חלק לה: ג'ון רב עם כולם

לא לחינם ידוע ג'ון כאחד המלכים הגרועים בתולדות אנגליה, ומאז המאה ה-13 הרעיון לקרוא לבן משפחת המלוכה בשם זה היא בערך כמו לקרוא לספינה "טיטאניק 2". רוב ההיסטוריונים תולים בו ישירות את האשמה להידרדרות היחסים בין הכתר והאצולה (שתוביל למלחמת אזרחים), בעוד ישנם כאלה שמנסים להצדיק את החלטותיו הגרועות בגורמים נוספים.

האדמות שג'ון הפסיד בצרפת היו מקור הכנסה משמעותי עבור האוצר המלכותי, והשליטה בהן היתה בסיס כח פוליטי. ג'ון שאף לפלוש בחזרה לאדמות אלו ולכבוש אותן בחזרה, אבל לצורך כך חייב היה את עזרת האצולה. כשניסה לגייס לעזרתו את הברונים באי הבריטי, נתקל בכתף קרה.

ריצ'ארד לב-הארי אמנם היה קפדן וקשוח כלפי אציליו, אבל הוא היה מנהיג נערץ בכל רמ"ח איבריו, ותכונה זו הספיקה כדי לשמור על שלטונו גם בשנים בהן היה רחוק מהאזור. אחיו ג'ון, לעומתו, היה מתנשא, חסר טאקט, כוחני כלפי הכפופים לו, פרנואיד וחסר כריזמה. רובם המכריע של הברונים פשוט סירב להילחם למענו או לממן את שכירי החרב שלו, במיוחד כשמדובר באדמות מעבר לתעלה.

מלך צרפת פיליפ אוגוסטוס, שהצליח לגרש את האנז'וונים מאדמותיהם, החליט שכדאי להמשיך ולתקוף אותם כשהם חלשים. בתחילת 1205 החל פיליפ בהכנות לפלישה לאי הבריטי, והדבר דווקא שיחק לידיו של ג'ון. הגנה על הבית היתה תמריץ טוב לברונים בכל זאת לחבור לתכניותיו הצבאיות של מלכם.

אי-האמון המופגן של ג'ון באצילים ובאוכלוסיה לא הביא לו אוהדים רבים בלשון המעטה, ואיש באנגליה לא שש למלא אחר פקודותיו. ג'ון הכריז על צירוף כל נער מגיל 12 לכוחות ההגנה באזור מגוריו, ויזם מערך הגנות מקומיות שינוהלו ע"י גורמים אזוריים. בהזדמנות זו דרש ג'ון מכל חייל להישבע לו אמונים באופן אישי, כדי להרגיע את חששותיו מבוגדים בשורות הצבא. החרדות של ג'ון רק הלכו והחמירו, והוא אסר על כל ספינה בדרום-מזרח אנגליה להפליג ללא אישורו בכתב.

במקביל ג'ון ריכז שני ציי ספינות בדרטמות' ובפורטסמות' לטובת פלישה לצרפת. בעוד מאות ספינות וצוותים עמדו לרשותו, ג'ון עמד בפני בעיית כח אדם חמורה בתחום הלוחמים, כאמור בגלל חוסר נכונותם של האצילים להילחם עבורו מעבר לתעלה או לשלוח אנשים מטעמם.

בכירי האצולה והכנסייה אפילו ניסו לשכנע את ג'ון להישאר באנגליה, גם מפני שסיכוייו בצרפת נמוכים, וגם כי אנגליה זקוקה לו בתקופה קשה שכזו. ג'ון לא השתכנע, הגיע לפורטסמות' והפליג עם קבוצת האבירים הנאמנים לו. הוא חשב שברגע שיפליג, הדבר יעורר בושה בקרב הברונים והם יצטרפו אליו, אבל התבדה. כשראה שתוכניתו נכשלה, חזר הצי לחופי אנגליה, והקמפיין נגמר עוד בטרם התחיל.

ג'ון העביר את החורף של 1205 ואביב 1206 במסע דילוגים בין טירותיהם של בכירי הברונים. בין מסעות הציד וארוחות הערב (שלוו בבידור ליצני חצר ומשחקי שחמט), ג'ון הצליח בדרך כלשהי לזכות באמונם של חלק מהאצילים.

ביוני 1206 יצא לבסוף משט משמעותי לכיוון אקיטניה בדרום-מערב צרפת, שנותרה בידיים אנגליות. ביולי ג'ון הוביל את כוחותיו לפשיטות מוצלחות אל תוך פואטו ואנז'ו, והברונים המקומיים נכנעו בזה אחר זה. בנקודה זו ג'ון נפגש עם נציגו של פיליפ והשניים הגיעו להסכם הפסקת אש לשנתיים. הכתר האנגלי המשיך להחזיק בפואטו (אבל לא באדמות באנז'ו וצפונה), וג'ון חזר הביתה לאנגליה בידיעה שיצטרך לגייס צבא חזק יותר על מנת להמשיך את המלחמה בצרפת.

