חלק מו: מלחמת הברונים השנייה 1

פעולתו הראשונה של הממשל החדש בהנהגתו של סיימון דה-מונפורט היתה גירוש מאנגליה של חבר מרעיו הצרפתים של אדוארד, אבל מעבר לכך התקשה להמשיך ולפעול. שלושה חודשים בלבד הספיקו בשביל לגלות סדקים משמעותיים בקואליציה, סדקים שלא איפשרו לה לתפקד.

גירוש הזרים נתן לברונים של אזור החיץ את מבוקשם, ומאותה נקודה לא היתה להם סיבה מיוחדת להמשיך ולתמוך בשלטונו של דה-מונפורט. הוא יכול היה לחזק את נאמנותם ע"י מענקים של חלק מהשלל או משרות רמות דרג, אבל מלבד מקרים נקודתיים הוא בחר שלא.

במקביל, האלימות בה דיכא השלטון את נאמניו של המלך לא עלתה בקנה אחד עם ערכי המוסר והצדק של הרפורמות, והדבר צרם לאבירים ואצילים רבים ברחבי הממלכה.

עניין נוסף היה אדמותיהם של יוצאי מחוז סאבוי, שהיו כרגע בידי תומכיו של סיימון. הוא ידע שללא שיתוף פעולה עם מקורביה של המלכה, כל ניסיון למשול באנגליה יעלה בתוהו. כבר בחודש יולי ניסח הממשל החדש הסכם שנוי במחלוקת, לפיו יוחזרו אדמות אלו לבעליהן המקוריים תמורת פיצויים, וסיימון הגיש את ההסכם לבוררות אצל לואי ה-9 על מנת לתת לו גושפנקה. בחצר המלכות ודאי חגגו ושמחו, בציפייה להכרעה אוהדת מצידו של מונרך אחר.

כינוס הפרלמנט בספטמבר 1263 היה מתוח מאוד כשההסכם הוצג למועצת הברונים. בסוף החודש הגיעו סיימון, הנרי ומקורביהם לפריז, על מנת לשטוח את טיעוניהם בפני הבורר. להפתעתו העצומה של הנרי, לואי בחר לצדד דווקא בעמדת סיימון. הברונים חזרו הביתה צוהלים ומאושרים, אבל בפועל הדבר לא באמת עזר ליציבות השלטון.

אדוארד כנראה הבין שהישועה לא תצמח מאביו המזדקן. הוא חבר מחדש לבני לוסיניאן, במיוחד לאותם אצילים זוטרים שנאלץ לגרש מפמלייתו. בתואנה שהוא מתכוון להתאחד אם אשתו בווינדזור, הוא הגיע למקום והשתלט על הטירה המקומית. הנרי ואלינור הצטרפו אליו שם עד מהרה, וכך גם אצילים נוספים, בהם גם הנרי מאלמיין ואפילו גילברט דה-קלר רוזן גלוסטר. לצידו של דה-מונפורט נותרו כעת שלושה מחנות נאמנים: אנשי לונדון, הכנסייה, ומשפחתו המורחבת.

שוב ניצבו שני מחנות חמושים זה מול זה, והפעם היוזמה היתה בידי המחנה המלוכני. שני הצדדים הכירו ביכולתו של לואי לפשר ביניהם, אבל בעודם מחכים לתשובתו, הנרי ובני בריתו פתחו במתקפה.

באזור החיץ עם ויילס התקיף ושרף רוג'ר מורטימר נכסים וכוחות נאמנים לדה-מונפורט. במקביל התקדמו הנרי ואדוארד לכיוון אוקספורד ותפסו אותה בקלות. הם המשיכו דרום-מזרחה לנמלי התעלה, וההתנגדות האמיתית הראשונה בה נתקלו היתה בדובר.

בסיס כוחו של דה-מונפורט היה במישורים של לב אנגליה, ספציפית במחוז לסטר ובטירת קנילוורת' Kenilworth שליד קובנטרי. בהיותו רחוק מדי מהאירועים בוויילס, הוא החליט להתקדם עם כוחותיו ללונדון, על מנת להגן עליה. הוא הגיע מכיוון דרום לגשר לונדון בדצמבר 1263 עם קומץ לוחמים, וגילה לחרדתו ששער הגשר סגור ומסוגר. כוחותיו של הנרי זינבו בו, וכעת הוא עמד בין הפטיש לסדן.

לוחמיו של דה-מונפורט סירבו להיכנע והתכוננו להילחם עד המוות, אבל ברגע האחרון תומכיהם בתוך העיר הצליחו להשתלט על הגשר ולפתוח את השער. סיימון ואנשיו מצאו מקלט בעיר.

כשלונדון בידי דה-מונפורט ונאמני המלך מחזיקים בנקודות אסטרטגיות אחרות ברחבי הממלכה, הצדדים הסכימו על הפסקת אש לטובת גישור. המלך ומקורביו הגיעו לעיירה אמיאן Amiens בצרפת כדי לשמוע את החלטתו של לואי. רצה הגורל, וסיימון נפל מסוסו ושבר את רגלו, ולכן נאלץ לשלוח לצרפת נציגים מטעמו.

כנראה שנוכחותו האישית של סיימון, כושר התנסחותו והכריזמה שלו היו פקטורים מכריעים ביחסו של לואי לסכסוך. בינואר 1264 נתן לואי את "החלטת אמיאן" Mise of Amiens, שסתרה לחלוטין את החלטתו הקודמת. טיעוני הברונים נדחו, גירוש הזרים בוטל, והרפורמות היו כלא היו.

בפני הברונים ניצבו שתי ברירות: לקבל את רוע הגזירה, לכרוע ברך ולקוות למינימום של נקמה מצד הכתר; או להילחם. הם הבינו שאם ירכינו את ראשם כעת, מי יודע מתי (אם בכלל) יצליחו להרימו מחדש, והם בחרו באפשרות השנייה. בניו של סיימון, הנרי וסיימון הצעירים, תקפו כבר ב-4 בפברואר את רוג'ר מורטימר באזור החיץ ונחלו הצלחה. הם תפסו מספר טירות באזור יחסית בקלות, ובאותה הזדמנות ביצעו טבח בתושבי ווסטר Worcester היהודים.

אדוארד הגיע לאזור במטרה לכבוש בחזרה את גלוסטר, שנפלה לידי המחנה הברוני. הוא נכשל בכיבוש הטירה המקומית ונלכד ע"י כוח בראשות הנרי דה-מונפורט. אדוארד התחנן להפסקת אש ונשבע שלא יתקוף את גלוסטר בשנית, והנרי דה-מונפורט התמים האמין לו. הוא שחרר את הנסיך וחזר לקנילוורת', שם כנראה חטף מאביו סטירת לחי מצלצלת. כמובן שברגע שנעלם מהשטח, הנסיך אדוארד התנפל על גלוסטר ועשה בה שפטים.

בנקודה זו החליט גילברט דה-קלר לערוק לצידו של דה-מונפורט, אולי בגלל היריבות עם משפחת מורטימר באזור החיץ. הדבר שיפר את מאזן הכוחות לטובתו של דה-מונפורט, אבל דה-קלר כנראה הצטער על ההחלטה כמעט מיד, שכן מחנה הרפורמיסטים החל לספוג מהלומות בזו אחר זו.

המלך הנרי שב לאנגליה, ובעזרת אחיו ריצ'ארד ובנו אדוארד תקף את מישורי לב אנגליה, בסיס כוחו של דה-מונפורט. בנסיון לפצל את הכוחות המלוכנים, דה-מונפורט ניסה לכבוש את טירת רוצ'סטר מדרום ללונדון, אבל נכשל כישלון כפול: הטירה עמדה במתקפה, והנרי התעלם מהפתיון. ב-3 באפריל נחלו המלוכנים ניצחון רציני בנורת'המפטון, שם כבשו את הטירה ותפסו את חיל המצב בשלמותו, כולל סיימון דה-מונפורט הצעיר. משם המשיכו למחוז לסטר, ביתו של דה-מונפורט, שנפל לידיהם כפרי בשל, ואחריו נוטינגהם.

כעת, לאחר שהשיג ניצחונות משמעותיים, נע הנרי דרומה. הוא שחרר את רוצ'סטר והתקדם אל דובר. חוץ מדובר נותרה למחנה הברונים רק לונדון, וסיימון ביקש לנהל מו"מ עם המלך. כשהוא בעמדה עדיפה בהרבה, הנרי סירב.

בחודש מאי 1264 יצא דה-מונפורט מלונדון עם כל הלוחמים והפרשים שהצליח לגייס, כוח שגודלו כשליש מצבאו של הנרי, בניסיון נואש להטות את הכף לטובת מחנה הברונים. ב-12 במאי הגיע הכח לאחת מאחוזותיו של דה-מונפורט באזור סאסקס, וסיימון עשה עוד ניסיון אחרון לשאת ולתת עם הנרי. הצעתו היתה לפנות לבוררות חיצונית באשר לסעיפי תקנות אוקספורד, ופיצוי בסך 30000 פאונד על הנזקים שגרמו הכוחות הברוניים. הנרי נטה לקבל את ההצעה, אבל ריצ'ארד ואדוארד נזפו בו והחזירו אותו לתלם עד מהרה.

ביום המחרת קיבלו הברונים את תשובתו השלילית של המלך, וסיימון העניק לגילברט דה-קלר תואר אבירות כהכנה לקרב. ב-14 במאי יצא הכוח להתעמת עם הצבא המלוכני, והצדדים נפגשו ליד העיירה לואס Lewes, כאשר ככל הנראה היו כ-10000 לוחמים לצד המלך ומולם כ-5000 לצד הברונים. למורדים היה את יתרון היוזמה ועמדה גבוהה יותר בראש הגבעה.

הצבא המלוכני התארגן באופן המסורתי בשלושה אגפים. מולם העמידו הברונים שלושה אגפים משלהם, אבל סיימון שמר חלק מהכוח כרזרבה מאחור. סיימון דאג למקם במרחק מה משדה הקרב כרכרה ובה ארבעה תושבי לונדון, והכריז באוזני קול שהם באו להנות מהמופע, בעיקר כדי לעודד את אנשיו ולעצבן את המלוכנים.

