חלק מא: השופט הראשי האחרון

בתחילת 1232 יוברט דה-בר היה כמעט כל יכול. הוא היה רוזן קנט, השופט הראשי, יד ימינו של המלך הנרי ה-3, ידו בכל ויד כל בו. נכתב עליו שהדבר היחיד שחסר לו הוא כתר. אבל לא לעולם חוסן, ובסתיו אותה שנה יוברט מצא את עצמו מחוץ לחצר המלכות, מנושל מכל אדמותיו ותפקידיו, פושע נמלט שנתפס ונכלא בשלשלאות במרתפי טירה.

יוברט נהנה במהלך השנים מתמיכתם של ארבעה גורמים משמעותיים. הראשון שבהם היה הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון והממסד הכנסייתי שמאחוריו, אבל לנגטון עצמו נפטר ב-1228, ובישופים אחרים איתם רקם דה-בר בריתות הלכו והתמעטו מסיבות טבעיות יותר ופחות.

גורם שני היה תמיכת בכירי האצולה ובראשם משפחת מרשל, רוזני פמברוק. סכסוכים אישיים הביאו לריחוק בין דה-בר והאחים ויליאם וריצ'ארד מרשל, בניו של ויליאם מרשל הזכור לטוב, וברונים רבים העדיפו לצדד ברוזני פמברוק.

מוקד כח שלישי היה הדרג הפקידותי בחצר המלכות. אמנם דה-בר היה אדם חשוב, אבל הלורד-צ'נסלור ראלף דה-נוויל היה בכיר ממנו, ועם הזמן המחלוקות הקטנות הפכו ליריבות אישית. לאחר נפילתו של דה-בר, לא מעט פקידים ומשרתים נותרו בתפקידם, רמז לכך שבאופן גלוי לא היו במחנהו של דה-בר.

הגורם הרביעי, ואולי החשוב מכולם, היה המלך עצמו. יוברט והנרי נהנו מתקופה של קרבה בשנות נערותו של המלך, אבל אחרי שנות העוצרות השניים כבר לא שידרו על אותו גל. דה-בר עשה כל שביכולתו למנוע פלישה לצרפת וניסה להכריח את המלך לטפל בבעיות הפנים של אנגליה. הקמפיין הצבאי הכושל נגד הוולשים ב-1231 היה טריז נוסף בין השניים.

התפוררות ארבעת מוקדי הכח של דה-בר פתחה פתח ליריביו להסיט נגדו ולפגוע במעמדו. דה-בר ניסה לשחק את המשחק ולחסום את מהלכיהם, ולזמן מה גם הצליח. הנרי היה לא-החלטי מטבעו, והקשיב לשני הצדדים מבלי להתחייב לאחד מהם.

דה-בר ספג מהלומות בזו אחר זו, וכל אחת החלישה אותו: ביולי 1231 חזר לאנגליה יריבו המר פיטר דה-רוש, הבישוף של וינצ'סטר, לאחר שעלה לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל; בספטמבר הודח אחד מבני טיפוחיו ממשרת כלכלן בית המלוכה; בחג המולד המלך בילה בווינצ'סטר בחברתו של דה-רוש; במרץ 1232 המועצה הגדולה מנעה מהמלך להטיל מס על מיטלטלין, והדבר נתפס ככישלון של דה-בר, מה שחייב את המלך לקחת הלוואה כנגד יהלומי הכתר בשביל לשלם לכח המגן בבריטאני.

באביב 1232 זכה יוברט במספר נקודות כאשר אחד ממקורביו מונה להיות השריף של נורפולק וסאפולק, ויוברט עצמו מונה לשופט הראשי של אירלנד לכל ימי חייו, אבל דה-רוש התכונן למכת המחץ שלו.

ביולי ביקרו הנרי ויוברט בצוותא בכנסייה בנורפולק. משם המשיכו לכיוון ויילס, אבל בין לבין הגיע דה-רוש לחצר המלכות עם מכתב מהאפיפיור גרגורי ה-9 בעניין מהומות אנטי-איטלקיות שהתחוללו באנגליה כנגד שליחי האפיפיור. המכתב האשים את דה-בר בארגון וליבוי המהומות. ב-28 ביולי הגיעו לחצר המלכות אויבים נוספים של דה-בר, רוזני צ'סטר ופמברוק, וחיזקו את טענותיו של דה-רוש.

הנרי היה אדם מאמין, והאפיפיור היה עבורו שליח האל עלי אדמות. עם כל אהדתו וקרבתו לידידו יוברט, לא היתה לו ברירה והוא דרש מדה-בר תשובות להאשמות החמורות. יוברט ההמום ביקש וקיבל ארכה עד ספטמבר להוכיח את חפותו, ובהזדמנות הראשונה ברח אל מנזר בסארי, שם ביקש מקלט. זה לא עזר לו, והוא נתפס והושלך למרתפי מצודת לונדון. מספר ברונים, וביניהם ריצ'ארד מרשל שכנראה שינה את דעתו, לא האמינו שדה-בר ראוי לעונש חמור כל כך, ושכנעו את הנרי להעביר אותו לטירת דוויז Devize ולכלוא אותו בתנאים נוחים יותר.

יוברט דה-בר עשה רבות למען הכתר האנגלי, אבל לא הצליח לממש את כל מטרותיו. הוא פעל כדי להפוך את עקרון השלטון בהסכמה לנורמה בשנים הקריטיות שלאחר המגנה כרטה. הוא ניתק את הקשר בין האצולה ומשרות השריפים, והחזיר לכתר חלק גדול מכוחו. מצד שני רווחי המלך לא הגיעו לרמות מספקות, והקמפיינים בצרפת ו-ויילס היו כשלונות.

