בטרם נמשיך, עלינו להכיר את אחת מדמויות המפתח באירועים הבאים. סיימון דה-מונפורט, הרוזן ה-6 מ-לסטר, נולד ב-1208. אביו, שגם הוא נקרא סיימון, היה אציל צרפתי, לוחם עשוי ללא חת, ומנאמניו הגדולים של פיליפ אוגוסטוס מלך צרפת. את תואר רוזן לסטר הוא קיבל בירושה מצד אשתו.
לאחר שהאב נפל בקרב ב-1218, סיימון התחלק באדמות אביו עם
אחיו הבכור כך שהאח קיבל את האדמות בצרפת וסיימון ירש את השטחים מעבר לתעלה. מחוז
לסטר הוחזק באותן שנים ע"י בן-דודם ראנולף רוזן צ'סטר, וסיימון הגיע רק ב-1229
לאנגליה על מנת לתבוע את ירושתו.
הצעיר בן ה-21 היה אדוק בדתו כמו יתר בני משפחתו, משכיל
ומתורבת, אך לא ידע אנגלית. למזלו הצרפתית היתה לינגואה פרנקה בחוגי האצולה
והמלוכה. הוא התקבל לפגישה עם המלך הנרי ה-3, שם התחוור לו שהנרי מכיר בזכותו ואפילו
תומך בהחזרת האדמות לבעליהן, אבל לכתר אין אינטרס להתעמת עם רוזן צ'סטר החזק.
סיימון פנה ישירות לבן-דודו והצליח לשכנע אותו להעביר את לסטר לידיו.
מיד כשנטל את השליטה במחוז, הוא הוציא צו שגירש משם את
כל היהודים, פעולה שקנתה לו אהדה בקרב המקומיים (ר' חלק מ). סיימון הפך עד מהרה
לאחד ממקורביו של המלך, שהיה בן גילו, ואחד מבכירי האצולה, על אף מוצאו הצרפתי.
שמו כלוחם הלך לפניו, וסיימון הצטרף לקמפיינים הצבאיים של הנרי בצרפת וב-ויילס. את
התואר הרשמי של רוזנות לסטר העניק המלך לסיימון רק בפברואר 1239, אבל זה לא מנע
ממנו להתייחס לסיימון במכתבים רשמיים כרוזן לסטר.
בינואר 1238 נשא סיימון לאישה את אלינור, אחותו של המלך
הנרי. המלך תמך בנישואין, אבל הטקס נערך בסתר וללא ידיעת המועצה הגדולה. מעבר לכך אלינור,
שהיתה אלמנתו של ויליאם מרשל ה-2 רוזן פמברוק, נשבעה עם מותו של בעלה הראשון שבועת
עולם לצניעות, שבועה שהפרה בנישואיה לדה-מונפורט. הארכיבישוף מקנטרברי אדמונד ריץ'
גינה את הנישואין בשל עובדה זו, ומספר ברונים נוספים ניצלו את ההזדמנות והביעו
תרעומת על דרכיו הרופסות של הנרי.
המוחים ובראשם ריצ'ארד, רוזן קורנוול ואחיו הצעיר של
המלך, היו על סף מרד. על מנת להימנע מאלימות מיותרת, הנרי שילם לריצ'ארד כ-6000
מארק והשלום נשאר על כנו.
מעט לאחר לידת הנסיך אדוארד באמצע 1239 הסתכסך סיימון עם
גיסו המלך. הוא צבר חוב של 2800 מארק לתומס ה-2 מסאבוי, רוזן פלאנדריה, ונקב בשמו
של הנרי כערב לחוב, ללא ידיעתו של הנרי. כשהדבר נודע התפתח עימות קולני בין
השניים, והנרי כנראה האשים את סיימון שפיתה את אחותו עוד לפני החתונה והכריח את
המלך לתמוך בנישואין. הנרי איים לכלוא את דה-מונפורט במצודת לונדון, ובתגובה סיימון
ואשתו אלינור ברחו לצרפת.