הדבר הגיע גם לאוזניו של אדוארד, שזכר העלבון של אימו בער בו. הוא היה אחראי לאגף הימני ובו כ3000 פרשים, ובהיותו צעיר מהיר-חימה הוא שילח את פרשיו בעקבות הכרכרה. הפרשים תפסו את הארבעה, שנשבעו שהם תומכים במלך, הרגו אותם חיש מהר, והמשיכו לחפש באזור כל חייל אויב שיכלו לתפוס ולהרוג.

אבל בזמן שהם נלחמים בצד, נוכחותם היתה חסרה בשדה הקרב. הנרי וריצ'ארד הבינו שעליהם לתקוף כמה שיותר מוקדם, וקיוו שאדוארד יחבור אליהם במהרה. הם רצו במעלה הגבעה, ובראשה נפגשו הצבאות. כוחות המורדים נהנו מיתרון הגובה והסיגו את המלוכנים אחורה בקלות. סיימון הטיל את כוח הרזרבה שלו אל המערכה, והמורדים החלו לזנב בכוח המלוכני הנסוג, שאיבד כל משמעת או טקטיקה. מספר אצילים בכירים במחנהו של הנרי בחרו ברגע זה כדי לנטוש את שדה הקרב ולהציל את עצמם.

הנרי ורבים מחייליו מצאו מפלט במנזר המקומי ובטירת לואס הסמוכה. ריצ'ארד מקורנוול התחבא כאחרון הפחדנים בטחנת רוח, אבל בסופו של דבר נמצא, נלקח בשבי, ושוחרר מאוחר יותר תמורת כופר של 17000 פאונד. יש לשער שהדבר פגע בתדמיתו כלוחם אמיץ.

אצילים נוספים נלקחו בשבי, וכוח המורדים ניסה לפרוץ אל הטירה. אדוארד ופרשיו חזרו וראו לחרדתם תבוסה צורבת במקום ניצחון סוחף. אדוארד הצליח בקושי לחבור לאביו במנזר יחד עם עוד מספר אצילים.

דה-מונפורט לא שש לתקוף מנזר או להטיל עליו מצור, ולכן פתח מיד בשיחות, הפעם מעמדת כח. לאחר מו"מ לילי, הצדדים הגיעו להסכמות, לפיהן תקנות אוקספורד יוחזרו, אבל יעברו מקצה שיפורים תחת בוררות צרפתית; המתנגדים לתקנות יסולקו ממועצת ה-15; וכלל האצילים משני הצדדים ישוחררו ויזכו לחנינה.

על אף ניצחונו המופלא בשדה הקרב, דה-מונפורט נהג במלך בכבוד, שכן היה זקוק ללגיטימציה מלכותית על מנת להמשיך ולהנהיג את המועצה. גושפנקה צרפתית לתקנות אוקספורד היתה חיזוק משמעותי נוסף עבורו.

בפני סיימון עמדו מספר משימות קשות. ראשית, כאמור השגת לגיטימציה לשלטון החדש ולתקנות אוקספורד, מעבר לניצחון בשדה הקרב; שנית, השבת החוק והסדר לאנגליה לאחר שוך הקרבות; שלישית, מילוי אוצר הממלכה ע"י הסדרה מחדש של פעילות השריפים וגובי המיסים; ורביעית, השגת כמה שיותר כסף ורכוש לאוצר משפחת דה-מונפורט.

בתחילת יוני הפיץ סיימון ברבים רשימה שכללה את שלוש המטרות הראשונות. הוא כתב למלך צרפת מכתבי בקשה רשמיים לעזרתו בנוגע לרפורמות, אך זכה להתעלמות מופגנת. כמו בשנות העשרה, תקופת מלחמת הברונים הראשונה, מעט מאוד מהשלטון המלכותי תפקד ברחבי הממלכה, וגביית המיסים עמדה על כמעט אפס. השריפים התקשו לשמור על הסדר, וישנן עדויות למעשי אלימות וניצול של החלשים שלא נענו בשום עונש.

בניסיון לחזק את שלטון החוק, סיימון מינה בחודש יוני שומרי-חוק מקומיים, אבל אלה לא הצליחו בתפקידם, וחלקם אף הואשמו באלימות-יתר. כשלונו של סיימון בתפקידו העיקרי של השלטון העיב על הלגיטימציה של הממשל החדש, והרחיק ממנו כמה וכמה אצילים.

המלכה אלינור סירבה לקבל את ההפסד בקרב לואס, וכעת תיעבה את דה-מונפורט ומחנהו ביתר שאת. גיסה לואי ה-9 הגיש לה סיוע כלכלי, שאיפשר לה לגייס שכירי חרב צרפתים. יחד עם מספר אנשי מפתח בקרב האצולה האנגלית והמשפחות הצרפתיות שגורשו מאנגליה בבושת פנים, אלינור עמדה כבר בחודש יוני בראש קואליציה מסוכנת.

כצעד מנע, סיימון השתמש בנשק החזק ביותר שבאמתחתו, וכינס את הפרלמנט בסוף יוני. הפרלמנט החליט על הקמת גוף של תשעה ברונים, ששלושה מהם יעבדו צמוד למלך בכל עת, ובכוחם יהיה להטיל וטו על החלטות המלך. כמובן שההחלטה נוסחה כך שישתמע ממנה שהיא על דעת המלך ולטובתו ולטובת הממלכה כולה. הברונים איימו להסיר את מעמדו של אדוארד כיורש העצר, והנרי חתם על הצו בלית ברירה.

האבירים שנכחו בפרלמנט תמכו בהחלטה ללא סייג, ובאופן כללי נראה שרוב האוכלוסיה תמכה בפרלמנט ובשלטונו של דה-מונפורט. בנוסף נהנה השלטון מתמיכתה של הכנסייה, וכמובן של אנשי לונדון. לשם הדוגמה, כשנדרש ראש העיר לונדון (אותו אחד שהציל את המלכה מההמון) להישבע אמונים למלך, הוא נמנע מדברי חנופה וכניעה, ובחר לומר "אם תהיה לנו מלך טוב, אנחנו נהיה נתיניך הנאמנים", אמירה מתגרה וחריפה בסטנדרטים של המאה ה-13.

הדבר היחיד שחסר לסיימון היה תמיכת רוב האצולה, שכבת האוכלוסיה החשובה ביותר.

אנדרטה לציון 700 שנה לקרב לואס

חלק מה: איך שגלגל מתהפך

משפטו של סיימון דה-מונפורט החל באביב 1260, והוא נחקר באשמת התנגדות למלך וחבלה בהסכם השלום עם צרפת. במהלך המשפט הוא ענה לשאלות בצורה סרקסטית, נתן תשובות לקוניות מזלזלות, ולרוב התנהג כמו מי שמשחיתים את זמנו לריק.

בחודש יולי תפס הנסיך הוולשי לואלין ה-2 טירה אנגלית בוויילס, ובתגובה הנרי ביטל את המשפט והכריז על גיוס כח צבאי. כדרכו ההססנית של הנרי, הוא ביטל את התכנית הצבאית זמן לא רב אחרי ההכרזה, ואיכשהו המשך המשפט נפל בין הכסאות.

בשלב זה נראה שסיימון חזר לעמדת השפעה בחצר המלכות, כשהוא נסמך על ידידיו הרבים משני צידי התעלה והקשר הטוב עם הנסיך אדוארד. הוא ניצל את הוואקום בהנהגת האצולה כדי לחזור ולקדם את הרפורמות, שהנרי וריצ'ארד דה-קלר ניסו למסמס כמיטב יכולתם, וכדרכו חסרת-הבושה הוא החל לחתום על צווים בכל תחום, לעיתים ללא ידיעת המלך.

בכינוס הפרלמנט בחודש אוקטובר, דה-מונפורט מינה ללא אישור המלך את הנרי מאלמיין, בנו של ריצ'ארד מקורנוול, למשרת שריף. הוא אף הצליח להחליף את השופט הראשי באחד מאנשי שלומו. ועם כל זאת, היו סייגים לכוחו של דה-מונפורט. דה-קלר ושותפיו הצליחו לרדד חלק מתקנות אוקספורד ולבטל סעיפים בהן, ובכך פגעו בליבת הרפורמה, אם כי לא בצורה חמורה.

הנרי ואשתו אלינור הבינו לאן נושבת הרוח, וביחד עם ריצ'ארד מקורנוול ופיטר מסאבוי הם גיבשו והוציאו לפועל בחדות לא-אופיינית תוכנית משולבת. בינואר 1261 הנסיך אדוארד נשלח לצרפת לבלות בטורנירים שכל כך אהב, ובמקביל נשלח שליח סודי לוותיקן כדי לבקש מהאפיפיור מחילה ושחרור מהשבועה שנשבע הנרי לאצילים לקיים את הרפורמות. עמדת הכס הקדוש כידוע היתה תמיכה לא-מסויגת במלכות אבסולוטית בחסד האל, ולכן הזוג המלכותי היה סמוך ובטוח שיקבל תשובה חיובית תוך מספר שבועות.

לקראת כינוס הפרלמנט בפברואר עברה החצר המלכותית למצודת לונדון המלאה אספקה ולוחמים נאמנים, והמלך והמלכה הזמינו לשם גם מספר ברונים זוטרים ואת האבירים ששירתו אותם. ללא ספק הם התכוננו לצרות.

בפרלמנט עצמו יצא המלך במתקפה חריפה נגד ראשי האצולה. הוא האשים אותם שאינם מסוגלים לשקם את אוצר הממלכה, שהאיטיות שלהם כמעט ומנעה את הסכם השלום עם צרפת, ושהם מתערבים יתר על המידה במינוייו של המלך. הוא האשים את מועצת ה-15 בחריגה מסמכויותיה, אך נמנע מלהביע התנגדות גלויה לתקנות.

