חלק מ: יהדות אנגליה 1

נעשה אתנחתא קלה ונחזור אחורה כדי לכסות נושא הקרוב לליבם של קוראים רבים.

מלבד אזכורים בודדים, אין עדויות להתיישבות יהודית באנגליה לפני 1066. לאחר עלייתם לשלטון של ויליאם הכובש והנורמנים, החל טפטוף של יהודים להגיע ללונדון, ככל הנראה מבירת נורמנדיה רואן. המהגרים הראשונים דיברו צרפתית-יהודית, שפה שהתפתחה מהצרפתית של ימי הביניים והיתה בשימוש קהילות רבות בצפון מערב אירופה. השפה כללה מילים עבריות ונכתבה בכתב עברי.

בתחילה, על היהודים נאסר להחזיק אדמות או להיות בעלי מלאכה, מלבד העיסוק ברפואה. מאידך הלוואה בריבית היא חטא בנצרות, ולכן העיסוק בכספים נפל כפרי בשל לידי היהודים. עד סוף המאה ה-11 מעמדם של היהודים לא היה מוגדר היטב, אך בשנות כהונתו של הנרי ה-1 המלך העניק ליוסף, רבה הראשי של לונדון, אגרת המפרטת את מעמדם וזכויותיהם של היהודים:

1. היהודים הם רכושו של המלך ונתונים להגנתו.
2. היהודים רשאים לנוע בחופשיות ברחבי הממלכה, וכרכושו של המלך אינם חייבים במיסי דרך.
3. היהודים רשאים לקנות סחורות ולמכור אותן, כולל מכירה של התחייבויות שקיבלו.
4. ליהודים הזכות להישפט ע"י מושבעים מקרב עמיתיהם.
5. ליהודים מותר להישבע על ספר תורה במקום על התנ"ך הנוצרי.
6. לשבועתו של יהודי יש משקל כמו שבועותיהם של תריסר נוצרים, מפני שהם מייצגים את מלך אנגליה בעניינים פיננסיים.

עד 1135 כל היהודים חיו בלונדון. יחסי הנוצרים והיהודים הופרעו בימי המלך סטיבן, כאשר המלך שרף את ביתו של אדם יהודי באוקספורד (ייתכן שבעל הבית היה בפנים באותה עת) לאחר שזה סירב לתרום את חלקו לכיסוי הוצאות החצר המלכותית. במרץ 1144 נרצח נער בנוריץ', והקהילה היהודית הואשמה שהשתמשה בדמו לעשיית מצות, מה שנרשם בהיסטוריה כעלילת הדם המתועדת הראשונה. מצד שני, בעוד הצלבנים בגרמניה תקפו יהודים ללא רחם ב-1146, סטיבן מנע מעשי איבה דומים באנגליה.

במהלך שנות האנרכיה מנת חלקם של היהודים היתה קשה כמו של יתר האוכלוסיה, אך מרגע שהנרי ה-2 עלה לשלטון הקהילה היהודית צמחה ושגשגה. בתוך חמש שנים צצו קהילות יהודיות בערים רבות כגון קנטרברי, ניופורט, רדינג, וינדזור, קיימברידג', וינצ'סטר ועוד. היהודים לא הורשו לקבור את מתיהם מחוץ ללונדון עד 1177, ונאלצו לשאת לשם את הגופות.

תפוצת היהודים שירתה את האינטרסים של הכתר. בהיותם של היהודים עצמאים ממרות הכנסייה, המלך חש בנוח לבקש מהם דברים מסוימים (פעולות למען המלוכה או גיוס הון), ובתמורה סיפק להם שטרי חוב אותם יכלו לגבות מהשריפים המקומיים.

בתקופה זו חי אהרון מלינקולן, שהיה האדם העשיר ביותר באנגליה הנורמנית, עשיר כנראה גם מהמלך עצמו. הוא היה אחד הנושים הגדולים של הנרי ה-2, שחב לו סכום של כ-600 פאונד. הוא עסק בהלוואות, והתמחה בהלוואות לצורך בניין מנזרים. בזכות הלוואות שהעניק לכתר נבנו בין 1140 ו-1152 כמה מהמנזרים הגדולים, והחוב של המנזרים אליו עמד על כ-6400 מארק בעת מותו. על ערש דווי הוא מחל על חלק מהחוב, אבל כשגילה זאת המלך הוא דרש מהמנזרים שההפרש ישולם לאוצר הממלכה. לאחר מותו של אהרון ב-1186, הכתר החרים את כל רכושו, והמלך גבה את חובותיו של אהרון ממאות ברונים ואצילים בסכום שהגיע לכ-15000 פאונד.