משהו קרה כדי לשכך את זעמו של הנרי, כי באפריל 1240 הגיע
דה-מונפורט לביקור באנגליה והתפייס עם המלך. באותו קיץ יצא סיימון לארץ הקודש לצידו
של גיסו ריצ'ארד על מנת להצטרף למסע הצלב, והשניים חזרו לאירופה עטורי תהילה
ב-1242.
בזמן שהשניים נלחמו בכופרים, לואי ה-9 החליט ב-1240 לבסס
את שליטתו במחוז פואטו ע"י מינוי אחיו אלפונס לדוכס. הוגו דה-לוסיניאן
ומשפחתו זעמו על ההחלטה, שנעשתה מעל לראשם והצרה את צעדיהם, ובסוף 1241 בחרו למרוד
במלך צרפת. לצידם עמד ריימונד מ-טולוז, שהכתר הצרפתי פעל לנשל אותו ואת משפחתו
מאדמותיהם, וכמובן הנרי ה-3 שעדיין לא נואש מהשאיפה להשיב אליו את המחוזות שאיבד
אביו.
הנרי נחת בחוף רואיאן Royan עם כח קטן של לוחמים. כמובן שהיה מעדיף כח
גדול, אבל הוא לא הצליח לשכנע את המועצה הגדולה להטיל מס כדי לממן את המלחמה,
והאצילים סירבו בנימוס לבקשותיו לתרום לוחמים למאבק. סיימון וריצ'ארד חברו אל הנרי
בדרכם חזרה לאנגליה, והוא ודאי שמח מאוד לפגוש את דה-מונפורט הלוחם ללא חת על אדמת
צרפת.
השניים הובילו את איחוד המורדים בעוז, אבל לכח הקטן שעמד
מול הצבא הצרפתי לא באמת היה סיכוי, ובקרבות הבודדים בין הצדדים הדבר הוכח מעל לכל
ספק. בסוף יולי הנרי נסוג עד בורדו, ומשפחת לוסיניאן נאלצה לרדת על ברכיה ולהתחנן
לסליחתו של מלך צרפת. הכישלון הצבאי פחות או יותר סתם את הגולל על הפנטזיות
האנגליות לשוב ולכבוש את המחוזות האבודים במערב צרפת, והוביל לשרשרת אירועים שיאיימו
על שלטונו של הנרי.
עוד בטרם חזרו הנרי וסיימון לאנגליה, הם חזרו לוויכוחים הקולניים
ביניהם. בנוסף לענייני הכספים הישנים, כעת עלתה סוגיית חוסר יכולתו של דה-מונפורט
לקבל את מרותו של המלך בתכנון האסטרטגי ובשדה הקרב. כנראה שהמחלוקות לא היו מאוד
עמוקות, כי ב-1243 סלח הנרי לסיימון על הכל, ואף הרעיף עליו ועל אשתו אלינור סכום
של 500 פאונד, בנוסף לאלף פאונד לכיסוי חובותיו של דה-מונפורט. כמו כן סיימון קיבל
טירה והיה לבן-בית נאמן בחצרו של הנרי.
בעקבות המפלה בפואטו ב-1242 הנרי החליט להזמין לאנגליה
את ארבעת אחיו-למחצה, ילדיה של אימו איזבלה מאנגולם, שכזכור נישאה להוגו
דה-לוסיניאן ב-1220 במקום ביתה ג'ואן. יחד עם בני המשפחה הגיעה לאנגליה פמליה שלמה
כמובן, והמצב בחצר המלכות הסתבך. האצולה האנגלית, שבלעה בקושי את פלישת הצפרדעים
מסאבוי, ספגה עכשיו מהלומה נוספת בדמות האצילים מפואטו. הנרי החל להרעיף על בני
משפחתו תשורות ותארים, לרוב על חשבון הברונים האנגלים, והתחושה בקרבם ודאי לא היתה
נעימה.
לאורך שנות ה-40 וה-50 המתיחות הלכה והחריפה. על אף
שאיפתו התמידית של הנרי לשלום ורוגע, פעולותיו עודדו תסיסה. ב-1247 הנרי ביטל
טורניר בין אנשי דה-לוסיניאן לבין אנשיו של גילברט דה-קלייר רוזן גלוסטר, טורניר
שוודאי היה הופך למרחץ דמים. שנתיים מאוחר יותר האירוע התקיים, ובסיומו האנגלים
הוכו שוק על ירך. בטורניר של 1251 זכו דווקא האנגלים.