לקח אחד שג'ון יישם הוא חשיבות השליטה בתעלה. לצורך העניין הוא השתלט על איי התעלה וחיזק את הצי האנגלי. האיים הפכו לבסיס לוגיסטי ואופרטיבי עבור הכוחות האנגלים בהמשך. ג'ון מינה ספק-פיראט בשם יוסטס הנזיר בשביל לפקד על הצי ו"לנקות" את התעלה מספינות צרפתיות שהרחיקו מחופי נורמנדיה, ויוסטס עשה את העבודה על הצד הטוב ביותר במשך כשבע שנים. ב-1212 עבר בין השניים חתול שחור (מקרה נפוץ כשמדובר במלך ג'ון), ויוסטס ערק לצד הצרפתי. מאוחר יותר, ב-1217, הוא נתפס ע"י האנגלים לאחר קרב סנדוויץ' והוצא להורג, ייתכן שע"י שיגור מכף של טרבושֶה.

נקודה מעניינת להתעכב עליה היא שג'ון למעשה ייסד את הצי האנגלי הסדיר. אמנם אלפרד הגדול נחשב לאבי הצי האנגלי, אבל צי זה לא היה סדיר, ונקרא לדגל רק בשעת צורך. במשך כ-150 שנה שלטו הנורמנים בשני צידי התעלה, ולא היה צורך בצי שיגן על אנגליה, אבל עתה המצב השתנה. פיליפ, מצידו ניסה לארגן צי לפלישה, ואחזקת צי אנגלי סדיר, כולל בניית עשרות ספינות חדשות וגיוס מלחים, היתה צעד מתבקש.

ג'ון עמד בפני בעיה כלכלית רצינית. מקורות הכנסותיו בצרפת נלקחו ממנו כמעט בן-לילה, אוצר הממלכה היה כמעט ריק, והאצילים לא תרמו את חלקם. בנוסף, מחירו של שכיר-חרב עלה משמעותית בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13 בגלל מגוון סיבות שקשורות לכלכלת היבשת.

ג'ון עשה את מה שעשו קודמיו בתפקיד, דהיינו לנסות ולהוציא כל גרוש אפשרי מהברונים, מהכנסייה ומהאדמות והיערות בשליטת הכתר. מיסים חדשים הוטלו חדשות לבקרים, ועלויות מערכת המשפט לתובע ולנתבע עלו משמעותית. הכתר הצליח לאסוף סכום לא קטן עד 1207, אבל הדבר הוביל למחסור במזומנים, שגרם לעליות מחירים ברחבי אנגליה.

אחד האחראים להצלחת הקמפיין הכלכלי של ג'ון היה יוברט וולטר, הארכיבישוף מקנטרברי שריצ'ארד מינה למשרת צ'נסלור כשחזר ממסע הצלב. יוברט היה אדמיניסטרטור מחונן. עם זאת הוא התפטר מהמשרה הרמה ב-1198 מפני שהרגיש שהעיסוק בענייני חול מפריע לעבודת הקודש. כשעלה לשלטון, ג'ון שכנע אותו לחזור לתפקיד הצ'נסלור, והוא ניאות ונשאר בתפקיד עד מותו ב-1205.

בשנים אלו ג'ון ניהל את המערך האדמיניסטרטיבי האנגלי ביד רמה, החליק כל קמט ודרש יעילות שיא. אנו עדים לזינוק במספר המסמכים ששרדו מאותה תקופה, דבר המעיד על הקפדת יתר על תיעוד ודיוק. ג'ון הבין שכל מטבע חשוב, ולא נתן לאף דג לחמוק דרך רשת הדיג. הוא השיג את המטרה ע"י כך שדרש להיות מעורב בהחלטות האדמיניסטרטיביות כמעט בכל הדרגים. מעורבות זו לא היתה אחידה, וכהרגלו ג'ון נטה חסד למי שלתפיסתו לא יכלו לפגוע בו, והפגין קשיחות כלפי היתר.

בשנים הרבות בהן מלכי אנגליה נעדרו מהאי הבריטי, הדרג הפקידותי האנגלי אימץ נורמות שונות של עצמאות אופרטיבית. כעת ג'ון החזיר את הגלגל לאחור והצר את צעדיהם, מה שמן הסתם גרר מרמור בקרב הפקידים.

כאמור, ב-1205 יוברט וולטר נפטר, והמתח עתיק היומין בין הכתר והכנסייה סביב מינוי יורשו התעורר שוב. האפיפיור וראשי הכנסייה סברו שבחירת אדם לתפקיד רוחני בכיר צריכה להיות בידי האפיפיור, אבל באופן טבעי מלכי אירופה סברו אחרת.