פעילותם הכלכלית של היהודים לא הוגבלה באופן רשמי, אבל בפועל הם היו נתונים לגחמות המלך. לדוגמה, לאחר שכספו של יהודי מגלוסטר מימן את כיבוש אירלנד ע"י ריצ'ארד דה-קלר ב-1170 (חלק ל), הנרי ה-2 הטיל על אותו יהודי קנס כבד והאשים אותו בהלוואה למטרה לא-נאותה.

באופן כללי אנגליה נחשבה לממלכה אוהדת ליהודים, וביקרו בה חכמים כמו אברהם אבן עזרא (1158) ויצחק מצ'רניגוב (1181). יהודים שגורשו מצרפת ע"י פיליפ אוגוסטוס ב-1182, וביניהם רבי יהודה שירליאון, התיישבו באנגליה.

ב-1168, לאחר שכרת ברית עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, הנרי ה-2 עצר את ראשי הקהילות היהודיות באנגליה והגלה אותם לנורמנדיה, תוך שהוא מטיל מס של 5000 מארק על אדמות ובתי הקהילות שנותרו באי הבריטי. מהצד השני כאשר גייס הון למסע הצלב השלישי ב-1186 בכל רחבי אנגליה באמצעות מס על נדל"ן, הוא בחר להטיל על הקהילות היהודיות מס של 25% דווקא על מיטלטלין. המיסים הנפרדים הניבו לאוצר הממלכה כמעט את אותו הסכום, כ-70000 פאונד, אם כי ככל הנראה המס על היהודים שולם בתשלומים רבים לאורך מספר שנים.

מלבד מספר מאוד מצומצם של עלילות דם לאורך המאה ה-12, היהודים חיו עם שכניהם הנוצרים ביחסים טובים לרוב, כולל הממסד הכנסייתי. היהודים מצאו מפלט בכנסיות ובמנזרים בעת צרה יחד עם שכניהם, ותרמו לבניית מוסדות קתולים. עם זאת, לקראת סוף מלכותו של הנרי ה-2 צברו היהודים הון רב ורמת חייהם החלה לנקר את עיני המעמד הגבוה. ידיעות מארץ הקודש על כך שהיהודים והמוסלמים נלחמים שכם אל שכם מול הצלבנים היו בעכרי הקהילות היהודיות בכל רחבי אירופה, ואנגליה לא היתה שונה.

כזכור, לאחר הכתרתו של ריצ'ארד לב-הארי פרצו מהומות כנגד הקהילה היהודית בלונדון (חלק לב). המלך הטרי נזעם ועשה ככל יכולתו לעצור את שפיכות הדמים, אבל לא הצליח להעניש יותר מקומץ מהמפגעים. בחודש מרץ 1190, כאשר צלבנים שהתכוננו ליציאה לארץ הקודש עוררו רגשות אנטישמים בקרב האוכלוסייה הנוצרית, חלו בכמה ערים מספר תקריות אלימות בהן הותקפו יהודים.

החמורה שבתקריות היתה ב-16 במרץ, שבת הגדול. ראש הקהילה היהודית בעיר יורק ביקש מאחראי הטירה המקומית להכניס אותו ואת חברי הקהילה מחשש לפגיעה בהם, וזה הסכים. המון זועם התנפל על הטירה בדרישה לנצר את היהודים ולהטבילם. רבי יום טוב מ-יואני, המנהיג הרוחני של הקהילה, יעץ ליהודים "ייהרג ובל יעבור" וכך היה. אבות שחטו את משפחותיהם ובלבד שלא יומרו לנצרות. היהודים האחרונים שנותרו הבעירו את המגדל בו היו לכודים. מי ששרד את הלהבות נרצח בידי ההמון שבחוץ, ובסך הכל כ-150 יהודים מתו על קידוש השם באותו יום נורא.

בזמן שהותו של ריצ'ארד בארץ הקודש ותקופת שביו, יהודי אנגליה סבלו התנכלויות מצד ויליאם דה-לונגשאמפ, שניהל את הממלכה כלורד-צ'נסלור ושופט ראשי. כך למשל חויבו היהודים "לתרום" 5000 מארק לטובת דמי הכופר למלך, פי 3 ויותר מהסכום ששילמה כל לונדון.

