטים לעתיד לכתר הצרפתי, ועל הדרך הוכרזו אירוסיהם של ריצ'ארד ואליס בתו של לואי. אליס חזרה עם ריצ'ארד לאנגליה, ושמועות כנראה-לא-נכונות טענו שהיא שימשה כפילגשו של המלך הנרי.

לכאורה ההסכם היה טוב לשני הצדדים; מעמדו של לואי כאדון פאודלי אמור להתחזק, והכרתו בדוכסים החדשים תסיר לגיטימציה של ברונים מקומיים למרוד בהם. בפועל, מיד לאחר חתימת ההסכם לואי החל לפעול כדי להתסיס מרידות בקרב האצילים באזורי קו התפר ולעורר מתחים בין בניו של הנרי. לפעולות אלו יהיו השלכות מרחיקות לכת בשנות ה-70.

הנרי מצידו המשיך לחזק את האימפריה האנז'וונית. ב-1170 הוא חיתן את בתו אלינור עם אלפונסו ה-8 מלך קסטיליה וזכה בבן-ברית דרומי חשוב. בפברואר 1173 הוא הצליח לשבור את התנגדותו של ריימונד דוכס טולוז, וזה נשבע אמונים להנרי ויורשיו. באותה שנה הנרי גם אירס את בנו ג'ון לאליסיה, בתו של רוזן סאבוי.

הלורד-צ'נסלור תומס בקט שירת את הנרי ה-2 נאמנה במשך שבע שנים החל ב-1155, ונאמנותו המוחלטת לא נעלמה מעינו של המלך. למעשה הנרי היה כל כך מרוצה מבקט עד שמינה אותו לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הכנסייתית הרמה ביותר באנגליה, לאחר מותו של תאובלד ב-1161.

להפתעתו של הנרי, מרגע שעבר בקט לתפקידו הכנסייתי הוא החל לסתור את המלך ולהציב לו תנאים וסייגים. הארכיבישוף ראה את עצמו ככפוף אך ורק לאפיפיור, והתנצח עם המלך בעצימות הולכת וגוברת בענייני מינויים כנסייתיים ומיסוי נכסי הכנסייה. העימותים בין השניים החריפו עד כדי הרמת קול באירועים פומביים ונתק מוחלט לתקופות ארוכות. מדברי השניים זה על זה ניתן ללמוד על תיעוב אישי יוקד. כל צד התנכל לצד האחר בכל אמצעי שהיה בידו: המלך החרים את אחוזתו של בקט והטיל עליו קנס אישי של £30,000 (עשרות מיליונים בימינו) בשל דברים שעשה בתפקידו הקודם, ובקט איים להטיל חרם כנסייתי על הנרי ומשפחתו.

לבסוף בקט מצמץ ראשון וברח לגלות בפלאנדריה ב-1164. המלך והארכיבישוף לא נפגשו פנים אל פנים במשך חמש שנים, ובזמן זה העניין הפך לעצם בגרונם של השניים. המלך נזקק לסמכותו ושירותיו של הארכיבישוף כדי לנהל את ענייני המדינה, ובקט נזקק לממסד הכנסייתי באנגליה על מנת לשמר ולהגדיל את כוחו הפוליטי. האפיפיור אלכסנדר ה-3, ששהה בגלות בצרפת בגלל סכסוך עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, סירב לקחת צד בעניין, מכיוון שהיה זקוק לכוחו הפוליטי של הנרי.

ב-1169 הנרי ה-2 ביקש להכתיר את בנו הבכור הנרי הצעיר כיורש העצר. באופן מסורתי טקס כזה נוהל ע"י הארכיבישוף מקנטרברי. המלך שלח מסרי פיוס לבקט, אבל כשראה שאלה לא משיגים את המטרה הוא קיים את הטקס בנוכחותו של הארכיבישוף מיורק. האפיפיור אישר לבקט להוציא צו מניעה וחייב את המלך האנגלי לשאת ולתת עם הארכיבישוף הגולה.

המו"מ הסתיים לבסוף ביולי 1170 בהבנות הדדיות, וב-1 בדצמבר בקט שב לאנגליה. דווקא בנקודה זו בה הסכסוך נראה כפתור, בקט הטיל חרם כנסייתי על שלושה אצילים מתומכיו של המלך, והעלה את חמתו של הנרי.