היריבות בחצר המלכות היתה לא רק בין האנגלים והזרים, אלא
גם בין יוצאי פואטו ויוצאי סאבוי. ב-1252 המלך נדרש לפשר במחלוקת בין פיטר מסאבוי
ואיימר דה-לוסיניאן. לכאורה המחלוקת היתה פשוטה, אבל ברקע ניטש מאבק על חינוכו של
הנסיך אדוארד. מצד אחד מקורביה של המלכה, אנשי סאבוי, היו אמונים על הכנתו של הנער
לשלטון, ומצד שני ככל שהתקרב לבגרות הנסיך נקשר דווקא לאנשי לוסיניאן.
יוצאי סאבוי היו יחסית מנומסים והשתדלו להיטמע בהיררכיה האנגלית,
אבל יוצאי פואטו כנראה ראו את עצמם כבעלי זכויות יתר אפילו בקרב האצולה, והתנהגו
בהתאם. גם כאשר התעמרו בשריפים המקומיים ובעובדים הכפופים לכתר, הנרי גיבה אותם
ובמקרים מסוימים אפילו הכשיר בדיעבד את מעשיהם.
גם האצולה האנגלית לא היתה טלית שכולה תכלת, ובראותם את התנהגותם
של הצרפתים והמענה הרפה של המלך, הם למדו ויישמו. בשורה התחתונה שלטון החוק הלך
ונשחק בכל רחבי אנגליה, וגם בתי המשפט עמדו בפני שוקת שבורה אל מול סלחנותו של
המלך.
המרמור חלחל גם לשכבות הנמוכות. האצילים השתלטו במקומות
מסוימים על פעילות גביית המיסים ושמרו לעצמם חלק מהסכום. כשאוצר הממלכה הלך והתמעט,
המלך הורה לשריפים בכל אנגליה להגדיל את הסכומים הנגבים באדמות הכתר, ומי ששילם את
המחיר הם כמובן פשוטי העם. אם המועצה הגדולה היתה מאשרת מיסים חדשים לא היה צורך
בכך, אבל פעם אחר פעם המועצה סירבה לבקשותיו של הנרי.
המחלוקות בין המועצה והמלך נסבו סביב שאלת האצילים
הזרים, כמובן, אבל לא רק. חלק מהאצילים האשים את הנרי במדיניות חוץ רופסת, וברונים
רבים פשוט לא סמכו על המלך שיעשה דברים מועילים עם המיסים שיגבה. בנוסף, הנרי הלך
ואיבד את אמון ראשי הכנסייה, שהיו חלק מהמועצה הגדולה. כספים שהכנסייה היתה גובה
בעבר הלכו כעת לאוצר הממלכה. הכנסייה האשימה את המלך שהשאיר משרות כנסייתיות רמות
דרג ללא מינוי על מנת שהכתר יהנה מהמיסים שהיו אמורים ללכת לנושא המשרה, כפי שעשו
מלכים רבים בעבר.
הנרי נותר ללא תומכים במועצה, וכוחו של הכתר דעך. חברי
המועצה הבינו ולמדו בשנות שלטונו של הנרי כיצד לנצל את שליטתם בכספים על מנת
להגביר את כוחם שלהם על חשבון המלוכה. תהליך זה הוביל ליצירת המוסד הידוע
כ"פרלמנט" (מלטינית, "פרלמנטום" – דיון). כבר בנובמבר 1236 מוזכרת
המועצה בתור "פרלמנט", אבל בשלב זה לא מדובר כמובן בבית המחוקקים שעתיד
לבוא.
קשה לדעת מה היה הרכב המועצה במדויק, אבל ב-1225 למשל היו
בה 12 בישופים, 20 ראשי מנזרים, השופט הראשי, 9 רוזנים ו-23 ברונים, סה"כ 65 שחולקו
כמעט שווה בשווה בין הכמורה והאצולה. ב-1254 חל שינוי מהותי בהרכב המועצה, כאשר צו
חייב כל מחוז למנות שני אבירים שייצגו אותו ויאשרו כל מס שיוטל על אותו מחוז בשם
תושביו.