בהתאם לכללי השיטה החדשה, הנושא הועבר לבוררות, ובזמן זה המשיכו הנרי ואלינור להיערך, בעוד הברונים מתמהמהים ומהססים אם להגיב למהלכי הכתר וכיצד. ויליאם דה-ואלנס, מראשי משפחת לוסיניאן, חזר לאנגליה וזרק את השופט הראשי מטירת דובר לטובת אחד מאנשיו שלו, ועדיין הברונים לא עשו דבר. שובו של הנסיך אדוארד לאנגליה חיזק את עמדת הכתר, ובכינוס הפרלמנט בווינצ'סטר בחודש מאי הנרי חשף לבסוף את הקלפים שבידו.

הוא גילה לאצילים הנדהמים את הצו האפיפיורי, ששחרר אותו מכל מחויבות לתקנות הרפורמה. הוא מינה שופט ראשי וצ'נסלור משלו, והורה על פיזור מועצת ה-15. הנרי החליף את השריפים בנאמניו, אם כי במחוזות מסוימים ברחבי הממלכה המקומיים לא הסכימו עם המהלך ומינו שריפים שלאו דווקא זכו לתמיכת המלך.

מהלך חריף שכזה ניער את האצולה והניע את הברונים לפעולה. ראשי האצולה שמו את חילוקי הדעות בצד והתאחדו כנגד הכתר. דה-קלר ודה-מונפורט, ואיתם עוד ברונים רבים, הוקיעו את הצו האפיפיורי והתנגדו לצווים המלכותיים. האבירים ופשוטי העם תמכו בתקנות וברפורמה, ונתנו לברונים את הרוח הגבית הדרושה, אבל האצולה עדיין חששה ממלחמת אזרחים ותוצאותיה.

בעוד המלך והמלכה הסתגרו במצודת לונדון, הנסיך אדוארד בחר שלא לבחור צד והסתלק לגסקוניה. בשבועות הבאים הנרי נשא ונתן עם הברונים, בעוד מאחורי גבם הוא גייס שכירי חרב מהיבשת. הזוג המלכותי הגיע לכינוס הפרלמנט באוקטובר 1261 עם כח צבאי, שבו היו גם אצילים נאמנים לכתר. ריצ'ארד דה-קלר, שמעולם לא תמך ברפורמה בלב שלם, התפתה וערק לשורות המלך תמורת אתנן אישי כלשהו, והדבר סדק משמעותית את נחישותם של הברונים האחרים.

בנובמבר חתמו האצילים בלית ברירה על הסכם שהתיר למלך לעשות כרצונו, והלכה למעשה קברו את הרפורמה קבורת חמור. סיימון דה-מונפורט, הבולדוזר שדחף את יתר האצילים לכונן את תקנות אוקספורד ו-וסטמינסטר, עזב את אנגליה לטובת צרפת, והצהיר שיעדיף למות חסר-אדמה מאשר לחיות חיי שקר.

ניצחונם של המלך והמלכה היה שלם לכאורה, אבל לא החזיק מעמד זמן רב. המלך שלט באנגליה ע"י השריפים שפעלו בשיטה הישנה והרעה, של חליבת כל מטבע אפשרי מהאוכלוסיה, והמרמור בקרב השכבות הנמוכות היה ברור לכל בר-דעת. למשל, אחד הברונים הנאמנים למלך ביקר באדמותיו באזור סאסקס, ובמכתב שכתב ציין שהיה טוב יותר לוּ למלך היו לצידו כמרים מלאי עזוז כמו אלה שלצד מתנגדיו.

בתחילת 1262 הורתה המלכה לבנה אדוארד להרחיק מפמלייתו מספר אצילים זוטרים, על מנת לבודד את הנסיך מהשפעת האצולה ולהצמית אותו לכס המלכות. חלק מאותם זוטרים איבדו את אדמותיהם, ואחרים אולצו לשלם סכומים גבוהים כדי לכסות את חובותיהם, ואפשר לנחש שסטירות לחי כאלו שלחו אותם היישר למחנה המתנגדים לכתר.

הסכסוך בין הנרי וסיימון דה-מונפורט לא תם, והמלך שלח את מיטב המוחות המשפטיים כדי לנסות ולחלץ מסיימון כספים ורכוש. לואי ה-9 מלך צרפת ניסה לפשר בין הצדדים, אבל סיימון העקשן סירב לכל פשרה ידידותית. בחודשים אלה הפעיל דה-מונפורט מאחורי הקלעים את קשריו הענפים, והצליח לחלץ מהוותיקן צו חדש הסותר את זה שבידו של הנרי.

בחודש יולי 1262 מת ריצ'ארד דה-קלר, רוזן גלוסטר. בנו גילברט, "דה-קלר האדום", שהתנגד בגלוי למהלכי המלך והמלכה, ירש אותו למגינת לבם. בפני הזוג המלכותי עמדו מספר אפשרויות. הם יכלו לרדוף את הנער עד חורמה, לחסל אותו ואת משפחתו ולהשתלט על כל רכושם. מאידך הם יכלו לחבק אותו חיבוק דב על מנת להצר את צעדיו. אבל הם בחרו באפשרות הגרועה מכולן, שהיא להרגיז את משפחת דה-קלר אבל לא ללכת עד הסוף.

המלך סירב להכיר בירושה ולאשר את גילברט כרוזן גלוסטר. בנוסף העלה טענות מופרכות באשר לחלקה של אלמנתו של ריצ'ארד בירושה, ודרש נתח נכבד מאדמות המשפחה. וכדי להוסיף חטא על פשע, הואשם ריצ'ארד לאחר מותו בחתרנות נגד הכתר.

בזמן זה, קיץ 1262, קבוצה קטנה מבני לוויתו לשעבר של אדוארד חזרה הביתה לאזור החיץ בין ויילס ואנגליה והחלה לעשות שם צרות. גלוסטר, אחד המחוזות הגדולים באזור החיץ, לא פעל לרסן אותם, והוולשים עצמם החלו להרים את הראש ולהריח את הקדרה המבעבעת.

לקראת כינוס הפרלמנט באוקטובר ביקשו האצילים מסיימון דה-מונפורט שיחזור לאנגליה, והוא נעתר. הוא הגיע לפרלמנט וחשף בפני כל את המכתב האפיפיורי שבידו, התומך ברפורמות, על מנת לשמוט את הקרקע מתחת למחנה הנאמנים לכתר. מיד לאחר מכן חזר לצרפת והשאיר את תפוח האדמה הלוהט בידיו של המלך.

בעוד הנרי שוקל את צעדיו, המצב בגבול ויילס הגיע לרתיחה. בחודש נובמבר החל מרד גלוי באזור החיץ, ולואלין ה-2 הצטרף לחגיגה בשמחה רבה. מחוז הרפורדשייר Herefordshire, מחוז אנגלי בתוך ויילס, עלה בלהבות.

המלך שלח את בנו לטפל בבעיה, ואדוארד הצעיר יצא מיד. הוא יכול היה לצרף אליו את אותם האבירים שגירש מעליו על מנת לעזור לו לעשות סדר בוויילס, אבל בחר לרכב עם בני לוויתו הצרפתים. כדי להוסיף שמן למדורה, אדוארד הוכיח שלא למד דבר מהשגיאות של אביו וסבו, והרעיף על הזרים אדמות וטירות באזור החיץ. אדוארד ודאי הופתע כשהברונים האנגלים, ובמיוחד גילברט דה-קלר, סירבו לשתף איתו פעולה בדיכוי המרד.

המורדים הזמינו את סיימון דה-מונפורט להנהיג אותם, בהיותו מצביא ומנהיג מוכח, וכזה ששמר על טוהר מידותיו כשלא כרע ברך לפני גזירות המלך. סיימון ידע עד כמה עמוק המרמור בקרב האוכלוסיה, וידע שהוא יוכל לגייס את הכנסייה ואת האבירים לצידו. כך האמין שישיג שתי ציפורים במכה אחת: יילחם בהנרי השנוא, וישיג לעצמו ולמשפחתו עוד אדמות ורכוש. ב-25 באפריל 1263 הוא חזר לאנגליה ועמד בראש תנועה פוליטית רחבה.

סיימון זימן פגישה של בכירי הברונים המורדים באוקספורד, והזמין גם את ריצ'ארד מקורנוול, אחיו של המלך. משתתפי הפגישה פרסמו קריאה למלך לאשר מחדש את תקנות הרפורמה, אחרת זה לא ייגמר טוב. הנרי, בגבו לקיר, פרסם מחדש את תקנות וסטמינסטר, אבל לא את תקנות אוקספורד. הוא לא היה מוכן להרכין ראש מול מועצה של 15 אצילים.

בחודש מאי היה ברור שלא יימצא פתרון דיפלומטי למחלוקת בין הצדדים, ואנגליה מתגלגלת לכיוון מלחמת אזרחים נוספת, שתזכה לשם "מלחמת הברונים השנייה".

מעבר לעניין הרפורמות, המחנות נחלקו בסוגיית סילוק הזרים מהאי הבריטי. המהלך הראשון של המורדים היה לתקוף זרים בולטים כמתקפה על הכתר. למשל, ב-7 ביוני הם נכנסו לקתדרלת הרפורד Hereford, עצרו שם את הבישוף ואת עוזריו, צרפתים כולם, ועשו שמות בנכסיהם. אגב, המורדים נשאו את דגל המלך וכבשו טירות מלכותיות בשם הכתר, כלומר לא היו להם שאיפות להחליף את המלך והם נלחמו בשם מוסד המלוכה כנגד הנרי האדם.

הנרי ואלינור הסמיכו מספר לוחמים ואצילים לטפל במרד, ופרשו עם אדוארד למצודת לונדון המסוגרת. בעוד המרד מתרחב לכל רחבי אנגליה, סיימון ידע שהמפתח הוא כיבוש לונדון. הוא שלח לתושבי לונדון איגרת ובה ביקש את תמיכתם. במקביל הוא התקדם עם כוחותיו דרום-מזרחה, ועד אמצע יולי כבש את נמלי האזור ואת טירת דובר, נקודת המפתח בחיבור אנגליה ליבשת.

