חלק מה: איך שגלגל מתהפך

משפטו של סיימון דה-מונפורט החל באביב 1260, והוא נחקר באשמת התנגדות למלך וחבלה בהסכם השלום עם צרפת. במהלך המשפט הוא ענה לשאלות בצורה סרקסטית, נתן תשובות לקוניות מזלזלות, ולרוב התנהג כמו מי שמשחיתים את זמנו לריק.

בחודש יולי תפס הנסיך הוולשי לואלין ה-2 טירה אנגלית בוויילס, ובתגובה הנרי ביטל את המשפט והכריז על גיוס כח צבאי. כדרכו ההססנית של הנרי, הוא ביטל את התכנית הצבאית זמן לא רב אחרי ההכרזה, ואיכשהו המשך המשפט נפל בין הכסאות.

בשלב זה נראה שסיימון חזר לעמדת השפעה בחצר המלכות, כשהוא נסמך על ידידיו הרבים משני צידי התעלה והקשר הטוב עם הנסיך אדוארד. הוא ניצל את הוואקום בהנהגת האצולה כדי לחזור ולקדם את הרפורמות, שהנרי וריצ'ארד דה-קלר ניסו למסמס כמיטב יכולתם, וכדרכו חסרת-הבושה הוא החל לחתום על צווים בכל תחום, לעיתים ללא ידיעת המלך.

בכינוס הפרלמנט בחודש אוקטובר, דה-מונפורט מינה ללא אישור המלך את הנרי מאלמיין, בנו של ריצ'ארד מקורנוול, למשרת שריף. הוא אף הצליח להחליף את השופט הראשי באחד מאנשי שלומו. ועם כל זאת, היו סייגים לכוחו של דה-מונפורט. דה-קלר ושותפיו הצליחו לרדד חלק מתקנות אוקספורד ולבטל סעיפים בהן, ובכך פגעו בליבת הרפורמה, אם כי לא בצורה חמורה.

הנרי ואשתו אלינור הבינו לאן נושבת הרוח, וביחד עם ריצ'ארד מקורנוול ופיטר מסאבוי הם גיבשו והוציאו לפועל בחדות לא-אופיינית תוכנית משולבת. בינואר 1261 הנסיך אדוארד נשלח לצרפת לבלות בטורנירים שכל כך אהב, ובמקביל נשלח שליח סודי לוותיקן כדי לבקש מהאפיפיור מחילה ושחרור מהשבועה שנשבע הנרי לאצילים לקיים את הרפורמות. עמדת הכס הקדוש כידוע היתה תמיכה לא-מסויגת במלכות אבסולוטית בחסד האל, ולכן הזוג המלכותי היה סמוך ובטוח שיקבל תשובה חיובית תוך מספר שבועות.

לקראת כינוס הפרלמנט בפברואר עברה החצר המלכותית למצודת לונדון המלאה אספקה ולוחמים נאמנים, והמלך והמלכה הזמינו לשם גם מספר ברונים זוטרים ואת האבירים ששירתו אותם. ללא ספק הם התכוננו לצרות.

בפרלמנט עצמו יצא המלך במתקפה חריפה נגד ראשי האצולה. הוא האשים אותם שאינם מסוגלים לשקם את אוצר הממלכה, שהאיטיות שלהם כמעט ומנעה את הסכם השלום עם צרפת, ושהם מתערבים יתר על המידה במינוייו של המלך. הוא האשים את מועצת ה-15 בחריגה מסמכויותיה, אך נמנע מלהביע התנגדות גלויה לתקנות.

בהתאם לכללי השיטה החדשה, הנושא הועבר לבוררות, ובזמן זה המשיכו הנרי ואלינור להיערך, בעוד הברונים מתמהמהים ומהססים אם להגיב למהלכי הכתר וכיצד. ויליאם דה-ואלנס, מראשי משפחת לוסיניאן, חזר לאנגליה וזרק את השופט הראשי מטירת דובר לטובת אחד מאנשיו שלו, ועדיין הברונים לא עשו דבר. שובו של הנסיך אדוארד לאנגליה חיזק את עמדת הכתר, ובכינוס הפרלמנט בווינצ'סטר בחודש מאי הנרי חשף לבסוף את הקלפים שבידו.

הוא גילה לאצילים הנדהמים את הצו האפיפיורי, ששחרר אותו מכל מחויבות לתקנות הרפורמה. הוא מינה שופט ראשי וצ'נסלור משלו, והורה על פיזור מועצת ה-15. הנרי החליף את השריפים בנאמניו, אם כי במחוזות מסוימים ברחבי הממלכה המקומיים לא הסכימו עם המהלך ומינו שריפים שלאו דווקא זכו לתמיכת המלך.

מהלך חריף שכזה ניער את האצולה והניע את הברונים לפעולה. ראשי האצולה שמו את חילוקי הדעות בצד והתאחדו כנגד הכתר. דה-קלר ודה-מונפורט, ואיתם עוד ברונים רבים, הוקיעו את הצו האפיפיורי והתנגדו לצווים המלכותיים. האבירים ופשוטי העם תמכו בתקנות וברפורמה, ונתנו לברונים את הרוח הגבית הדרושה, אבל האצולה עדיין חששה ממלחמת אזרחים ותוצאותיה.

בעוד המלך והמלכה הסתגרו במצודת לונדון, הנסיך אדוארד בחר שלא לבחור צד והסתלק לגסקוניה. בשבועות הבאים הנרי נשא ונתן עם הברונים, בעוד מאחורי גבם הוא גייס שכירי חרב מהיבשת. הזוג המלכותי הגיע לכינוס הפרלמנט באוקטובר 1261 עם כח צבאי, שבו היו גם אצילים נאמנים לכתר. ריצ'ארד דה-קלר, שמעולם לא תמך ברפורמה בלב שלם, התפתה וערק לשורות המלך תמורת אתנן אישי כלשהו, והדבר סדק משמעותית את נחישותם של הברונים האחרים.

בנובמבר חתמו האצילים בלית ברירה על הסכם שהתיר למלך לעשות כרצונו, והלכה למעשה קברו את הרפורמה קבורת חמור. סיימון דה-מונפורט, הבולדוזר שדחף את יתר האצילים לכונן את תקנות אוקספורד ו-וסטמינסטר, עזב את אנגליה לטובת צרפת, והצהיר שיעדיף למות חסר-אדמה מאשר לחיות חיי שקר.

ניצחונם של המלך והמלכה היה שלם לכאורה, אבל לא החזיק מעמד זמן רב. המלך שלט באנגליה ע"י השריפים שפעלו בשיטה הישנה והרעה, של חליבת כל מטבע אפשרי מהאוכלוסיה, והמרמור בקרב השכבות הנמוכות היה ברור לכל בר-דעת. למשל, אחד הברונים הנאמנים למלך ביקר באדמותיו באזור סאסקס, ובמכתב שכתב ציין שהיה טוב יותר לוּ למלך היו לצידו כמרים מלאי עזוז כמו אלה שלצד מתנגדיו.

בתחילת 1262 הורתה המלכה לבנה אדוארד להרחיק מפמלייתו מספר אצילים זוטרים, על מנת לבודד את הנסיך מהשפעת האצולה ולהצמית אותו לכס המלכות. חלק מאותם זוטרים איבדו את אדמותיהם, ואחרים אולצו לשלם סכומים גבוהים כדי לכסות את חובותיהם, ואפשר לנחש שסטירות לחי כאלו שלחו אותם היישר למחנה המתנגדים לכתר.

הסכסוך בין הנרי וסיימון דה-מונפורט לא תם, והמלך שלח את מיטב המוחות המשפטיים כדי לנסות ולחלץ מסיימון כספים ורכוש. לואי ה-9 מלך צרפת ניסה לפשר בין הצדדים, אבל סיימון העקשן סירב לכל פשרה ידידותית. בחודשים אלה הפעיל דה-מונפורט מאחורי הקלעים את קשריו הענפים, והצליח לחלץ מהוותיקן צו חדש הסותר את זה שבידו של הנרי.

בחודש יולי 1262 מת ריצ'ארד דה-קלר, רוזן גלוסטר. בנו גילברט, "דה-קלר האדום", שהתנגד בגלוי למהלכי המלך והמלכה, ירש אותו למגינת לבם. בפני הזוג המלכותי עמדו מספר אפשרויות. הם יכלו לרדוף את הנער עד חורמה, לחסל אותו ואת משפחתו ולהשתלט על כל רכושם. מאידך הם יכלו לחבק אותו חיבוק דב על מנת להצר את צעדיו. אבל הם בחרו באפשרות הגרועה מכולן, שהיא להרגיז את משפחת דה-קלר אבל לא ללכת עד הסוף.

המלך סירב להכיר בירושה ולאשר את גילברט כרוזן גלוסטר. בנוסף העלה טענות מופרכות באשר לחלקה של אלמנתו של ריצ'ארד בירושה, ודרש נתח נכבד מאדמות המשפחה. וכדי להוסיף חטא על פשע, הואשם ריצ'ארד לאחר מותו בחתרנות נגד הכתר.

בזמן זה, קיץ 1262, קבוצה קטנה מבני לוויתו לשעבר של אדוארד חזרה הביתה לאזור החיץ בין ויילס ואנגליה והחלה לעשות שם צרות. גלוסטר, אחד המחוזות הגדולים באזור החיץ, לא פעל לרסן אותם, והוולשים עצמם החלו להרים את הראש ולהריח את הקדרה המבעבעת.

לקראת כינוס הפרלמנט באוקטובר ביקשו האצילים מסיימון דה-מונפורט שיחזור לאנגליה, והוא נעתר. הוא הגיע לפרלמנט וחשף בפני כל את המכתב האפיפיורי שבידו, התומך ברפורמות, על מנת לשמוט את הקרקע מתחת למחנה הנאמנים לכתר. מיד לאחר מכן חזר לצרפת והשאיר את תפוח האדמה הלוהט בידיו של המלך.

בעוד הנרי שוקל את צעדיו, המצב בגבול ויילס הגיע לרתיחה. בחודש נובמבר החל מרד גלוי באזור החיץ, ולואלין ה-2 הצטרף לחגיגה בשמחה רבה. מחוז הרפורדשייר Herefordshire, מחוז אנגלי בתוך ויילס, עלה בלהבות.

המלך שלח את בנו לטפל בבעיה, ואדוארד הצעיר יצא מיד. הוא יכול היה לצרף אליו את אותם האבירים שגירש מעליו על מנת לעזור לו לעשות סדר בוויילס, אבל בחר לרכב עם בני לוויתו הצרפתים. כדי להוסיף שמן למדורה, אדוארד הוכיח שלא למד דבר מהשגיאות של אביו וסבו, והרעיף על הזרים אדמות וטירות באזור החיץ. אדוארד ודאי הופתע כשהברונים האנגלים, ובמיוחד גילברט דה-קלר, סירבו לשתף איתו פעולה בדיכוי המרד.

המורדים הזמינו את סיימון דה-מונפורט להנהיג אותם, בהיותו מצביא ומנהיג מוכח, וכזה ששמר על טוהר מידותיו כשלא כרע ברך לפני גזירות המלך. סיימון ידע עד כמה עמוק המרמור בקרב האוכלוסיה, וידע שהוא יוכל לגייס את הכנסייה ואת האבירים לצידו. כך האמין שישיג שתי ציפורים במכה אחת: יילחם בהנרי השנוא, וישיג לעצמו ולמשפחתו עוד אדמות ורכוש. ב-25 באפריל 1263 הוא חזר לאנגליה ועמד בראש תנועה פוליטית רחבה.

סיימון זימן פגישה של בכירי הברונים המורדים באוקספורד, והזמין גם את ריצ'ארד מקורנוול, אחיו של המלך. משתתפי הפגישה פרסמו קריאה למלך לאשר מחדש את תקנות הרפורמה, אחרת זה לא ייגמר טוב. הנרי, בגבו לקיר, פרסם מחדש את תקנות וסטמינסטר, אבל לא את תקנות אוקספורד. הוא לא היה מוכן להרכין ראש מול מועצה של 15 אצילים.

בחודש מאי היה ברור שלא יימצא פתרון דיפלומטי למחלוקת בין הצדדים, ואנגליה מתגלגלת לכיוון מלחמת אזרחים נוספת, שתזכה לשם "מלחמת הברונים השנייה".

מעבר לעניין הרפורמות, המחנות נחלקו בסוגיית סילוק הזרים מהאי הבריטי. המהלך הראשון של המורדים היה לתקוף זרים בולטים כמתקפה על הכתר. למשל, ב-7 ביוני הם נכנסו לקתדרלת הרפורד Hereford, עצרו שם את הבישוף ואת עוזריו, צרפתים כולם, ועשו שמות בנכסיהם. אגב, המורדים נשאו את דגל המלך וכבשו טירות מלכותיות בשם הכתר, כלומר לא היו להם שאיפות להחליף את המלך והם נלחמו בשם מוסד המלוכה כנגד הנרי האדם.

הנרי ואלינור הסמיכו מספר לוחמים ואצילים לטפל במרד, ופרשו עם אדוארד למצודת לונדון המסוגרת. בעוד המרד מתרחב לכל רחבי אנגליה, סיימון ידע שהמפתח הוא כיבוש לונדון. הוא שלח לתושבי לונדון איגרת ובה ביקש את תמיכתם. במקביל הוא התקדם עם כוחותיו דרום-מזרחה, ועד אמצע יולי כבש את נמלי האזור ואת טירת דובר, נקודת המפתח בחיבור אנגליה ליבשת.

לונדון געשה ורעשה כשהצטרפה למרד. מאות זרים ויהודים הותקפו ונרצחו. הנרי כבר עמד להסכים לכל דרישות המורדים, אבל אלינור ואדוארד שללו כל אפשרות כזו. אדוארד הציע לגייס שכירי חרב נוספים, ולצורך המימון הוא לקח כמה לוחמים ופלש לכנסיית Temple Church, שם הוחזקו תכשיטי המלכה. הם חוללו הרס וחורבן במקום, גנבו כאלף פאונד, וברחו לווינדזור.

כששמעו על כך תושבי לונדון, חמתם עלתה, ומצודת לונדון הושמה תחת מצור. ב-4 ביולי הנרי נכנע והסכים להגלות את הזרים ולקבל עליו את מרות מועצת ה-15 ע"פ תקנות אוקספורד. כששמעה זאת אלינור, היא ניסתה לברוח דרך הנהר כדי לחבור לכוחותיו של הנסיך בווינדזור, אבל לא עברה אפילו את גשר לונדון. כשהתושבים שמו לב לסירה שלה, הם החלו ליידות בה פירות, אבנים, וכל דבר אחר שבא ליד. גרוע מכל, הם הטיחו בה עלבונות צורבים. למזלה של אלינור, ראש העיר של לונדון (שהיה מראשי המורדים בעיר) הציל את המלכה מלינץ' ולקח אותה לביתו של הבישוף המקומי.

בימי הביניים זו היתה חצייה של קו אדום. עד סוף ימיה לא שכחה המלכה את העלבון של ההמונים, שהעזו לחרוג ממקומם הטבעי. היחסים בין לונדון לחצר המלכות נשארו מתוחים עד אחרי מותו של אדוארד.

עם כניעתו של הנרי המורדים הקימו ממשלה משלהם, אבל ממשלה זו לא הספיקה לעשות הרבה, ותוך שלושה חודשים בלבד הקואליציה של דה-מונפורט התפוררה וקרסה.

טירת דובר, המשקיפה על החלק הצר בתעלה האנגלית

חלק מג: תקנות אוקספורד

הנרי ה-3, כקתולי אדוק, קיווה לצאת למסע הצלב השביעי. אבל לואי מלך צרפת הקדים אותו בצאתו לארץ הקודש ב-1250, והאיבה בין השניים לא איפשרה להם להילחם שכם אל שכם. בינתיים החל המרד בגסקוניה, ודיכוי המרד עלה כ-200,000 פאונד, סכום אדיר שהנרי נאלץ לגייס בין היתר כחוב אישי לאחיו ריצ'ארד ולמשפחת לוסיניאן. עם קופה ריקה וחובות שמנים, הנרי נאלץ לוותר על חלום מסע הצלב. מצד שני הוא שמח לקפוץ ראש לתוך התסבוכת הסיציליאנית.

ב-1250 נפטר פרידריך ה-2, מלך סיציליה וקיסר האימפריה הרומית הקדושה. הכס הקדוש והאימפריה הרומית הקדושה היו מסוכסכים מזה שנים ארוכות, והאפיפיור אינוקנטיוס ה-4 התחלחל מהאפשרות שיורשו של פרידריך ישלוט גם בסיציליה. הוא הציע את השלטון שם לאדמונד, בנו השני של מלך אנגליה, תחת שני תנאים: האנגלים יכבשו את סיציליה מידי האימפריה, וישלמו 135,000 מארק לכס הקדוש.

העסקה נרקמה מאחורי הקלעים ע"י אנשי סאבוי בחצרו של הנרי, והמלך לא ראה צורך לשתף את האצולה האנגלית בהחלטה או בפרטי העסקה. הדבר ודאי לא קנה לו נקודות זכות לכשנודעו הדברים.

בחזית אחרת, אחיו של המלך, ריצ'ארד מקורנוול, פיזר כספים רבים בגרמניה והפעיל את הקשרים של גיסתו, המלכה אלינור מפרובאנס, והצליח להיבחר ב-1256 להיות "מלך הרומאים", תואר שניתן בדרך כלל לקיסר הבא.

בינתיים הנרי הזניח את הנעשה בחצר האחורית שלו. לואלין מנהיג הוולשים נפטר ב-1240, ובנו ויורשו דאפיד Dafydd המשיך את דרכו ואת מדיניות השקט התעשייתי עד מותו שלו ב-1246 ללא יורש ברור. קרבות הירושה בקרב הוולשים איפשרו לאנגלים לכבוש נתחים גדולים מוויילס ללא התנגדות של ממש, וכוחו של הכתר הורגש היטב במחוזות הגובלים בוויילס.

ואז, כמיטב המסורת הנרי איבד את המעט שהצליח לקחת. אחיינו של דאפיד, לואלין ה-2, הצליח לאחד את כל השבטים הוולשים תחת הנהגתו ב-1255, ובשנה שאחרי הצליח לכבוש מידי האנגלים בחזרה שטחים נרחבים. האנגלים ציפו שהנרי יגיע עם צבא אימתני וישים את הוולשים בחזרה במקומם, אבל דבר לא קרה. ב-1257 נשלח כח אנגלי מצומצם, שבנה טירה ואז מיהר לחזור הביתה. לואלין גירש את משתפי הפעולה עם האנגלים והכריז על עצמו כנסיך ויילס, תואר שסבו חלם עליו אבל לא הצליח להשיג בימי חייו.

ובנקודה זו, כאשר הברונים האנגלים מאבדים את שאריות האמון שלהם במנהיגות הרופסת של הנרי, העניין הסיציליאני הפך לפיאסקו של ממש. ריצ'ארד לא זכה בסופו של דבר בתואר הקיסר הנכסף, ויורשו של פרידריך, בנו הלא-חוקי מנפרד, הצליח לכבוש את סיציליה. התפוררות התוכנית הגרנדיוזית חשפה את שלטונו של הנרי במערומיו. חבית אבק השריפה עמדה מוכנה וחיכתה לניצוץ.

בפברואר 1257 נפגשו חברי המועצה ונשבעו שלא להסכים למסירת אדמות הכתר לידי זרים, וכל אחד הוסיף ונשבע שלא יקבל כל שוחד מצד המלך כשהמועצה דנה בעניינים מסוג זה. הברונים הבינו שעליהם ליצור חזית אחידה, כזו שתעמוד איתנה מול נסיונות חצר המלכות להפריד ולמשול.

הקציר של 1257 היה גרוע והוביל לרעב גדול ולמוות של עניים רבים וחיות משק. הדבר העיק על כולם, במיוחד כשהמונים רעבים החלו להגיע לערים הגדולות בחיפוש אחר אוכל. המועקה הכלכלית התבטאה בין היתר בעימותים בין האצילים התומכים במלך והמוחים נגדו. לדוגמה, באסיפה נוספת של המועצה בהמשך 1257, פרץ ויכוח קולני בין סיימון דה-מונפורט ו-ויליאם דה-ואלנס, האדם המשפיע ביותר בקרב משפחת לוסיניאן. אנשיו של דה-ואלנס פלשו לאדמותיו של דה-מונפורט כדי לבזוז, ואנשי דה-מונפורט החזירו להם באותו מטבע.

באביב 1258 אימר דה-לוסיניאן, הבישוף מווינצ'סטר, ביקש למנות את אחד מאנשי שלומו ככומר מקומי בכפר במחוז סארי. האציל המקומי ג'ון פיצג'פרי התנגד לכך ועמד על דעתו. ב-1 באפריל שלח הבישוף כמה בריונים שהדגימו לאנשיו של פיצג'פרי את הסכנה בהתנגדות לרצונו של הבישוף. הפרלמנט שהתכנס באותו חודש נפתח בסערה, כאשר פיצג'פרי נזעק ודרש צדק מהמלך. הנרי תמך בבישוף ובמעשיו, וסירב להמשיך ולדון בעניין, מה שהקים עליו את זעמו הכפול שבעתיים של פיצג'פרי ושל אצילים רבים אחרים.

וכדי להוסיף שמן למדורה, באותו אביב האפיפיור דרש מהנרי סכום של 90,000 מארק כדי להקים צבא שיכבוש את סיציליה, ואם יסרב המלך האנגלי הוא יוחרם וינודה, מה שאומר עינוי נשמתו בגיהנום. הנרי הקתולי הנאמן אמר אמן ודרש מהמועצה לאשר מס חדש לצורך העניין.

כעת הגיעו מים עד נפש. ב-12 באפריל התכנסו שבעה מראשי האצולה (וביניהם גם סיימון דה-מונפורט ופיטר מסאבוי) וחיברו מסמך בו הם נשבעים לברית תמיכה והגנה האחד בשני כדי 'לעזור' למלך. ב-30 באפריל הם צעדו לתוך ארמון וסטמינסטר בשריון מלא ודרשו מהנרי ההמום להקים מועצה של 24 אצילים, שתגבש רפורמה מקיפה ותיפטר מבני לוסיניאן ויוצאי פואטו.

למלך היו מעט מאוד ברירות. הוא הודה בַּאמת שבדרישות השבעה, השפיל את עצמו בפניהם כשהודה שפעל תחת עצות רעות, ונשבע במקדש שהקים לזכר הקדוש אדוארד המודה שיתקן את שגיאותיו ויטה מחסדו על בני עמו על חשבון הזרים. ב-2 במאי הוא אף פרסם מכתב מלכותי רשמי שמאשר את כוונתו לבצע רפורמות בממלכה בעזרת מועצת ה-24. המועצה החדשה, שכללה גם אנשים כמו ויליאם דה-ואלנס, החלה לפעול אבל היתה חצויה ולא הצליחה להגיע להחלטות.

הברונים דרשו כינוס של הפרלמנט בחודש יוני, והנרי ניצל את הזמן על מנת להסדיר את המצב בצרפת, כדי להסיר לפחות בעיה כאובה אחת מעל ראשו. הוא הגיע עם לואי ה-9 להבנות על הסכם שלום שיבטא את המצב בשטח, הווה אומר הנרי הציע לוותר רשמית על מחוזות נורמנדיה, מיין, אנז'ו, טוריין ופואטו, ובתמורה הכיר הכתר הצרפתי בשלטון האנגלי בגסקוניה.

כחלק מההסכם, נדרשו כל בני משפחת המלוכה האנגלית לוותר על זכויותיהם במחוזות האבודים, וזה כלל שטחים שהיו (לפחות על הנייר) של אלינור. היא הודיעה לאחיה המלך שלא תחתום על מסמך כזה עד שיסדיר את כל חובותיו של בעלה סיימון דה-מונפורט, וכך הצליחו השניים לסחוט מהנרי סכום גדול כשגבו אל הקיר.

הנרי היה נתון בין הפטיש של הברונים והסדן של האפיפיור, ואמונתו לא איפשרה לו לסרב לדרישות הכס הקדוש. הוא ידע שכדי לגייס את הכספים הדרושים הוא חייב לעבוד עם האצילים ולא נגדם, ולכן זרם עם כל דרישותיהם. אחרי הכל, מהו ממון לעומת חיי הנצח של הנשמה?

הפרלמנט, שהתכנס באוקספורד ביוני 1258 וזכה לכינוי "הפרלמנט המטורף", היה צפוף. מלבד ראשי הברונים הגיעו אליו גם 137 אצילים זוטרים ואבירים. הם לא היו שם במקרה; בשבוע שאחרי כינוס הפרלמנט היה אמור להתחיל קמפיין צבאי חדש בוויילס, וכולם זומנו לשטח הכינוס בצ'סטר הסמוכה. בעוד בכירי הברונים היו חלוקים ביניהם בשאלת הרפורמות, האצולה הזוטרה היתה מאוד לא מרוצה מהמצב הקיים, שכן הם הרגישו שהם משלמים את מחיר התחרות הנצחית בין המחנות השונים. יש לציין שלאצולה הזוטרה היה אינטרס להשית על הבכירים מהם את אותם חוקים ותנאים שאלה השיתו על המלך.

הפרלמנט הוציא תחת ידיו מסמך שנקרא "תקנות אוקספורד" Provisions of Oxford. המסמך כלל תוכנית לשורה של צעדי רפורמה שהמלך התחייב לעמוד בהם. ע"פ התקנות, הפרלמנט עתיד להתכנס 3 פעמים בשנה עם או בלי רצונו של המלך; תפקידי השופט הראשי, הצ'נסלור והאחראי על אוצר הממלכה – שבוטלו ע"י הנרי כ-25 שנים לפני כן – הושבו לקדמותם; והוקמה מועצה חדשה של 15 חברים, שלה הסמכות לבחור את נושאי אותן משרות. בין חברי מועצת ה-15 היו 12 שנבחרו ע"י הברונים ורק 3 שנבחרו ע"י המלך.

בכל מחוז מונו ארבעה אבירים, שתפקידם לאסוף תלונות כנגד נציגי הכתר ולהביא את התלונות לידיעתו של השופט הראשי. השריפים חויבו לדווח על כל מטבע שגבו כמס, ובמקום לקבל חלק מהמיסים הם עברו לקבל משכורת. מינויים של השריפים הוגבל לשנה אחת, ומעתה הם חייבים היו להיות בני המקום. באופן כללי הרבה כח עבר לרשויות המקומיות בכל הקשור לאכיפה ומיסוי, והדבר שם סייג ברור לכוחו של המלך.

האחים למשפחת לוסיניאן נחרדו כשהבינו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. הם הכריזו שלא יוותרו על דבר ממה שנתן להם הנרי, וסיימון דה-מונפורט כנראה חייך ואמר להם שהבחירה בידם, אם יאבדו את הטירות או את הראשים. הפרלמנט גיבה את סיימון, ובני לוסיניאן עזבו את אוקספורד ללא רשותו של המלך וברחו לווינצ'סטר. הברונים האחרים רדפו אחריהם, תפסו אותם, והכריחו אותם להישבע מול הארכיבישוף מקנטרברי שיקבלו את החלטות הפרלמנט. חלק מבני לוסיניאן גורש מאנגליה והיתר הושם במעצר עד לסיום החלת הרפורמות, ואז גם אלה גורשו. הנרי דה-מונפורט, בנו של סיימון, זינב בהם לתוך צרפת עם אביריו, לפחות עד שלואי ה-9 ראה לנכון לתת להם מקלט וחסות. אין זו הפעם האחרונה שנשמע על משפחת לוסיניאן.

בחודש יולי גם המלך הנרי והנסיך אדוארד נשבעו את אותה שבועה. אדוארד כנראה תמך ברפורמות ונשבע ברצון, לעומת אביו שחרק שיניים, וודאי הרגיש שהוא בוגד בעקרונות משפחתו מדורי דורות. אנגליה עדיין לא הפכה לרפובליקה, אבל כבר לא היתה אוטוקרטיה.

תקנות אוקספורד, כפי שהופצו ב-1258

חלק מב: סיימון דה-מונפורט וחולשתו של הנרי ה-3

בטרם נמשיך, עלינו להכיר את אחת מדמויות המפתח באירועים הבאים. סיימון דה-מונפורט, הרוזן ה-6 מ-לסטר, נולד ב-1208. אביו, שגם הוא נקרא סיימון, היה אציל צרפתי, לוחם עשוי ללא חת, ומנאמניו הגדולים של פיליפ אוגוסטוס מלך צרפת. את תואר רוזן לסטר הוא קיבל בירושה מצד אשתו.

לאחר שהאב נפל בקרב ב-1218, סיימון התחלק באדמות אביו עם אחיו הבכור כך שהאח קיבל את האדמות בצרפת וסיימון ירש את השטחים מעבר לתעלה. מחוז לסטר הוחזק באותן שנים ע"י בן-דודם ראנולף רוזן צ'סטר, וסיימון הגיע רק ב-1229 לאנגליה על מנת לתבוע את ירושתו.

הצעיר בן ה-21 היה אדוק בדתו כמו יתר בני משפחתו, משכיל ומתורבת, אך לא ידע אנגלית. למזלו הצרפתית היתה לינגואה פרנקה בחוגי האצולה והמלוכה. הוא התקבל לפגישה עם המלך הנרי ה-3, שם התחוור לו שהנרי מכיר בזכותו ואפילו תומך בהחזרת האדמות לבעליהן, אבל לכתר אין אינטרס להתעמת עם רוזן צ'סטר החזק. סיימון פנה ישירות לבן-דודו והצליח לשכנע אותו להעביר את לסטר לידיו.

מיד כשנטל את השליטה במחוז, הוא הוציא צו שגירש משם את כל היהודים, פעולה שקנתה לו אהדה בקרב המקומיים (ר' חלק מ). סיימון הפך עד מהרה לאחד ממקורביו של המלך, שהיה בן גילו, ואחד מבכירי האצולה, על אף מוצאו הצרפתי. שמו כלוחם הלך לפניו, וסיימון הצטרף לקמפיינים הצבאיים של הנרי בצרפת וב-ויילס. את התואר הרשמי של רוזנות לסטר העניק המלך לסיימון רק בפברואר 1239, אבל זה לא מנע ממנו להתייחס לסיימון במכתבים רשמיים כרוזן לסטר.

בינואר 1238 נשא סיימון לאישה את אלינור, אחותו של המלך הנרי. המלך תמך בנישואין, אבל הטקס נערך בסתר וללא ידיעת המועצה הגדולה. מעבר לכך אלינור, שהיתה אלמנתו של ויליאם מרשל ה-2 רוזן פמברוק, נשבעה עם מותו של בעלה הראשון שבועת עולם לצניעות, שבועה שהפרה בנישואיה לדה-מונפורט. הארכיבישוף מקנטרברי אדמונד ריץ' גינה את הנישואין בשל עובדה זו, ומספר ברונים נוספים ניצלו את ההזדמנות והביעו תרעומת על דרכיו הרופסות של הנרי.

המוחים ובראשם ריצ'ארד, רוזן קורנוול ואחיו הצעיר של המלך, היו על סף מרד. על מנת להימנע מאלימות מיותרת, הנרי שילם לריצ'ארד כ-6000 מארק והשלום נשאר על כנו.

מעט לאחר לידת הנסיך אדוארד באמצע 1239 הסתכסך סיימון עם גיסו המלך. הוא צבר חוב של 2800 מארק לתומס ה-2 מסאבוי, רוזן פלאנדריה, ונקב בשמו של הנרי כערב לחוב, ללא ידיעתו של הנרי. כשהדבר נודע התפתח עימות קולני בין השניים, והנרי כנראה האשים את סיימון שפיתה את אחותו עוד לפני החתונה והכריח את המלך לתמוך בנישואין. הנרי איים לכלוא את דה-מונפורט במצודת לונדון, ובתגובה סיימון ואשתו אלינור ברחו לצרפת.

משהו קרה כדי לשכך את זעמו של הנרי, כי באפריל 1240 הגיע דה-מונפורט לביקור באנגליה והתפייס עם המלך. באותו קיץ יצא סיימון לארץ הקודש לצידו של גיסו ריצ'ארד על מנת להצטרף למסע הצלב, והשניים חזרו לאירופה עטורי תהילה ב-1242.

בזמן שהשניים נלחמו בכופרים, לואי ה-9 החליט ב-1240 לבסס את שליטתו במחוז פואטו ע"י מינוי אחיו אלפונס לדוכס. הוגו דה-לוסיניאן ומשפחתו זעמו על ההחלטה, שנעשתה מעל לראשם והצרה את צעדיהם, ובסוף 1241 בחרו למרוד במלך צרפת. לצידם עמד ריימונד מ-טולוז, שהכתר הצרפתי פעל לנשל אותו ואת משפחתו מאדמותיהם, וכמובן הנרי ה-3 שעדיין לא נואש מהשאיפה להשיב אליו את המחוזות שאיבד אביו.

הנרי נחת בחוף רואיאן Royan עם כח קטן של לוחמים. כמובן שהיה מעדיף כח גדול, אבל הוא לא הצליח לשכנע את המועצה הגדולה להטיל מס כדי לממן את המלחמה, והאצילים סירבו בנימוס לבקשותיו לתרום לוחמים למאבק. סיימון וריצ'ארד חברו אל הנרי בדרכם חזרה לאנגליה, והוא ודאי שמח מאוד לפגוש את דה-מונפורט הלוחם ללא חת על אדמת צרפת.

השניים הובילו את איחוד המורדים בעוז, אבל לכח הקטן שעמד מול הצבא הצרפתי לא באמת היה סיכוי, ובקרבות הבודדים בין הצדדים הדבר הוכח מעל לכל ספק. בסוף יולי הנרי נסוג עד בורדו, ומשפחת לוסיניאן נאלצה לרדת על ברכיה ולהתחנן לסליחתו של מלך צרפת. הכישלון הצבאי פחות או יותר סתם את הגולל על הפנטזיות האנגליות לשוב ולכבוש את המחוזות האבודים במערב צרפת, והוביל לשרשרת אירועים שיאיימו על שלטונו של הנרי.

עוד בטרם חזרו הנרי וסיימון לאנגליה, הם חזרו לוויכוחים הקולניים ביניהם. בנוסף לענייני הכספים הישנים, כעת עלתה סוגיית חוסר יכולתו של דה-מונפורט לקבל את מרותו של המלך בתכנון האסטרטגי ובשדה הקרב. כנראה שהמחלוקות לא היו מאוד עמוקות, כי ב-1243 סלח הנרי לסיימון על הכל, ואף הרעיף עליו ועל אשתו אלינור סכום של 500 פאונד, בנוסף לאלף פאונד לכיסוי חובותיו של דה-מונפורט. כמו כן סיימון קיבל טירה והיה לבן-בית נאמן בחצרו של הנרי.

בעקבות המפלה בפואטו ב-1242 הנרי החליט להזמין לאנגליה את ארבעת אחיו-למחצה, ילדיה של אימו איזבלה מאנגולם, שכזכור נישאה להוגו דה-לוסיניאן ב-1220 במקום ביתה ג'ואן. יחד עם בני המשפחה הגיעה לאנגליה פמליה שלמה כמובן, והמצב בחצר המלכות הסתבך. האצולה האנגלית, שבלעה בקושי את פלישת הצפרדעים מסאבוי, ספגה עכשיו מהלומה נוספת בדמות האצילים מפואטו. הנרי החל להרעיף על בני משפחתו תשורות ותארים, לרוב על חשבון הברונים האנגלים, והתחושה בקרבם ודאי לא היתה נעימה.

לאורך שנות ה-40 וה-50 המתיחות הלכה והחריפה. על אף שאיפתו התמידית של הנרי לשלום ורוגע, פעולותיו עודדו תסיסה. ב-1247 הנרי ביטל טורניר בין אנשי דה-לוסיניאן לבין אנשיו של גילברט דה-קלייר רוזן גלוסטר, טורניר שוודאי היה הופך למרחץ דמים. שנתיים מאוחר יותר האירוע התקיים, ובסיומו האנגלים הוכו שוק על ירך. בטורניר של 1251 זכו דווקא האנגלים.

היריבות בחצר המלכות היתה לא רק בין האנגלים והזרים, אלא גם בין יוצאי פואטו ויוצאי סאבוי. ב-1252 המלך נדרש לפשר במחלוקת בין פיטר מסאבוי ואיימר דה-לוסיניאן. לכאורה המחלוקת היתה פשוטה, אבל ברקע ניטש מאבק על חינוכו של הנסיך אדוארד. מצד אחד מקורביה של המלכה, אנשי סאבוי, היו אמונים על הכנתו של הנער לשלטון, ומצד שני ככל שהתקרב לבגרות הנסיך נקשר דווקא לאנשי לוסיניאן.

יוצאי סאבוי היו יחסית מנומסים והשתדלו להיטמע בהיררכיה האנגלית, אבל יוצאי פואטו כנראה ראו את עצמם כבעלי זכויות יתר אפילו בקרב האצולה, והתנהגו בהתאם. גם כאשר התעמרו בשריפים המקומיים ובעובדים הכפופים לכתר, הנרי גיבה אותם ובמקרים מסוימים אפילו הכשיר בדיעבד את מעשיהם.

גם האצולה האנגלית לא היתה טלית שכולה תכלת, ובראותם את התנהגותם של הצרפתים והמענה הרפה של המלך, הם למדו ויישמו. בשורה התחתונה שלטון החוק הלך ונשחק בכל רחבי אנגליה, וגם בתי המשפט עמדו בפני שוקת שבורה אל מול סלחנותו של המלך.

המרמור חלחל גם לשכבות הנמוכות. האצילים השתלטו במקומות מסוימים על פעילות גביית המיסים ושמרו לעצמם חלק מהסכום. כשאוצר הממלכה הלך והתמעט, המלך הורה לשריפים בכל אנגליה להגדיל את הסכומים הנגבים באדמות הכתר, ומי ששילם את המחיר הם כמובן פשוטי העם. אם המועצה הגדולה היתה מאשרת מיסים חדשים לא היה צורך בכך, אבל פעם אחר פעם המועצה סירבה לבקשותיו של הנרי.

המחלוקות בין המועצה והמלך נסבו סביב שאלת האצילים הזרים, כמובן, אבל לא רק. חלק מהאצילים האשים את הנרי במדיניות חוץ רופסת, וברונים רבים פשוט לא סמכו על המלך שיעשה דברים מועילים עם המיסים שיגבה. בנוסף, הנרי הלך ואיבד את אמון ראשי הכנסייה, שהיו חלק מהמועצה הגדולה. כספים שהכנסייה היתה גובה בעבר הלכו כעת לאוצר הממלכה. הכנסייה האשימה את המלך שהשאיר משרות כנסייתיות רמות דרג ללא מינוי על מנת שהכתר יהנה מהמיסים שהיו אמורים ללכת לנושא המשרה, כפי שעשו מלכים רבים בעבר.

הנרי נותר ללא תומכים במועצה, וכוחו של הכתר דעך. חברי המועצה הבינו ולמדו בשנות שלטונו של הנרי כיצד לנצל את שליטתם בכספים על מנת להגביר את כוחם שלהם על חשבון המלוכה. תהליך זה הוביל ליצירת המוסד הידוע כ"פרלמנט" (מלטינית, "פרלמנטום" – דיון). כבר בנובמבר 1236 מוזכרת המועצה בתור "פרלמנט", אבל בשלב זה לא מדובר כמובן בבית המחוקקים שעתיד לבוא.

קשה לדעת מה היה הרכב המועצה במדויק, אבל ב-1225 למשל היו בה 12 בישופים, 20 ראשי מנזרים, השופט הראשי, 9 רוזנים ו-23 ברונים, סה"כ 65 שחולקו כמעט שווה בשווה בין הכמורה והאצולה. ב-1254 חל שינוי מהותי בהרכב המועצה, כאשר צו חייב כל מחוז למנות שני אבירים שייצגו אותו ויאשרו כל מס שיוטל על אותו מחוז בשם תושביו.

דרישותיו של הנרי למיסים חדשים או להגדלת נטל המס נתקלו בחומה בצורה. אף בקשה כזו בין השנים 1237-1257 לא התקבלה ע"י המועצה. לרוב המועצה התנתה תנאים מרחיקי לכת לאישור הבקשה. ב-1244 לדוגמה, לאחר ניסיון כושל של הנרי לפצל את המועצה, הפרלמנט דרש לבחור 4 ברונים מבין חבריו שינהלו את ענייני המדינה במקום המלך. הנרי זעם על החוצפה, ומשך את בקשתו להגדלת המיסים. דרישות דומות שבו ועלו במהלך השנים, ותגובת המלך היתה דומה.

בשנים אלו הנרי המשיך להתנהל ע"י סחיטת כל מטבע מאדמות הכתר ומהיהודים, ומכירה של פריווילגיות לבעלי עניין. כמו כן הוא קיצץ בהוצאות החצר המלכותית, ובשנים 1249-1253 הצליח לאגור באוצר הממלכה סכום צנוע אך מכובד של 30000 מארק.

נחזור לשנות ה-40 של המאה ה-13. בגסקוניה, הסכם הפסקת האש בין אנגליה וצרפת עמד לפוג ב-1248, והדאגה לגורל הדוכסות הדרומית היתה גדולה. מצפון נמצאת פואטו תחת שליטת אלפונס, מדרום ממלכות נוואר, קסטיליה ואראגון שלוטשות עיניים לשטחי הדוכסות, ובגסקוניה עצמה אין שלטון מרכזי, כך שלכל אציל יש אוטונומיה מלאה לעשות כרצונו.

הנרי ביקש מידידו סיימון להיות המשנה למלך בגסקוניה. דה-מונפורט ניצל את דחיפות העניין וסחט מהנרי תנאים מפליגים: המינוי יהיה לשבע שנים; כל כספי המיסים של גסקוניה ילכו לכיסו של דה-מונפורט; הכתר יישא בהוצאות הטירות המלכותיות בדוכסות; וסיימון יקבל 2000 מארק לשנה ו-50 אבירים לצרכיו.

בתחילה נחל דה-מונפורט הצלחות. הוא נשא נתן עם הצרפתים על הארכת הפסקת האש, והגיע עם מלך נוואר לסיכום שריצה אותו והבטיח שלא יפלוש לגסקוניה. כעת פנה דה-מונפורט למשימת שיקום המשילות האנגלית ברחבי המחוז, אבל שיטותיו היו פחות של דיפלומטיה עדינה ויותר של פיל בחנות חרסינה. הוא הורה לעצור אנשים ללא משפט, התערב בכל דבר ועניין ללא סמכות או התחשבות בחוק, ועל הדרך צבר אדמות לעצמו על חשבון אותם אצילים שהאשים במרד.

זרם של תלונות החל להגיע אל חצרו של הנרי, אשר הבין עד מהרה כי דה-מונפורט מחרב את גסקוניה. סיימון עצמו הביע תרעומת על כך שהמלך מקבל משלחות מאויבי הכתר. ב-1250 דה-מונפורט נישל אציל בשם גסטון דה-באיֶרן מכל רכושו ושלח אותו להישפט בפני מלך אנגליה, אבל הנרי דווקא החליט לחון את אותו אציל לבקשת המלכה.

בינואר 1251 הגיע סיימון לאנגליה ושכנע את הנרי להקציב לו כספים נוספים. עד חודש מאי הוא הצליח להשליט בגסקוניה סדר בכח הזרוע, אבל משם הדברים החלו להידרדר. בדצמבר של אותה שנה נכח סיימון בחתונתה של מרגרט, ביתו של הנרי, שהתקיימה ב-יורק. ידיעות הגיעו מגסקוניה על מרד חדש, ואיתן האשמות של תושבי הדוכסות על כך שסיימון התגרה במורדים עד שחצה קו אדום. המחלוקות בין המלך ודה-מונפורט התפרצו כקונפליקט גלוי וקולני.

הנרי אסר על סיימון לשוב לגסקוניה או להתערב בנעשה שם. הוא עצר את כל הכספים שהתכוון להעביר לסיימון ושלח משלחת שתברר מה המצב בדוכסות לאשורו. מבחינת דה-מונפורט זו היתה סטירת לחי מצלצלת וסכנת מוות לקריירה הפוליטית שלו. יתרה מזו, הנרי הכריח אותו לבוא לפרלמנט ולהתעמת עם מאשימיו קבל עם ועולם. הגסקונים, ובראשם הארכיבישוף מבורדו, האשימו את דה-מונפורט בברוטליות וקשיחות מופרזת כלפי האוכלוסיה. סיימון מצידו זלזל בראיות שהביאו בפני המועצה וטען שהוא למעשה הקורבן, מפני שהמלך חזר בו מהבטחותיו לשלם לו. לא היה זה משפט, אבל דה-מונפורט ודאי חש מותקף.

בשלב מסוים סיימון דרש מהנרי שיקיים את הבטחותיו הכלכליות, והנרי השיב שאין הוא מתכוון לקיים הבטחות שניתנו לבוגד ואדם שלא עמד במילתו. בנוכחות חברי המועצה סיימון התפרץ וצעק על המלך משהו כמו 'מי היה מאמין שאתה בכלל נוצרי?', דבר שלא ייעשה.

ועם כל זאת, דה-מונפורט יצא זך כשלג. הרוב המוחלט של חברי המועצה תמכו בסיימון, ומהצד השני ניצבו רק המלך והגסקונים. הנרי נאלץ לפסוק לזכותו של דה-מונפורט בחריקת שיניים, אבל זמן קצר לאחר מכן חזר בו והכריז שהוא עצמו או הנסיך אדוארד יגיעו לגסקוניה, ועד אז כל העניין יישאר בהקפאה.

משלחות המלך לדוכסות החלו לתקן את נזקיו של דה-מונפורט, וסיימון חש עלבון עצום על כך שהמלך לא מעריך את כל שעשה בגסקוניה. הוא העדיף להעביר את החודשים הבאים בצפון צרפת, עד שלפתע חזר דרומה עם צבא קטן, והחל במעשי נקם כנגד הכתר האנגלי. הנרי דרש ממנו לחדול ולכבד את ההסכם ביניהם, ובסופו של דבר סיימון ויתר על דרישותיו תמורת כיסוי חובותיו בתוספת 7000 מארק.

בדיעבד הסתבר שמדיניותו של דה-מונפורט בגסקוניה היתה מוצדקת במידה מסוימת, כי הגסקונים באמת לא אהבו את הרעיון של שלטון מרכזי. גסטון דה-באירן, אותו אציל שהנרי חנן, עשה יד אחת עם אלפונסו ה-10 מלך קסטיליה וגייס צבא מורדים. הנרי ניסה לגייס מס חדש ב-1252 למימון הכנעת המרד, אבל הפרלמנט לא היה מוכן לשמוע על כך.

לבסוף הנרי הטיל בשנה שאחרי מס פאודלי למימון מינויו של הנסיך אדוארד לאביר, ובכסף זה הצליח לגייס לוחמים. למרבה האירוניה הנרי נלחם במורדים בשיטותיו של דה-מונפורט, ואפילו קרא לסיימון לבוא ולהילחם לצידו. השניים דיכאו את המרד בהצלחה, וב-1254 נכנעו אחרוני המורדים.

בעקבות ההצלחה המפתיעה הנרי השיא את בנו אדוארד לבתו של מלך קסטיליה, ובכך ביטל את האיום הקסטילי. גסקוניה היתה בטוחה תחת הכתר האנגלי, למרות שמנהיג המרד גסטון דה-באירן עדיין לא נתפס. סיימון והנרי התפייסו פעם נוספת, ולא בפעם האחרונה.

סיימון דה-מונפורט (ויטראז' בקתדרלת שארטר מאמצע המאה ה-13)

חלק מא: השופט הראשי האחרון

בתחילת 1232 יוברט דה-בר היה כמעט כל יכול. הוא היה רוזן קנט, השופט הראשי, יד ימינו של המלך הנרי ה-3, ידו בכל ויד כל בו. נכתב עליו שהדבר היחיד שחסר לו הוא כתר. אבל לא לעולם חוסן, ובסתיו אותה שנה יוברט מצא את עצמו מחוץ לחצר המלכות, מנושל מכל אדמותיו ותפקידיו, פושע נמלט שנתפס ונכלא בשלשלאות במרתפי טירה.

יוברט נהנה במהלך השנים מתמיכתם של ארבעה גורמים משמעותיים. הראשון שבהם היה הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון והממסד הכנסייתי שמאחוריו, אבל לנגטון עצמו נפטר ב-1228, ובישופים אחרים איתם רקם דה-בר בריתות הלכו והתמעטו מסיבות טבעיות יותר ופחות.

גורם שני היה תמיכת בכירי האצולה ובראשם משפחת מרשל, רוזני פמברוק. סכסוכים אישיים הביאו לריחוק בין דה-בר והאחים ויליאם וריצ'ארד מרשל, בניו של ויליאם מרשל הזכור לטוב, וברונים רבים העדיפו לצדד ברוזני פמברוק.

מוקד כח שלישי היה הדרג הפקידותי בחצר המלכות. אמנם דה-בר היה אדם חשוב, אבל הלורד-צ'נסלור ראלף דה-נוויל היה בכיר ממנו, ועם הזמן המחלוקות הקטנות הפכו ליריבות אישית. לאחר נפילתו של דה-בר, לא מעט פקידים ומשרתים נותרו בתפקידם, רמז לכך שבאופן גלוי לא היו במחנהו של דה-בר.

הגורם הרביעי, ואולי החשוב מכולם, היה המלך עצמו. יוברט והנרי נהנו מתקופה של קרבה בשנות נערותו של המלך, אבל אחרי שנות העוצרות השניים כבר לא שידרו על אותו גל. דה-בר עשה כל שביכולתו למנוע פלישה לצרפת וניסה להכריח את המלך לטפל בבעיות הפנים של אנגליה. הקמפיין הצבאי הכושל נגד הוולשים ב-1231 היה טריז נוסף בין השניים.

התפוררות ארבעת מוקדי הכח של דה-בר פתחה פתח ליריביו להסיט נגדו ולפגוע במעמדו. דה-בר ניסה לשחק את המשחק ולחסום את מהלכיהם, ולזמן מה גם הצליח. הנרי היה לא-החלטי מטבעו, והקשיב לשני הצדדים מבלי להתחייב לאחד מהם.

דה-בר ספג מהלומות בזו אחר זו, וכל אחת החלישה אותו: ביולי 1231 חזר לאנגליה יריבו המר פיטר דה-רוש, הבישוף של וינצ'סטר, לאחר שעלה לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל; בספטמבר הודח אחד מבני טיפוחיו ממשרת כלכלן בית המלוכה; בחג המולד המלך בילה בווינצ'סטר בחברתו של דה-רוש; במרץ 1232 המועצה הגדולה מנעה מהמלך להטיל מס על מיטלטלין, והדבר נתפס ככישלון של דה-בר, מה שחייב את המלך לקחת הלוואה כנגד יהלומי הכתר בשביל לשלם לכח המגן בבריטאני.

באביב 1232 זכה יוברט במספר נקודות כאשר אחד ממקורביו מונה להיות השריף של נורפולק וסאפולק, ויוברט עצמו מונה לשופט הראשי של אירלנד לכל ימי חייו, אבל דה-רוש התכונן למכת המחץ שלו.

ביולי ביקרו הנרי ויוברט בצוותא בכנסייה בנורפולק. משם המשיכו לכיוון ויילס, אבל בין לבין הגיע דה-רוש לחצר המלכות עם מכתב מהאפיפיור גרגורי ה-9 בעניין מהומות אנטי-איטלקיות שהתחוללו באנגליה כנגד שליחי האפיפיור. המכתב האשים את דה-בר בארגון וליבוי המהומות. ב-28 ביולי הגיעו לחצר המלכות אויבים נוספים של דה-בר, רוזני צ'סטר ופמברוק, וחיזקו את טענותיו של דה-רוש.

הנרי היה אדם מאמין, והאפיפיור היה עבורו שליח האל עלי אדמות. עם כל אהדתו וקרבתו לידידו יוברט, לא היתה לו ברירה והוא דרש מדה-בר תשובות להאשמות החמורות. יוברט ההמום ביקש וקיבל ארכה עד ספטמבר להוכיח את חפותו, ובהזדמנות הראשונה ברח אל מנזר בסארי, שם ביקש מקלט. זה לא עזר לו, והוא נתפס והושלך למרתפי מצודת לונדון. מספר ברונים, וביניהם ריצ'ארד מרשל שכנראה שינה את דעתו, לא האמינו שדה-בר ראוי לעונש חמור כל כך, ושכנעו את הנרי להעביר אותו לטירת דוויז Devize ולכלוא אותו בתנאים נוחים יותר.

יוברט דה-בר עשה רבות למען הכתר האנגלי, אבל לא הצליח לממש את כל מטרותיו. הוא פעל כדי להפוך את עקרון השלטון בהסכמה לנורמה בשנים הקריטיות שלאחר המגנה כרטה. הוא ניתק את הקשר בין האצולה ומשרות השריפים, והחזיר לכתר חלק גדול מכוחו. מצד שני רווחי המלך לא הגיעו לרמות מספקות, והקמפיינים בצרפת ו-ויילס היו כשלונות.

הנרי החליט שתפקיד השופט הראשי, שהיה עוצמתי בערך כמו הלורד-צ'נסלור (שהיה מעין ראש ממשלה), הוא כר פורה לבעיות ושחיתות, והחליט לבטל אותו לאלתר ולהעניק את אחריותו וסמכויותיו ללורד-צ'נסלור. מאוחר יותר, בנו אדוארד ה-1 יפצל את מערכת המשפט לשלושה חלקים – בית משפט לעניינים אזרחיים, בית משפט לעניינים פליליים, ובית משפט לעניינים כלכליים – וימנה שופטים שונים לכל תחום.

את החלל הפוליטי שהשאיר דה-בר מילא באופן טבעי פיטר דה-רוש. לתקופה קצרה האצילים תמכו בחילופי הגברא בשלטון, והמועצה הגדולה אפילו אישרה למלך להטיל מס של 1/40 על מיטלטלין, מס שהניב לכתר סכום של 16000 פאונד.

דה-רוש לא הביא איתו בשורה חדשה, בעיקר מפני שלא באמת התעניין בניהול ענייני הממלכה, אלא בצבירת עוד ועוד כח לעצמו ולאנשיו. הוא שכנע את הנרי להעביר את אנשי שלומו של דה-בר מתפקידיהם ולמנות במקומם את מקורביו של דה-רוש עצמו. באופן לא מפתיע חלוקת הג'ובים למקורבים חסרי כישורים הביאה רק חוסר-יעילות ושחיתות. בנוסף, מינוים של צרפתים רבים לתפקידי מפתח הקים על הנרי ביקורת נוקבת בקרב האצולה האנגלית.

בפברואר 1233 הצליח דה-רוש לשכנע את המלך לקחת אחוזה מגילברט באסֶט, אחד מאנשיו של רוזן פמברוק, ולתת אותה לפיטר דה-מורלי, מהאנשים הקרובים לדה-רוש. האחוזה ניתנה לבאסט רק ארבע שנים קודם לכן בצו מלכותי, שהבטיח גם זכויות ירושה על הנכס. באסט וריצ'ארד מרשל הבן מחו בפני המלך ודרשו שימוע בעניין מול מועצת אצילים, ע"פ הזכות שניתנה להם במגנה כרטה. דה-רוש דחה את הדרישה על הסף וסתם את הגולל על העניין כולו. זהו רק מקרה אחד מתוך כמה וכמה.

הברונים הבינו עד מהרה שכל עוד דה-רוש נמצא בחצר המלכות, המגנה כרטה לא תכובד ולא תעזור להם. על כן חלקם התארגן ובסתיו 1233 פתחו במרד גלוי. דה-רוש שמח להכות את אויביו בשדה הקרב במקום בחדרי חדרים, אבל לא העריך נכון את המצב.

אמנם רק חלק קטן מהאצילים מרדו במלך, אבל רובם המוחלט של הנאמנים לכתר סירבו להילחם באחיהם המורדים. רוזן פמברוק (מחוז שנמצא דרומית-מערבית לוויילס) כרת ברית עם לואלין מנהיג הוולשים, והכח המשותף הדף את מתקפת הכוחות המלוכנים בהצלחה פעמיים.

בפברואר 1234 שחרר באסט את דה-בר הכלוא והביא אותו לוויילס, שם הצטרף למורדים בשמחה. הארכיבישוף החדש מקנטרברי, אדמונד מ-אבינגדון, היה נחוש כמו קודמו בתפקיד להשכין שלום שמבוסס על המגנה כרטה. הוא ארגן מספר פגישות בין הצדדים, והנרי השתכנע שהדרך היחידה והצודקת לשלום היא הסרת דה-רוש ומקורביו מעמדות הכח הבכירות.

עד חודש מאי התהליך הושלם, למרות מותו של ריצ'ארד מרשל (את תואר רוזן פמברוק ירש אחיו גילברט). פיטר דה-רוש ומקורביו הורחקו מחצר המלכות, המלך השיב לבעלים המקוריים את הנדל"ן שנלקח והתנצל על הפגיעה הלא-חוקית שפגע באצילים. דה-רוש נסע אל ידידו משכבר הימים פרידריך ה-2, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אבל מכתבים מהנרי שסיפרו על מעלליו של דה-רוש העכירו את האווירה בין הידידים הוותיקים. בסופו של דבר דה-רוש חזר לאנגליה ב-1238 ונפטר.

באשר ליוברט דה-בר, המלך לא סלח לו על הצטרפותו למורדים, וב-1237 אף איים לשפוט אותו שוב על מעשי בגידה. אך בטרם מימש המלך את איומו, דה-בר מת בגיל 73 המופלג.

לאחר סילוקם של דה-בר ודה-רוש מחצר המלכות, הנרי בן ה-27 נותר יחיד בשלטון, ובשנים הבאות שלט בכוחות עצמו. בניגוד לאביו ג'ון, הנרי לא התעניין בצייד או תחרויות אבירים, והיה אדוק יותר באמונתו. הוא היה מעט תמים, לא-החלטי מטבעו, וניסה לפייס את האצולה בכל דרך. חוש ההומור שלו היה הרבה פחות נבזי מזה של אביו. הוא אהב את ההוד והפאר של המלוכה, אבל אהב גם לחלוק בעושר שצבר. הוא נשא עיניים למלך אדוארד המודה (חלק יח) כדמות מעוררת השראה, והקדיש כספים רבים לתחזוקה ובנייה של קתדרלת וסטמינסטר ומוסדות כנסייתיים נוספים.

בינתיים בצרפת, פג תוקפו של הסכם הפרדת הכוחות מול לואי ה-9. הנרי קיווה שיוכל להגיע לנקודה זו בזמן עם צבא ערוך ומוכן, אבל לשווא. פיטר דה-ברו, דוכס בריטאני שקיבל 13000 פאונד כסיוע מהכתר האנגלי בשלוש השנים האחרונות, הבין שאין כח צבאי של ממש שיבוא לעזרו, וכרע ברך מול מלך צרפת.

על מנת לבנות ברית צבאית חדשה כנגד הכתר הצרפתי, הנרי בן ה-28 נשא לאישה בינואר 1236 את אלינור מפרובאנס בת ה-12, שהיתה בתו של ריימונד ה-5 רוזן פרובאנס. אחותה הגדולה של אלינור נישאה ללואי ה-9 ואחותה הצעירה תתחתן עם ריצ'ארד מקורנוול, אחיו הצעיר של הנרי, מה שוודאי הביא גאווה גדולה לרוזן אבל הפך את ארוחות שישי למאוד מתוחות.

אלינור הגיעה לחופי אנגליה ב-1235 ללא כל נדוניה. מאז אלינור מאקיטניה לא היתה מלכת אנגליה בעלת השפעה משמעותית, אבל אלינור הצעירה גדלה בבית פוליטי וידעה לשחק את משחקי הכס. היא בנתה לעצמה חצר מלכותית, השיגה אדמות ונכסים לעצמה, ואפילו שכנעה את הנרי, שראה בה שותפה למלכותו, לתת לה אחוז מסוים מהמיסים שגבה הכתר.

כמובן שאין לנו דרך לדעת מה בדיוק היה טיב היחסים בין הנרי ואשתו הצעירה. במשך שלוש שנים הנישואין לא הפיקו יורש, אבל ע"פ כמות המתנות שהרעיף עליה, כנראה שהנרי אהב אותה. בספטמבר 1238 פרץ מטורף לארמון במטרה לרצוח את המלך, אבל חדר השינה שלו היה ריק משום שהוא ישן עם אשתו בחדר השינה שלה, עדות לקירבה בין השניים.

בסופו של דבר הרתה המלכה וביוני 1239 נולד בנם הראשון (מתוך חמישה) אדוארד, על שם המודה, שלימים יזכה לכינוי "ארך-רגליים" Longshanks. אדוארד נולד בארמון וסטמינסטר, במקום בו שוכנים היום בתי הפרלמנט. הנרי היה מאושר וחגג את המאורע בפאר. אנשי לונדון רקדו וחגגו ברחובות. הנרי שלח שליחים לכל קצוות הארץ על מנת לבשר את הבשורה המשמחת, והשליחים חזרו עם מתנות לרוב. המלך תרם סכומים נכבדים לכנסייה ולעניים על מנת להפציר באל לשמור על בנו הרך.

אלינור לא הגיעה לאנגליה בגפה. יחד איתה הגיעה קבוצה גדולה של מלווים, רובם ככולם אנשי מחוז סאבוי Savoy שלמרגלות האלפים בדרום-מזרח צרפת, מחוז שהיה בשליטת אימה. בתחילה היו אלה אנשי חצר, אשר כרכרו סביב הנערה ודאגו לכל מחסורה, אבל תוך מספר שנים הרעיפה עליהם המלכה הצעירה כבוד וייקר בצורת אדמות ותארים.

הם אמנם היו בני תרבות ומנומסים, אבל הפלישה הצרפתית ללב האצולה האנגלית הקימה תרעומת על המלכה. המצב החמיר כאשר עוד ועוד קרובי משפחה ומקורבים מצרפת הגיעו עם השנים לאנגליה והתברגו במערך הכוח של אלינור באין מפריע. הפרת האיזון בקרב האצולה יחמיר עם השנים ויהיה לזרע פורענות שיסכן את מלכותו של הנרי ה-3.

חתונתם של הנרי ה-3 ואלינור מפרובאנס (פרט מתוך ספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)

חלק מ: יהדות אנגליה 1

נעשה אתנחתא קלה ונחזור אחורה כדי לכסות נושא הקרוב לליבם של קוראים רבים.

מלבד אזכורים בודדים, אין עדויות להתיישבות יהודית באנגליה לפני 1066. לאחר עלייתם לשלטון של ויליאם הכובש והנורמנים, החל טפטוף של יהודים להגיע ללונדון, ככל הנראה מבירת נורמנדיה רואן. המהגרים הראשונים דיברו צרפתית-יהודית, שפה שהתפתחה מהצרפתית של ימי הביניים והיתה בשימוש קהילות רבות בצפון מערב אירופה. השפה כללה מילים עבריות ונכתבה בכתב עברי.

בתחילה, על היהודים נאסר להחזיק אדמות או להיות בעלי מלאכה, מלבד העיסוק ברפואה. מאידך הלוואה בריבית היא חטא בנצרות, ולכן העיסוק בכספים נפל כפרי בשל לידי היהודים. עד סוף המאה ה-11 מעמדם של היהודים לא היה מוגדר היטב, אך בשנות כהונתו של הנרי ה-1 המלך העניק ליוסף, רבה הראשי של לונדון, אגרת המפרטת את מעמדם וזכויותיהם של היהודים:

1. היהודים הם רכושו של המלך ונתונים להגנתו.
2. היהודים רשאים לנוע בחופשיות ברחבי הממלכה, וכרכושו של המלך אינם חייבים במיסי דרך.
3. היהודים רשאים לקנות סחורות ולמכור אותן, כולל מכירה של התחייבויות שקיבלו.
4. ליהודים הזכות להישפט ע"י מושבעים מקרב עמיתיהם.
5. ליהודים מותר להישבע על ספר תורה במקום על התנ"ך הנוצרי.
6. לשבועתו של יהודי יש משקל כמו שבועותיהם של תריסר נוצרים, מפני שהם מייצגים את מלך אנגליה בעניינים פיננסיים.

עד 1135 כל היהודים חיו בלונדון. יחסי הנוצרים והיהודים הופרעו בימי המלך סטיבן, כאשר המלך שרף את ביתו של אדם יהודי באוקספורד (ייתכן שבעל הבית היה בפנים באותה עת) לאחר שזה סירב לתרום את חלקו לכיסוי הוצאות החצר המלכותית. במרץ 1144 נרצח נער בנוריץ', והקהילה היהודית הואשמה שהשתמשה בדמו לעשיית מצות, מה שנרשם בהיסטוריה כעלילת הדם המתועדת הראשונה. מצד שני, בעוד הצלבנים בגרמניה תקפו יהודים ללא רחם ב-1146, סטיבן מנע מעשי איבה דומים באנגליה.

במהלך שנות האנרכיה מנת חלקם של היהודים היתה קשה כמו של יתר האוכלוסיה, אך מרגע שהנרי ה-2 עלה לשלטון הקהילה היהודית צמחה ושגשגה. בתוך חמש שנים צצו קהילות יהודיות בערים רבות כגון קנטרברי, ניופורט, רדינג, וינדזור, קיימברידג', וינצ'סטר ועוד. היהודים לא הורשו לקבור את מתיהם מחוץ ללונדון עד 1177, ונאלצו לשאת לשם את הגופות.

תפוצת היהודים שירתה את האינטרסים של הכתר. בהיותם של היהודים עצמאים ממרות הכנסייה, המלך חש בנוח לבקש מהם דברים מסוימים (פעולות למען המלוכה או גיוס הון), ובתמורה סיפק להם שטרי חוב אותם יכלו לגבות מהשריפים המקומיים.

בתקופה זו חי אהרון מלינקולן, שהיה האדם העשיר ביותר באנגליה הנורמנית, עשיר כנראה גם מהמלך עצמו. הוא היה אחד הנושים הגדולים של הנרי ה-2, שחב לו סכום של כ-600 פאונד. הוא עסק בהלוואות, והתמחה בהלוואות לצורך בניין מנזרים. בזכות הלוואות שהעניק לכתר נבנו בין 1140 ו-1152 כמה מהמנזרים הגדולים, והחוב של המנזרים אליו עמד על כ-6400 מארק בעת מותו. על ערש דווי הוא מחל על חלק מהחוב, אבל כשגילה זאת המלך הוא דרש מהמנזרים שההפרש ישולם לאוצר הממלכה. לאחר מותו של אהרון ב-1186, הכתר החרים את כל רכושו, והמלך גבה את חובותיו של אהרון ממאות ברונים ואצילים בסכום שהגיע לכ-15000 פאונד.

פעילותם הכלכלית של היהודים לא הוגבלה באופן רשמי, אבל בפועל הם היו נתונים לגחמות המלך. לדוגמה, לאחר שכספו של יהודי מגלוסטר מימן את כיבוש אירלנד ע"י ריצ'ארד דה-קלר ב-1170 (חלק ל), הנרי ה-2 הטיל על אותו יהודי קנס כבד והאשים אותו בהלוואה למטרה לא-נאותה.

באופן כללי אנגליה נחשבה לממלכה אוהדת ליהודים, וביקרו בה חכמים כמו אברהם אבן עזרא (1158) ויצחק מצ'רניגוב (1181). יהודים שגורשו מצרפת ע"י פיליפ אוגוסטוס ב-1182, וביניהם רבי יהודה שירליאון, התיישבו באנגליה.

ב-1168, לאחר שכרת ברית עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, הנרי ה-2 עצר את ראשי הקהילות היהודיות באנגליה והגלה אותם לנורמנדיה, תוך שהוא מטיל מס של 5000 מארק על אדמות ובתי הקהילות שנותרו באי הבריטי. מהצד השני כאשר גייס הון למסע הצלב השלישי ב-1186 בכל רחבי אנגליה באמצעות מס על נדל"ן, הוא בחר להטיל על הקהילות היהודיות מס של 25% דווקא על מיטלטלין. המיסים הנפרדים הניבו לאוצר הממלכה כמעט את אותו הסכום, כ-70000 פאונד, אם כי ככל הנראה המס על היהודים שולם בתשלומים רבים לאורך מספר שנים.

מלבד מספר מאוד מצומצם של עלילות דם לאורך המאה ה-12, היהודים חיו עם שכניהם הנוצרים ביחסים טובים לרוב, כולל הממסד הכנסייתי. היהודים מצאו מפלט בכנסיות ובמנזרים בעת צרה יחד עם שכניהם, ותרמו לבניית מוסדות קתולים. עם זאת, לקראת סוף מלכותו של הנרי ה-2 צברו היהודים הון רב ורמת חייהם החלה לנקר את עיני המעמד הגבוה. ידיעות מארץ הקודש על כך שהיהודים והמוסלמים נלחמים שכם אל שכם מול הצלבנים היו בעכרי הקהילות היהודיות בכל רחבי אירופה, ואנגליה לא היתה שונה.

כזכור, לאחר הכתרתו של ריצ'ארד לב-הארי פרצו מהומות כנגד הקהילה היהודית בלונדון (חלק לב). המלך הטרי נזעם ועשה ככל יכולתו לעצור את שפיכות הדמים, אבל לא הצליח להעניש יותר מקומץ מהמפגעים. בחודש מרץ 1190, כאשר צלבנים שהתכוננו ליציאה לארץ הקודש עוררו רגשות אנטישמים בקרב האוכלוסייה הנוצרית, חלו בכמה ערים מספר תקריות אלימות בהן הותקפו יהודים.

החמורה שבתקריות היתה ב-16 במרץ, שבת הגדול. ראש הקהילה היהודית בעיר יורק ביקש מאחראי הטירה המקומית להכניס אותו ואת חברי הקהילה מחשש לפגיעה בהם, וזה הסכים. המון זועם התנפל על הטירה בדרישה לנצר את היהודים ולהטבילם. רבי יום טוב מ-יואני, המנהיג הרוחני של הקהילה, יעץ ליהודים "ייהרג ובל יעבור" וכך היה. אבות שחטו את משפחותיהם ובלבד שלא יומרו לנצרות. היהודים האחרונים שנותרו הבעירו את המגדל בו היו לכודים. מי ששרד את הלהבות נרצח בידי ההמון שבחוץ, ובסך הכל כ-150 יהודים מתו על קידוש השם באותו יום נורא.

בזמן שהותו של ריצ'ארד בארץ הקודש ותקופת שביו, יהודי אנגליה סבלו התנכלויות מצד ויליאם דה-לונגשאמפ, שניהל את הממלכה כלורד-צ'נסלור ושופט ראשי. כך למשל חויבו היהודים "לתרום" 5000 מארק לטובת דמי הכופר למלך, פי 3 ויותר מהסכום ששילמה כל לונדון.

כשחזר ריצ'ארד לאנגליה, הוא לקח על עצמו לעשות סדר חדש בעסקי היהודים. ב-1194 הוא החליט שכל עסקה בה מעורב יהודי תהיה חוקית רק אם עותק ממנה יימצא במקום מיוחד, אליו רק לבכירי האוצר יש גישה. הדבר נתן לכתר האנגלי מידע שלם על מצבו הכלכלי של כל יהודי בממלכה, וגם את האפשרות לבטל עסקות ע"י השמדת העותק שבידי האוצר. בעקבות הצו המלכותי הוקם אגף נפרד ליהודים ברשות המיסים המלכותית, ואגף זה ניהל את מיסוי העסקים היהודים (בדרך כלל מס של עשרה אחוזים), והפך הלכה למעשה לשותף שקט בכל עסקי ההלוואות.

בסוף המאה ה-12 היהודים היו לרוב שווי זכויות לשכניהם. חסותו של המלך עליהם העניקה להם קשר ישיר לשלטון, אבל קשר זה לא התבטא בהשפעה פוליטית כלשהי. הממלכה העניקה להם אוטונומיה דתית, ויהודים נשפטו בפני בית דין רבני. ליהודים היתה כמובן מערכת חינוך עצמאית. הרב הראשי של אנגליה, שנבחר ע"י היהודים ואושר ע"י המלך, שימש גם כיועץ לכתר בענייני יהדות ויהודים.

כשעלה ג'ון לשלטון ב-1199 הוא כיבד את המצב הקיים ואישר מחדש את חסותו על יהודי אנגליה. עם זאת, לאחר אובדן נורמנדיה והמחוזות האנז'וונים ב-1205, יחסו ליהודים השתנה. לאחר המריבה עם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בסוף אותו עשור, ג'ון דרש 100000 פאונד מבתי התפילה באנגליה, ועוד 66000 מארק מהקהילה היהודית. אברהם מבריסטול, אחד מהיהודים העשירים בממלכה, סירב לשלם את חלקו, 10000 מארק, וג'ון הורה לעקור את אחת משיניו כל יום עד שישנה את דעתו, מה שקרה אחרי שבוע ימים.

לאחר עליית הנרי ה-3 לשלטון מצבם של היהודים השתפר, אבל רק לתקופה קצרה. האפיפיור כינס ועידה שהחליטה שהיהודים חייבים לשאת טלאי מזהה על מנת להפרידם מהאוכלוסייה הקתולית. סטיבן לנגטון הוציא את ההחלטה לפועל באנגליה, וברוב הערים היהודים נאלצו לענוד טלאי לבן בולט.

קהילות רבות פנו למלך בבקשה להסיר את היהודים מקרבם, וגירוש יהודים הוכרז בלסטר (1231), ניוקאסל (1234), וייקומב (1235), סאותהמפטון (1236) וערים נוספות. המגורשים נאלצו לעזוב ולמצוא מקום מגורים אחר, ולעיתים גורשו יותר מפעם אחת.

עלילות דם רבות הופיעו בשנים אלו, בעיקר בעידוד המסדר הבנדיקטיני. הבישוף מ-ווסטר כתב לאפיפיור גרגורי ה-9 בבקשה לעזרה בהפרדה מוחלטת בין נוצרים ויהודים במרחב הציבורי ואיסור על נוצרים לעבוד עבור יהודים. הפגיעה בקהילות היהודיות היתרגמה לסכומים הולכים וקטנים (יחסית) שהכניסו היהודים לאוצר הממלכה, וחסותו של המלך עליהם הצטמצמה בהתאם.

באמצע המאה ה-13 היו היהודים באנגליה, כמו בשאר היבשת, תחת מגף המלך. הכתר השתמש בהם כפרה חולבת ושאב מהם כספים כרצונו. הלחץ מצד המלך הכריח את היהודים לגבות חובות בצורה נואשת יותר, מה שרק דירדר את יחסיהם עם יתר האוכלוסייה. חובות נמכרו בהפסד רק כדי לעמוד בדרישות הכתר לעוד ועוד מיסים.

ב-1253 העביר הנרי ה-3 את "חוק היהדות", שמיסד את חובת הטלאי, את האיסור על עבודה נוצרית אצל יהודים, וכלל גם איסור על בניית בתי כנסת חדשים. ב-1269 הפרלמנט הכריח את הנרי להקל מעט את המגבלות על היהודים, הקלות כגון איסור על הנוצרים לקנות חובות מיהודים ללא רשות המלך או להרוויח ריבית על חובות אלה.

לאחר מותו של הנרי ב-1272 עלה לשלטון בנו אדוארד ה-1. בעוד אבותיו שימרו את מעמד היהודים כדי לנצל את עסקיהם ולהכניס כסף לאוצר הממלכה, אדוארד היה המלך הראשון שנקט באנטישמיות ככלי למימוש מדיניות ממשלתית. אדוארד עודד את הסלידה מהיהודים ולקח קרדיט על צעדים שפגעו בהם. האשמת יהודים בזיוף מטבעות היה נפוץ, ושיווה לקהילה כולה תדמית עבריינית. כך גם הואשמו היהודים בחילול הקודש על ימין ועל שמאל.

הממסד הקתולי, בתמיכת הכס הקדוש בוותיקן, לחץ על אדוארד להטיל עוד ועוד מגבלות על היהודים, והמלך נעתר. ב-1275, אחרי שחזר ממסע הצלב התשיעי ובעקבות צווים אפיפיוריים, אדוארד העביר תיקון של "חוק היהדות" שאסר על כל הלוואה בריבית, אבל איפשר ליהודים עיסוק במסחר ואוּמנות, ואפילו להחזיק אדמות לתקופה של עד עשר שנים.

לקהילה היהודית, שלא כללה חקלאים או בעלי מלאכה, ההקלות לא באמת עזרו. בנוסף, הגילדות המקצועיות סירבו לקבל יהודים לשורותיהן. רבים החליטו להתנצר או לעזוב את אנגליה. אלה שנותרו סבלו מאותו מיסוי כבד, עד שהכתר הגיע למסקנה שליהודים אין יותר רכוש שאפשר למסות.

בקיץ 1290 היה הכתר שקוע בחובות כבדים. הפרלמנט אישר לאדוארד לגבות מיסים חריגים של 116000 פאונד, ככל הנראה כחלק מעסקה שכללה את גירוש היהודים מאנגליה. ב-18 ביולי, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב, יצאו צווים מלכותיים לשריפים ברחבי הממלכה, ובהם נכתב כי על כל היהודים לעזוב את שטח הממלכה עד תחילת נובמבר, ואלה שיישארו דינם מוות.          

מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד, וגם בדרכם החוצה לא פסקו ההתנכלויות להם ולרכושם הדל. הכתר השתלט על כל רכושם שנותר מאחור ומכר אותו לכל המרבה במחיר, ואדוארד המשיך גם אחרי הגירוש להתהדר בנוצות מגן הנצרות.

הצו המלכותי יבוטל רק באמצע המאה ה-17, והיהודים יחזרו לאנגליה ב-1655.

התיקון של אדוארד ה-1 ל"חוק היהדות" משנת 1275