הנרי החליט שתפקיד השופט הראשי, שהיה עוצמתי בערך כמו הלורד-צ'נסלור (שהיה מעין ראש ממשלה), הוא כר פורה לבעיות ושחיתות, והחליט לבטל אותו לאלתר ולהעניק את אחריותו וסמכויותיו ללורד-צ'נסלור. מאוחר יותר, בנו אדוארד ה-1 יפצל את מערכת המשפט לשלושה חלקים – בית משפט לעניינים אזרחיים, בית משפט לעניינים פליליים, ובית משפט לעניינים כלכליים – וימנה שופטים שונים לכל תחום.

את החלל הפוליטי שהשאיר דה-בר מילא באופן טבעי פיטר דה-רוש. לתקופה קצרה האצילים תמכו בחילופי הגברא בשלטון, והמועצה הגדולה אפילו אישרה למלך להטיל מס של 1/40 על מיטלטלין, מס שהניב לכתר סכום של 16000 פאונד.

דה-רוש לא הביא איתו בשורה חדשה, בעיקר מפני שלא באמת התעניין בניהול ענייני הממלכה, אלא בצבירת עוד ועוד כח לעצמו ולאנשיו. הוא שכנע את הנרי להעביר את אנשי שלומו של דה-בר מתפקידיהם ולמנות במקומם את מקורביו של דה-רוש עצמו. באופן לא מפתיע חלוקת הג'ובים למקורבים חסרי כישורים הביאה רק חוסר-יעילות ושחיתות. בנוסף, מינוים של צרפתים רבים לתפקידי מפתח הקים על הנרי ביקורת נוקבת בקרב האצולה האנגלית.

בפברואר 1233 הצליח דה-רוש לשכנע את המלך לקחת אחוזה מגילברט באסֶט, אחד מאנשיו של רוזן פמברוק, ולתת אותה לפיטר דה-מורלי, מהאנשים הקרובים לדה-רוש. האחוזה ניתנה לבאסט רק ארבע שנים קודם לכן בצו מלכותי, שהבטיח גם זכויות ירושה על הנכס. באסט וריצ'ארד מרשל הבן מחו בפני המלך ודרשו שימוע בעניין מול מועצת אצילים, ע"פ הזכות שניתנה להם במגנה כרטה. דה-רוש דחה את הדרישה על הסף וסתם את הגולל על העניין כולו. זהו רק מקרה אחד מתוך כמה וכמה.

הברונים הבינו עד מהרה שכל עוד דה-רוש נמצא בחצר המלכות, המגנה כרטה לא תכובד ולא תעזור להם. על כן חלקם התארגן ובסתיו 1233 פתחו במרד גלוי. דה-רוש שמח להכות את אויביו בשדה הקרב במקום בחדרי חדרים, אבל לא העריך נכון את המצב.

אמנם רק חלק קטן מהאצילים מרדו במלך, אבל רובם המוחלט של הנאמנים לכתר סירבו להילחם באחיהם המורדים. רוזן פמברוק (מחוז שנמצא דרומית-מערבית לוויילס) כרת ברית עם לואלין מנהיג הוולשים, והכח המשותף הדף את מתקפת הכוחות המלוכנים בהצלחה פעמיים.

בפברואר 1234 שחרר באסט את דה-בר הכלוא והביא אותו לוויילס, שם הצטרף למורדים בשמחה. הארכיבישוף החדש מקנטרברי, אדמונד מ-אבינגדון, היה נחוש כמו קודמו בתפקיד להשכין שלום שמבוסס על המגנה כרטה. הוא ארגן מספר פגישות בין הצדדים, והנרי השתכנע שהדרך היחידה והצודקת לשלום היא הסרת דה-רוש ומקורביו מעמדות הכח הבכירות.

עד חודש מאי התהליך הושלם, למרות מותו של ריצ'ארד מרשל (את תואר רוזן פמברוק ירש אחיו גילברט). פיטר דה-רוש ומקורביו הורחקו מחצר המלכות, המלך השיב לבעלים המקוריים את הנדל"ן שנלקח והתנצל על הפגיעה הלא-חוקית שפגע באצילים. דה-רוש נסע אל ידידו משכבר הימים פרידריך ה-2, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אבל מכתבים מהנרי שסיפרו על מעלליו של דה-רוש העכירו את האווירה בין הידידים הוותיקים. בסופו של דבר דה-רוש חזר לאנגליה ב-1238 ונפטר.

באשר ליוברט דה-בר, המלך לא סלח לו על הצטרפותו למורדים, וב-1237 אף איים לשפוט אותו שוב על מעשי בגידה. אך בטרם מימש המלך את איומו, דה-בר מת בגיל 73 המופלג.

לאחר סילוקם של דה-בר ודה-רוש מחצר המלכות, הנרי בן ה-27 נותר יחיד בשלטון, ובשנים הבאות שלט בכוחות עצמו. בניגוד לאביו ג'ון, הנרי לא התעניין בצייד או תחרויות אבירים, והיה אדוק יותר באמונתו. הוא היה מעט תמים, לא-החלטי מטבעו, וניסה לפייס את האצולה בכל דרך. חוש ההומור שלו היה הרבה פחות נבזי מזה של אביו. הוא אהב את ההוד והפאר של המלוכה, אבל אהב גם לחלוק בעושר שצבר. הוא נשא עיניים למלך אדוארד המודה (חלק יח) כדמות מעוררת השראה, והקדיש כספים רבים לתחזוקה ובנייה של קתדרלת וסטמינסטר ומוסדות כנסייתיים נוספים.

בינתיים בצרפת, פג תוקפו של הסכם הפרדת הכוחות מול לואי ה-9. הנרי קיווה שיוכל להגיע לנקודה זו בזמן עם צבא ערוך ומוכן, אבל לשווא. פיטר דה-ברו, דוכס בריטאני שקיבל 13000 פאונד כסיוע מהכתר האנגלי בשלוש השנים האחרונות, הבין שאין כח צבאי של ממש שיבוא לעזרו, וכרע ברך מול מלך צרפת.