כשחזר ריצ'ארד לאנגליה, הוא לקח על עצמו לעשות סדר חדש בעסקי היהודים. ב-1194 הוא החליט שכל עסקה בה מעורב יהודי תהיה חוקית רק אם עותק ממנה יימצא במקום מיוחד, אליו רק לבכירי האוצר יש גישה. הדבר נתן לכתר האנגלי מידע שלם על מצבו הכלכלי של כל יהודי בממלכה, וגם את האפשרות לבטל עסקות ע"י השמדת העותק שבידי האוצר. בעקבות הצו המלכותי הוקם אגף נפרד ליהודים ברשות המיסים המלכותית, ואגף זה ניהל את מיסוי העסקים היהודים (בדרך כלל מס של עשרה אחוזים), והפך הלכה למעשה לשותף שקט בכל עסקי ההלוואות.

בסוף המאה ה-12 היהודים היו לרוב שווי זכויות לשכניהם. חסותו של המלך עליהם העניקה להם קשר ישיר לשלטון, אבל קשר זה לא התבטא בהשפעה פוליטית כלשהי. הממלכה העניקה להם אוטונומיה דתית, ויהודים נשפטו בפני בית דין רבני. ליהודים היתה כמובן מערכת חינוך עצמאית. הרב הראשי של אנגליה, שנבחר ע"י היהודים ואושר ע"י המלך, שימש גם כיועץ לכתר בענייני יהדות ויהודים.

כשעלה ג'ון לשלטון ב-1199 הוא כיבד את המצב הקיים ואישר מחדש את חסותו על יהודי אנגליה. עם זאת, לאחר אובדן נורמנדיה והמחוזות האנז'וונים ב-1205, יחסו ליהודים השתנה. לאחר המריבה עם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בסוף אותו עשור, ג'ון דרש 100000 פאונד מבתי התפילה באנגליה, ועוד 66000 מארק מהקהילה היהודית. אברהם מבריסטול, אחד מהיהודים העשירים בממלכה, סירב לשלם את חלקו, 10000 מארק, וג'ון הורה לעקור את אחת משיניו כל יום עד שישנה את דעתו, מה שקרה אחרי שבוע ימים.

לאחר עליית הנרי ה-3 לשלטון מצבם של היהודים השתפר, אבל רק לתקופה קצרה. האפיפיור כינס ועידה שהחליטה שהיהודים חייבים לשאת טלאי מזהה על מנת להפרידם מהאוכלוסייה הקתולית. סטיבן לנגטון הוציא את ההחלטה לפועל באנגליה, וברוב הערים היהודים נאלצו לענוד טלאי לבן בולט.

קהילות רבות פנו למלך בבקשה להסיר את היהודים מקרבם, וגירוש יהודים הוכרז בלסטר (1231), ניוקאסל (1234), וייקומב (1235), סאותהמפטון (1236) וערים נוספות. המגורשים נאלצו לעזוב ולמצוא מקום מגורים אחר, ולעיתים גורשו יותר מפעם אחת.

עלילות דם רבות הופיעו בשנים אלו, בעיקר בעידוד המסדר הבנדיקטיני. הבישוף מ-ווסטר כתב לאפיפיור גרגורי ה-9 בבקשה לעזרה בהפרדה מוחלטת בין נוצרים ויהודים במרחב הציבורי ואיסור על נוצרים לעבוד עבור יהודים. הפגיעה בקהילות היהודיות היתרגמה לסכומים הולכים וקטנים (יחסית) שהכניסו היהודים לאוצר הממלכה, וחסותו של המלך עליהם הצטמצמה בהתאם.

באמצע המאה ה-13 היו היהודים באנגליה, כמו בשאר היבשת, תחת מגף המלך. הכתר השתמש בהם כפרה חולבת ושאב מהם כספים כרצונו. הלחץ מצד המלך הכריח את היהודים לגבות חובות בצורה נואשת יותר, מה שרק דירדר את יחסיהם עם יתר האוכלוסייה. חובות נמכרו בהפסד רק כדי לעמוד בדרישות הכתר לעוד ועוד מיסים.