במקרה זה ג'ון ביקש למנות לתפקיד אדם בשם ג'ון דה-גריי, שהיה הבישוף של נוריץ' ואחד ממזכיריו של המלך. נזירי קנטרברי, שבאופן רשמי בוחרים את הארכיבישוף, בחרו דווקא באחד משלהם, נזיר בשם רג'ינלד, ושלחו אותו לרומא כדי לקבל את ברכת האפיפיור. כששמע על כך ג'ון, הוא הגיע לקנטרברי בזעם ודרש מהנזירים לתקן את הטעות. הפלא ופלא, הנזירים בחרו הפעם בדה-גריי.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שהעניין התגלגל לפתחו, ביטל את שתי הבחירות ודרש מנזירי קנטרברי לבחור שוב. בין הפטיש לסדן, חצי מהנזירים בחרו ברג'ינלד וחצי בדה-גריי. בנקודה זו האפיפיור הציע מועמד משלו, תאולוג בשם סטיבן לנגטון, והוא הסמיך אותו לתפקיד ושלח אותו לאנגליה. חמתו של ג'ון בערה בו. הוא גרש את כל נזירי קנטרברי מאנגליה, סרב לאשר ללנגטון לנחות באי הבריטי, והכריז שכל מי שיקרא ללנגטון 'הארכיבישוף מקנטרברי' ייחשב אויב הציבור.

אינוקנטיוס חיכה מעט כדי לתת לג'ון הזדמנות לרדת מהעץ, אבל אף סולם לא נראה באופק. הוא איים בשביתה כנסייתית ברחבי אנגליה, דהיינו מלבד הטבלות ושמיעת וידויי הגוססים, הכנסייה תחדל לשרת את הציבור. במרץ 1208 האיום נכנס לתוקף, ופעמוני הכנסיות נאלמו דום.

הכתר והאצולה האנגלית היו אמנם אדוקים, אבל שירותי הכנסייה לא חסרו להם יתר על המידה, ודאי לא מספיק בשביל להפעיל לחץ על ג'ון לשנות את החלטתו. למעשה, עבור ג'ון זה היתה הזדמנות לומר לכנסייה שאם נאמנותה נתונה לאפיפיור ברומא ולא למלך בלונדון, אזי אדמותיה והכנסותיה מוחרמות. מצד שני הוא איפשר למנזרים ולבישופים לקנות בחזרה את אדמותיהם תמורת סכומים גבוהים.

אפיק הכנסה נוסף היה חטיפתן והחזקתן תמורת כופר של נשים רבות, שרשמית היו משרתות בביתם של בכירי הכנסייה, אבל ככל הנראה היו מאהבות. הכופר הניכר עבור נשים אלו שולם במהירות מפתיעה. עד 1214 ג'ון אסף באוצר הממלכה כ-200,000 מארק, סכום מספק למלחמה, וההכנסות מסחיטת הכנסייה היו חלק ניכר מסכום זה.

בשנים אלו ג'ון נקט במספר צעדים החלטיים ותקיפים כלפי שכניו. ב-1209 הוא צעד צפונה עם צבאו, דרש מוויליאם מלך סקוטלנד שלוש טירות כהוכחה לנאמנותו, וקיבל אותן ללא קרב. ב-1210, אחרי עשורים בהם אירלנד היתה המערב הפרוע של אנגליה, ג'ון נחת באי עם צבא של מגויסים ושכירי חרב. בניגוד לביקורו הקודם והאומלל ב-1185, הפעם ג'ון היה בעל השררה. הוא הצליף באצילים הנורמנים שהיו אמורים לנהל את האי בשם הכתר האנגלי. הוא החרים אדמות והטיל קנסות אישיים על ברונים שהסתירו מבוקשים והיו אחראים לאי-סדרים בכספי המיסים.

מצד אחד ג'ון ייצב את אנגליה, שמר על השקט והבטחון, החוק והסדר, וניהל את הממלכה על הצד הטוב ביותר. מצד שני הוא עשה זאת מעמדה של כח ובוז לכל הסובבים אותו, ואף אחד לא ראה בו מנהיג. הברונים הבינו בהדרגה שריכוז הכח והשליטה בידיו של המלך בא על חשבונם, במיוחד לאור יחסו החמור לכנסייה, ובינם לבין עצמם הבינו שעליהם לעשות מעשה.

ב-1211 הגיע צבאו של ג'ון לוויילס והכריח את לואלין מנהיג הוולשים לוותר על אדמות ולהעלות מס כבד לאנגלים. לכאורה היה זה צעד מוצלח, אבל ב-1212 לואלין המושפל גייס את לוחמיו והם פתחו במרד. צבאו של ג'ון גויס שוב והם צעדו לכיוון ויילס. אבל בדיוק כשהתכוון לתקוף את הוולשים, ג'ון קיבל ידיעות על כך שבקרב אציליו נרקמה מזימה להרוג אותו. הוא ביטל את המערכה בוויילס והצעיד את הצבא צפונה. שניים מהברונים המעורבים ברחו לצרפת, והמזימה נמנעה. אבל במקום להרגיע את ג'ון, הדבר רק שפך שמן על מדורת החרדות שלו.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שגם אותו הצליח ג'ון לעצבן (ציור קיר מאמצע המאה ה-13) 

חלק לג: שיבת המלך

לולא מאסרו של ריצ'ארד לב הארי, הוא היה חוזר לאימפריה שלו ומשליט בה סדר, אבל לא כך היה הדבר. בהיעדרו של ריצ'ארד, אחיו ג'ון חבר לקבוצה של אנשי מפתח באנגליה על מנת לאתגר את כוחו של ויליאם דה לונגשאמפ, המלך-בפועל, והקבוצה החלה לבדוק את גבולות הגזרה. ויליאם נאלץ לנקוט בכח הולך וגובר על מנת להשאיר את הסדר על כנו, ומנגד הקבוצה החריפה את תגובותיה. תקרית לא נעימה באוקטובר 1191, בה חייליו של ויליאם ניסו לעצור את אחד מראשי הקבוצה בתוך כנסייה, העלתה באוב את זכרו של תומס בקט, וג'ון הורה לעצור את ויליאם על מנת שיישפט בפניו. ויליאם סירב, ויצר בכך משבר מנהיגותי. רוב הברונים צידדו בג'ון, וויליאם נדחק אל הקיר.

ג'ון חשב שניצח, אבל אז קם וולטר מ-קוטאנס Walter of Coutances, הארכיבישוף מרואן ואחד מאנשיו הנאמנים של ריצ'ארד, ובידו מכתב חתום אשר ממנה אותו למחליפו של ויליאם דה לונגשאמפ במקרה של חריגה מסמכות. וולטר חבר לראשי הברונים, ובפורום זה הוחלט על החרמתו של ויליאם. ויליאם נמלט מאנגליה בתחפושת של אישה, ו-וולטר נכנס לנעליו וניהל את ענייני המדינה בשיתוף עם אם המלך אלינור ומועצה קטנה של יועצים.

תכניותיו של ג'ון נדחו, אבל לא נגנזו. ג'ון כרת ברית עם פיליפ מלך צרפת, ששב כועס ממסע הצלב ונשבע לפגוע בריצ'ארד. פיליפ זייף מסמך בו ריצ'ארד הסכים לכאורה לוותר על חבל וקסאן, ודרש מהאנז'וונים את שמגיע לו. ג'ון אמור היה להצהיר על תמיכתו במהלך, אבל וולטר ואלינור הורו לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שלא לעשות דבר, והוא ציית. ברוניו של פיליפ סירבו לתקוף את אדמותיו של הצלבן רם המעלה, במיוחד בהיעדרו, והתכנית התפוגגה.

בינואר 1193, בעוד ריצ'ארד שבוי בידי היינריך ה-6, ג'ון הגיע לפריז והצהיר על נאמנותו לפיליפ כאדונו הפאודלי בנורמנדיה, מה שלא נעשה כמה עשרות שנים. הוא הבטיח לשאת את אליס המסכנה (למרות שהיה נשוי) ולהשיב את וקסאן לידי הכתר הצרפתי. ג'ון חזר לאנגליה והניף את נס המרד כשהכריז שריצ'ארד מת והממלכה שייכת לו, ופיליפ הכין את צבאו לפלישה אל שטח האנז'וונים. וולטר, אלינור והמועצה השלטת הגיבו בביצור דרום-מזרח אנגליה, שם היה מרכז כוחו של ג'ון.

משלחת מטעם השלטון האנגלי פגשה את ריצ'ארד בשבי ועדכנה אותו על הנעשה בבית. במהלך הפגישה ריצ'ארד היה נינוח וקר רוח. "אחי ג'ון הוא לא אחד שייקח אדמות בכח, אם יש מי שיעמוד מולו," כך אמר ריצ'ארד. סכום הכופר עמד על 100,000 מארק (שווה ערך לשנתיים של רווחי הכתר האנגלי, כ-2 מיליארד פאונד של ימינו), ולצורך העניין הוטל מס חדש של 25% על כל דבר שזז באנגליה. בנוסף אלינור והמועצה ניסו להשתלט על נכסי המסדר הציסטריאני ואוצרות כנסיות ברחבי הממלכה.

המתקפה על הממלכה האנ'וונית התנהלה בשלוש חזיתות: באנגליה ג'ון לא השיג דבר, כותר בתוך טירותיו שלו ואולץ להגיע להסכם; באקיטניה כוחותיו של ריצ'ארד הדפו את הפלישה הצרפתית; אבל בנורמנדיה זכה פיליפ להצלחה. טירות חשובות ואנשי מפתח עברו לצידו, והוא הגיע לרואן מוכן לכבוש אותה בכח. להפתעתו השערים היו פתוחים והוא הוזמן להיכנס, מה שגרם לו לחשוב שמדובר במלכודת ולהמשיך את מסע הכיבושים שלו במקומות אחרים.

ביוני 1193 סוכמו תנאי התשלום הנדרש לאימפריה הרומית הקדושה והיינריך ה-6 התכונן לשחרר את ריצ'ארד. פיליפ, שציפה לשחרור מהיר, שלח מסר לג'ון – "דאג לעצמך, השד חופשי" – אך קצת הקדים את המאוחר. מתוך חששותיו ועל אף הישגיו בנורמנדיה, פיליפ הסכים להסכם הפסקת אש ביולי, והמערכה הצבאית הוקפאה.

רוב הכסף נאסף לאורך מספר חודשים, ובדצמבר הכריז היינריך ה-6 שריצ'ארד ישוחרר בינואר 1194. ג'ון נלחץ מהאפשרות לעמוד למשפטו של אחיו הגדול, לאור מהלכיו הבוגדניים ושיתוף הפעולה שלו עם אויבו של הכתר. הוא חתם עם פיליפ על הסכם שהעניק לכתר הצרפתי את רובה של נורמנדיה ועוד מספר טירות מפתח בדוכסות, וכמו כן הכיר בעצמאותם של מחוזות אנגולם ואקיטניה, והלכה למעשה ערק לצד הצרפתי.

ריצ'ארד שוחרר מהשבי בפברואר 1194, ובתחילת מרץ נחת בחופי אנגליה. ב-11 במרץ הוא הוכתר בשנית, על מנת למחוק את חרפת השבי. המלך האנגלי הכריע עד מהרה את הכוחות המורדים הנותרים באי הבריטי, שרובם נכנעו ללא קרב.

ריצ'ארד כינס בנוטינגהאם מועצה גדולה (Magnum Concilium) של אצילים כדי לדון בבעיות הממלכה. בראש ובראשונה עמד הצורך לשקם את אוצר הממלכה, וזו היתה הזדמנות טובה לפטר שוב את כל השריפים ולמכור את המשרות לכל המרבה במחיר. עיקר הדיון במועצה נסב סביב הטיפול בג'ון ובחבורת הברונים הבוגדים שתמכו בו, וריצ'ארד מצא פתרון שיענה גם על הבעיה הכלכלית – השתלטות הכתר על כל נכסי המורדים. בנוסף הוטלו מיסים נוספים, והוכנס לשימוש אמצעי חדש – מכס. בשנה שאחרי גבה הכתר 25000 פאונד, פי 2.5 ממה שגבה בשנים הקודמות. ריצ'ארד סחט מאנגליה כל טיפה אפשרית על מנת לממן את צבאו ביבשת, בדיוק כפי שסחט אותה לטובת מימון מסע הצלב וכפי שוולטר ואלינור סחטו אותה כדי לשלם את הכופר העצום לשחרורו מהשבי.

בתחילת אפריל 1194 ריצ'ארד קיים אירוע המוני בווינצ'סטר בו הופיע במלוא הלבוש המלכותי, על מנת שכל העם יראה את שיבת המלך במו עיניו. מיד לאחר הטקס רב הרושם ריצ'ארד מיהר לפורטסמות' על מנת להצטרף לצבאו, וב-12 במאי הוא עזב את אנגליה לבלי שוב. ב-10 שנות שלטונו הוא שהה באי הבריטי סך של שישה חודשים במצטבר. הפעם הוא השאיר את הממלכה בידיו של הארכיבישוף מקנטרברי, יוברט וולטר, שהיה מסגניו הנאמנים במסע הצלב. ריצ'ארד מינה אותו כאחראי על שופטי המלך ושליח האפיפיור לאנגליה. תפקידו של יוברט היה לשמור על השקט ולאסוף כספי מיסים על מנת לאפשר לריצ'ארד להשיב לפיליפ מלך צרפת כגמולו.

מועצה כנסייתית בראשותו של יוברט הטילה חרם על ג'ון, אשר סירב לחזור לאנגליה ולהישפט על בוגדנותו. בהיעדרו של המלך, יוברט החזיר עטרה ליושנה וחידש את מסורת השופטים הנודדים מימי הנרי ה-2. במקביל הוא שיפר את המנגנון האדמיניסטרטיבי הן במערכת אכיפת החוק והן במערכת גביית המיסים, ומסמכים מימיו מעידים על יעילות שיא. הרפורמה שלו במערכת אכיפת החוק פיזרה את סמכויות השריף המקומי בין כמה נושאי משרות, ביניהם שופט השלום המקומי והפקיד האחראי. רפורמה זו יצרה משרות אותן קנו אבירים שכוחם כבר לא במותניהם וכמובן אנשי שלומו של המלך.

חסרונו של ריצ'ארד הוכיח שהממלכה יכולה להתנהל ללא מלך, ובתקופה זו צצו הרעיונות הראשונים של העברת חלק מהכח מידיו של המלך לידי האצולה, רעיון שיבשיל תוך 2 עשורים בצורת המגנה כרטה.

בחזרה לצרפת. ברונים נורמנים רבים עברו לצידו של פיליפ, ורוב נורמנדיה היתה תחת שליטתו, מנהר הסיין ומזרחה עד לחוף האוקיינוס האטלנטי. הבריתות ההיסטוריות של הכתר הצרפתי עם פלאנדריה ובולוניה שמצפון לנורמנדיה עמדו איתנות. ג'ון הגיש לפיליפ שטחים רבים בדרום-מערב הדוכסות על מגש של כסף. ב-1193 נפלה טירת המפתח ב-ז'יסור Gisors בחבל וקסאן לידי פיליפ בעזרת משתפי פעולה, והדבר פתח פרצה מסוכנת במערכת ההגנה הנורמנית, במיוחד כשצבאו של פיליפ היה במרחק קצר מבירת הדוכסות רואן. כאשר טירות נוספות נפלו לידיו בדרום וברונים מקומיים החלו להתמרד בריצ'ארד, גם אקיטניה היתה תחת איום ממשי. הכנסותיו של מלך צרפת מהשטחים שכבש היו משמעותיות, וייתכן שאפילו עברו את הכנסות הכתר האנגלי.

פיליפ ידע שעליו למהר ולתפוס ככל יכולתו לפני שריצ'ארד חוצה את התעלה. במאי 1193 הוא צר על טירת ורנוי Verneuil על גבול נורמנדיה ובלואה. המגנים היו בטוחים שהאיום יוסר במהרה כשריצ'ארד יגיע עם צבאו, והרשו לעצמם לזלזל וללעוג לכוחות הצרפתים. אבל האנגלים בוששו, ופיליפ הצליח להרוס חלק מהחומה.

ב-21 במאי כוחותיו של ריצ'ארד חנו כ-20 ק"מ משם, כשלמחנה הגיע אורח לא צפוי בדמותו של ג'ון. ריצ'ארד קיבל אותו בסבר פנים יפות והכריז שג'ון (בן ה-27) הוא בסך הכל ילד שנקלע להשפעות רעות, וחבר מרעיו הם אלה שיסבלו את נחת זרועו של מלך אנגליה. חזרתו של ג'ון לחיקו של ריצ'ארד החזירה לצד האנז'ווני גם מספר מחוזות חשובים בדרום מערב נורמנדיה, כולל ההכנסות שנבעו מהם.

ב-28 במאי פיליפ עדיין לא הצליח לכבוש את טירת ורנוי וצבאו של ריצ'ארד הלך והתקרב. בוגדנותו הכפולה של ג'ון הרתיחה את פיליפ, והוא לקח חלק מצבאו והלך לתקוף את אברו Evreux, מוקד כוחו של ג'ון. יתר הצבא, שאמור היה להמשיך במצור, ברח והתפזר, כשהוא משאיר אחריו את ציוד המצור כמתנה לריצ'ארד.

צבאו של ריצ'ארד החל בקמפיין כיבוש טירות מול הקמפיין המקביל של פיליפ, והצד האנז'ווני ניצח ביחס של 3:1. ריצ'ארד עצמו התקדם דרומה, פגש בצבא שנשלח לכיוונו ע"י חותנו דוכס נבאר קרוב ל-לוש Loches וכבש את העיר בקלות. משם המשיך לעמק הלואר והטיל מצור על טירה אחר טירה. מטרתו היתה החזרת השליטה במחוזות אנז'ו, מיין וטורן Touraine.

הצלחותיו של ריצ'ארד בדרום פתחו בפניו את הדרך לכיוון אנגולם ואקיטניה. דוכס אנגולם נדהם כאשר בירת המחוז נכבשה בסערה תוך יום אחד. פיליפ לעומתו התמקד בנורמנדיה, שבעיניו היתה המפתח לכיבוש צרפת כולה. הכוחות תחת הנהגתו של ג'ון הצליחו אמנם להדוף את הצרפתים, אבל במהלך מפתיע הצליח פיליפ לאגף את הנורמנים, לשבות חלק גדול מחיל הרגלים של ג'ון ולתפוס ציוד מצור רב כשלל.

בסוף יולי 1194 הסכימו הצדדים להפסקת אש, שהחזיקה מעמד כמעט שנה וחצי. כל צד אחז באדמות שכבש עד אותו רגע, ליקק את פצעיו והתארגן מחדש לקראת חידוש הלוחמה שהיה צפוי מראש. כמו כן, כל צד גמל ללוחמיו הבכירים (ע"י חלוקת אדמות) ופעל ליצור בריתות אזוריות. ריצ'ארד חבר לקיסרות הרומית הקדושה (למרות מקרה השבי המצער) וביחד הפעילו לחץ משני צדדים על פיליפ.

במקומות מסוימים הלחימה המשיכה בעצימות נמוכה למרות הפסקת האש, שקרסה סופית בנובמבר 1195. טירות הושמו תחת מצור פה ושם, ובמקרה אחד ריצ'ארד העדיף לעקוף את הטירה ולכבוש את כל השטח שמסביבה, וכך רוקן אותה מכל תועלת. פיליפ מצידו נקט באסטרטגיה של נטישת והריסת טירות שלא יכל להגן עליהן, בעודו מתקיף בכיוונים לא צפויים.

מהלך המלחמה היה רכבת הרים של הצלחות ומפלות לכל צד, כששטחים וטירות החליפו ידיים תדירות. לבסוף, בתחילת 1196 הגיעו הצדדים בלובייר Louviers שבצפון-מערב נורמנדיה להסכם שסיים את הלחימה. כל צד שמר את השטחים שכבש, ומצבו של ריצ'ארד היה טוב יותר, במיוחד כאשר מספר ברונים שמרדו בו חזרו לצידו. הצרפתים מצידם הציגו את ההסכם כנצחון שלהם, שהרי חבל וקסאן נותר בידיהם.

אבל גם הפסקת האש הזו לא שרדה זמן רב.