על מנת לבנות ברית צבאית חדשה כנגד הכתר הצרפתי, הנרי בן ה-28 נשא לאישה בינואר 1236 את אלינור מפרובאנס בת ה-12, שהיתה בתו של ריימונד ה-5 רוזן פרובאנס. אחותה הגדולה של אלינור נישאה ללואי ה-9 ואחותה הצעירה תתחתן עם ריצ'ארד מקורנוול, אחיו הצעיר של הנרי, מה שוודאי הביא גאווה גדולה לרוזן אבל הפך את ארוחות שישי למאוד מתוחות.

אלינור הגיעה לחופי אנגליה ב-1235 ללא כל נדוניה. מאז אלינור מאקיטניה לא היתה מלכת אנגליה בעלת השפעה משמעותית, אבל אלינור הצעירה גדלה בבית פוליטי וידעה לשחק את משחקי הכס. היא בנתה לעצמה חצר מלכותית, השיגה אדמות ונכסים לעצמה, ואפילו שכנעה את הנרי, שראה בה שותפה למלכותו, לתת לה אחוז מסוים מהמיסים שגבה הכתר.

כמובן שאין לנו דרך לדעת מה בדיוק היה טיב היחסים בין הנרי ואשתו הצעירה. במשך שלוש שנים הנישואין לא הפיקו יורש, אבל ע"פ כמות המתנות שהרעיף עליה, כנראה שהנרי אהב אותה. בספטמבר 1238 פרץ מטורף לארמון במטרה לרצוח את המלך, אבל חדר השינה שלו היה ריק משום שהוא ישן עם אשתו בחדר השינה שלה, עדות לקירבה בין השניים.

בסופו של דבר הרתה המלכה וביוני 1239 נולד בנם הראשון (מתוך חמישה) אדוארד, על שם המודה, שלימים יזכה לכינוי "ארך-רגליים" Longshanks. אדוארד נולד בארמון וסטמינסטר, במקום בו שוכנים היום בתי הפרלמנט. הנרי היה מאושר וחגג את המאורע בפאר. אנשי לונדון רקדו וחגגו ברחובות. הנרי שלח שליחים לכל קצוות הארץ על מנת לבשר את הבשורה המשמחת, והשליחים חזרו עם מתנות לרוב. המלך תרם סכומים נכבדים לכנסייה ולעניים על מנת להפציר באל לשמור על בנו הרך.

אלינור לא הגיעה לאנגליה בגפה. יחד איתה הגיעה קבוצה גדולה של מלווים, רובם ככולם אנשי מחוז סאבוי Savoy שלמרגלות האלפים בדרום-מזרח צרפת, מחוז שהיה בשליטת אימה. בתחילה היו אלה אנשי חצר, אשר כרכרו סביב הנערה ודאגו לכל מחסורה, אבל תוך מספר שנים הרעיפה עליהם המלכה הצעירה כבוד וייקר בצורת אדמות ותארים.

הם אמנם היו בני תרבות ומנומסים, אבל הפלישה הצרפתית ללב האצולה האנגלית הקימה תרעומת על המלכה. המצב החמיר כאשר עוד ועוד קרובי משפחה ומקורבים מצרפת הגיעו עם השנים לאנגליה והתברגו במערך הכוח של אלינור באין מפריע. הפרת האיזון בקרב האצולה יחמיר עם השנים ויהיה לזרע פורענות שיסכן את מלכותו של הנרי ה-3.

חתונתם של הנרי ה-3 ואלינור מפרובאנס (פרט מתוך ספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)

חלק לט: יחסי החוץ בראשית המאה ה-13

מאז שהכתר האנגלי איבד את רוב אחזקותיו בצרפת ב-1204, וביתר שאת לאחר הפסדו של נסיך צרפת לואי במלחמת הברונים ב-1217, אנגליה הלכה והתעצבה כיישות מדינית נפרדת מצרפת ויתר היבשת. התודעה הלאומית, שלוותה בניצני שנאת זרים, חיזקה את מעמד המלוכה ואת מוסדות הכתר, אבל הובילה לחיכוכים וכאבי ראש בכל הקשור ליחסי החוץ של אנגליה.

האצילים האנגלו-נורמנים הפכו לאצילים אנגלים, ותרבות האצולה ברחבי האי הבריטי הפכה דומה יותר לזו של סקוטלנד ו-ויילס. כך גם הטכניקות הצבאיות, שהאנגלים אימצו משכניהם ולהפך.

קשרי משפחה בין צפון אנגליה וסקוטלנד התקיימו במשך שנים רבות. אלכסנדר מלך סקוטלנד אמנם חבר ללואי במלחמת הברונים, וכוחות סקוטים פלשו דרומה עד קיימברידג', אבל בהסכם שסיים את המלחמה הוא ויתר על כל השטחים שתפס. אלכסנדר פנה להתמקד באיחוד השבטים בצפון סקוטלנד תחת הנהגתו וחוקיו, ותקופה נדירה של שלום החלה בין אנגליה וסקוטלנד, כששני הצדדים נמנעים במודע מהשאלה האם הכתר הסקוטי כפוף למלך אנגליה. כדי לחזק את הקשר בין שתי הממלכות, הנרי אפילו השיא את אחותו ג'ואן לאלכסנדר.

יחסים חמים החלו להיווצר גם בגבול ויילס. לואלין, גדול מנהיגי הוולשים, היה מצביא מוכשר ומנהיג כריזמטי, וידע מתי להניף את החרב ומתי לשבת לשולחן המשא ומתן. ב-1205 הוא נשא לאישה את אחת מבנותיו הלא-חוקיות של המלך ג'ון, והנישואין הקנו לו הטבות וקשר ישיר עם בית המלוכה האנגלי. הוא ניצל את הקשר בחוכמה ובנה בריתות עם הברונים האנגלים שהחזיקו באדמות שסביב ויילס. הוא אפילו נתן את ביתו לרוג'ר מורטימר, אחד מאותם ברונים, וכינה אותו "בני היקר". קשרים אלה עודדו את הצדדים לא למהר ולשחוט אחד את השני על כל מחלוקת שצצה.