לונדון געשה ורעשה כשהצטרפה למרד. מאות זרים ויהודים הותקפו ונרצחו. הנרי כבר עמד להסכים לכל דרישות המורדים, אבל אלינור ואדוארד שללו כל אפשרות כזו. אדוארד הציע לגייס שכירי חרב נוספים, ולצורך המימון הוא לקח כמה לוחמים ופלש לכנסיית Temple Church, שם הוחזקו תכשיטי המלכה. הם חוללו הרס וחורבן במקום, גנבו כאלף פאונד, וברחו לווינדזור.

כששמעו על כך תושבי לונדון, חמתם עלתה, ומצודת לונדון הושמה תחת מצור. ב-4 ביולי הנרי נכנע והסכים להגלות את הזרים ולקבל עליו את מרות מועצת ה-15 ע"פ תקנות אוקספורד. כששמעה זאת אלינור, היא ניסתה לברוח דרך הנהר כדי לחבור לכוחותיו של הנסיך בווינדזור, אבל לא עברה אפילו את גשר לונדון. כשהתושבים שמו לב לסירה שלה, הם החלו ליידות בה פירות, אבנים, וכל דבר אחר שבא ליד. גרוע מכל, הם הטיחו בה עלבונות צורבים. למזלה של אלינור, ראש העיר של לונדון (שהיה מראשי המורדים בעיר) הציל את המלכה מלינץ' ולקח אותה לביתו של הבישוף המקומי.

בימי הביניים זו היתה חצייה של קו אדום. עד סוף ימיה לא שכחה המלכה את העלבון של ההמונים, שהעזו לחרוג ממקומם הטבעי. היחסים בין לונדון לחצר המלכות נשארו מתוחים עד אחרי מותו של אדוארד.

עם כניעתו של הנרי המורדים הקימו ממשלה משלהם, אבל ממשלה זו לא הספיקה לעשות הרבה, ותוך שלושה חודשים בלבד הקואליציה של דה-מונפורט התפוררה וקרסה.

טירת דובר, המשקיפה על החלק הצר בתעלה האנגלית

חלק מד: שלום בצרפת, מתיחות באנגליה

הנסיך אדוארד, שגדל בחסות אימו וקרוביה יוצאי סאבוי, הגיע לפרקו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-13. הוא היה בחור גבוה (ועל כן כינויו Longshanks, "רגליים ארוכות"), חסון, יפה-תואר ומהיר-חימה. הוא אסף סביבו פמליה של כמאתיים אבירים, ואיתם רכב ברחבי הממלכה כדי להקרין את כוחו ולקנות לעצמו כבוד.

לאחר המרד בגסקוניה ב-1254, אביו השיא אותו לאלינור מקסטיליה, בתו של אלפונסו. מלך קסטיליה דרש שחתנו הטרי יהיה מספיק עשיר כדי לכלכל את בתו האהובה, והנרי הרעיף על בנו אדמות כתר רבות ואף העניק את השליטה בגסקוניה לאדוארד הצעיר.

אדוארד אהב מאוד את טורניר האבירים, ספורט שבו נפגשו אבירים פשוטים עם בני אצולה ולכל אחד היתה הזדמנות להוכיח את יכולותיו. עם כל מידותיו המרשימות של אדוארד הגבוה והחסון, הוא לא היה מוצלח מאוד מול אבירים אחרים, ולרוב הפסיד. ייתכן שהדבר השאיר טעם רע בפיו והוא בילה את שארית חייו בנסיונות להוכיח שאין בלתו.

עדויות מאותה תקופה מתארות את אדוארד הצעיר כלוחם ללא חת שאינו נרתע משום אויב, אבל גם בתור אדם חלקלק ונטול-מוסר, שיבטיח כל דבר כדי להשיג את מבוקשו ולא יהסס לחזור בו מההבטחה בהזדמנות הראשונה. הנסיך מתואר כמי שראה את עצמו מעל לחוק, אפילו מעל למלך, ועשה את הטוב בעיניו. ישנם רישומים של סכומי כסף, שהכתר נאלץ לשלם על מנת לפצות אזרחים מן השורה על נזקי גוף ורכוש שגרמו הנסיך ואביריו ברחבי הממלכה.

אדוארד והנרי היו חלוקים בנושאים רבים, ואדוארד סלד מהגישה הפייסנית של אביו. במקרה מסוים, מספר מורדים מצאו מקלט בכנסייה בעיירה לה ראול La Réole בגסקוניה, ואדוארד הנזעם ביקש להרוס את הכנסייה על ראשם. הנרי נאלץ להתערב ולנזוף בנסיך הצעיר על כך שלא הורסים את בית האלוהים ללא סיבה טובה, ושעליו ללמוד מעט דיפלומטיה. במקרים אחרים התווכחו השניים על המיסוי שנדרשה גסקוניה להעביר לאוצר הממלכה ועל עניינים מנהליים נוספים.

אדוארד גיבש סביבו קאדר של אצילים זוטרים ובינם בן-דודו הנרי מ-אלמיין, בנו של ריצארד מקורנוול. בהיותו בעל אדמות מלכותיות באזור החיץ עם ויילס, הוא השתתף במערכות נגד לואלין ה-2 בשנים 1257-58, וכוחותיו לחמו לצד אלה של ברוני אזור החיץ. משפחות מארשל, מורטימר ודה-קְלֶר, שהיו קבוצה מגובשת ויחסית אוטונומית, לא ששו לשתף פעולה עם הנסיך הזחוח.

מהלכי בניית בסיס כוחו הפוליטי של אדוארד לא היו דבר חריג, ולמעשה אפילו צפוי ומתבקש. מה שהטריד את חצר המלכות היה קשריו של אדוארד עם קרוביו בני משפחת לוסיניאן. אדוארד היה זקוק לממון על מנת להרחיב את מעגל ההשפעה שלו, וכאשר אביו קפוץ-היד לא סיפק את הסחורה, בני לוסיניאן שמחו למלא את החסר והלוו לנסיך הצעיר סכומים גדולים. בעקבות אירועי הפרלמנט המטורף בקיץ 1258 אדוארד ספג מכה כפולה, כאשר מחד בני לוסיניאן גורשו מאנגליה, ומאידך תקנות אוקספורד העבירו חלק ניכר מכוחו של הכתר למועצת ה-15.

אגב, תקנות אוקספורד היו המסמך הרשמי הראשון שפורסם בשפה האנגלית, והדבר מלמד על עוצמת הרוח הלוקאל-פטריוטית שנשבה באנגליה באותה תקופה כנגד הצרפתים ואנשי היבשת.

למועצת ה-15 היו שלוש מטרות מיידיות: השגת תמיכה אפיפיורית בצורת השלטון החדשה, חתירה לשלום עם צרפת, ורפורמה פנימית. כדי לקבל את חותם הכשרות של הוותיקן, המועצה ביקשה מהכס הקדוש למנות שליח רשמי איתו יוכלו לדון בסוגיה, אבל האפיפיור אלכסנדר ה-4 סירב. מנקודת מבטו, מלך הוא מלך בחסות האל, ותפקידם של כל היתר הוא לציית למלך.

הרפורמה הפנימית היתה מוצלחת יותר, כאשר מכתבים הופצו ברחבי הממלכה בשם המלך. המכתבים הורו לכל בעלי השררה המקומיים שעליהם לסור למרותה של המועצה החדשה, אשר תמנע מהמלך לעשות שטויות. בנוסף, המכתבים פַרטו לפרוטות את תקנות אוקספורד באשר למשרות השריף, מינוי האבירים המקומיים לאיסוף התלונות, וכו'.

התקנות נועדו לשמור על התנהגות ראויה מצד המלך אבל גם מצד האצולה, והניסוח האלטרואיסטי של התקנות נבע ככל הנראה מהקוד הדתי והמוסרי של סיימון דה-מונפורט. אפילו הנסיך אדוארד השתכנע בצדקת הטיעונים למען רווחת הכלל (לפחות לזמן מה), והחיל את עקרונות התקנות על אדמותיו שלו, למרות שלא היה חייב לעשות כן. כפי שכתב לאחד מבכירי משרתיו באזור צ'סטר במכתב ששרד, "אם הצדק הבסיסי נמנע מאחד מנתינינו על ידינו או על ידי אחד מפקידינו, אנו מאבדים את חסד האל והאדם, ומלכותנו נפגמת."

העקרון המנחה של הרפורמות היה פיזור של הכח מטה, למעגל רחב מאי-פעם. מימוש הרפורמות נשען על האבירים המקומיים, וכוחם הפך לעמוד התווך של שלטון החוק וניהול הממלכה.

בעוד מרבית הברונים היו מרוצים מהרפורמות, השמנה והסלתה של האצולה קיבלה אותן בחריקת שיניים. הם הצליחו להיפטר מבני לוסיניאן, אבל מעולם לא התכוונו ליזום רפורמה כל כך מרחיקת לכת. למשל רוזן גלוסטר ריצ'ארד דה-קלר ובנו גילברט (שבעתיד יהיה ידוע בתור "דה-קלר האדום"), מהברונים החזקים במערב אנגליה, היו מאוד שמחים להמשיך ולדכא את האיכרים והסוחרים תחתם כפי שעשו במשך דורות, אבל לעת עתה הם היו במיעוט ולא יכלו להתנגד לתקנות החדשות.

בחזית הצרפתית התקדם המו"מ מאותה נקודה בה עמד ערב הפרלמנט המטורף, דהיינו הבנות בין הצדדים על ויתור אנגלי על המחוזות האנז'וונים האבודים בתמורה להכרה צרפתית בשליטה האנגלית על גסקוניה. לואי ה-9 מלך צרפת דרש ויתור מפורש מכל צאצאיו של ג'ון, ובעוד הנרי ואחיו ריצ'ארד הסכימו לעניין, אחותם אלינור ובעלה סיימון דה-מונפורט סירבו להיפרד ממקורות ההכנסה הפוטנציאלים, לפחות עד שיקבלו פיצוי הולם מקופת הכתר האנגלי.

סיימון, שהיה מקורב למלך צרפת מימים ימימה, הגיע לפריז על מנת לסגור את הפרטים האחרונים ולחתום על ההסכם, אבל לואי ראה בכך פחיתות כבוד ודרש את נוכחותו של מלך אנגליה. סיימון לא מיהר לחזור לאנגליה, ולמעשה שהה עוד חודשים ארוכים בחברת ידידיו הצרפתים, נהנָה מהחיים הטובים, והשאיר את מלאכת הרפורמה (כמו גם את ניהול נכסיו הרבים) לאחרים.

ללא הנהגתו של סיימון, המועצה תפקדה בעצלתיים. בהיעדרו הסתמן ריצ'ארד דה-קלר כמנהיג האצולה, והוא כאמור לא מיהר להוציא את הרפורמות לפועל. סיימון עסק בעיקר בתמונה הגדולה ולא בפרטים, ולכן ראה לנכון לחזור לאנגליה רק כשהתכנס שוב הפרלמנט ב-9 בפברואר 1259.

הפרלמנט הוציא תחת ידיו הצהרה שבה מתחייבים הברונים לאותם תנאים כמו המלך, מחויבות מרחיקת לכת בהרבה מהרפורמה המקורית. דה-קלר ביקש לדלל את לשון ההצהרה ולמסמס את תוכנה כדי לשמר כמה שיותר מזכויות היתר של האצולה, אבל לאחר דין ודברים עם דה-מונפורט הוא קיבל עליו את הנוסח. את המסמך חתמו דה-מונפורט ודה-קלר יחדיו, סמל להנהגה הכפולה של האצולה.

דה-קלר הפעיל על סיימון לחץ כבד לחתום על כתב הוויתור על אדמות אשתו אלינור בצרפת, אך נתקל בחומה בצורה. בעוד דה-מונפורט חזר לצרפת, דה-קלר דרש מהמועצה הקטנה וקיבל את האישור לגייס את הסכום הדרוש לפיצויו של דה-מונפורט. עד חודש יולי קיבלה אלינור את הכסף שדרשה.

ואז בא סיימון והציג למועצה ולכתר דרישה חדשה: האדמות שוות למעשה סכום גבוה בהרבה ממה שקיבלה אשתו, אז אנא שלמו עוד. ייתכן שסיימון ניסה להשיג את העסקה הטובה ביותר עבור משפחתו, אבל בהחלט יכול להיות שניסה לחבל בסיכויי ההצלחה של הסכם השלום. בהמשך יחבור סיימון לנסיך אדוארד, שהצר על אובדן האימפריה האנז'וונית, אבל אין בידינו הוכחות לשיתוף פעולה בין סיימון ואדוארד בשלב זה.

הנרי זעם על סיימון, וגם בקרב אצילים רבים איבד דה-מונפורט את תדמיתו כמנהיג. הנתק בין ראשי האצולה הביא לכך שהכל נתקע עד כינוס הפרלמנט באוקטובר, אליו הגיעה קבוצה של אבירים שהתלוננו באזני כל על כך שהרפורמה תקועה ודבר לא נעשה למען הציבור. האבירים, שכינו את עצמם "חברת הרווקים" Community of Bachelors, מחו בפני הנסיך אדוארד והרוזן מגלוסטר, והנסיך נשבע לתמוך בהם ובמטרתם הצודקת בכל מאודו. בכך הציב את עצמו במחנהו של דה-מונפורט כנגד המלך והנהגתו של דה-קלר.

בסוף אוקטובר חתמו סיימון והנסיך אדוארד על הסכם שיתוף פעולה. אדוארד השתלט על טירת בריסטול, שהיתה מוקד סכסוך בין הכתר ומשפחת דה-קלר, וסימן לאביו שהוא אדון לעצמו. הרווקים קיבלו את מבוקשם בצורת מסמך בשם "תקנות וסטמינסטר" Provisions of Westminster, אשר בנה על תקנות אוקספורד והוסיף עליהן עוד הקלות והגנות על פשוטי העם מפני שליחי המלך והאצילים.

לאחר הפרלמנט הגיע הנרי לצרפת על מנת לקדם את תהליך השלום. הוא הציע ללואי שיחתמו על ההסכם והנרי יערוב לכל דרישה עתידית של אחותו אלינור, אבל מלך צרפת עמד על דרישתו לוויתור מוחלט. מצד שני לואי הציע ש-15000 מארק מתוך הפיצוי שאמור להגיע לכתר האנגלי יישארו בידי הצרפתים עד שיקבלו את מסמך הוויתור. הנרי קיבל את התנאי ואלינור חתמה בלית ברירה על כתב הוויתור.

חוזה פריז, שנחתם בסוף 1259, היה המסמר האחרון בארון הקבורה של האימפריה האנז'וונית. שלום שרר (לעת עתה) בין צרפת ואנגליה, וסיימון דה-מונפורט איבד את מנוף הלחץ שלו על הכתר האנגלי.

הנרי בילה בנעימים את חג המולד וחודשי החורף של 1260 בחברת בכירי הברונים הנאמנים לו וגיסו לואי (אשתו של לואי היתה מרגריט מפרובאנס, אחותה של אלינור מלכת אנגליה) עד חודש אפריל. בזמן שהותו שם שלח לאנגליה צווים מלכותיים ללא התייעצות במועצה הקטנה, הפרה בוטה של תקנות אוקספורד. בחודש פברואר הגדיל ועשה כששלח מכתב לאנגליה האוסר על כינוס הפרלמנט בלעדיו.

סיימון דה-מונפורט הבין מיד במה מדובר, עזב את צרפת ללא אישור מלכו, וחזר לאנגליה על מנת לכנס את הפרלמנט על אפו וחמתו של הנרי. באי הבריטי הוא נתקל בהססנות וחוסר שיתוף פעולה מצד האצילים, אפילו מצד השופט הראשי, מפני שבנקודה זו הברונים לא היו מוכנים למרד גלוי ועימות צבאי עם המלך.

בחודש אפריל חזר ריצ'ארד דה-קלר לאנגליה, וכעת הציג את עצמו קבל עם ועדה כיד ימינו של המלך. הוא הורה על כינוס האצולה הנאמנה לכתר, כינוס אליו לא הוזמנו דה-מונפורט ומקורביו. גם מקורביו של הנסיך אדוארד, מהאבירים הפשוטים שהצהירו את נאמנותם לו ועד ברונים חשובים כמו רוג'ר מורטימר, הודרו מהכינוס. המלך ביקש להזכיר לאדוארד הצעיר את מקומו.

דה-קלר ודה-מונפורט החלו לגייס צבאות יריבים, ונראה היה שאנגליה בדרך למלחמת אזרחים, אבל שובם של המלך ואחיו ריצ'ארד בסוף אפריל הביא להרגעת הרוחות. אדוארד השתכנע לקבל עליו את מרותו של אביו, פינה את טירת בריסטול, והותיר את סיימון דה-מונפורט לעמוד לבדו. הנרי ניצל את חולשתו של סיימון והעמיד אותו למשפט בעוון הפרת השלום עם צרפת והתנגדות למלך.

למזלו של סיימון, משפטו מעולם לא הגיע לכדי גזר דין.

חוזה פריז (1259), סופה המוחלט של האימפריה האנז'וונית

חלק מג: תקנות אוקספורד

הנרי ה-3, כקתולי אדוק, קיווה לצאת למסע הצלב השביעי. אבל לואי מלך צרפת הקדים אותו בצאתו לארץ הקודש ב-1250, והאיבה בין השניים לא איפשרה להם להילחם שכם אל שכם. בינתיים החל המרד בגסקוניה, ודיכוי המרד עלה כ-200,000 פאונד, סכום אדיר שהנרי נאלץ לגייס בין היתר כחוב אישי לאחיו ריצ'ארד ולמשפחת לוסיניאן. עם קופה ריקה וחובות שמנים, הנרי נאלץ לוותר על חלום מסע הצלב. מצד שני הוא שמח לקפוץ ראש לתוך התסבוכת הסיציליאנית.

ב-1250 נפטר פרידריך ה-2, מלך סיציליה וקיסר האימפריה הרומית הקדושה. הכס הקדוש והאימפריה הרומית הקדושה היו מסוכסכים מזה שנים ארוכות, והאפיפיור אינוקנטיוס ה-4 התחלחל מהאפשרות שיורשו של פרידריך ישלוט גם בסיציליה. הוא הציע את השלטון שם לאדמונד, בנו השני של מלך אנגליה, תחת שני תנאים: האנגלים יכבשו את סיציליה מידי האימפריה, וישלמו 135,000 מארק לכס הקדוש.

העסקה נרקמה מאחורי הקלעים ע"י אנשי סאבוי בחצרו של הנרי, והמלך לא ראה צורך לשתף את האצולה האנגלית בהחלטה או בפרטי העסקה. הדבר ודאי לא קנה לו נקודות זכות לכשנודעו הדברים.

בחזית אחרת, אחיו של המלך, ריצ'ארד מקורנוול, פיזר כספים רבים בגרמניה והפעיל את הקשרים של גיסתו, המלכה אלינור מפרובאנס, והצליח להיבחר ב-1256 להיות "מלך הרומאים", תואר שניתן בדרך כלל לקיסר הבא.

בינתיים הנרי הזניח את הנעשה בחצר האחורית שלו. לואלין מנהיג הוולשים נפטר ב-1240, ובנו ויורשו דאפיד Dafydd המשיך את דרכו ואת מדיניות השקט התעשייתי עד מותו שלו ב-1246 ללא יורש ברור. קרבות הירושה בקרב הוולשים איפשרו לאנגלים לכבוש נתחים גדולים מוויילס ללא התנגדות של ממש, וכוחו של הכתר הורגש היטב במחוזות הגובלים בוויילס.