ב-29 בדצמבר 1170 ארבעה אבירים מנאמני הכתר הגיעו בסתר לקנטרברי וביקשו לעצור את הארכיבישוף בתוך הקתדרלה, אבל הוא טען שהכנסייה היא מקום מפלט ואין להם סמכות. בתגובה הארבעה שלפו את חרבותיהם והרגו אותו ללא רחם. האירוע זעזע את עולם הכמורה באנגליה ומחוצה לה, והאפיפיור הכריז עליו כקדוש תוך 3 שנים, זמן שיא במונחי הכנסייה הקתולית.

הנרי הקים עליו את זעמם של הכנסייה הקתולית ואויביו כאחד. לואי עיקל את נכסיו של הנרי בצרפת, ומלכים אחרים הפעילו עליו לחץ דיפלומטי כבד לרצות את הכנסייה. הנרי חמק מאחריות ישירה למעשה הנתעב, מאחר ולא היה מעורב בו ישירות, אבל מחשש לחרם מטעם האפיפיור הוא נשא ונתן עם הכנסייה ועשה ויתורים נרחבים. יש הרואים במשבר זה כבסיס למשבר שהביא כמעט 400 שנה מאוחר יותר להקמת הכנסייה האנגליקנית ע"י הנרי ה-8.

במקביל למשבר עם הכנסייה שנמשך כעשור, עניינים נוספות התפתחו במערב. האי האירי היה מורכב מאוסף של ממלכות קטנות שנלחמו ביניהן באופן תדיר, ושלטון מלוכני מרכזי שסמכויותיו היו מאוד מוגבלות. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-12 הדיחה קואליציה בראשות המלך המרכזי את דרמט מק מרקדה Diarmait Mac Murchada, מלך לנסטר Leinster (מדרום לדבלין) לאחר שהפסיד בקרב. דרמט פנה לבקש את תמיכת האנגלים, והנרי ה-2 אישר לו לגייס שכירי חרב מקרב אנשיו.

רוברט דה-קלר, רוזן פמברוק שעל גבול ויילס, שוכנע ב-1169 לצאת בראש כח צבאי כדי לסייע לדרמט, וביחד הם הצליחו לכבוש מחדש את לנסטר. כאשר דרמט מת בקרב ב-1171, דה-קלר הכריז על עצמו כשליט ממלכת לנסטר. המלכים האירים לא אהבו את ההכרזה בלשון המעטה, ואיימו למחוק את הכח האנגלי הקטן שאחז בשטח.

כבר בשנות ה-50 האפיפיור אדריאן ה-4 אישר להנרי מלך אנגליה לפלוש לאירלנד, על מנת לכפות על האירים את מוסדות הכנסייה הקתולית, וכעת (בדיוק לאחר רצח תומס בקט) לחץ עליו האפיפיור הנוכחי אלכסנדר ה-3 לבצע את הדבר.

הנרי חשש שאציליו יכבשו לעצמם שטחים באירלנד ויבססו את כוחם שם במקום לבצע את תפקידם בפיקוח על ויילס. לפיכך הוא לקח כח צבאי מכובד והגיע לדרום ויילס. הכח הכריע מספר מורדים מקומיים, ומשם הפליג לאירלנד באוקטובר 1171. מספר אצילים אירים פנו להנרי וביקשו הגנה מפני הכח הפולש, ודה-קלר הציע את נאמנותו להנרי אם יורשה לו להמשיך להחזיק בשטחים שכבש. הנרי קיבל את הצעתו של דה-קלר, ולנסטר הפכה מממלכה אירית למחוז הכפוף לכתר האנגלי.

לאנגלים היה יתרון טכנולוגי צבאי על האירים, והנרי הורה על בניית מערך טירות כדי לחזק את הכוחות האנגלים ולשמור על השטחים החדשים שתחת שליטתו. ב-1175 נחתמה אמנת וינדזור, בה הנרי הכיר במלך המרכזי האירי כסמכות העליונה באי, ובתמורה המלך המרכזי יהיה כפוף לכתר האנגלי וישמור על השלום והיציבות באירלנד.

התוכנית לא עבדה כמצופה, והנרי נאלץ לחזור לאירלנד ב-1177 ולהשליט סדר בעצמו. ועידה שהתקיימה באוקספורד באותה שנה יצרה עוד מספר מחוזות אירים שנשלטו ישירות ע"י האנגלים, כמעט מחצית משטח האי האירי, כפתרון לבעיה.

מה שהחל כיוזמה של מספר לוחמים אנגלים הפך להתערבות רבתי של הכתר האנגלי, וימשיך בעתיד לכיבוש מלא. איבתם של האירים לאנגלים עלתה מדרגה, ועוד נכונו לה מדרגות רבות ברבות השנים.

מותו האלים של תומס בקט, איור מסוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13