מבחינה פנימית, לואלין התמודד בהצלחה עם מנהיגים וולשים מקומיים אחרים, שקינאו בעושרו ומעמדו, תוך יצירת בריתות נוספות וניצול קשריו עם האנגלים. שיטת הפרד ומשול עבדה גם מול השבטים המקומיים וגם מול האצילים האנגלים. לואלין ביקש להפוך לאדון הפאודלי של כל הוולשים, כך שיוכל לגבות מיסים עבור הכתר האנגלי באופן בלעדי, אבל לא הצליח להשלים את המשימה בימי חייו. שיא כוחו היה ב-1218 כאשר חתם על הסכם ווסטר וזכה באוטונומיה מוגבלת.

אבל כל אלה לא מנעו מלואלין את העימותים התקופתיים עם הברונים האנגלים שהקיפו את ויילס ממזרח ומדרום ועם המלך הנרי. לפעמים היה זה בגלל סכסוכי קרקעות מקומיים, לפעמים בגלל חריגות מסמכותו של לואלין, ולעיתים בגלל חילוקי דעות על מיסוי. סבבים ספורדיים של אלימות פרצו בוויילס עד 1229, ורק באמצע 1234 שככו מעשי האיבה ונחתם הסכם השלום במידל Myddle, אשר חודש כל שנה עד מותו של לואלין ב-1240.

באירלנד, הפער התרבותי בין הברונים האנגלים למנהיגים המקומיים נותר עמוק מאוד. מנהגי האצולה האנגלית, שהתבססו על אלה של הצרפתים, כמעט ולא זלגו אל האוכלוסיה האירית, וגם בסוף המאה ה-14 נחשבה אירלנד למקום ללא עידון או תרבות נאותה.

האימפריה האנז'וונית לא איבדה את כלל אדמותיה בצרפת. דוכסות גסקוניה בדרום-מערב צרפת נותרה בידיים אנגליות. כמו כן, הסכם הפסקת האש בין ג'ון ופיליפ אוגוסטוס ב-1214, לאחר הניצחון הצרפתי בקרב בובין, התיר לאנגלים להמשיך ולהחזיק בשטח מצומצם לאורך החוף של פואטו, וב-1220 תוקפו של ההסכם הוארך.

מצד אחד פיליפ אוגוסטוס עמד במילתו והניח למובלעת האנגלית בפואטו. מצד שני הברונים הצרפתים שהקיפו את המובלעת ראו בה טרף קל, והתעמרו באוכלוסיה המקומית כרצונם. בראש אותם ברונים עמד רוזן לה-מארש, הוגו דה-לוסיניאן העשירי Hugues X de Lusignan (באנגלית Hugh), בן למשפחת לוסיניאן אשר בינה ובין משפחת המלוכה האנגלית זרם הרבה דם רע במהלך השנים. כזכור, אשתו השניה של ג'ון, איזבלה מאנגולם, היתה מובטחת לאביו של הוגו, והפרת ההבטחה של ג'ון היתה הדבר שהוביל בסופו של דבר לאובדן נורמנדיה ויתר המחוזות האנז'וונים בצרפת.

לנציגיו של הכתר האנגלי לא היתה אפשרות להתמודד עם הכח הצבאי של דה-לוסיניאן, והם התחננו לעזרה מהמלך הנרי. הוא והעוצר דה-בר התמודדו באותן שנים עם בעיות משלהם, כפי שתואר בפרק הקודם, וידם קצרה מלהושיע. אחד מנציגיו של הנרי בפואטו, ג'פרי דה-נוויל, כתב למלך והתלונן כי האצילים המקומיים "אינם מעריכים אותי יותר מאשר ילד קטן".

דה-בר עשה כל שביכולתו בגזרה הדיפלומטית כדי להרגיע את המתחים בפואטו וגסקוניה, וכל עוד פיליפ אוגוסטוס ישב על כס המלכות העניינים לא הסלימו. כדי לנסות ולפייס את הוגו, הנרי הבטיח לו את אחותו ג'ואן בת ה-10, אותה ג'ואן שעתידה להינשא לאלכסנדר מלך סקוטלנד.

בשלב זה חוזרת לסיפור איזבלה מאנגולם, אלמנתו של ג'ון ואימו של מלך אנגליה, אשר חזרה לצרפת מולדתה ב-1218. ב-1220 היא הזיזה הצידה את ביתה ג'ואן והתחתנה בעצמה עם הוגו דה-לוסיניאן, ללא רשות הנרי וכנראה ללא כל גינוני טקס. היא ניסתה לשכנע את דה-בר שמדובר במהלך שיחזק את הקשר בין משפחת לוסיניאן והכתר האנגלי, אבל בפועל אין ראיות לכך שזו היתה כוונתה.

כעת, כאשר תחת שליטתו של הוגו היו מחוזות לה-מארש ואנגולם, וכמובן אזור לוסיניאן במחוז פואטו, הוא היה מהברונים החזקים ביותר במערב צרפת. איזבלה כתבה לבנה הנרי ודרשה ממנו לכבד את בעלה ואת כוחו ע"י מתנה בצורת נתח מהמובלעת האנגלית בפואטו. האנגלים היו בין הפטיש לסדן, מפני שפיליפ אוגוסטוס מת ב-1223 (אחרי 43 שנות שלטון), ובנו לואי ה-8 חתם על הסכם שיתוף פעולה עם הוגו.