צרפת והאימפריה האנז'וונית בסוף המאה ה-12

x

חלק לב: ריצ'ארד לב-הארי ומסע הצלב השלישי

ריצ'ארד ה-1, שזכה לכינוי "לב הארי" עוד בחייו, היה מצביא דגול וגיבור מסע הצלב השלישי, אבל מלך מאוד בעייתי. במהלך 10 שנות שלטונו הוא שהה באנגליה 6 חודשים בלבד, כנראה שלא דיבר אנגלית, ולא ממש התעמק בענייני האימפריה האנז'וונית שבראשה עמד.

הוא היה גבוה, בעל שיער אדמוני זהוב, עיניים אפורות חודרות וגוף אתלטי. הוא דיבר כמה שפות, אך שפת אמו היתה צרפתית כפי שדוברה בדרום צרפת. הוא היה בן הדרום וראה באקיטניה את ביתו האמיתי. הוא אהב מוזיקה, אבל שלא כמו אֶחיו הוא העדיף את שדה הקרב על תחרויות האבירים.

אמו אלינור שכנעה את בעלה כבר בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-12 להוריש את אקיטניה לריצ'ארד, ולאחר המרד הגדול של 1173-4 ריצ'ארד הוסמך להרגיע את האזור ולהחזירו תחת שליטת המלך הנרי, משימה אותה ביצע בהצלחה רבה. הוא קנה לעצמו שם של לוחם ומנהיג צבאי עשוי ללא חת, ושמו הלך לפניו, לפעמים עד כדי כך שיריביו בחרו להיכנע ולא להילחם בו. למרות ששירת את אביו נאמנה במשך שנים ארוכות, בין השניים נפערה תהום עמוקה, וב-1188 ריצ'ארד הצטרף לאויבו הגדול של אביו, פיליפ ה-2 מלך צרפת, במלחמה רבתי.

לאחר מותו של הנרי ביוני 1189, ריצ'ארד בן ה-32 עלה לשלטון. ריצ'ארד חי על פי קוד המוסר של האבירים והיה שלם עם החלטתו-שלו למרוד באביו בגלוי, אבל נקט ביד קשה מול חסרי-הכבוד שזממו בחשאי וקשרו נגד אביו במחשכים. מהצד השני הוא שיבח והיטיב עם אלה שעמדו נאמנים לצד אביו, שמולם נלחם רק לפני כמה שבועות.

שאיפתו האמיתית של המלך הטרי היתה לצאת למסע הצלב השלישי כדי לשחרר את ארץ הקודש מידי הכופרים. לשם כך הוא נדרש להשאיר את ממלכתו בידיים טובות, כך שברונים שאפתנים לא ינסו לנצל את שעת הכושר ולמרוד. אלינור, ששוחררה משנים של מאסר-בית, עזרה לבנה לבנות רשת של קשרים עם האצולה בצרפת ובאנגליה, בין היתר ע"י מחילה ליריביו. ריצ'ארד ירש את תואר דוכס נורמנדיה ופעל במחוז לביסוס מעמדו המלכותי.

בסוף יולי ריצ'ארד נפגש עם פיליפ ב-וקסאן והבטיח לו לשלם את הסכום שפיליפ דרש מהנרי. הוא שיקר לפיליפ כשהבטיח לשאת לאישה את אליס, אחותו של פיליפ, ללא דיחוי. משם הוא הגיע לאנגליה וב-3 בספטמבר הוא הוכתר ברוב טקס בכנסיית וסטמינסטר.

הכניסה לטקס ההכתרה נאסרה על נשים ויהודים, ועל אף זאת נציגי הקהילה היהודית בלונדון הגיעו על מנת להעניק תשורות למלך הטרי. אנשי חצרו של ריצ'ארד הפשיטו אותם, הלקו אותם והשליכו אותם מהקתדרלה. שמועות החלו להתרוצץ בלונדון כאילו המלך החדש הורה להרוג את כל היהודים, מה שגרם לפוגרום ספונטני ביהודי העיר. בתי יהודים נשרפו, יהודים הוטבלו בכח לנצרות, ורבים נרצחו. יהודים רבים אחרים מצאו מקלט במצודת לונדון או ברחו מהעיר.

כאשר שמע ריצ'ארד את החדשות, הוא הזדעזע. הוא הורה לתפוס ולהעניש קשות את מבצעי הפוגרום, ולאפשר לאנוסים לשוב לדת היהודית. מהומות כאלו היו סכנה ליציבות שלטונו הטרי של ריצ'ארד, במיוחד לאור תכניותיו לצאת למסע הצלב. לפיכך הוציא ריצ'ארד צו מלכותי, המורה על הוצאתם להורג של פורעים (גם כאלה ששרפו בטעות בתי נוצרים) וצו הגנה על היהודים ברחבי הממלכה. הצו המלכותי שלא לפגוע ביהודים עשה את שלו אבל לא לחלוטין, ולא מנע את הטבח ביהודי יורק בחג הפסח של 1190 לאחר עלילת דם שהתפשטה בקרב התושבים.