ואז, כמיטב המסורת הנרי איבד את המעט שהצליח לקחת. אחיינו של דאפיד, לואלין ה-2, הצליח לאחד את כל השבטים הוולשים תחת הנהגתו ב-1255, ובשנה שאחרי הצליח לכבוש מידי האנגלים בחזרה שטחים נרחבים. האנגלים ציפו שהנרי יגיע עם צבא אימתני וישים את הוולשים בחזרה במקומם, אבל דבר לא קרה. ב-1257 נשלח כח אנגלי מצומצם, שבנה טירה ואז מיהר לחזור הביתה. לואלין גירש את משתפי הפעולה עם האנגלים והכריז על עצמו כנסיך ויילס, תואר שסבו חלם עליו אבל לא הצליח להשיג בימי חייו.

ובנקודה זו, כאשר הברונים האנגלים מאבדים את שאריות האמון שלהם במנהיגות הרופסת של הנרי, העניין הסיציליאני הפך לפיאסקו של ממש. ריצ'ארד לא זכה בסופו של דבר בתואר הקיסר הנכסף, ויורשו של פרידריך, בנו הלא-חוקי מנפרד, הצליח לכבוש את סיציליה. התפוררות התוכנית הגרנדיוזית חשפה את שלטונו של הנרי במערומיו. חבית אבק השריפה עמדה מוכנה וחיכתה לניצוץ.

בפברואר 1257 נפגשו חברי המועצה ונשבעו שלא להסכים למסירת אדמות הכתר לידי זרים, וכל אחד הוסיף ונשבע שלא יקבל כל שוחד מצד המלך כשהמועצה דנה בעניינים מסוג זה. הברונים הבינו שעליהם ליצור חזית אחידה, כזו שתעמוד איתנה מול נסיונות חצר המלכות להפריד ולמשול.

הקציר של 1257 היה גרוע והוביל לרעב גדול ולמוות של עניים רבים וחיות משק. הדבר העיק על כולם, במיוחד כשהמונים רעבים החלו להגיע לערים הגדולות בחיפוש אחר אוכל. המועקה הכלכלית התבטאה בין היתר בעימותים בין האצילים התומכים במלך והמוחים נגדו. לדוגמה, באסיפה נוספת של המועצה בהמשך 1257, פרץ ויכוח קולני בין סיימון דה-מונפורט ו-ויליאם דה-ואלנס, האדם המשפיע ביותר בקרב משפחת לוסיניאן. אנשיו של דה-ואלנס פלשו לאדמותיו של דה-מונפורט כדי לבזוז, ואנשי דה-מונפורט החזירו להם באותו מטבע.

באביב 1258 אימר דה-לוסיניאן, הבישוף מווינצ'סטר, ביקש למנות את אחד מאנשי שלומו ככומר מקומי בכפר במחוז סארי. האציל המקומי ג'ון פיצג'פרי התנגד לכך ועמד על דעתו. ב-1 באפריל שלח הבישוף כמה בריונים שהדגימו לאנשיו של פיצג'פרי את הסכנה בהתנגדות לרצונו של הבישוף. הפרלמנט שהתכנס באותו חודש נפתח בסערה, כאשר פיצג'פרי נזעק ודרש צדק מהמלך. הנרי תמך בבישוף ובמעשיו, וסירב להמשיך ולדון בעניין, מה שהקים עליו את זעמו הכפול שבעתיים של פיצג'פרי ושל אצילים רבים אחרים.

וכדי להוסיף שמן למדורה, באותו אביב האפיפיור דרש מהנרי סכום של 90,000 מארק כדי להקים צבא שיכבוש את סיציליה, ואם יסרב המלך האנגלי הוא יוחרם וינודה, מה שאומר עינוי נשמתו בגיהנום. הנרי הקתולי הנאמן אמר אמן ודרש מהמועצה לאשר מס חדש לצורך העניין.

כעת הגיעו מים עד נפש. ב-12 באפריל התכנסו שבעה מראשי האצולה (וביניהם גם סיימון דה-מונפורט ופיטר מסאבוי) וחיברו מסמך בו הם נשבעים לברית תמיכה והגנה האחד בשני כדי 'לעזור' למלך. ב-30 באפריל הם צעדו לתוך ארמון וסטמינסטר בשריון מלא ודרשו מהנרי ההמום להקים מועצה של 24 אצילים, שתגבש רפורמה מקיפה ותיפטר מבני לוסיניאן ויוצאי פואטו.

למלך היו מעט מאוד ברירות. הוא הודה בַּאמת שבדרישות השבעה, השפיל את עצמו בפניהם כשהודה שפעל תחת עצות רעות, ונשבע במקדש שהקים לזכר הקדוש אדוארד המודה שיתקן את שגיאותיו ויטה מחסדו על בני עמו על חשבון הזרים. ב-2 במאי הוא אף פרסם מכתב מלכותי רשמי שמאשר את כוונתו לבצע רפורמות בממלכה בעזרת מועצת ה-24. המועצה החדשה, שכללה גם אנשים כמו ויליאם דה-ואלנס, החלה לפעול אבל היתה חצויה ולא הצליחה להגיע להחלטות.

הברונים דרשו כינוס של הפרלמנט בחודש יוני, והנרי ניצל את הזמן על מנת להסדיר את המצב בצרפת, כדי להסיר לפחות בעיה כאובה אחת מעל ראשו. הוא הגיע עם לואי ה-9 להבנות על הסכם שלום שיבטא את המצב בשטח, הווה אומר הנרי הציע לוותר רשמית על מחוזות נורמנדיה, מיין, אנז'ו, טוריין ופואטו, ובתמורה הכיר הכתר הצרפתי בשלטון האנגלי בגסקוניה.

כחלק מההסכם, נדרשו כל בני משפחת המלוכה האנגלית לוותר על זכויותיהם במחוזות האבודים, וזה כלל שטחים שהיו (לפחות על הנייר) של אלינור. היא הודיעה לאחיה המלך שלא תחתום על מסמך כזה עד שיסדיר את כל חובותיו של בעלה סיימון דה-מונפורט, וכך הצליחו השניים לסחוט מהנרי סכום גדול כשגבו אל הקיר.

הנרי היה נתון בין הפטיש של הברונים והסדן של האפיפיור, ואמונתו לא איפשרה לו לסרב לדרישות הכס הקדוש. הוא ידע שכדי לגייס את הכספים הדרושים הוא חייב לעבוד עם האצילים ולא נגדם, ולכן זרם עם כל דרישותיהם. אחרי הכל, מהו ממון לעומת חיי הנצח של הנשמה?

הפרלמנט, שהתכנס באוקספורד ביוני 1258 וזכה לכינוי "הפרלמנט המטורף", היה צפוף. מלבד ראשי הברונים הגיעו אליו גם 137 אצילים זוטרים ואבירים. הם לא היו שם במקרה; בשבוע שאחרי כינוס הפרלמנט היה אמור להתחיל קמפיין צבאי חדש בוויילס, וכולם זומנו לשטח הכינוס בצ'סטר הסמוכה. בעוד בכירי הברונים היו חלוקים ביניהם בשאלת הרפורמות, האצולה הזוטרה היתה מאוד לא מרוצה מהמצב הקיים, שכן הם הרגישו שהם משלמים את מחיר התחרות הנצחית בין המחנות השונים. יש לציין שלאצולה הזוטרה היה אינטרס להשית על הבכירים מהם את אותם חוקים ותנאים שאלה השיתו על המלך.

הפרלמנט הוציא תחת ידיו מסמך שנקרא "תקנות אוקספורד" Provisions of Oxford. המסמך כלל תוכנית לשורה של צעדי רפורמה שהמלך התחייב לעמוד בהם. ע"פ התקנות, הפרלמנט עתיד להתכנס 3 פעמים בשנה עם או בלי רצונו של המלך; תפקידי השופט הראשי, הצ'נסלור והאחראי על אוצר הממלכה – שבוטלו ע"י הנרי כ-25 שנים לפני כן – הושבו לקדמותם; והוקמה מועצה חדשה של 15 חברים, שלה הסמכות לבחור את נושאי אותן משרות. בין חברי מועצת ה-15 היו 12 שנבחרו ע"י הברונים ורק 3 שנבחרו ע"י המלך.

בכל מחוז מונו ארבעה אבירים, שתפקידם לאסוף תלונות כנגד נציגי הכתר ולהביא את התלונות לידיעתו של השופט הראשי. השריפים חויבו לדווח על כל מטבע שגבו כמס, ובמקום לקבל חלק מהמיסים הם עברו לקבל משכורת. מינויים של השריפים הוגבל לשנה אחת, ומעתה הם חייבים היו להיות בני המקום. באופן כללי הרבה כח עבר לרשויות המקומיות בכל הקשור לאכיפה ומיסוי, והדבר שם סייג ברור לכוחו של המלך.

האחים למשפחת לוסיניאן נחרדו כשהבינו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. הם הכריזו שלא יוותרו על דבר ממה שנתן להם הנרי, וסיימון דה-מונפורט כנראה חייך ואמר להם שהבחירה בידם, אם יאבדו את הטירות או את הראשים. הפרלמנט גיבה את סיימון, ובני לוסיניאן עזבו את אוקספורד ללא רשותו של המלך וברחו לווינצ'סטר. הברונים האחרים רדפו אחריהם, תפסו אותם, והכריחו אותם להישבע מול הארכיבישוף מקנטרברי שיקבלו את החלטות הפרלמנט. חלק מבני לוסיניאן גורש מאנגליה והיתר הושם במעצר עד לסיום החלת הרפורמות, ואז גם אלה גורשו. הנרי דה-מונפורט, בנו של סיימון, זינב בהם לתוך צרפת עם אביריו, לפחות עד שלואי ה-9 ראה לנכון לתת להם מקלט וחסות. אין זו הפעם האחרונה שנשמע על משפחת לוסיניאן.

בחודש יולי גם המלך הנרי והנסיך אדוארד נשבעו את אותה שבועה. אדוארד כנראה תמך ברפורמות ונשבע ברצון, לעומת אביו שחרק שיניים, וודאי הרגיש שהוא בוגד בעקרונות משפחתו מדורי דורות. אנגליה עדיין לא הפכה לרפובליקה, אבל כבר לא היתה אוטוקרטיה.