ב-1253 העביר הנרי ה-3 את "חוק היהדות", שמיסד את חובת הטלאי, את האיסור על עבודה נוצרית אצל יהודים, וכלל גם איסור על בניית בתי כנסת חדשים. ב-1269 הפרלמנט הכריח את הנרי להקל מעט את המגבלות על היהודים, הקלות כגון איסור על הנוצרים לקנות חובות מיהודים ללא רשות המלך או להרוויח ריבית על חובות אלה.

לאחר מותו של הנרי ב-1272 עלה לשלטון בנו אדוארד ה-1. בעוד אבותיו שימרו את מעמד היהודים כדי לנצל את עסקיהם ולהכניס כסף לאוצר הממלכה, אדוארד היה המלך הראשון שנקט באנטישמיות ככלי למימוש מדיניות ממשלתית. אדוארד עודד את הסלידה מהיהודים ולקח קרדיט על צעדים שפגעו בהם. האשמת יהודים בזיוף מטבעות היה נפוץ, ושיווה לקהילה כולה תדמית עבריינית. כך גם הואשמו היהודים בחילול הקודש על ימין ועל שמאל.

הממסד הקתולי, בתמיכת הכס הקדוש בוותיקן, לחץ על אדוארד להטיל עוד ועוד מגבלות על היהודים, והמלך נעתר. ב-1275, אחרי שחזר ממסע הצלב התשיעי ובעקבות צווים אפיפיוריים, אדוארד העביר תיקון של "חוק היהדות" שאסר על כל הלוואה בריבית, אבל איפשר ליהודים עיסוק במסחר ואוּמנות, ואפילו להחזיק אדמות לתקופה של עד עשר שנים.

לקהילה היהודית, שלא כללה חקלאים או בעלי מלאכה, ההקלות לא באמת עזרו. בנוסף, הגילדות המקצועיות סירבו לקבל יהודים לשורותיהן. רבים החליטו להתנצר או לעזוב את אנגליה. אלה שנותרו סבלו מאותו מיסוי כבד, עד שהכתר הגיע למסקנה שליהודים אין יותר רכוש שאפשר למסות.

בקיץ 1290 היה הכתר שקוע בחובות כבדים. הפרלמנט אישר לאדוארד לגבות מיסים חריגים של 116000 פאונד, ככל הנראה כחלק מעסקה שכללה את גירוש היהודים מאנגליה. ב-18 ביולי, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב, יצאו צווים מלכותיים לשריפים ברחבי הממלכה, ובהם נכתב כי על כל היהודים לעזוב את שטח הממלכה עד תחילת נובמבר, ואלה שיישארו דינם מוות.          

מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד, וגם בדרכם החוצה לא פסקו ההתנכלויות להם ולרכושם הדל. הכתר השתלט על כל רכושם שנותר מאחור ומכר אותו לכל המרבה במחיר, ואדוארד המשיך גם אחרי הגירוש להתהדר בנוצות מגן הנצרות.

הצו המלכותי יבוטל רק באמצע המאה ה-17, והיהודים יחזרו לאנגליה ב-1655.

התיקון של אדוארד ה-1 ל"חוק היהדות" משנת 1275

חלק כ: ויליאם הכובש

באוקטובר 1066 ניצח הצבא הנורמני של ויליאם את צבאו של הרולד השני מלך אנגליה בקרב הייסטינגס. בעוד שאריות הצבא האנגלי בורחות בחזרה ללונדון, ויליאם בנה מחנה גדול והתיישב קרוב לים למשך כשבועיים, גם כדי לתת לאנגלים הזדמנות לבוא ולהיכנע לו באופן רשמי וגם כדי להתמודד עם מגפת הדיזנטריה שעשתה שמות בחייליו.

אצילי אנגליה עמדו בפני שוקת שבורה. להרולד אמנם היו ילדים, אבל הם לא היו מספיק מבוגרים בשביל לרשת את הכתר, ובני משפחתו של הרולד גודווינסון מתו זה מכבר (מי בנסיבות טבעיות ומי בקרב). האצילים בחרו מתוך חוסר ברירה בנכדו של אדמונד איירונסייד, אדגר את'לינג בן ה-15, להיות מלכם הבא, אבל כשהתחיל צבאו של ויליאם לנוע צפונה, בוזז ומשחית כל יישוב בדרכו, חלק מהאצילים הסתלק מלונדון כדי לשמור על אדמותיהם. בלי כוחותיהם לונדון נותרה חסרת הגנה וחסרת הנהגה, וכשהגיע ויליאם לפאתי העיר, האצילים הנותרים יצאו יחד עם אדגר, שעדיין לא הומלך, ונכנעו ללא קרב.

ביום חג המולד 1066 הוכתר ויליאם בכנסיית וסטמינסטר על ידי הארכיבישוף מיורק. עידן המלכים הנורמנים החל, וסתם את הגולל על העידן האנגלו-סקסי והדני.

מספר הנורמנים שהגיעו לאנגליה נאמד בעשרות אלפים, כאחוז בודד מהאוכלוסיה האנגלית, ועם זאת הם הצליחו לבסס שלטון יציב בצורה הרבה יותר אפקטיבית מהפולשים האנגלו-סקסים של המאה ה-6 או הדנים במאה ה-9. הנורמנים הביאו איתם מהיבשת, מעבר לטכנולוגיות צבאיות מתקדמות, את רעיון הטירות המבוצרות. הם בנו מאות טירות ברחבי אנגליה (רק בימי שלטונו של ויליאם נבנו כ-200, ועד שנת 1100 היו באנגליה מעל 3000 טירות), וכך ביצרו את שלטונם מול כל אויב אפשרי, פנימי או חיצוני, והניחו את התשתית להקמת יישובים גדולים וחזקים.

ויליאם עשה שינוי מהותי במבנה החברה האנגלית. לפני שלטונו, כל אציל בעל אדמות החזיק בהן מתוקף זכות שירש או שלקח לעצמו משכניו, ואם היה כפוף לרוזן כלשהו, היה זה מתוך נוחות פוליטית. כאשר קנוט כבש את אנגליה בתחילת המאה ה-10 הוא השאיר את האצילים במעמדם ושילב אותם בשלטונו. לעומת זאת, מרגע שוויליאם הוכתר והחל להשתלט על קרקעות, הוא הבהיר לאנגלים שהזכות לבעלות על הקרקע היא בלעדית של המלך, וניתנת באופן מותנה לאדם זה או אחר בתמורה לשירותים כלכליים וצבאיים שהוא אמור לספק לכתר. יש להניח שכל אותם ראשי שבטים ואצילים מקומיים לא אהבו את השינוי, שהכפיף אותם בכוח למלך. חלקם ירדו בדרגה והפכו לאבירים, חלקם נישקו את הטבעת המלכותית וקיבלו בתנאים גרועים את מה שהיה פעם שלהם, וחלקם נותר חסר כל. אותם אצילים שנותרו בעמדות הכח שלהם נדרשו לספק לחצר המלכות בני ערובה ממשפחתם, דרך מקובלת להבטחת נאמנות באותם הימים.

ויליאם, שבתחילה עוד נשען על כוחם של האצילים האנגלו-סקסים, פעל לאורך שנות מלכותו להחליפם באנשי שלומו בכל עמדות המפתח - רוזני מחוזות, בעלי אדמות ובכירי הכנסיה. קל להבין את המתח הגובר בין ויליאם והאצילים כאשר בוחנים את העשור הראשון לשלטונו, שנים שבהן נאלץ לדכא מרד אחר מרד מקומי. המורדים פעלו מתוך אינטרס אישי ולא חברו יחדיו לקמפיין מאורגן נגד השלטון המרכזי, ולכן כוחם היה חלש מול הכתר, ורק הלך ונחלש.

ויליאם נשאר באנגליה תקופה קצרה בתחילת 1067 כדי לבסס את מעמדו כמלך, אבל כבר באביב הוא מינה את אחיו-למחצה לרוזן קנט (בפועל השאיר את המלוכה בידיו) וחזר הביתה לנורמנדיה, מלווה בבכירי האצילים האנגלים שהכניע. הוא ערך מסע נצחון ברחבי נורמנדיה עם השלל שהשיג ונשאר שם עד סוף השנה. זהו דפוס שחזר על עצמו לכל אורך שנות שלטונו, כאשר עניינו העיקרי של ויליאם באנגליה היה בתור פרה חולבת, ממנה שאב כספים ומשאבים על מנת לחזק את ממלכתו ביבשת.

בספטמבר 1068 אדגר את'לינג ומספר אצילים צפוניים וממורמרים הכריזו על מרד, במימון ותמיכת מלקולם מלך סקוטלנד. ויליאם חזר לאנגליה, יצא בראש צבאו צפונה והכניע את המורדים בלי להזיע יותר מדי. אדגר והאצילים ברחו צפונה אל מלקולם, אבל לא למדו את הלקח. ויליאם מינה את מקורבו רוברט מקומין Robert de Comines להיות רוזן נורת'אמבריה ולשמור על האינטרסים של הכתר באזור, וזה האחרון התיישב עם צבא של 700 חיילים בדרהאם Durham.

למרות אזהרותיו הידידותיות של הבישוף המקומי, חייליו של רוברט התעמרו באוכלוסיה המקומית, ואפילו הרגו בהם. התוצאה האלימה והצפויה לא איחרה לבוא, ובינואר 1069 רוברט הופתע כאשר אנשי נורת'מבריה רצחו את חייליו עד האחרון. רוברט וסגניו מצאו מפלט בביתו של הבישוף, אבל זה לא הועיל להם, כי ההמונים הציתו את הבית וכל הנוכחים בו נשרפו חיים.

ויליאם היה עסוק באותו זמן בפשיטות וולשיות אל תוך מערב אנגליה, ולכן לא היה פנוי לטפל בעניין באופן מיידי. אדגר ואציליו, שברחו לסקוטלנד, חשבו שזו הזדמנות פז שלא תחזור. הם חברו למלך דנמרק סווין, שהביא איתו לאנגליה 10000 לוחמים ב-240 ספינות, ויחד הם השתלטו על אזור שפך נהר האמבר Humber, בקרבת יורק. ויליאם ניצב בפני איום גדול משמעותית מזה של השנה שעברה, במיוחד כשהידיעות הגיעו לאזני הפולשים הוולשים, אשר הבינו שגם עבורם זו שעת כושר.

חמתו של ויליאם בערה בו, והוא החליט לחסל את הבעיות ולמנוע כל אפשרות לצמיחת מרד חדש. ראשית הוא צעד עם צבאו צפונה עד נהר האמבר. שמו של ויליאם הספיק בשביל שהכוח הדני במקום יסרב להילחם. המלך השאיר כח שיפקח על הדנים ומיהר כמוכה ברק לוויילס כדי להכניע את הפורעים ולדחוק אותם בחזרה מעבר לגבול. בזמן שנעדר, המורדים התקדמו אל יורק וכבשו את הטירה הנורמנית החדשה שם.

ויליאם, שלא היה לו רצון או סבלנות להטיל מצור על יורק, החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, ופצח בקמפיין שנודע בשם המכובס "הטרדת הצפון" Harrying of the North. לאחר ששילם לדנים כדי שיעזבו את אנגליה, ויליאם הורה להשמיד כל דבר וכל אדם בסביבות יורק שעשוי לסייע לאויביו באוכל וציוד. בסתיו 1069 שדות נשרפו, עדרים חוסלו, חפים מפשע הוצאו להורג לאחר יד, וזעמו של ויליאם לא שכך. מעבר לעשרות אלפי התושבים שנטבחו, הדבר גרם לרעב כבד והותיר אזורים שלמים ריקים מאוכלוסיה לשנים רבות. המרד התפוגג ונעלם, כשחלק ממנהיגיו ברח לסקוטלנד והיתר נכנעו וזכו לחנינה. ויליאם חגג את חג המולד במשתה ראוותני ב-יורק עם אוכל וסמלי המלכות שהובאו מלונדון, בעוד אנשי הצפון סביבו גוועים ברעב. המסר הועבר ביעילות ברוטלית.

אפילו תומכיו הנלהבים ביותר של ויליאם הביעו ביקורת על אגרוף הברזל שהנחית על צפון אנגליה, וישנן עדויות על כך שגם ויליאם עצמו התחרט על ערש דווי על רצח העם שהיה אחראי לו. ב-1070 עם זאת הוא היה מאוד מרוצה ממעשיו. לאחר שטיפל במכשול המסוכן ביותר למלכותו, ויליאם שילם ביד נדיבה לשכירי החרב שלו וחזר לעיסוקיו. כאמור בשנים הבאות פרצו מרידות קטנות פה ושם, אבל לרוב שלטונו של ויליאם היה מבוצר ובטוח.