בקיץ 1224, בזמן שדה-בר וחייליו עסוקים בדיכוי מרידות כמו בטירת בדפורד, כוחותיהם המשותפים של הוגו והמלך לואי התקדמו לעבר העיר לה-רושל La Rochelle אשר על חוף פואטו, מרכז השליטה האנגלי במובלעת. אחראי הטירה המקומית ביקש סיוע מיידי ממלך אנגליה, ונראה שדה-בר הצליח לגרד 500 פאונד מאיפשהו ושלח לו, אבל הכסף מעולם לא הגיע. האחראי האשים את הממשל האנגלי ששלח לו רק אבנים, ולא ברור אם התכוון לכך שהסכום היה זעום לעומת מה שהצטרך, או שמישהו בדרך החליף את אוצר המטבעות באבנים.

במצב זה של מחסור במשאבים ובכח אדם, הטירה בלה-רושל נפלה לידי הצרפתים תוך מספר שבועות, ויתר פואטו נכבשה עד סוף השנה. לואי הפנה את מבטו דרומה, והחל לתקוף עיירות בצפון גסקוניה, אשר נפלו אחת אחת. בנקודה זו לואי חזר לפריז והשאיר להוגו לטאטא את יתר האנגלים מהיבשת.

כיבוש גסקוניה התברר כאתגר קשה עבור כוחותיו של דה-לוסיניאן. העיירות שתפס לואי היו קטנות ולא היה בהן חיל מצב אנגלי. לעומתן, הערים הגדולות בורדו Bordeaux ובאיון Bayonne היו מרכזי מסחר שוקקים ומוגנים היטב, ותושביהן היו נחושים להישאר תחת שלטון אנגלי. אנגליה היתה יעד הייצוא העיקרי של סוחרי גסקוניה, והם העדיפו להישאר מחוברים עם האנגלים.

גסקוניה היא מחוז קטן, אבל מיסוי הסחורות שעברו דרכו הניבו רווחים יפים לאוצר הממלכה האנגלית, הרבה מעבר לגודלו היחסי של המחוז. במצב כזה השלטון האנגלי עשה כל שביכולתו על מנת להגן על גסקוניה. דה-בר, אשר חזה את המתקפה מבעוד מועד, העביר סכום נכבד על חשבון מכסים עתידיים לטובת חיזוק חומותיהן של הערים, והבטיח את נאמנות התושבים ע"י התחייבות להפוך את הערים (שנשלטו ע"י נציג הכתר) לרשות מקומית עם ראש עיר ומוסדות מקומיים. באנגליה הוטל מס של 1/15 על שינוע של כל סחורה, והמס גייס 40000 פאונד עד מהרה לטובת חיזוק ההגנה על גסקוניה.

ריצ'ארד, אחיו הצעיר של הנרי, נשלח לגסקוניה על מנת להנהיג את מגני המחוז. ריצ'ארד בן ה-16 לווה ע"י ויליאם הרוזן מסאלסברי, שהיה לוחם מנוסה וקיבל את ההחלטות בפועל. השניים התקבלו בבורדו בהתלהבות, ועיירות רבות שנכנעו לצרפתים ללא קרב כעת שבו והצהירו על נאמנותן לאנגלים. זריקת העידוד הגיע בזמן הנכון.

לואי שלח כוחות כדי לסייע להוגו ואנשיו לכבוש מחדש את אזור לה-ראול La Réole, צומת דרכים חשוב על נהר גארון Garonne שדרכו הגיעו סחורות לבורדו. ריצ'ארד טמן מלכודת לכוחות הצרפתים ומנע מהם לחצות את נהר דורדון Dordogne שבצפון גסקוניה, והכוחות הצרפתים נסוגו. עד סוף 1225 המתקפות הצרפתיות שככו וחדלו לאיים על המחוז. לניצחון האנגלי היתה חשיבות מכרעת. גסקוניה תישאר בידיים אנגליות עוד 200 שנה, והרווחים שתניב לכתר האנגלי ישחקו תפקיד משמעותי ביחסי הכוחות בין אנגליה לצרפת.

נישאים על גלי האופטימיות, הכוחות האנגלים התכוונו להתקדם צפונה ולשחרר את פואטו הכבושה, אבל מכתב מהאפיפיור למלך הנרי עצר בעדם. הנרי הסתפק בהענקת התואר הסימבולי 'רוזן פואטו' לאחיו ריצ'ארד.

בסוף 1226 נפטר לואי ה-8 במפתיע, ואת הכתר ירש בנו לואי ה-9 בן ה-12, ששלט תחת עוצרות אימו בלאנש מקסטיליה. תקופת העוצרות בצרפת היתה מתוחה כמו באנגליה, כאשר העתיד אינו ברור והברונים עושים כמיטב יכולתם להגן על האינטרסים שלהם. הנרי ביקש לנצל את המצב ולפלוש לצרפת על מנת להשיב את האדמות שאיבד אביו לפני פחות מרבע מאה.

לצורך העניין הנרי שלח שליחים עם מסרים חמים למספר ברוני מפתח בנורמנדיה, אנז'ו, פואטו ובריטאני. הנרי ידע שאין ברשותו סכום מספק לגיוס צבא ואחזקתו, וללא שותפות עם אצילים בצד הצרפתי לא יוכל להוציא את תכניתו לפועל.

לקשר ההדוק שהיה בעבר עם אצילי בריטאני היתה חשיבות אסטרטגית גבוהה, מפני שהנרי קיווה לשיתוף פעולה שיאפשר לו להנחית כוחות בנמל קרוב לאנגליה ולא בבורדו הדרומית. הבישוף של בריטאני, פיטר דה-ברו Peter de Breux, היה וסאל של מלך צרפת, אבל ראה בעין יפה את ההזדמנות להרוויח את עצמאותו.

יוברט דה-בר, עוצר המלכות, עמד בין הנרי לביצוע תכניתו. בהיותו אדם פרקטי הוא ידע שבאותה נקודת זמן לא היו המשאבים הנחוצים לפלישה, ובמקום לשכנע את הנרי לוותר הוא עשה כל שביכולתו לטרפד ולעכב את ההכנות. בזמן זה צצו גם בעיות פנימיות שדרשו את תשומת ליבו של הכתר, ולכן הפלישה נדחתה ונדחתה.