תקנות אוקספורד, כפי שהופצו ב-1258

חלק מב: סיימון דה-מונפורט וחולשתו של הנרי ה-3

בטרם נמשיך, עלינו להכיר את אחת מדמויות המפתח באירועים הבאים. סיימון דה-מונפורט, הרוזן ה-6 מ-לסטר, נולד ב-1208. אביו, שגם הוא נקרא סיימון, היה אציל צרפתי, לוחם עשוי ללא חת, ומנאמניו הגדולים של פיליפ אוגוסטוס מלך צרפת. את תואר רוזן לסטר הוא קיבל בירושה מצד אשתו.

לאחר שהאב נפל בקרב ב-1218, סיימון התחלק באדמות אביו עם אחיו הבכור כך שהאח קיבל את האדמות בצרפת וסיימון ירש את השטחים מעבר לתעלה. מחוז לסטר הוחזק באותן שנים ע"י בן-דודם ראנולף רוזן צ'סטר, וסיימון הגיע רק ב-1229 לאנגליה על מנת לתבוע את ירושתו.

הצעיר בן ה-21 היה אדוק בדתו כמו יתר בני משפחתו, משכיל ומתורבת, אך לא ידע אנגלית. למזלו הצרפתית היתה לינגואה פרנקה בחוגי האצולה והמלוכה. הוא התקבל לפגישה עם המלך הנרי ה-3, שם התחוור לו שהנרי מכיר בזכותו ואפילו תומך בהחזרת האדמות לבעליהן, אבל לכתר אין אינטרס להתעמת עם רוזן צ'סטר החזק. סיימון פנה ישירות לבן-דודו והצליח לשכנע אותו להעביר את לסטר לידיו.

מיד כשנטל את השליטה במחוז, הוא הוציא צו שגירש משם את כל היהודים, פעולה שקנתה לו אהדה בקרב המקומיים (ר' חלק מ). סיימון הפך עד מהרה לאחד ממקורביו של המלך, שהיה בן גילו, ואחד מבכירי האצולה, על אף מוצאו הצרפתי. שמו כלוחם הלך לפניו, וסיימון הצטרף לקמפיינים הצבאיים של הנרי בצרפת וב-ויילס. את התואר הרשמי של רוזנות לסטר העניק המלך לסיימון רק בפברואר 1239, אבל זה לא מנע ממנו להתייחס לסיימון במכתבים רשמיים כרוזן לסטר.

בינואר 1238 נשא סיימון לאישה את אלינור, אחותו של המלך הנרי. המלך תמך בנישואין, אבל הטקס נערך בסתר וללא ידיעת המועצה הגדולה. מעבר לכך אלינור, שהיתה אלמנתו של ויליאם מרשל ה-2 רוזן פמברוק, נשבעה עם מותו של בעלה הראשון שבועת עולם לצניעות, שבועה שהפרה בנישואיה לדה-מונפורט. הארכיבישוף מקנטרברי אדמונד ריץ' גינה את הנישואין בשל עובדה זו, ומספר ברונים נוספים ניצלו את ההזדמנות והביעו תרעומת על דרכיו הרופסות של הנרי.

המוחים ובראשם ריצ'ארד, רוזן קורנוול ואחיו הצעיר של המלך, היו על סף מרד. על מנת להימנע מאלימות מיותרת, הנרי שילם לריצ'ארד כ-6000 מארק והשלום נשאר על כנו.

מעט לאחר לידת הנסיך אדוארד באמצע 1239 הסתכסך סיימון עם גיסו המלך. הוא צבר חוב של 2800 מארק לתומס ה-2 מסאבוי, רוזן פלאנדריה, ונקב בשמו של הנרי כערב לחוב, ללא ידיעתו של הנרי. כשהדבר נודע התפתח עימות קולני בין השניים, והנרי כנראה האשים את סיימון שפיתה את אחותו עוד לפני החתונה והכריח את המלך לתמוך בנישואין. הנרי איים לכלוא את דה-מונפורט במצודת לונדון, ובתגובה סיימון ואשתו אלינור ברחו לצרפת.

משהו קרה כדי לשכך את זעמו של הנרי, כי באפריל 1240 הגיע דה-מונפורט לביקור באנגליה והתפייס עם המלך. באותו קיץ יצא סיימון לארץ הקודש לצידו של גיסו ריצ'ארד על מנת להצטרף למסע הצלב, והשניים חזרו לאירופה עטורי תהילה ב-1242.

בזמן שהשניים נלחמו בכופרים, לואי ה-9 החליט ב-1240 לבסס את שליטתו במחוז פואטו ע"י מינוי אחיו אלפונס לדוכס. הוגו דה-לוסיניאן ומשפחתו זעמו על ההחלטה, שנעשתה מעל לראשם והצרה את צעדיהם, ובסוף 1241 בחרו למרוד במלך צרפת. לצידם עמד ריימונד מ-טולוז, שהכתר הצרפתי פעל לנשל אותו ואת משפחתו מאדמותיהם, וכמובן הנרי ה-3 שעדיין לא נואש מהשאיפה להשיב אליו את המחוזות שאיבד אביו.

הנרי נחת בחוף רואיאן Royan עם כח קטן של לוחמים. כמובן שהיה מעדיף כח גדול, אבל הוא לא הצליח לשכנע את המועצה הגדולה להטיל מס כדי לממן את המלחמה, והאצילים סירבו בנימוס לבקשותיו לתרום לוחמים למאבק. סיימון וריצ'ארד חברו אל הנרי בדרכם חזרה לאנגליה, והוא ודאי שמח מאוד לפגוש את דה-מונפורט הלוחם ללא חת על אדמת צרפת.

השניים הובילו את איחוד המורדים בעוז, אבל לכח הקטן שעמד מול הצבא הצרפתי לא באמת היה סיכוי, ובקרבות הבודדים בין הצדדים הדבר הוכח מעל לכל ספק. בסוף יולי הנרי נסוג עד בורדו, ומשפחת לוסיניאן נאלצה לרדת על ברכיה ולהתחנן לסליחתו של מלך צרפת. הכישלון הצבאי פחות או יותר סתם את הגולל על הפנטזיות האנגליות לשוב ולכבוש את המחוזות האבודים במערב צרפת, והוביל לשרשרת אירועים שיאיימו על שלטונו של הנרי.

עוד בטרם חזרו הנרי וסיימון לאנגליה, הם חזרו לוויכוחים הקולניים ביניהם. בנוסף לענייני הכספים הישנים, כעת עלתה סוגיית חוסר יכולתו של דה-מונפורט לקבל את מרותו של המלך בתכנון האסטרטגי ובשדה הקרב. כנראה שהמחלוקות לא היו מאוד עמוקות, כי ב-1243 סלח הנרי לסיימון על הכל, ואף הרעיף עליו ועל אשתו אלינור סכום של 500 פאונד, בנוסף לאלף פאונד לכיסוי חובותיו של דה-מונפורט. כמו כן סיימון קיבל טירה והיה לבן-בית נאמן בחצרו של הנרי.

בעקבות המפלה בפואטו ב-1242 הנרי החליט להזמין לאנגליה את ארבעת אחיו-למחצה, ילדיה של אימו איזבלה מאנגולם, שכזכור נישאה להוגו דה-לוסיניאן ב-1220 במקום ביתה ג'ואן. יחד עם בני המשפחה הגיעה לאנגליה פמליה שלמה כמובן, והמצב בחצר המלכות הסתבך. האצולה האנגלית, שבלעה בקושי את פלישת הצפרדעים מסאבוי, ספגה עכשיו מהלומה נוספת בדמות האצילים מפואטו. הנרי החל להרעיף על בני משפחתו תשורות ותארים, לרוב על חשבון הברונים האנגלים, והתחושה בקרבם ודאי לא היתה נעימה.

לאורך שנות ה-40 וה-50 המתיחות הלכה והחריפה. על אף שאיפתו התמידית של הנרי לשלום ורוגע, פעולותיו עודדו תסיסה. ב-1247 הנרי ביטל טורניר בין אנשי דה-לוסיניאן לבין אנשיו של גילברט דה-קלייר רוזן גלוסטר, טורניר שוודאי היה הופך למרחץ דמים. שנתיים מאוחר יותר האירוע התקיים, ובסיומו האנגלים הוכו שוק על ירך. בטורניר של 1251 זכו דווקא האנגלים.

היריבות בחצר המלכות היתה לא רק בין האנגלים והזרים, אלא גם בין יוצאי פואטו ויוצאי סאבוי. ב-1252 המלך נדרש לפשר במחלוקת בין פיטר מסאבוי ואיימר דה-לוסיניאן. לכאורה המחלוקת היתה פשוטה, אבל ברקע ניטש מאבק על חינוכו של הנסיך אדוארד. מצד אחד מקורביה של המלכה, אנשי סאבוי, היו אמונים על הכנתו של הנער לשלטון, ומצד שני ככל שהתקרב לבגרות הנסיך נקשר דווקא לאנשי לוסיניאן.

יוצאי סאבוי היו יחסית מנומסים והשתדלו להיטמע בהיררכיה האנגלית, אבל יוצאי פואטו כנראה ראו את עצמם כבעלי זכויות יתר אפילו בקרב האצולה, והתנהגו בהתאם. גם כאשר התעמרו בשריפים המקומיים ובעובדים הכפופים לכתר, הנרי גיבה אותם ובמקרים מסוימים אפילו הכשיר בדיעבד את מעשיהם.

גם האצולה האנגלית לא היתה טלית שכולה תכלת, ובראותם את התנהגותם של הצרפתים והמענה הרפה של המלך, הם למדו ויישמו. בשורה התחתונה שלטון החוק הלך ונשחק בכל רחבי אנגליה, וגם בתי המשפט עמדו בפני שוקת שבורה אל מול סלחנותו של המלך.

המרמור חלחל גם לשכבות הנמוכות. האצילים השתלטו במקומות מסוימים על פעילות גביית המיסים ושמרו לעצמם חלק מהסכום. כשאוצר הממלכה הלך והתמעט, המלך הורה לשריפים בכל אנגליה להגדיל את הסכומים הנגבים באדמות הכתר, ומי ששילם את המחיר הם כמובן פשוטי העם. אם המועצה הגדולה היתה מאשרת מיסים חדשים לא היה צורך בכך, אבל פעם אחר פעם המועצה סירבה לבקשותיו של הנרי.