פסלו של ויליאם הכובש בנורמנדיה

חלק יט: הדרך לקרב הייסטינגס

השנה היא 1051, והמלך אדוארד המודה נמצא בשיא כוחו, לאחר עשור בו עמד מולו גוֹדווין, רוזן ווסקס רב הכוח וההשפעה. כזכור, אדוארד ניצל תקרית (שבהחלט ייתכן שביים בעצמו) כדי לגרש את גודווין מאנגליה, וכעת התפנה לעשות ככל העולה על רוחו. מכיוון שבילה את מרבית שנותיו בנורמנדיה וחש קרבה יתרה לידידיו הצרפתים, הוא החל לחלק להם אדמות באנגליה וג'ובים בחצר המלכות כאילו אין מחר, והאנגלים החלו להתגעגע לגודווין. אדוארד הגדיל לעשות והזמין את אחיינו ויליאם, דוכס נורמנדיה, לבקר באנגליה. ויליאם הגיע לאנגליה ברוב הדר ובראש פמליה מלאה, ואדוארד מינה אותו ליורשו, למרות שעל פי סדר הירושה היה אמור לרשת את הכתר אדוארד הגולֶה, נכדו של את'לרד ובנו של אדמונד איירונסייד.

כאשר גודווין חזר לאנגליה ב-1052 בראש צבא קטן, קל להבין מדוע זכה לתמיכתם של ההמונים ושל אותם אצילים שלא זכו להתקרב לצלחת. לבסוף, מתוך חוסר רצון בשני הצדדים במלחמת אזרחים, הוחזרו גודווין ובניו למעמדם הרם, והאצילים הנורמנים סולקו אחד אחד. ויליאם, שהבין שבסיס הכח שלו באנגליה הולך ומצטמק, חזר גם הוא לנורמנדיה וחיכה לשעת כושר. הוא ידע שהדרך היחידה שלו לשבת על כס המלוכה תהיה לקחת אותו לעצמו בכח.

באופן לא צפוי, פטירתו של גודווין באפריל 1053 לא הובילה למסע נקמה במשפחתו מצד הכתר. כפשרה בין האצילים רמי הדרג, רוזנות ווסקס העוצמתית עברה בירושה להרולד גודווינסון Godwinson, בנו השני של גודווין המנוח (הבכור מת בטרם עת), אבל יתר תאריו של אביו נלקחו מהמשפחה וחולקו בין אנשי שלומו של אדוארד.

הרולד למד היטב את דרכיו של אביו, והמשיך להיות הכח המוביל בהתנגדות להשפעה הנורמנית המתמשכת בחצר המלכות האנגלית. עם זאת הוא היה פחות תקיף, והגיע במקרים רבים להבנות ופשרות עם הכתר. בשנותיו המאוחרות של אדוארד המודה פרצו סכסוכים טריטוריאלים עם סקוטלנד מצפון ו-ויילס ממערב, והרולד ואחיו היו אלה שפתרו את הבעיות בכח החרב עבור אדוארד, מה שאיפשר למלך להתרכז בענייני דת וכלכלה. דרך נצחונות צבאיים והרבה פוליטיקה הרולד מיצב את עצמו כאדם השני בכוחו בממלכה.

המלך אדוארד ואציליו התפנו לעסוק בשאלת ירושת הכתר, והזמינו ב-1054 את אדוארד הגולה לחזור הביתה מממלכת הונגריה הרחוקה. אדוארד הגולה לא שש לנטוש את משפחתו ההונגרית ולחזור לבריטניה, ולכן הוא לא מיהר, בלשון המעטה. לבסוף הוא הופיע בחצרו של מלך אנגליה מעל שנתיים מאוחר יותר, וכעבור יומיים נמצא ללא רוח חיים מבלי שפגש את המלך. לעולם לא נדע אם נרצח, אבל מותו סתם את הגולל על האפשרות לירושה מוסכמת של הכתר, שכן ילדיו בהונגריה היו צעירים מדי.

ב-1064 הרולד הגיע לצרפת בנסיבות שעליהן יש מחלוקת. גי הראשון, הרוזן מ-פונטיו Ponthieu, לקח אותו בשבי (כנראה למטרת כופר) אבל עד מהרה הגיע ויליאם ודרש לקבל את השבוי לחזקתו, וכך היה. על פי מקורות שונים הרולד הצטרף לוויליאם במלחמותיו מול אצילים צרפתים אחרים ואפילו קיבל ממנו תואר אבירות ומתנות רבות. ישנם מקורות הטוענים כי הרולד נשבע שיתמוך בוויליאם כיורשו של אדוארד בבוא היום.