גם פיטר דה-ברו לא מיהר לשום מקום. הוא הגיע לאנגליה ב-1228 ונשבע אמונים למלך אנגליה. הוא מונה לרוזן ריצ'מונד, תואר שעבר בירושה, וקיבל סכום של 5000 מארק להגנת בריטאני. עם זאת הוא שכנע את הנרי שצריך לחכות עם הפלישה לאביב של השנה הבאה. ביולי של אותה שנה נפטר סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי, והחלפתו הפכה, כצפוי, לעסק פוליטי מסובך, שעיכב עוד יותר את ההכנות לפלישה.

לבסוף יצאה הפלישה לפועל ב-30 באפריל 1230. לאחר חניה קצרה באי גרנסי, נחתו הכוחות האנגלים ב-3 במאי בסן-מאלו Saint-Malo שבבריטאני, שם פגש אותם פיטר דה ברו. יחד הם התקדמו אל העיר נאנט Nantes, שם חיכו לתגבורת מצד שורה של אצילים צרפתים, ביניהם גם רוזן לה-מארש הוגו דה-לוסיניאן, שביקשו להשתחרר ממרות הכתר הצרפתי. אלה הגיעו לנאנט ונשבעו אמונים להנרי.

כוחותיו של הנרי צעדו מזרחה אל מירבו Mirebeau על גבול אנז'ו-פואטו וכבשו בקלות את הטירה המקומית בחודש יולי. אבל במקום לפנות שם שמאלה כדי להתעמת עם הצרפתים הנרי פנה ימינה אל פואטו וגסקוניה. משם חזר לנאנט, ערך כמה מסיבות, וחזר לאנגליה בסוף אוקטובר עם הישג תדמיתי בלבד. כח צבאי מצומצם נשאר בבריטאני כדי לעזור בהגנת המחוז. ב-1231 חתם פיטר דה-ברו על הסכם שביתת נשק לשלוש שנים עם לואי מלך צרפת.

לפלישה לא היו סיכויים גבוהים מלכתחילה. לרובם המוחלט של אצילי אנגליה כבר לא היו אדמות בצד הצרפתי של התעלה, ורוב אצילי נורמנדיה ואנז'ו לא ראו פלישה אנגלית בעין יפה משום שרכושם היה תלוי בחסדיו של הכתר הצרפתי. ההישג היחיד שהנרי רשם אם כן הוא הברית בין אנגליה לבריטאני.

המלך הנרי פולש לצרפת (פרט מספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)

חלק לח: שנות העוצרות

שנותיו של ויליאם מרשל כעוצר המלכות בשם הנרי ה-3 הצעיר עברו אמנם בשקט יחסי, אבל היו כאב ראש מתמשך. האצילים שתמכו במלוכה קיבלו לידיהם בזמן המלחמה שטחים נרחבים של אצילים מורדים, וכעת לא ששו לוותר עליהם. כל שריף שהתרגל לעשות באדמותיו ככל העולה על רוחו בזמן שאף אחד לא שם לב, ודאי קיבל בחוסר רצון את סמכותו המחודשת של הכתר.

הבעלות על שטחים רבים היתה שנויה במחלוקת בעקבות "אמנת היערות", תוספת למגנה כרטה שנחתמה בסוף 1217 והגבילה את שטחי היערות המלכותיים. ניסוח האמנה השאיר את המגבלות עמומות, ומקרים רבים התגלגלו לפתחה של מערכת המשפט, שמרשל פעל כדי להשיב לה את סמכותה המלאה.

פועל יוצא משיתוף הפעולה החלקי של האצילים היה מחסור בזהב באוצר המלכותי. המגנה כרטה הגבילה את יכולתו של המלך להטיל מיסים חדשים או לסחוט מהאצילים סכומים גדולים, ומרשל הבין שעליו לעבוד יחד עם האצילים ולא נגדם.

האפיפיור הונוריוס ה-3 שלח מכתבים בהם פירט מה הוא מצפה מההנהגה האנגלית לעשות בשמו בשטחי החסות של הוותיקן:

1.      לרסן את אירלנד הפרועה, שם השלטון האנגלי התרופף מאוד בזמן המלחמה.

2.      לרסן את ויילס ואת הנסיך לואלין, לבל יחלפו בראשו מחשבות מרדניות.

3.      לשמר את זכויות המלך עד הגיעו לבגרות, משמע:

3.1. להחזיר לכתר את האדמות שאיבד

3.2. להחזיר לכתר את מושכות השלטון, דהיינו להחזיר את השריפים המקומיים לתלם ולגרום להם לאסוף מיסים עבור אוצר הממלכה

3.3. למלא מחדש את אוצר הממלכה על מנת לשפר את דימוי המלוכה האנגלית מבית ומחוץ.

על מנת להרגיע את המצב במערב אנגליה, במרץ 1218 נחתם הסכם ווסטר Worcester, אשר הכיר בזכותם של הוולשים לאוטונומיה תחת לואלין, שיישאר כפוף למלך אנגליה. מרשל התנחם בכך שלואלין הסכים לשאת ולתת עם הכתר האנגלי, אבל בשורה התחתונה היתה זו השפלה עבור אנגליה.

מרשל לא היה איש צעיר, ובתחילת 1219 נפל למשכב. כשהעוצר על ערש דווי במרחק 60 ק"מ מערבית ללונדון, המלך ובכירי הברונים הגיעו למיטתו על מנת לקיים דיון על זהותו של העוצר הבא (הנרי היה באותו זמן רק בן 11). היה ברור לכל שישנם רק שלושה שמות אפשריים: שליח האפיפיור פנדולף, יוברט דה-בר, ופיטר דה-רוש. מרשל נפטר בחודש מאי ללא החלטה ברורה על מחליפו. מסע הלוויה שלו לווה ע"י מלוכנים ומורדים לשעבר כאחד, והוא נקבר בכנסיית Temple Church בלונדון.

באין החלטה על זהות העוצר, השלושה חלקו בתפקיד. שליח האפיפיור היה בבירור הזוטר שבשלישיה. לאחר שובו לאנגליה של הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון, פנדולף חש שנוכחותו חותרת תחת סמכותו של לנגטון, והוא צמצם את פעילותו הפוליטית עד שהתפטר מוועדת העוצרים ביולי 1221. בפועל הטריומוויראט היה צמד, והשניים היו שונים מאוד זה מזה. כל אחד מהם ידע שאם יישאר לצד המלך עד בגרותו, הנרי ירעיף עליו תודות ותשורות על שירותו הנאמן.

פיטר דה-רוש, שהיה אמון על חינוכו של המלך, למעשה לא היה אנגלי אלא צרפתי. הוא כיהן בין היתר כבישוף מווינצ'סטר, אחראי על אחד האזורים העשירים באנגליה, וצבר רכוש וממון רב. נאמר עליו שהוא סגד רק לדמות דתית אחת, והיא פיטר דה-רוש. הוא היה גאוותן ושאפתן, וע"פ נזירי וינצ'סטר הוא היה קשה כסלע ('רוש' בצרפתית = סלע).

יוברט דה-בר, לעומתו, הגיע מרקע צנוע יותר. הוא גדל במשפחה שהחזיקה מעט אדמות בנורפולק וסאפולק. הוא טיפס בסולם הדרגות תחת ג'ון, ובכל קידום קיבל עוד ועוד אדמות, עד שהגיע לעמדת מפתח בחצרו של המלך. הוא שירת את ג'ון באנגליה ובצרפת, וב-1215 מונה לשופט הראשי (במקום דה-רוש, אגב), במקביל לתפקידיו האחרים כשריף של קנט וסארי ומחזיק הטירות בקנטרברי ודובר. יוברט נותר נאמן לכתר ללא סייג גם במלחמת הברונים. הוא הגן על הטירות המלכותיות שבאחריותו בחירוף נפש, ולקח פיקוד על הצי האנגלי בקרב סנדוויץ' הגורלי.

העוצרים ירשו ממרשל שורה של שריפות ועשו כמיטב יכולתם לכבות אותן. לדוגמה, באוגוסט 1219 ניסה השריף של מחוז לינקולנשייר, שהפסיק לשלם מיסים לאוצר הממלכה, להשתלט על טירת לינקולן המלכותית. כוחות מלכותיים הגיעו למקום והוא שוכנע לוותר על הרעיון, ומכיוון שהשריף היה אישיות משמעותית באזור זה, הוא פשוט חזר לביתו ללא שום סנקציה. מאוחר יותר קיבל משרד השריף דרישה לתשלום היטל בטחון מטירת לינקולן ע"ס 250 מארק.

על מנת לחזק את הלגיטימיות של הנרי כמלך, השלישיה ארגנה לו הכתרה חוזרת במאי 1220, הפעם עם הכומר הנכון (הארכיבישוף מקנטרברי) ובמקום הנכון (במנזר וסטמינסטר). הנרי נשבע מול האל והאצילים, וסטיבן לנגטון משח אותו למלך לעיני כל. למחרת כונסו כל האצילים ונשבעו אמונים למלך, לרכושו ולחובתם כלפי אוצר הממלכה. בכך תמו הטענות של חלק מהברונים על כך שהם מחזיקים בטירות ובאדמות הכתר (וברווחי האדמות) עד שיהיה מלך אמיתי באנגליה.

הברונים האחרונים שסירבו להיפרד מהרכוש המלכותי שבידם שוכנעו אחד-אחד, מי באיומים ומי בהבטחות. גם כשצצו כיסי מרידות פה ושם, הברונים עצמם דאגו לדכא אותם במהרה, עדות לחיזוק השותפות בין המלך והאצולה. לאורך מספר שנים הכתר האנגלי החזיר לעצמו את מעמדו וכוחו בזכות סבלנות ושיתוף פעולה, ממש כפי שאיבד אותם בגלל עקשנותו וחוסר יכולתו של ג'ון לשחק יפה עם אחרים.

באוקטובר 1221 חגג הנרי את יום הולדתו ה-14, וע"פ החוק הרומאי הקדום בגיל זה מסתיים תפקידו של החונך. בין דה-רוש והנרי מעולם לא היתה כימיה של ממש, ולכן דה-רוש לא הצליח לנצל את השנים כעוצר-שותף על מנת להתחבב על המלך. מהצד השני יוברט והנרי הצעיר התקרבו מאוד ככל שהנער התבגר. לפיכך דה-רוש עשה כל שביכולתו ליצור קואליציה של אצילים שתעזור לו לדחוק את רגליו של דה-בר ולהישאר העוצר היחיד.

אחד מאנשיו של דה-רוש היה פיטר דה-מורלי, שריף ואחראי טירת קורף Corfe בדרום אנגליה, אשר ניצל את כוחו לתפיסת אדמות וסחיטת כספים מהאוכלוסיה המקומית, כספים שאף מטבע מהם לא הגיע לאוצר הממלכה.

ביוני 1221, בזמן שדה-רוש עלה לרגל למקומות הקדושים, דה-בר כינס את המועצה הגדולה באוקספורד. דה-מורלי הגיע יחד עם יתר האצילים בלי לחשוד בדבר, וכשהגיע הוזמן לשיחה פרטית בחדרי המלך. הוא ודאי חשב שנפלה בחיקו הזדמנות, אבל כשנכנס הוא נתפס והואשם בקשירת קשר עם מלך צרפת לחטוף את אלינור מבריטני (אחותו של ארתור ובת-דודו של הנרי, אשר הוחזקה במאסר באנגליה) ולבגוד במלך. רכושו של דה-מורלי הוחרם והוא הושלך לתא כלא כאחרון הפושעים. דה-בר הרג שתי ציפורים במכה אחת כשפגע בעקיפין בדה-רוש והחזיר לכתר רכוש יקר.