דרישותיו של הנרי למיסים חדשים או להגדלת נטל המס נתקלו
בחומה בצורה. אף בקשה כזו בין השנים 1237-1257 לא התקבלה ע"י המועצה. לרוב
המועצה התנתה תנאים מרחיקי לכת לאישור הבקשה. ב-1244 לדוגמה, לאחר ניסיון כושל של
הנרי לפצל את המועצה, הפרלמנט דרש לבחור 4 ברונים מבין חבריו שינהלו את ענייני
המדינה במקום המלך. הנרי זעם על החוצפה, ומשך את בקשתו להגדלת המיסים. דרישות דומות
שבו ועלו במהלך השנים, ותגובת המלך היתה דומה.
בשנים אלו הנרי המשיך להתנהל ע"י סחיטת כל מטבע מאדמות
הכתר ומהיהודים, ומכירה של פריווילגיות לבעלי עניין. כמו כן הוא קיצץ בהוצאות החצר
המלכותית, ובשנים 1249-1253 הצליח לאגור באוצר הממלכה סכום צנוע אך מכובד של 30000
מארק.
נחזור לשנות ה-40 של המאה ה-13. בגסקוניה, הסכם הפסקת
האש בין אנגליה וצרפת עמד לפוג ב-1248, והדאגה לגורל הדוכסות הדרומית היתה גדולה.
מצפון נמצאת פואטו תחת שליטת אלפונס, מדרום ממלכות נוואר, קסטיליה ואראגון שלוטשות
עיניים לשטחי הדוכסות, ובגסקוניה עצמה אין שלטון מרכזי, כך שלכל אציל יש אוטונומיה
מלאה לעשות כרצונו.
הנרי ביקש מידידו סיימון להיות המשנה למלך בגסקוניה. דה-מונפורט
ניצל את דחיפות העניין וסחט מהנרי תנאים מפליגים: המינוי יהיה לשבע שנים; כל כספי
המיסים של גסקוניה ילכו לכיסו של דה-מונפורט; הכתר יישא בהוצאות הטירות המלכותיות
בדוכסות; וסיימון יקבל 2000 מארק לשנה ו-50 אבירים לצרכיו.
בתחילה נחל דה-מונפורט הצלחות. הוא נשא נתן עם הצרפתים
על הארכת הפסקת האש, והגיע עם מלך נוואר לסיכום שריצה אותו והבטיח שלא יפלוש
לגסקוניה. כעת פנה דה-מונפורט למשימת שיקום המשילות האנגלית ברחבי המחוז, אבל
שיטותיו היו פחות של דיפלומטיה עדינה ויותר של פיל בחנות חרסינה. הוא הורה לעצור
אנשים ללא משפט, התערב בכל דבר ועניין ללא סמכות או התחשבות בחוק, ועל הדרך צבר
אדמות לעצמו על חשבון אותם אצילים שהאשים במרד.
זרם של תלונות החל להגיע אל חצרו של הנרי, אשר הבין עד מהרה
כי דה-מונפורט מחרב את גסקוניה. סיימון עצמו הביע תרעומת על כך שהמלך מקבל משלחות
מאויבי הכתר. ב-1250 דה-מונפורט נישל אציל בשם גסטון דה-באיֶרן מכל רכושו ושלח אותו
להישפט בפני מלך אנגליה, אבל הנרי דווקא החליט לחון את אותו אציל לבקשת המלכה.
בינואר 1251 הגיע סיימון לאנגליה ושכנע את הנרי להקציב
לו כספים נוספים. עד חודש מאי הוא הצליח להשליט בגסקוניה סדר בכח הזרוע, אבל משם
הדברים החלו להידרדר. בדצמבר של אותה שנה נכח סיימון בחתונתה של מרגרט, ביתו של
הנרי, שהתקיימה ב-יורק. ידיעות הגיעו מגסקוניה על מרד חדש, ואיתן האשמות של תושבי
הדוכסות על כך שסיימון התגרה במורדים עד שחצה קו אדום. המחלוקות בין המלך
ודה-מונפורט התפרצו כקונפליקט גלוי וקולני.