בסוף 1065 נפל המלך אדוארד לתרדמת בלי שהוכרז יורש באופן רשמי. הוא הלך לעולמו בתחילת 1066 בגיל 63 (גיל מופלג יחסית לתוחלת החיים באותן שנים) , אך ע"פ הביוגרפיה שלו (שנכתבה ב-1067, ככל הנראה לבקשת אלמנתו), לפני מותו התעורר והספיק לצווֹת להעביר את הממלכה למשמרתו של הרולד. אציליו הבכירים של אדוארד התכנסו לאחר שנקבר בכנסיית וסטמינסטר והכתירו את הרולד כמלך הבא. מן הסתם הדבר הרתיח את ויליאם ונאמניו בנורמנדיה, ונתפס כבגידה מהמעלה הראשונה לאור שבועתו של הרולד.

ויליאם החל מיד לאסוף צבא, לבנות צי ולהתכונן לפלישה רבתי לאי הבריטי. בתחילה התקשה ויליאם לגייס תומכים, אך לאחר שטען שהרולד נשבע לו אמונים על ערימה של חפצים מקודשים, האפיפיור אלכסנדר ה-2 הצהיר את תמיכתו הרשמית בוויליאם כיורש החוקי לכתר האנגלי, ואצילים רבים באו לעזרו. הרולד לא שקט על שמריו, וכצעד הגנתי גייס צבא משלו והציב אותו באי וייט במצב הכן.

החודשים נקפו והפלישה של ויליאם בוששה לבוא. ב-8 בספטמבר נאלץ הרולד לפזר את הצבא, מחמת העלויות הגבוהות של אחזקת והאכלת החיילים, וחזר ללונדון. בצירוף מקרים, באותו יום נחת בשפך נהר טיין (שם נמצאת ניוקאסל כיום) כח תוקף של מספר אצילים צפוניים, אשר דרשו את מה שהגיע להם לדבריהם, דהיינו כח כסף וכבוד. הם ניצחו שניים מתומכיו הבולטים של הרולד בקרב פולפורד  Fulford סמוך ליורק, מה שלא השאיר למלך הרבה ברירות. הוא הוביל צבא חדש צפונה וניצח את הפולשים שוק על ירך.

ב-12 בספטמבר הפליג ויליאם בראש 770 ספינות מנורמנדיה לעבר בריטניה. הצי נקלע לסופה שהטביעה מספר ספינות, והיתר נאלצו לחזור לצרפת ולחכות לשוך הסערה. לבסוף יצא הצי שוב לדרך ב-27 בחודש ונחת במזרח סאסקס למחרת. צבאו העייף של הרולד, שכנראה מנה כ-10000 רגלים, נאלץ לצעוד כ-400 קילומטר כדי לפגוש את ויליאם, אשר הביא עמו כ-7000 לוחמים רעננים, חלקם קשתים ופרשים והיתר רגלים.

כוחותיו של ויליאם בנו טירה מעץ קרוב לנקודת הנחיתה, ששימשה כמטה מבוצר, ועוד ביצורים בסביבה. כשצבאו של הרולד הגיע לאזור הוא ניסה להפתיע את הנורמנים, אך נתגלה מבעוד מועד ואיבד את יתרון ההפתעה. הצבאות נפגשו במחוז הייסטינגס Hastings בבוקר שבת 14 באוקטובר 1066, והקרב הקשה נמשך עד רדת החשכה. אין אנו יודעים בדיוק את מהלכי הקרב, אבל ידוע לנו שהיתרון המספרי של האנגלים לא עמד להם מול הטקטיקה של הנורמנים, ובסוף היום המלך הרולד נהרג מפגיעת חץ. הצבא האנגלי חסר המנהיג קרס וחייליו החלו לנוס, כשהנורמנים מזנבים באנגלים המבוהלים. ישנה מחלוקת באשר למספר הנופלים בכל צד, אבל ישנה הסכמה על כך שגופותיהם של הלוחמים הנורמנים נקברו בקבר אחים, אך גופות האנגלים הושארו בשדה למאכל חיות הפרא.

שושלות המלכים האנגלו-סקסים והדנים באו אל קיצן, ואנגליה עמדה בפתחו של עידן המלכים הנורמנים.

שחזור מודרני של קרב הייסטינגס, המתקיים מדי שנה