עד 1223 שמו של דה-רוש ממשיך להופיע על מסמכים מלכותיים, אבל בפועל רגליו נדחקו ודה-בר (שזכה לתמיכת לנגטון) נותר בודד בקצה הפירמידה שתחת המלך. יתרונו של דה-בר היה ששאפתנותו לא עיוורה אותו, והוא הקפיד למלא את חובותיו לכתר על הצד הטוב ביותר. הוא דאג לכנס את המועצה הגדולה ולהיוועץ בברונים כדי להוציא לפועל מהלכים מורכבים.

לדוגמה, בכינוס המועצה הגדולה ביוני 1222 ניתנה לשריפים רשימה נרחבת של אדמות שעליהם להשיב לשליטת הכתר. חלק מהאדמות הללו נשלטו ע"י ברונים בכירים וחזקים, שוודאי לא שמחו לוותר עליהן. הדיפלומטיה בה נקט דה-בר וסמכותה של המועצה הגדולה שכנעו את המעורבים בעניין ששלטון מרכזי חזק ועשיר יותר הוא אינטרס של כולם.

בתקופה זו החל להיווצר סנטימנט עוין כלפי הצרפתים באנגליה, ובמיוחד בעלי האדמות הצרפתים. אנגליה החלה להיתפס כמדינה נפרדת מהיבשת, והצרפתים נתפסו כנטע זר. דה-רוש הקיף את עצמו בברונים צרפתים, בעוד דה-בר שיחק על רגש הלאומנות המלבלב בכדי לנסות ולפגוע במוניטין של תומכי דה-רוש. לצד דה-רוש התקבצו גם מספר אצילים שהתנגדו למהלכיו של דה-בר להשבת אדמות הכתר לשליטת המלך, וכך מצא דה-רוש את עצמו מנהיג את המחנה התומך בחיזוק השלטון המקומי, למרות דעותיו האישיות.

ב-1223, הכנסות המלך גדלו אבל עדיין לא הגיעו לרמה שהיתה בימי ג'ון. לרשות הכתר עמדו כ-100 אבירים ולוחמים בלבד. דה-בר הריח סכנה באוויר ושכנע את הנרי לצאת מלונדון. החצר המלכותית הגיעה לגלוסטר, שם הצטרף אליהם הרוזן מפמברוק, בנו של ויליאם מרשל. בתוספת הכח של פמברוק, המלך חזר ללונדון ב-27 בנובמבר, שם מצא את דה-רוש וכוחותיו צרים על טירת לונדון. כשראו את המלך ודה-בר מתקרבים, הם נסוגו.

אנגליה עמדה שוב על סף מלחמת אזרחים. בתיווכו של לנגטון נפגשו הצדדים כדי ללבן את הסוגיה. דה-רוש ואנשיו הצהירו שאין להם מחלוקת עם המלך, אבל הם תובעים את סילוקו של דה-בר, שמנצל את מעמדו כשופט הראשי ועוצר המלכות כדי לדכא את העם. דה-בר מצידו האשים את דה-רוש בבגידה במלך ובממלכה. למרות חילופי הדברים הקשים, לנגטון הצליח לחלץ משני הצדדים הסכם הפסקת אש, שהחזיקה מעמד כל שנת 1224.

היה ברור לכל שלנגטון ודה-בר עובדים בשיתוף פעולה הדוק, ודה-רוש כתב מכתבים לאפיפיור בתחינה שישלח נציג שיעמיד את הארכיבישוף מקנטרברי במקומו ויאפשר למלך לשלוט באופן ישיר. כך או כך, בחג המולד כינס המלך את כל האצילים בנורת'המפטון, והם קיבלו פקודה חד-משמעית להשיב לכתר את כל יתרת האדמות והטירות המלכותיות. בזמן זה דה-רוש ומרעיו חנו באזור לסטר, צפונה ומזרחה משם, והם הבינו שהגיעה השעה להכריע בין שיתוף פעולה למלחמת אזרחים.

לאחר דיונים ארוכים, החבורה הכריעה להישמע לצו המלכותי. לנגטון הבטיח להם שהצו חל על כלל האצולה בלי יוצא מן הכלל, אבל בפועל מקורביו של דה-בר איכשהו חמקו מהצורך לוותר על הטירות המלכותיות שהחזיקו. דה-רוש ואנשיו הבינו שהפסידו בסיבוב הזה, אבל עדיין קיוו לקבל את תמיכתו של האפיפיור, שלא מיהר להתערב בענייני הכתר האנגלי.

אצילים אחדים עדיין עמדו בסירובם, ובמקרים מסוימים הכתר נאלץ להפעיל כח. אחד האצילים התבצר בטירת בדפורד עם 80 מאנשיו במשך שישה שבועות כנגד צבא המלך. כשהטירה נפלה לבסוף, כל ה-80 ניתלו כמורדים. האציל השבור כרע ברך לפני המלך, ויתר על כל רכושו עלי אדמות והורשה לצאת לגלות.

איננו יודעים את התאריך המדויק בו סיים הנרי ה-3 את שנות העוצרות ונטל לידיו את מושכות השלטון. המסמך הראשון עליו חתם המלך עצמו בעזרת החותם המלכותי הוא מינואר 1227. יוברט נותר כשופט הראשי ואחד הברונים החזקים ביותר באנגליה. שנותיו כעוצר חיזקו את מוסד המלוכה ומנעו מלחמת אזרחים נוספת. השימוש במועצה הגדולה כגוף מחוקק ומאשר סייע בשיתוף הפעולה בין הכתר והאצולה, ויוברט דה-בר היה האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לנהל את ענייני הממלכה.

יוברט דה-בר (פרט מספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)