על מנת לצאת למסע הצלב, גייס ריצ'ארד צבא ופעל לצייד אותו. לצורך כך הוא השתמש ברוב אוצר הממלכה, הטיל מיסים חדשים ואפילו שחרר מעט את כבליו של מלך סקוטלנד לאנגליה תמורת 10,000 מארק. בנוסף, הוא פיטר את כל בעלי התפקידים בממלכה ומכר את המשרות לכל המרבה במחיר. ריצ'ארד צוטט כמי שאמר "הייתי מוכר את לונדון אם רק הייתי מוצא קונה".

בקיץ 1190 יצא ריצ'ארד בראש צבאו למסע הצלב, לאחר שמינה את אנשי שלומו שישלטו בשמו, ובראשם אחיו הצעיר ג'ון, שמונה ליורשו של ריצ'ארד. למען האמת האיש החזק באנגליה היה ויליאם דה לונגשאמפ William de Longchamp הבישוף מ-אלי Ely, שריצ'ארד קנה עבורו את משרת שליח האפיפיור לאנגליה, ומלבד זאת העניק לו סמכויות נרחבות מזה של עוצר המלכות כשמינה אותו גם ללורד-צ'נסלור וגם לאחראי על שופטי הכתר.

בתחילת יולי הצבא הפליג לצרפת, שם חבר ריצ'ארד למחנהו של פיליפ, ושני המלכים חידשו את שבועתם לגאול את ארץ הקודש מידי הכופרים. מעלליו של ריצ'ארד במסע הצלב, שזיכו אותו בתהילת עולם, אינם חלק מההיסטוריה של אנגליה, ולכן נזכיר רק את עיקרי הדברים. הקוראים מוזמנים להעמיק ממקורות שונים.

בדרך לארץ ישראל עצרו הצלבנים בסיציליה, שם הביס ריצ'ארד את השליט המקומי שגזל את השלטון מדודתו של ריצ'ארד, ובהמשך הם כבשו את קפריסין. במהלך המסע לא"י ריצ'ארד הצליח להסתכסך עם פיליפ כשבישר לו שלא יישא את אליס לאישה, וכדי להוסיף חטא על פשע התחתן ב-12 במאי 1191 עם ברנגאריה מנבאר Berengaria of Navarre, בת אצילים ספרדיה שהפכה למלכת אנגליה.

בא"י הצליחו האירופאים לשבור את המצור המוסלמי על צור, לכבוש את עכו ולנצח את סלאח א-דין בקרב ארסוף הגורלי. הם הקימו מחדש את ממלכת הצלבנים לאורך החוף, אבל לא הצליחו לכבוש את ירושלים. ריצ'ארד שיחק תפקיד מכריע בהקמת הממלכה מחדש וחיזוקה, אבל באוקטובר 1192 הוא חש שהוא נעדר מממלכתו שלו זמן רב מדי ועזב את ארץ הקודש.

פיליפ מלך צרפת, שעזב את א"י עוד לפניו, השתוקק לנצל את היעדרו של ריצ'ארד כדי לפגוע באימפריה האנז'וונית, אבל הוא לא רצה להפר את שבועתו שלא לפגוע באינטרסים של ריצ'ארד ובמקביל לא רצה להקים עליו את זעמה של הכנסייה, שבעיניה הצלבנים היו מקודשים. האפיפיור סלסטין ה-3 סירב לאשר לפיליפ לפעול כנגד ריצ'ארד למרות האשמות-שווא בשיתוף פעולה עם האויב הכופר.

פיליפ פצח במסע השמצות כנגד ריצ'ארד. מה שהחל בפיזור שמועות ורמיזות התגבר לכדי קמפיין של צעקות ואצבעות מאשימות על כך שריצ'ארד זמם לרצוח את מלך ירושלים הצלבני, שהוא אחראי להרעלתו של דוכס בורגונדיה, ועוד אישומים נוראים. פיליפ נפגש עם היינריך ה-6 קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והשניים ככל הנראה עשו יד אחת כנגד ריצ'ארד, שתמך ביריביו של היינריך.

בדרך חזרה לאירופה, ספינתו של ריצ'ארד נטרפה בצפון-מזרח איטליה, ומשם ריצ'ארד ומלוויו נאלצו לעשות את דרכם ברגל דרך אוסטריה בחזרה לצרפת. הם הסוו את עצמם כפשוטי-עם, אבל כנראה שהתחפושת לא הטעתה מספיק אנשים. קצת לפני חג המולד של 1192 הם נתפסו בפאתי וינה ע"י אנשיו של לאופולד ה-4 דוכס אוסטריה, שגם איתו הסתכסך ריצ'ארד בא"י. כשנודע ברבים שצלבן מכובד נלקח בשבי, האפיפיור הטיל חרם כנסייתי על לאופולד, וזה נאלץ להעביר את השבוי במרץ 1193 לידי היינריך ה-6, אשר החזיק בו עבור כופר כסף. למורת רוחו של ריצ'ארד, האפיפיור היסס להטיל חרם דומה על קיסר האימפריה הרומית הקדושה מסיבות פוליטיות, ולכן המלך האנגלי נאלץ להישאר בשבי למשך יותר משנה.

איור מהמאה ה-13 המתאר את הכתרתו של ריצ'ארד ה-1