המחלוקות בין המועצה והמלך נסבו סביב שאלת האצילים הזרים, כמובן, אבל לא רק. חלק מהאצילים האשים את הנרי במדיניות חוץ רופסת, וברונים רבים פשוט לא סמכו על המלך שיעשה דברים מועילים עם המיסים שיגבה. בנוסף, הנרי הלך ואיבד את אמון ראשי הכנסייה, שהיו חלק מהמועצה הגדולה. כספים שהכנסייה היתה גובה בעבר הלכו כעת לאוצר הממלכה. הכנסייה האשימה את המלך שהשאיר משרות כנסייתיות רמות דרג ללא מינוי על מנת שהכתר יהנה מהמיסים שהיו אמורים ללכת לנושא המשרה, כפי שעשו מלכים רבים בעבר.

הנרי נותר ללא תומכים במועצה, וכוחו של הכתר דעך. חברי המועצה הבינו ולמדו בשנות שלטונו של הנרי כיצד לנצל את שליטתם בכספים על מנת להגביר את כוחם שלהם על חשבון המלוכה. תהליך זה הוביל ליצירת המוסד הידוע כ"פרלמנט" (מלטינית, "פרלמנטום" – דיון). כבר בנובמבר 1236 מוזכרת המועצה בתור "פרלמנט", אבל בשלב זה לא מדובר כמובן בבית המחוקקים שעתיד לבוא.

קשה לדעת מה היה הרכב המועצה במדויק, אבל ב-1225 למשל היו בה 12 בישופים, 20 ראשי מנזרים, השופט הראשי, 9 רוזנים ו-23 ברונים, סה"כ 65 שחולקו כמעט שווה בשווה בין הכמורה והאצולה. ב-1254 חל שינוי מהותי בהרכב המועצה, כאשר צו חייב כל מחוז למנות שני אבירים שייצגו אותו ויאשרו כל מס שיוטל על אותו מחוז בשם תושביו.

דרישותיו של הנרי למיסים חדשים או להגדלת נטל המס נתקלו בחומה בצורה. אף בקשה כזו בין השנים 1237-1257 לא התקבלה ע"י המועצה. לרוב המועצה התנתה תנאים מרחיקי לכת לאישור הבקשה. ב-1244 לדוגמה, לאחר ניסיון כושל של הנרי לפצל את המועצה, הפרלמנט דרש לבחור 4 ברונים מבין חבריו שינהלו את ענייני המדינה במקום המלך. הנרי זעם על החוצפה, ומשך את בקשתו להגדלת המיסים. דרישות דומות שבו ועלו במהלך השנים, ותגובת המלך היתה דומה.

בשנים אלו הנרי המשיך להתנהל ע"י סחיטת כל מטבע מאדמות הכתר ומהיהודים, ומכירה של פריווילגיות לבעלי עניין. כמו כן הוא קיצץ בהוצאות החצר המלכותית, ובשנים 1249-1253 הצליח לאגור באוצר הממלכה סכום צנוע אך מכובד של 30000 מארק.

נחזור לשנות ה-40 של המאה ה-13. בגסקוניה, הסכם הפסקת האש בין אנגליה וצרפת עמד לפוג ב-1248, והדאגה לגורל הדוכסות הדרומית היתה גדולה. מצפון נמצאת פואטו תחת שליטת אלפונס, מדרום ממלכות נוואר, קסטיליה ואראגון שלוטשות עיניים לשטחי הדוכסות, ובגסקוניה עצמה אין שלטון מרכזי, כך שלכל אציל יש אוטונומיה מלאה לעשות כרצונו.

הנרי ביקש מידידו סיימון להיות המשנה למלך בגסקוניה. דה-מונפורט ניצל את דחיפות העניין וסחט מהנרי תנאים מפליגים: המינוי יהיה לשבע שנים; כל כספי המיסים של גסקוניה ילכו לכיסו של דה-מונפורט; הכתר יישא בהוצאות הטירות המלכותיות בדוכסות; וסיימון יקבל 2000 מארק לשנה ו-50 אבירים לצרכיו.

בתחילה נחל דה-מונפורט הצלחות. הוא נשא נתן עם הצרפתים על הארכת הפסקת האש, והגיע עם מלך נוואר לסיכום שריצה אותו והבטיח שלא יפלוש לגסקוניה. כעת פנה דה-מונפורט למשימת שיקום המשילות האנגלית ברחבי המחוז, אבל שיטותיו היו פחות של דיפלומטיה עדינה ויותר של פיל בחנות חרסינה. הוא הורה לעצור אנשים ללא משפט, התערב בכל דבר ועניין ללא סמכות או התחשבות בחוק, ועל הדרך צבר אדמות לעצמו על חשבון אותם אצילים שהאשים במרד.

זרם של תלונות החל להגיע אל חצרו של הנרי, אשר הבין עד מהרה כי דה-מונפורט מחרב את גסקוניה. סיימון עצמו הביע תרעומת על כך שהמלך מקבל משלחות מאויבי הכתר. ב-1250 דה-מונפורט נישל אציל בשם גסטון דה-באיֶרן מכל רכושו ושלח אותו להישפט בפני מלך אנגליה, אבל הנרי דווקא החליט לחון את אותו אציל לבקשת המלכה.

בינואר 1251 הגיע סיימון לאנגליה ושכנע את הנרי להקציב לו כספים נוספים. עד חודש מאי הוא הצליח להשליט בגסקוניה סדר בכח הזרוע, אבל משם הדברים החלו להידרדר. בדצמבר של אותה שנה נכח סיימון בחתונתה של מרגרט, ביתו של הנרי, שהתקיימה ב-יורק. ידיעות הגיעו מגסקוניה על מרד חדש, ואיתן האשמות של תושבי הדוכסות על כך שסיימון התגרה במורדים עד שחצה קו אדום. המחלוקות בין המלך ודה-מונפורט התפרצו כקונפליקט גלוי וקולני.

הנרי אסר על סיימון לשוב לגסקוניה או להתערב בנעשה שם. הוא עצר את כל הכספים שהתכוון להעביר לסיימון ושלח משלחת שתברר מה המצב בדוכסות לאשורו. מבחינת דה-מונפורט זו היתה סטירת לחי מצלצלת וסכנת מוות לקריירה הפוליטית שלו. יתרה מזו, הנרי הכריח אותו לבוא לפרלמנט ולהתעמת עם מאשימיו קבל עם ועולם. הגסקונים, ובראשם הארכיבישוף מבורדו, האשימו את דה-מונפורט בברוטליות וקשיחות מופרזת כלפי האוכלוסיה. סיימון מצידו זלזל בראיות שהביאו בפני המועצה וטען שהוא למעשה הקורבן, מפני שהמלך חזר בו מהבטחותיו לשלם לו. לא היה זה משפט, אבל דה-מונפורט ודאי חש מותקף.

בשלב מסוים סיימון דרש מהנרי שיקיים את הבטחותיו הכלכליות, והנרי השיב שאין הוא מתכוון לקיים הבטחות שניתנו לבוגד ואדם שלא עמד במילתו. בנוכחות חברי המועצה סיימון התפרץ וצעק על המלך משהו כמו 'מי היה מאמין שאתה בכלל נוצרי?', דבר שלא ייעשה.

ועם כל זאת, דה-מונפורט יצא זך כשלג. הרוב המוחלט של חברי המועצה תמכו בסיימון, ומהצד השני ניצבו רק המלך והגסקונים. הנרי נאלץ לפסוק לזכותו של דה-מונפורט בחריקת שיניים, אבל זמן קצר לאחר מכן חזר בו והכריז שהוא עצמו או הנסיך אדוארד יגיעו לגסקוניה, ועד אז כל העניין יישאר בהקפאה.

משלחות המלך לדוכסות החלו לתקן את נזקיו של דה-מונפורט, וסיימון חש עלבון עצום על כך שהמלך לא מעריך את כל שעשה בגסקוניה. הוא העדיף להעביר את החודשים הבאים בצפון צרפת, עד שלפתע חזר דרומה עם צבא קטן, והחל במעשי נקם כנגד הכתר האנגלי. הנרי דרש ממנו לחדול ולכבד את ההסכם ביניהם, ובסופו של דבר סיימון ויתר על דרישותיו תמורת כיסוי חובותיו בתוספת 7000 מארק.

בדיעבד הסתבר שמדיניותו של דה-מונפורט בגסקוניה היתה מוצדקת במידה מסוימת, כי הגסקונים באמת לא אהבו את הרעיון של שלטון מרכזי. גסטון דה-באירן, אותו אציל שהנרי חנן, עשה יד אחת עם אלפונסו ה-10 מלך קסטיליה וגייס צבא מורדים. הנרי ניסה לגייס מס חדש ב-1252 למימון הכנעת המרד, אבל הפרלמנט לא היה מוכן לשמוע על כך.

לבסוף הנרי הטיל בשנה שאחרי מס פאודלי למימון מינויו של הנסיך אדוארד לאביר, ובכסף זה הצליח לגייס לוחמים. למרבה האירוניה הנרי נלחם במורדים בשיטותיו של דה-מונפורט, ואפילו קרא לסיימון לבוא ולהילחם לצידו. השניים דיכאו את המרד בהצלחה, וב-1254 נכנעו אחרוני המורדים.

בעקבות ההצלחה המפתיעה הנרי השיא את בנו אדוארד לבתו של מלך קסטיליה, ובכך ביטל את האיום הקסטילי. גסקוניה היתה בטוחה תחת הכתר האנגלי, למרות שמנהיג המרד גסטון דה-באירן עדיין לא נתפס. סיימון והנרי התפייסו פעם נוספת, ולא בפעם האחרונה.

סיימון דה-מונפורט (ויטראז' בקתדרלת שארטר מאמצע המאה ה-13)