הנרי אסר על סיימון לשוב לגסקוניה או להתערב בנעשה שם.
הוא עצר את כל הכספים שהתכוון להעביר לסיימון ושלח משלחת שתברר מה המצב בדוכסות לאשורו.
מבחינת דה-מונפורט זו היתה סטירת לחי מצלצלת וסכנת מוות לקריירה הפוליטית שלו.
יתרה מזו, הנרי הכריח אותו לבוא לפרלמנט ולהתעמת עם מאשימיו קבל עם ועולם. הגסקונים,
ובראשם הארכיבישוף מבורדו, האשימו את דה-מונפורט בברוטליות וקשיחות מופרזת כלפי
האוכלוסיה. סיימון מצידו זלזל בראיות שהביאו בפני המועצה וטען שהוא למעשה הקורבן,
מפני שהמלך חזר בו מהבטחותיו לשלם לו. לא היה זה משפט, אבל דה-מונפורט ודאי חש מותקף.
בשלב מסוים סיימון דרש מהנרי שיקיים את הבטחותיו
הכלכליות, והנרי השיב שאין הוא מתכוון לקיים הבטחות שניתנו לבוגד ואדם שלא עמד
במילתו. בנוכחות חברי המועצה סיימון התפרץ וצעק על המלך משהו כמו 'מי היה מאמין
שאתה בכלל נוצרי?', דבר שלא ייעשה.
ועם כל זאת, דה-מונפורט יצא זך כשלג. הרוב המוחלט של חברי
המועצה תמכו בסיימון, ומהצד השני ניצבו רק המלך והגסקונים. הנרי נאלץ לפסוק לזכותו
של דה-מונפורט בחריקת שיניים, אבל זמן קצר לאחר מכן חזר בו והכריז שהוא עצמו או
הנסיך אדוארד יגיעו לגסקוניה, ועד אז כל העניין יישאר בהקפאה.
משלחות המלך לדוכסות החלו לתקן את נזקיו של דה-מונפורט, וסיימון
חש עלבון עצום על כך שהמלך לא מעריך את כל שעשה בגסקוניה. הוא העדיף להעביר את החודשים
הבאים בצפון צרפת, עד שלפתע חזר דרומה עם צבא קטן, והחל במעשי נקם כנגד הכתר
האנגלי. הנרי דרש ממנו לחדול ולכבד את ההסכם ביניהם, ובסופו של דבר סיימון ויתר על
דרישותיו תמורת כיסוי חובותיו בתוספת 7000 מארק.
בדיעבד הסתבר שמדיניותו של דה-מונפורט בגסקוניה היתה
מוצדקת במידה מסוימת, כי הגסקונים באמת לא אהבו את הרעיון של שלטון מרכזי. גסטון
דה-באירן, אותו אציל שהנרי חנן, עשה יד אחת עם אלפונסו ה-10 מלך קסטיליה וגייס צבא
מורדים. הנרי ניסה לגייס מס חדש ב-1252 למימון הכנעת המרד, אבל הפרלמנט לא היה
מוכן לשמוע על כך.
לבסוף הנרי הטיל בשנה שאחרי מס פאודלי למימון מינויו של הנסיך
אדוארד לאביר, ובכסף זה הצליח לגייס לוחמים. למרבה האירוניה הנרי נלחם במורדים בשיטותיו
של דה-מונפורט, ואפילו קרא לסיימון לבוא ולהילחם לצידו. השניים דיכאו את המרד בהצלחה,
וב-1254 נכנעו אחרוני המורדים.
בעקבות ההצלחה המפתיעה הנרי השיא את בנו אדוארד לבתו של
מלך קסטיליה, ובכך ביטל את האיום הקסטילי. גסקוניה היתה בטוחה תחת הכתר האנגלי,
למרות שמנהיג המרד גסטון דה-באירן עדיין לא נתפס. סיימון והנרי התפייסו פעם נוספת,
ולא בפעם האחרונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה