חלק מב: סיימון דה-מונפורט וחולשתו של הנרי ה-3

בטרם נמשיך, עלינו להכיר את אחת מדמויות המפתח באירועים הבאים. סיימון דה-מונפורט, הרוזן ה-6 מ-לסטר, נולד ב-1208. אביו, שגם הוא נקרא סיימון, היה אציל צרפתי, לוחם עשוי ללא חת, ומנאמניו הגדולים של פיליפ אוגוסטוס מלך צרפת. את תואר רוזן לסטר הוא קיבל בירושה מצד אשתו.

לאחר שהאב נפל בקרב ב-1218, סיימון התחלק באדמות אביו עם אחיו הבכור כך שהאח קיבל את האדמות בצרפת וסיימון ירש את השטחים מעבר לתעלה. מחוז לסטר הוחזק באותן שנים ע"י בן-דודם ראנולף רוזן צ'סטר, וסיימון הגיע רק ב-1229 לאנגליה על מנת לתבוע את ירושתו.

הצעיר בן ה-21 היה אדוק בדתו כמו יתר בני משפחתו, משכיל ומתורבת, אך לא ידע אנגלית. למזלו הצרפתית היתה לינגואה פרנקה בחוגי האצולה והמלוכה. הוא התקבל לפגישה עם המלך הנרי ה-3, שם התחוור לו שהנרי מכיר בזכותו ואפילו תומך בהחזרת האדמות לבעליהן, אבל לכתר אין אינטרס להתעמת עם רוזן צ'סטר החזק. סיימון פנה ישירות לבן-דודו והצליח לשכנע אותו להעביר את לסטר לידיו.

מיד כשנטל את השליטה במחוז, הוא הוציא צו שגירש משם את כל היהודים, פעולה שקנתה לו אהדה בקרב המקומיים (ר' חלק מ). סיימון הפך עד מהרה לאחד ממקורביו של המלך, שהיה בן גילו, ואחד מבכירי האצולה, על אף מוצאו הצרפתי. שמו כלוחם הלך לפניו, וסיימון הצטרף לקמפיינים הצבאיים של הנרי בצרפת וב-ויילס. את התואר הרשמי של רוזנות לסטר העניק המלך לסיימון רק בפברואר 1239, אבל זה לא מנע ממנו להתייחס לסיימון במכתבים רשמיים כרוזן לסטר.

בינואר 1238 נשא סיימון לאישה את אלינור, אחותו של המלך הנרי. המלך תמך בנישואין, אבל הטקס נערך בסתר וללא ידיעת המועצה הגדולה. מעבר לכך אלינור, שהיתה אלמנתו של ויליאם מרשל ה-2 רוזן פמברוק, נשבעה עם מותו של בעלה הראשון שבועת עולם לצניעות, שבועה שהפרה בנישואיה לדה-מונפורט. הארכיבישוף מקנטרברי אדמונד ריץ' גינה את הנישואין בשל עובדה זו, ומספר ברונים נוספים ניצלו את ההזדמנות והביעו תרעומת על דרכיו הרופסות של הנרי.

המוחים ובראשם ריצ'ארד, רוזן קורנוול ואחיו הצעיר של המלך, היו על סף מרד. על מנת להימנע מאלימות מיותרת, הנרי שילם לריצ'ארד כ-6000 מארק והשלום נשאר על כנו.

מעט לאחר לידת הנסיך אדוארד באמצע 1239 הסתכסך סיימון עם גיסו המלך. הוא צבר חוב של 2800 מארק לתומס ה-2 מסאבוי, רוזן פלאנדריה, ונקב בשמו של הנרי כערב לחוב, ללא ידיעתו של הנרי. כשהדבר נודע התפתח עימות קולני בין השניים, והנרי כנראה האשים את סיימון שפיתה את אחותו עוד לפני החתונה והכריח את המלך לתמוך בנישואין. הנרי איים לכלוא את דה-מונפורט במצודת לונדון, ובתגובה סיימון ואשתו אלינור ברחו לצרפת.

משהו קרה כדי לשכך את זעמו של הנרי, כי באפריל 1240 הגיע דה-מונפורט לביקור באנגליה והתפייס עם המלך. באותו קיץ יצא סיימון לארץ הקודש לצידו של גיסו ריצ'ארד על מנת להצטרף למסע הצלב, והשניים חזרו לאירופה עטורי תהילה ב-1242.

בזמן שהשניים נלחמו בכופרים, לואי ה-9 החליט ב-1240 לבסס את שליטתו במחוז פואטו ע"י מינוי אחיו אלפונס לדוכס. הוגו דה-לוסיניאן ומשפחתו זעמו על ההחלטה, שנעשתה מעל לראשם והצרה את צעדיהם, ובסוף 1241 בחרו למרוד במלך צרפת. לצידם עמד ריימונד מ-טולוז, שהכתר הצרפתי פעל לנשל אותו ואת משפחתו מאדמותיהם, וכמובן הנרי ה-3 שעדיין לא נואש מהשאיפה להשיב אליו את המחוזות שאיבד אביו.

הנרי נחת בחוף רואיאן Royan עם כח קטן של לוחמים. כמובן שהיה מעדיף כח גדול, אבל הוא לא הצליח לשכנע את המועצה הגדולה להטיל מס כדי לממן את המלחמה, והאצילים סירבו בנימוס לבקשותיו לתרום לוחמים למאבק. סיימון וריצ'ארד חברו אל הנרי בדרכם חזרה לאנגליה, והוא ודאי שמח מאוד לפגוש את דה-מונפורט הלוחם ללא חת על אדמת צרפת.

השניים הובילו את איחוד המורדים בעוז, אבל לכח הקטן שעמד מול הצבא הצרפתי לא באמת היה סיכוי, ובקרבות הבודדים בין הצדדים הדבר הוכח מעל לכל ספק. בסוף יולי הנרי נסוג עד בורדו, ומשפחת לוסיניאן נאלצה לרדת על ברכיה ולהתחנן לסליחתו של מלך צרפת. הכישלון הצבאי פחות או יותר סתם את הגולל על הפנטזיות האנגליות לשוב ולכבוש את המחוזות האבודים במערב צרפת, והוביל לשרשרת אירועים שיאיימו על שלטונו של הנרי.

עוד בטרם חזרו הנרי וסיימון לאנגליה, הם חזרו לוויכוחים הקולניים ביניהם. בנוסף לענייני הכספים הישנים, כעת עלתה סוגיית חוסר יכולתו של דה-מונפורט לקבל את מרותו של המלך בתכנון האסטרטגי ובשדה הקרב. כנראה שהמחלוקות לא היו מאוד עמוקות, כי ב-1243 סלח הנרי לסיימון על הכל, ואף הרעיף עליו ועל אשתו אלינור סכום של 500 פאונד, בנוסף לאלף פאונד לכיסוי חובותיו של דה-מונפורט. כמו כן סיימון קיבל טירה והיה לבן-בית נאמן בחצרו של הנרי.

בעקבות המפלה בפואטו ב-1242 הנרי החליט להזמין לאנגליה את ארבעת אחיו-למחצה, ילדיה של אימו איזבלה מאנגולם, שכזכור נישאה להוגו דה-לוסיניאן ב-1220 במקום ביתה ג'ואן. יחד עם בני המשפחה הגיעה לאנגליה פמליה שלמה כמובן, והמצב בחצר המלכות הסתבך. האצולה האנגלית, שבלעה בקושי את פלישת הצפרדעים מסאבוי, ספגה עכשיו מהלומה נוספת בדמות האצילים מפואטו. הנרי החל להרעיף על בני משפחתו תשורות ותארים, לרוב על חשבון הברונים האנגלים, והתחושה בקרבם ודאי לא היתה נעימה.

לאורך שנות ה-40 וה-50 המתיחות הלכה והחריפה. על אף שאיפתו התמידית של הנרי לשלום ורוגע, פעולותיו עודדו תסיסה. ב-1247 הנרי ביטל טורניר בין אנשי דה-לוסיניאן לבין אנשיו של גילברט דה-קלייר רוזן גלוסטר, טורניר שוודאי היה הופך למרחץ דמים. שנתיים מאוחר יותר האירוע התקיים, ובסיומו האנגלים הוכו שוק על ירך. בטורניר של 1251 זכו דווקא האנגלים.

היריבות בחצר המלכות היתה לא רק בין האנגלים והזרים, אלא גם בין יוצאי פואטו ויוצאי סאבוי. ב-1252 המלך נדרש לפשר במחלוקת בין פיטר מסאבוי ואיימר דה-לוסיניאן. לכאורה המחלוקת היתה פשוטה, אבל ברקע ניטש מאבק על חינוכו של הנסיך אדוארד. מצד אחד מקורביה של המלכה, אנשי סאבוי, היו אמונים על הכנתו של הנער לשלטון, ומצד שני ככל שהתקרב לבגרות הנסיך נקשר דווקא לאנשי לוסיניאן.

יוצאי סאבוי היו יחסית מנומסים והשתדלו להיטמע בהיררכיה האנגלית, אבל יוצאי פואטו כנראה ראו את עצמם כבעלי זכויות יתר אפילו בקרב האצולה, והתנהגו בהתאם. גם כאשר התעמרו בשריפים המקומיים ובעובדים הכפופים לכתר, הנרי גיבה אותם ובמקרים מסוימים אפילו הכשיר בדיעבד את מעשיהם.

גם האצולה האנגלית לא היתה טלית שכולה תכלת, ובראותם את התנהגותם של הצרפתים והמענה הרפה של המלך, הם למדו ויישמו. בשורה התחתונה שלטון החוק הלך ונשחק בכל רחבי אנגליה, וגם בתי המשפט עמדו בפני שוקת שבורה אל מול סלחנותו של המלך.

המרמור חלחל גם לשכבות הנמוכות. האצילים השתלטו במקומות מסוימים על פעילות גביית המיסים ושמרו לעצמם חלק מהסכום. כשאוצר הממלכה הלך והתמעט, המלך הורה לשריפים בכל אנגליה להגדיל את הסכומים הנגבים באדמות הכתר, ומי ששילם את המחיר הם כמובן פשוטי העם. אם המועצה הגדולה היתה מאשרת מיסים חדשים לא היה צורך בכך, אבל פעם אחר פעם המועצה סירבה לבקשותיו של הנרי.

המחלוקות בין המועצה והמלך נסבו סביב שאלת האצילים הזרים, כמובן, אבל לא רק. חלק מהאצילים האשים את הנרי במדיניות חוץ רופסת, וברונים רבים פשוט לא סמכו על המלך שיעשה דברים מועילים עם המיסים שיגבה. בנוסף, הנרי הלך ואיבד את אמון ראשי הכנסייה, שהיו חלק מהמועצה הגדולה. כספים שהכנסייה היתה גובה בעבר הלכו כעת לאוצר הממלכה. הכנסייה האשימה את המלך שהשאיר משרות כנסייתיות רמות דרג ללא מינוי על מנת שהכתר יהנה מהמיסים שהיו אמורים ללכת לנושא המשרה, כפי שעשו מלכים רבים בעבר.

הנרי נותר ללא תומכים במועצה, וכוחו של הכתר דעך. חברי המועצה הבינו ולמדו בשנות שלטונו של הנרי כיצד לנצל את שליטתם בכספים על מנת להגביר את כוחם שלהם על חשבון המלוכה. תהליך זה הוביל ליצירת המוסד הידוע כ"פרלמנט" (מלטינית, "פרלמנטום" – דיון). כבר בנובמבר 1236 מוזכרת המועצה בתור "פרלמנט", אבל בשלב זה לא מדובר כמובן בבית המחוקקים שעתיד לבוא.

קשה לדעת מה היה הרכב המועצה במדויק, אבל ב-1225 למשל היו בה 12 בישופים, 20 ראשי מנזרים, השופט הראשי, 9 רוזנים ו-23 ברונים, סה"כ 65 שחולקו כמעט שווה בשווה בין הכמורה והאצולה. ב-1254 חל שינוי מהותי בהרכב המועצה, כאשר צו חייב כל מחוז למנות שני אבירים שייצגו אותו ויאשרו כל מס שיוטל על אותו מחוז בשם תושביו.

דרישותיו של הנרי למיסים חדשים או להגדלת נטל המס נתקלו בחומה בצורה. אף בקשה כזו בין השנים 1237-1257 לא התקבלה ע"י המועצה. לרוב המועצה התנתה תנאים מרחיקי לכת לאישור הבקשה. ב-1244 לדוגמה, לאחר ניסיון כושל של הנרי לפצל את המועצה, הפרלמנט דרש לבחור 4 ברונים מבין חבריו שינהלו את ענייני המדינה במקום המלך. הנרי זעם על החוצפה, ומשך את בקשתו להגדלת המיסים. דרישות דומות שבו ועלו במהלך השנים, ותגובת המלך היתה דומה.

בשנים אלו הנרי המשיך להתנהל ע"י סחיטת כל מטבע מאדמות הכתר ומהיהודים, ומכירה של פריווילגיות לבעלי עניין. כמו כן הוא קיצץ בהוצאות החצר המלכותית, ובשנים 1249-1253 הצליח לאגור באוצר הממלכה סכום צנוע אך מכובד של 30000 מארק.

נחזור לשנות ה-40 של המאה ה-13. בגסקוניה, הסכם הפסקת האש בין אנגליה וצרפת עמד לפוג ב-1248, והדאגה לגורל הדוכסות הדרומית היתה גדולה. מצפון נמצאת פואטו תחת שליטת אלפונס, מדרום ממלכות נוואר, קסטיליה ואראגון שלוטשות עיניים לשטחי הדוכסות, ובגסקוניה עצמה אין שלטון מרכזי, כך שלכל אציל יש אוטונומיה מלאה לעשות כרצונו.

הנרי ביקש מידידו סיימון להיות המשנה למלך בגסקוניה. דה-מונפורט ניצל את דחיפות העניין וסחט מהנרי תנאים מפליגים: המינוי יהיה לשבע שנים; כל כספי המיסים של גסקוניה ילכו לכיסו של דה-מונפורט; הכתר יישא בהוצאות הטירות המלכותיות בדוכסות; וסיימון יקבל 2000 מארק לשנה ו-50 אבירים לצרכיו.

בתחילה נחל דה-מונפורט הצלחות. הוא נשא נתן עם הצרפתים על הארכת הפסקת האש, והגיע עם מלך נוואר לסיכום שריצה אותו והבטיח שלא יפלוש לגסקוניה. כעת פנה דה-מונפורט למשימת שיקום המשילות האנגלית ברחבי המחוז, אבל שיטותיו היו פחות של דיפלומטיה עדינה ויותר של פיל בחנות חרסינה. הוא הורה לעצור אנשים ללא משפט, התערב בכל דבר ועניין ללא סמכות או התחשבות בחוק, ועל הדרך צבר אדמות לעצמו על חשבון אותם אצילים שהאשים במרד.

זרם של תלונות החל להגיע אל חצרו של הנרי, אשר הבין עד מהרה כי דה-מונפורט מחרב את גסקוניה. סיימון עצמו הביע תרעומת על כך שהמלך מקבל משלחות מאויבי הכתר. ב-1250 דה-מונפורט נישל אציל בשם גסטון דה-באיֶרן מכל רכושו ושלח אותו להישפט בפני מלך אנגליה, אבל הנרי דווקא החליט לחון את אותו אציל לבקשת המלכה.

בינואר 1251 הגיע סיימון לאנגליה ושכנע את הנרי להקציב לו כספים נוספים. עד חודש מאי הוא הצליח להשליט בגסקוניה סדר בכח הזרוע, אבל משם הדברים החלו להידרדר. בדצמבר של אותה שנה נכח סיימון בחתונתה של מרגרט, ביתו של הנרי, שהתקיימה ב-יורק. ידיעות הגיעו מגסקוניה על מרד חדש, ואיתן האשמות של תושבי הדוכסות על כך שסיימון התגרה במורדים עד שחצה קו אדום. המחלוקות בין המלך ודה-מונפורט התפרצו כקונפליקט גלוי וקולני.

הנרי אסר על סיימון לשוב לגסקוניה או להתערב בנעשה שם. הוא עצר את כל הכספים שהתכוון להעביר לסיימון ושלח משלחת שתברר מה המצב בדוכסות לאשורו. מבחינת דה-מונפורט זו היתה סטירת לחי מצלצלת וסכנת מוות לקריירה הפוליטית שלו. יתרה מזו, הנרי הכריח אותו לבוא לפרלמנט ולהתעמת עם מאשימיו קבל עם ועולם. הגסקונים, ובראשם הארכיבישוף מבורדו, האשימו את דה-מונפורט בברוטליות וקשיחות מופרזת כלפי האוכלוסיה. סיימון מצידו זלזל בראיות שהביאו בפני המועצה וטען שהוא למעשה הקורבן, מפני שהמלך חזר בו מהבטחותיו לשלם לו. לא היה זה משפט, אבל דה-מונפורט ודאי חש מותקף.

בשלב מסוים סיימון דרש מהנרי שיקיים את הבטחותיו הכלכליות, והנרי השיב שאין הוא מתכוון לקיים הבטחות שניתנו לבוגד ואדם שלא עמד במילתו. בנוכחות חברי המועצה סיימון התפרץ וצעק על המלך משהו כמו 'מי היה מאמין שאתה בכלל נוצרי?', דבר שלא ייעשה.

ועם כל זאת, דה-מונפורט יצא זך כשלג. הרוב המוחלט של חברי המועצה תמכו בסיימון, ומהצד השני ניצבו רק המלך והגסקונים. הנרי נאלץ לפסוק לזכותו של דה-מונפורט בחריקת שיניים, אבל זמן קצר לאחר מכן חזר בו והכריז שהוא עצמו או הנסיך אדוארד יגיעו לגסקוניה, ועד אז כל העניין יישאר בהקפאה.

משלחות המלך לדוכסות החלו לתקן את נזקיו של דה-מונפורט, וסיימון חש עלבון עצום על כך שהמלך לא מעריך את כל שעשה בגסקוניה. הוא העדיף להעביר את החודשים הבאים בצפון צרפת, עד שלפתע חזר דרומה עם צבא קטן, והחל במעשי נקם כנגד הכתר האנגלי. הנרי דרש ממנו לחדול ולכבד את ההסכם ביניהם, ובסופו של דבר סיימון ויתר על דרישותיו תמורת כיסוי חובותיו בתוספת 7000 מארק.

בדיעבד הסתבר שמדיניותו של דה-מונפורט בגסקוניה היתה מוצדקת במידה מסוימת, כי הגסקונים באמת לא אהבו את הרעיון של שלטון מרכזי. גסטון דה-באירן, אותו אציל שהנרי חנן, עשה יד אחת עם אלפונסו ה-10 מלך קסטיליה וגייס צבא מורדים. הנרי ניסה לגייס מס חדש ב-1252 למימון הכנעת המרד, אבל הפרלמנט לא היה מוכן לשמוע על כך.

לבסוף הנרי הטיל בשנה שאחרי מס פאודלי למימון מינויו של הנסיך אדוארד לאביר, ובכסף זה הצליח לגייס לוחמים. למרבה האירוניה הנרי נלחם במורדים בשיטותיו של דה-מונפורט, ואפילו קרא לסיימון לבוא ולהילחם לצידו. השניים דיכאו את המרד בהצלחה, וב-1254 נכנעו אחרוני המורדים.

בעקבות ההצלחה המפתיעה הנרי השיא את בנו אדוארד לבתו של מלך קסטיליה, ובכך ביטל את האיום הקסטילי. גסקוניה היתה בטוחה תחת הכתר האנגלי, למרות שמנהיג המרד גסטון דה-באירן עדיין לא נתפס. סיימון והנרי התפייסו פעם נוספת, ולא בפעם האחרונה.

סיימון דה-מונפורט (ויטראז' בקתדרלת שארטר מאמצע המאה ה-13)

חלק לו: מגנה כרטה

הנרי ה-2 ובנו ריצ'ארד נהגו באצילים בקשיחות אך בהוגנות, על מנת לשמור על אחדות הממלכה לאחר עשורים של טלטלות ומלחמות אזרחים. הדבר התבטא בהכתבת מדיניות מחד ושחרור הרסן מאידך במקומות המתאימים. ג'ון, לעומתם, ראה את עצמו כשליט יחיד, וכל רמז לנגיסה בכוחו וסמכותו נתפס כעלבון אישי.

הדבר התבטא למשל בעניינים משפטיים שהתגלגלו לפתחו של הכתר. סמכותו של המלך היתה שווה ומקבילה לסמכותו של החוק, משמע המלך לא היה כפוף לחוק. חוקים רבים, למשל חוקי היערות, ניתנו כצווים מלכותיים. ג'ון שנא את הרעיון של חבר מושבעים שיוכל להפוך את החלטותיו בשבתו כשופט, ולכן פשוט נמנע מלתת פסקי דין והשאיר דברים תלויים ללא מענה במשך שנים. כמובן שסכום כסף נכבד שכנע אותו לפעמים לחרוג ממנהגו, אם כי לפעמים גילה התובע שהמלך ניאות לתת פסק דין, אבל לא את פסק הדין הרצוי.

השיטה הדואלית עבדה בהסכמתם של הברונים, למרות שהיא לעיתים קרובות נגסה בכוחם וברווחיהם, בעיקר מפני שהם נהגו כמו המלך בתוך נחלותיהם שלהם. אבל מצב כזה לא יכול להימשך לאורך זמן רב. בתחילת המאה ה-13 האוכלוסיה גדלה והחיים נעשו מורכבים, ופיתוח הכלכלה הצריך חוקים ברורים בנושאים רבים, שיאפשרו צפי לעתיד. הברונים העלו שוב ושוב את הטענה שגם המלך חייב להיות כפוף לחוקים ומנהגים מסוימים, אבל אז נשאלה השאלה אילו חוקים.

חוסר האחידות בין האזורים השונים באנגליה היה מקל בגלגלי השאיפות הללו, כשכל אחד מהברונים תומך במגבלות מסוימות שישרתו את האינטרסים שלו ושל מקורביו, ומתנגד לכאלה שייטיבו עם יריביו. מעבר לכך גם החוקים הקיימים לא היו שוויוניים בעליל. הכתר חילק החרגות מחוקים מסוימים תמורת סכומי כסף, וכך סוחר יכול היה לקנות את הזכות להשתמש במשקולות ויחידות מידה שונות מאלה של מתחריו.

באין הסכמות, הדברים נותרו כמו שהם במשך שנים רבות. מלכים נוטים להיות שמרנים ולא לקדם רפורמות אם אין חרב על צווארם, וג'ון לא היה שונה. מהצד השני הרפורמות היו הכרח המציאות, ולאורך זמן המציאות גוברת על רעיונות מיושנים.

נחזור לנקודה בה עצרנו. המתיחות בין ג'ון לאפיפיור אינוקנטיוס ה-3 החריפה ב-1209, והכס הקדוש איים שאם ג'ון יעמוד בסירובו לקבל את סטיבן לנגטון כארכיבישוף מקנטרברי, האפיפיור יטיל על המלך נידוי כנסייתי אישי. משמעות הדבר היא איסור לציית לו או לשתף אותו בסקרמנט הקתולי. בנובמבר של אותה שנה נכנס הנידוי לתוקף, אבל ג'ון לא התרגש מהנידוי יתר על המידה, וכך גם האצילים.

ב-1213 פיליפ מלך צרפת הכין את כוחותיו, בתמיכת האפיפיור, לפלישה לאי הבריטי. ג'ון ניאות סוף סוף לרדת מהעץ ולרצות את הוותיקן, בתקווה למנוע את הסיוע לאויבו. ג'ון קיבל עליו את מינויו של לנגטון, החזיר לכנסייה כ-100,000 מארק מתוך הכספים ששדד ממנה, והגדיל לעשות כשהעניק את אנגליה ואירלנד לוותיקן כשטחי חסות. הנידוי הוסר והאפיפיור העביר את תמיכתו מפיליפ לג'ון. אגב, ג'ון העביר את הפיצוי לקופת הכנסייה בתשלומים, אבל בסוף 1214 התשלומים פסקו, והכס הקדוש לא התעקש על היתרה, ומחל על יתר הסכום הלכה למעשה.

האפיפיור פנה לפיליפ וגער בו על כוונתו לפתוח במלחמה נגד אחת מארצות החסות של הכס הקדוש, בעוד ג'ון מכין את הצי והצבא לפלישה מחודשת לצרפת. לחופי פלאנדריה פיליפ ריכז צי וצבא גדולים, וג'ון החזיק את כוחותיו לאורך חופי דרום-מזרח אנגליה. הצי האנגלי, שמנה כ-500 ספינות עם 700 אבירים, הגן על האי הבריטי ותפס כל ספינה צרפתית בנמצא.

ב-30 במאי 1213 פשט הצי האנגלי על נמל בקרבת ברוז' ושם מצא את מעגן הצי הצרפתי עם כ-1700 ספינות. הצבא הצרפתי היה עסוק במעמקי פלאנדריה, והאנגלים ניצלו את ההזדמנות. הם השביתו והטביעו בהצלחה כ-400 ספינות באותו יום. הכוחות האנגלים ירדו לחוף והתכוונו לפלוש לתוך פלאנדריה למחרת, אבל ראו את הצבא הצרפתי חוזר לכיוונם. הם נסוגו אל הספינות וברחו בהצלחה, משאירים לפיליפ וצבאו את החורבן. הנמל היה חסום ע"י הריסות הספינות, ולפיליפ לא נותרה ברירה אלא לשרוף את יתר הספינות חסרות התועלת.

הפלישה הצרפתית בוטלה, והמלחים האנגלים חזרו הביתה כגיבורי מלחמה. זו היתה הזדמנות פז להכות בברזל בעודו חם ולפלוש לצרפת. ג'ון ניסה לגייס את האצילים, אבל זכה לאותה כתף קרה כמו ב-1205. בלית ברירה ג'ון נאלץ לדחות את הפלישה לאביב הבא.

במהלך החורף ג'ון הגיע להבנות עם מספר אצילים צפוניים לגבי חלוקת השלל בצרפת, במידה ויהיה שלל כמובן, והם הסכימו להילחם לצידו. בנוסף, ג'ון גייס לצידו את אחיינו אוטו ה-4 קיסר האימפריה הרומית הקדושה וכן את דוכסי הולנד, בולוניה ופלאנדריה. בעלי הברית התכוונו לתקוף את פיליפ מצפון בזמן שג'ון פולש לדרום מערב צרפת.

ההתחלה היתה טובה, שלא לומר מצוינת. בראשית 1214 ג'ון שלח את אחד מנאמניו לפלאנדריה עם כח של שכירי חרב ואוצר של מטבעות, בעוד ג'ון עצמו הפליג בראש כוחותיו אל האדמות שנותרו בשליטה אנגלית בפואטו. משם התקדמו הכוחות האנגלים דרך אנגולם ולימוזן כמעט באין מפריע, בעוד פיליפ מארגן את כוחותיו בצפון. האנגלים פלשו לחבל לה-מארש העוין והמשיכו משם דרומה אל גסקוניה האוהדת. ג'ון כפה על משפחת לוסיניאן השנואה כניעה משפילה לאחר שכבש שתיים מטירותיהם. שיכור מהצלחותיו, ג'ון המשיך צפונה, מלווה בברונים צרפתים שהצטרפו אליו בדרך, אל כור מחצבתו משכבר הימים אנז'ו, שם תפס בחודש יוני את בירת המחוז אנז'ר.

היעד הבא היה טירת רוש-או-מואן Roche aux Moines, מבצרו של ויליאם דה-רוש. בטירה התבצר כח צרפתי בראשות הנסיך לואי, וג'ון מאוד רצה להרוג שתי ציפורים באבן קלע אחת. בנקודה זו ברונים צרפתים רבים החליטו שאינם רוצים למרוד ישירות בכתר הצרפתי ועזבו את ג'ון. מלך אנגליה מצא את עצמו עם כח קטן בהרבה משהיה נחוץ למצור על הטירה המבוצרת, ובצר לו החליט להסיג את כוחותיו בחזרה לחוף.

הצרפתים הרוויחו מהמהלך פעמיים: ראשית האיום על טירת רוש הוסר, ושנית פיליפ היה חופשי להסיט כוחות צפונה כדי להתמודד עם האיום האחר. הקואליציה הצפונית היתה מוכנה למתקפה רק באמצע יולי, למזלו של פיליפ.

ב-27 ביולי נפגשו צבאות צרפת והקואליציה הצפונית לקרב בּוּבין Bouvines. לקואליציה היו כ-25000 חיילים מול 15000 של הצרפתים, אבל לצרפתים היה יתרון של פרשים מיומנים יותר. בתחילה נראה שהקרב נוטה לצד הקואליציה, אבל מהלכים מסוימים הובילו לבלבול בצידם, והצרפתים ניצלו את ההזדמנויות שקיבלו כדי להטות את הכף לטובתם. בסופו של היום אוטו ה-4 נפצע ונסוג, וכמה מראשי הקואליציה האחרים נפלו בשבי הצרפתי. אנשי פריז חגגו במשך שבוע ימים, ותקוותיו של ג'ון נגוזו.

בצר לו, ג'ון חתם עם פיליפ על הסכם הפסקת אש למספר שנים וחזר לאנגליה בחודש אוקטובר עם הזנב בין הרגליים וללא שלל. תדמיתו הידרדרה מאוד, והאצילים האנגלים החלו לזלזל בכוחו. בצפון אנגליה התפתח מרד גלוי. מסמכים מאותה תקופה מעידים על חילוקי דעות חמורים בין המלך והאצילים בסוף 1214, אבל מידע רב חסר במסמכים אלה.

למרות כשלון הקמפיין בצרפת, נטל המס לא הוקל והכתר המשיך לגבות מיסים כבדים. הברונים, שקיוו לניצחונות ושלל, החלו להתמרמר ולרקום תוכניות. המרד בצפון התרחב, ואצילים נוספים הצטרפו אליו בהדרגה.

בנקודת השפל הזו, בינואר 1215, באו אל ג'ון בכירי הברונים המורדים בדרישות ברורות להקלות משמעותיות במיסים וקביעת המס בחוק במקום בצווים מלכותיים שרירותיים. סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי שתמך במלך עד כה, הזכיר לו עתה את הצהרתו של הנרי ה-1 ביום הכתרתו, בה הבטיח לאצילים שורה של זכויות (ר' חלק כד), על מנת להביא את הצדדים להסכמות על שיטת ממשל חדשה וצודקת.

ג'ון מצידו ניסה למשוך זמן ולטרפד את הבלתי-נמנע. הוא הבטיח לברונים תשובה עד חג הפסחא, ובזמן זה ניסה לארגן כח לוחם מקרב נאמניו האחרונים שיעמוד לצידו. בתחילת מרץ הוא קיבל על עצמו את שבועת הצלבנים לקראת מסע הצלב החמישי, שבאופן נוח מאוד פטרה אותו מחובותיו האזרחיים לשלוש שנים. כמו כן הוא שלח מכתבים לידידו החדש האפיפיור בבקשה לעזרה.

כשחג הפסחא עבר ותשובת המלך בוששה לבוא, נאספו האצילים בעיר סטאמפורד והתקדמו לכיוון לונדון. ג'ון שלח את לנגטון עם כמה אבירים כדי לשאת ולתת עם הברונים, ואלה חזרו עם רשימת דרישות. ג'ון דחה אותן בזעם ושלח למורדים הצעה משלו, שידע שלא יקבלו, מלווה במכתב מהאפיפיור המתרה בהם מלנהוג באלימות במי שנבחר ע"י האל להנהיג אותם.

המורדים הבינו שהמלך מושך זמן והתקדמו דרומה ללונדון. בחודש מאי הם השתלטו על כל העיר מלבד מצודת לונדון, ארמון המלוכה באותם הימים. ג'ון הסתובב כמו חיה פצועה בין חומות המצודה, וכעבור מספר שבועות של מצור הבין לבסוף שהפסיד.

ג'ון והאצילים נפגשו למו"מ בתחילת יוני בחורשת ראנימיד Runnymede, כיום דרומית-מערבית לנמה"ת היתרו. סעיפים מסוימים ברשימת הדרישות הברוניות התקבלו ללא התנגדות, ועל היתר נערכו דיונים בתיווכו של לנגטון. ב-15 ביוני 1215 חתמו הצדדים על אחד המסמכים החשובים בהיסטוריה, מגנה כרטה (אמנה גדולה), שפירטה רפורמה שלטונית חדשנית. בתמורה לשיתוף הפעולה מצידו של המלך, האצילים חידשו את שבועתם לכתר ופירקו את צבא המורדים.

החוזה החדש הבטיח חירויות מסוימות לאזרחים החופשיים (להבדיל מצמיתים או עובדי כפייה), שהם למעשה האצילים. בין היתר הובטחו לאזרחים הגנה ממאסר בלתי-חוקי, צדק מהיר, מיסוי בהסכמת הברונים בלבד והגבלה על תשלומים פאודלים. זכויות הכנסייה יישמרו מפני חמדנות הכתר, ומועצה של 25 ברונים תוקם כדי לפקח ולוודא שהמלך מקיים את תנאי ההסכם. לראשונה הסכים המלך לוותר על מעמדו מעל החוק.

המסמך הועתק ונשלח לגורמים רשמיים ברחבי אנגליה, וארבעה עותקים מקוריים שרדו עד ימינו. בשנים הבאות נמחקו סעיפים מסוימים ואחרים תוקנו, ובימינו אין בספר החוקים האנגלי כל זכר לטקסט המקורי של האמנה. חשיבותה ההיסטורית היא כיסוד שעליו בנויות שמונה מאות שנים של שלטון החוק והחירות, והעקרונות הגלומים באמנה היוו בסיס והשראה לחוקה של מספר רב של מדינות, ביניהן ארצות הברית של אמריקה.

עותק של המגנה כרטה מ-1297, המוצג בארכיון הלאומי בוושיגטון DC

חלק לה: ג'ון רב עם כולם

לא לחינם ידוע ג'ון כאחד המלכים הגרועים בתולדות אנגליה, ומאז המאה ה-13 הרעיון לקרוא לבן משפחת המלוכה בשם זה היא בערך כמו לקרוא לספינה "טיטאניק 2". רוב ההיסטוריונים תולים בו ישירות את האשמה להידרדרות היחסים בין הכתר והאצולה (שתוביל למלחמת אזרחים), בעוד ישנם כאלה שמנסים להצדיק את החלטותיו הגרועות בגורמים נוספים.

האדמות שג'ון הפסיד בצרפת היו מקור הכנסה משמעותי עבור האוצר המלכותי, והשליטה בהן היתה בסיס כח פוליטי. ג'ון שאף לפלוש בחזרה לאדמות אלו ולכבוש אותן בחזרה, אבל לצורך כך חייב היה את עזרת האצולה. כשניסה לגייס לעזרתו את הברונים באי הבריטי, נתקל בכתף קרה.

ריצ'ארד לב-הארי אמנם היה קפדן וקשוח כלפי אציליו, אבל הוא היה מנהיג נערץ בכל רמ"ח איבריו, ותכונה זו הספיקה כדי לשמור על שלטונו גם בשנים בהן היה רחוק מהאזור. אחיו ג'ון, לעומתו, היה מתנשא, חסר טאקט, כוחני כלפי הכפופים לו, פרנואיד וחסר כריזמה. רובם המכריע של הברונים פשוט סירב להילחם למענו או לממן את שכירי החרב שלו, במיוחד כשמדובר באדמות מעבר לתעלה.

מלך צרפת פיליפ אוגוסטוס, שהצליח לגרש את האנז'וונים מאדמותיהם, החליט שכדאי להמשיך ולתקוף אותם כשהם חלשים. בתחילת 1205 החל פיליפ בהכנות לפלישה לאי הבריטי, והדבר דווקא שיחק לידיו של ג'ון. הגנה על הבית היתה תמריץ טוב לברונים בכל זאת לחבור לתכניותיו הצבאיות של מלכם.

אי-האמון המופגן של ג'ון באצילים ובאוכלוסיה לא הביא לו אוהדים רבים בלשון המעטה, ואיש באנגליה לא שש למלא אחר פקודותיו. ג'ון הכריז על צירוף כל נער מגיל 12 לכוחות ההגנה באזור מגוריו, ויזם מערך הגנות מקומיות שינוהלו ע"י גורמים אזוריים. בהזדמנות זו דרש ג'ון מכל חייל להישבע לו אמונים באופן אישי, כדי להרגיע את חששותיו מבוגדים בשורות הצבא. החרדות של ג'ון רק הלכו והחמירו, והוא אסר על כל ספינה בדרום-מזרח אנגליה להפליג ללא אישורו בכתב.

במקביל ג'ון ריכז שני ציי ספינות בדרטמות' ובפורטסמות' לטובת פלישה לצרפת. בעוד מאות ספינות וצוותים עמדו לרשותו, ג'ון עמד בפני בעיית כח אדם חמורה בתחום הלוחמים, כאמור בגלל חוסר נכונותם של האצילים להילחם עבורו מעבר לתעלה או לשלוח אנשים מטעמם.

בכירי האצולה והכנסייה אפילו ניסו לשכנע את ג'ון להישאר באנגליה, גם מפני שסיכוייו בצרפת נמוכים, וגם כי אנגליה זקוקה לו בתקופה קשה שכזו. ג'ון לא השתכנע, הגיע לפורטסמות' והפליג עם קבוצת האבירים הנאמנים לו. הוא חשב שברגע שיפליג, הדבר יעורר בושה בקרב הברונים והם יצטרפו אליו, אבל התבדה. כשראה שתוכניתו נכשלה, חזר הצי לחופי אנגליה, והקמפיין נגמר עוד בטרם התחיל.

ג'ון העביר את החורף של 1205 ואביב 1206 במסע דילוגים בין טירותיהם של בכירי הברונים. בין מסעות הציד וארוחות הערב (שלוו בבידור ליצני חצר ומשחקי שחמט), ג'ון הצליח בדרך כלשהי לזכות באמונם של חלק מהאצילים.

ביוני 1206 יצא לבסוף משט משמעותי לכיוון אקיטניה בדרום-מערב צרפת, שנותרה בידיים אנגליות. ביולי ג'ון הוביל את כוחותיו לפשיטות מוצלחות אל תוך פואטו ואנז'ו, והברונים המקומיים נכנעו בזה אחר זה. בנקודה זו ג'ון נפגש עם נציגו של פיליפ והשניים הגיעו להסכם הפסקת אש לשנתיים. הכתר האנגלי המשיך להחזיק בפואטו (אבל לא באדמות באנז'ו וצפונה), וג'ון חזר הביתה לאנגליה בידיעה שיצטרך לגייס צבא חזק יותר על מנת להמשיך את המלחמה בצרפת.

לקח אחד שג'ון יישם הוא חשיבות השליטה בתעלה. לצורך העניין הוא השתלט על איי התעלה וחיזק את הצי האנגלי. האיים הפכו לבסיס לוגיסטי ואופרטיבי עבור הכוחות האנגלים בהמשך. ג'ון מינה ספק-פיראט בשם יוסטס הנזיר בשביל לפקד על הצי ו"לנקות" את התעלה מספינות צרפתיות שהרחיקו מחופי נורמנדיה, ויוסטס עשה את העבודה על הצד הטוב ביותר במשך כשבע שנים. ב-1212 עבר בין השניים חתול שחור (מקרה נפוץ כשמדובר במלך ג'ון), ויוסטס ערק לצד הצרפתי. מאוחר יותר, ב-1217, הוא נתפס ע"י האנגלים לאחר קרב סנדוויץ' והוצא להורג, ייתכן שע"י שיגור מכף של טרבושֶה.

נקודה מעניינת להתעכב עליה היא שג'ון למעשה ייסד את הצי האנגלי הסדיר. אמנם אלפרד הגדול נחשב לאבי הצי האנגלי, אבל צי זה לא היה סדיר, ונקרא לדגל רק בשעת צורך. במשך כ-150 שנה שלטו הנורמנים בשני צידי התעלה, ולא היה צורך בצי שיגן על אנגליה, אבל עתה המצב השתנה. פיליפ, מצידו ניסה לארגן צי לפלישה, ואחזקת צי אנגלי סדיר, כולל בניית עשרות ספינות חדשות וגיוס מלחים, היתה צעד מתבקש.

ג'ון עמד בפני בעיה כלכלית רצינית. מקורות הכנסותיו בצרפת נלקחו ממנו כמעט בן-לילה, אוצר הממלכה היה כמעט ריק, והאצילים לא תרמו את חלקם. בנוסף, מחירו של שכיר-חרב עלה משמעותית בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13 בגלל מגוון סיבות שקשורות לכלכלת היבשת.

ג'ון עשה את מה שעשו קודמיו בתפקיד, דהיינו לנסות ולהוציא כל גרוש אפשרי מהברונים, מהכנסייה ומהאדמות והיערות בשליטת הכתר. מיסים חדשים הוטלו חדשות לבקרים, ועלויות מערכת המשפט לתובע ולנתבע עלו משמעותית. הכתר הצליח לאסוף סכום לא קטן עד 1207, אבל הדבר הוביל למחסור במזומנים, שגרם לעליות מחירים ברחבי אנגליה.

אחד האחראים להצלחת הקמפיין הכלכלי של ג'ון היה יוברט וולטר, הארכיבישוף מקנטרברי שריצ'ארד מינה למשרת צ'נסלור כשחזר ממסע הצלב. יוברט היה אדמיניסטרטור מחונן. עם זאת הוא התפטר מהמשרה הרמה ב-1198 מפני שהרגיש שהעיסוק בענייני חול מפריע לעבודת הקודש. כשעלה לשלטון, ג'ון שכנע אותו לחזור לתפקיד הצ'נסלור, והוא ניאות ונשאר בתפקיד עד מותו ב-1205.

בשנים אלו ג'ון ניהל את המערך האדמיניסטרטיבי האנגלי ביד רמה, החליק כל קמט ודרש יעילות שיא. אנו עדים לזינוק במספר המסמכים ששרדו מאותה תקופה, דבר המעיד על הקפדת יתר על תיעוד ודיוק. ג'ון הבין שכל מטבע חשוב, ולא נתן לאף דג לחמוק דרך רשת הדיג. הוא השיג את המטרה ע"י כך שדרש להיות מעורב בהחלטות האדמיניסטרטיביות כמעט בכל הדרגים. מעורבות זו לא היתה אחידה, וכהרגלו ג'ון נטה חסד למי שלתפיסתו לא יכלו לפגוע בו, והפגין קשיחות כלפי היתר.

בשנים הרבות בהן מלכי אנגליה נעדרו מהאי הבריטי, הדרג הפקידותי האנגלי אימץ נורמות שונות של עצמאות אופרטיבית. כעת ג'ון החזיר את הגלגל לאחור והצר את צעדיהם, מה שמן הסתם גרר מרמור בקרב הפקידים.

כאמור, ב-1205 יוברט וולטר נפטר, והמתח עתיק היומין בין הכתר והכנסייה סביב מינוי יורשו התעורר שוב. האפיפיור וראשי הכנסייה סברו שבחירת אדם לתפקיד רוחני בכיר צריכה להיות בידי האפיפיור, אבל באופן טבעי מלכי אירופה סברו אחרת.

במקרה זה ג'ון ביקש למנות לתפקיד אדם בשם ג'ון דה-גריי, שהיה הבישוף של נוריץ' ואחד ממזכיריו של המלך. נזירי קנטרברי, שבאופן רשמי בוחרים את הארכיבישוף, בחרו דווקא באחד משלהם, נזיר בשם רג'ינלד, ושלחו אותו לרומא כדי לקבל את ברכת האפיפיור. כששמע על כך ג'ון, הוא הגיע לקנטרברי בזעם ודרש מהנזירים לתקן את הטעות. הפלא ופלא, הנזירים בחרו הפעם בדה-גריי.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שהעניין התגלגל לפתחו, ביטל את שתי הבחירות ודרש מנזירי קנטרברי לבחור שוב. בין הפטיש לסדן, חצי מהנזירים בחרו ברג'ינלד וחצי בדה-גריי. בנקודה זו האפיפיור הציע מועמד משלו, תאולוג בשם סטיבן לנגטון, והוא הסמיך אותו לתפקיד ושלח אותו לאנגליה. חמתו של ג'ון בערה בו. הוא גרש את כל נזירי קנטרברי מאנגליה, סרב לאשר ללנגטון לנחות באי הבריטי, והכריז שכל מי שיקרא ללנגטון 'הארכיבישוף מקנטרברי' ייחשב אויב הציבור.

אינוקנטיוס חיכה מעט כדי לתת לג'ון הזדמנות לרדת מהעץ, אבל אף סולם לא נראה באופק. הוא איים בשביתה כנסייתית ברחבי אנגליה, דהיינו מלבד הטבלות ושמיעת וידויי הגוססים, הכנסייה תחדל לשרת את הציבור. במרץ 1208 האיום נכנס לתוקף, ופעמוני הכנסיות נאלמו דום.

הכתר והאצולה האנגלית היו אמנם אדוקים, אבל שירותי הכנסייה לא חסרו להם יתר על המידה, ודאי לא מספיק בשביל להפעיל לחץ על ג'ון לשנות את החלטתו. למעשה, עבור ג'ון זה היתה הזדמנות לומר לכנסייה שאם נאמנותה נתונה לאפיפיור ברומא ולא למלך בלונדון, אזי אדמותיה והכנסותיה מוחרמות. מצד שני הוא איפשר למנזרים ולבישופים לקנות בחזרה את אדמותיהם תמורת סכומים גבוהים.

אפיק הכנסה נוסף היה חטיפתן והחזקתן תמורת כופר של נשים רבות, שרשמית היו משרתות בביתם של בכירי הכנסייה, אבל ככל הנראה היו מאהבות. הכופר הניכר עבור נשים אלו שולם במהירות מפתיעה. עד 1214 ג'ון אסף באוצר הממלכה כ-200,000 מארק, סכום מספק למלחמה, וההכנסות מסחיטת הכנסייה היו חלק ניכר מסכום זה.

בשנים אלו ג'ון נקט במספר צעדים החלטיים ותקיפים כלפי שכניו. ב-1209 הוא צעד צפונה עם צבאו, דרש מוויליאם מלך סקוטלנד שלוש טירות כהוכחה לנאמנותו, וקיבל אותן ללא קרב. ב-1210, אחרי עשורים בהם אירלנד היתה המערב הפרוע של אנגליה, ג'ון נחת באי עם צבא של מגויסים ושכירי חרב. בניגוד לביקורו הקודם והאומלל ב-1185, הפעם ג'ון היה בעל השררה. הוא הצליף באצילים הנורמנים שהיו אמורים לנהל את האי בשם הכתר האנגלי. הוא החרים אדמות והטיל קנסות אישיים על ברונים שהסתירו מבוקשים והיו אחראים לאי-סדרים בכספי המיסים.

מצד אחד ג'ון ייצב את אנגליה, שמר על השקט והבטחון, החוק והסדר, וניהל את הממלכה על הצד הטוב ביותר. מצד שני הוא עשה זאת מעמדה של כח ובוז לכל הסובבים אותו, ואף אחד לא ראה בו מנהיג. הברונים הבינו בהדרגה שריכוז הכח והשליטה בידיו של המלך בא על חשבונם, במיוחד לאור יחסו החמור לכנסייה, ובינם לבין עצמם הבינו שעליהם לעשות מעשה.

ב-1211 הגיע צבאו של ג'ון לוויילס והכריח את לואלין מנהיג הוולשים לוותר על אדמות ולהעלות מס כבד לאנגלים. לכאורה היה זה צעד מוצלח, אבל ב-1212 לואלין המושפל גייס את לוחמיו והם פתחו במרד. צבאו של ג'ון גויס שוב והם צעדו לכיוון ויילס. אבל בדיוק כשהתכוון לתקוף את הוולשים, ג'ון קיבל ידיעות על כך שבקרב אציליו נרקמה מזימה להרוג אותו. הוא ביטל את המערכה בוויילס והצעיד את הצבא צפונה. שניים מהברונים המעורבים ברחו לצרפת, והמזימה נמנעה. אבל במקום להרגיע את ג'ון, הדבר רק שפך שמן על מדורת החרדות שלו.

האפיפיור אינוקנטיוס ה-3, שגם אותו הצליח ג'ון לעצבן (ציור קיר מאמצע המאה ה-13) 

חלק לד: מלכותו של ג'ון ואובדן האימפריה

בשנים 1196-1197 שרר שקט יחסי בצרפת. בריתות קמו ונפלו, עימותים דיפלומטיים וצבאיים הופיעו פה ושם, אבל ריצ'ארד לב-הארי ניווט את דרכו ביניהם בהצלחה. הוא התמודד עם אצילים שסרו למרותו של מלך צרפת פיליפ ה-2, מי בכח הזרוע ומי במו"מ, וביסס את שליטתו במחוזות המערביים של צרפת.

בסתיו 1198 ריצ'ארד שיתף פעולה עם דוכס פלאנדריה כדי לכבוש את רובו של חבל וקסאן, ובכך השיב לידיו את כלל האדמות שהיו תחת שליטתו ערב מסע הצלב השלישי. בינואר 1199 תיווך האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בין ריצ'ארד ופיליפ, והשניים הסכימו להפסקת אש של חמש שנים, שהבטיחה פרק זמן ארוך של ריפוי וצמיחה לשני הצדדים המדממים. אבל ריצ'ארד לא זכה ליהנות מפירות הצלחתו.

ב-26 במרץ 1199 ריצ'ארד וצבאו צרו על טירה קטנה בחבל לימוז' על מנת להכניע מרידה מצד הוויקונט המקומי. ריצ'ארד סייר ללא שריון מול חומות הטירה, שממנה נורו מדי פעם חיצים. אחד המגנים שלח חץ ופגע בכתפו השמאלית של ריצ'ארד. ה"רופא" שניסה להוציא את החץ עשה עבודה גרועה והפצע הזדהם. ריצ'ארד, המצביא המהולל שהסתער על אויביו בקריאת "Dieu et mon droit!" ("אלוהים ויד ימיני", מילים שמופיעות עד היום בסמל משפחת המלוכה הבריטית), נכנע לזיהום. ב-6 באפריל 1199 הוא מת בזרועות אימו אלינור, ומאוחר יותר נקבר במנזר פונטברו Fontevraud לצד אביו הנרי ה-2.

בנקודה זו כדאי להכיר את ארתור, דוכס בריטאני. ארתור נולד ב-1187 לג'פרי, אחיהם הגדול של ריצ'ארד וג'ון, משמע הוא היה אחיינו של המלך האנז'ווני. ג'פרי, כזכור, נרמס למוות ע"י סוסים בתחרות אבירים בפאריז בטרם בנו הגיח לאוויר העולם, ומתוקף היותו דוכס בריטאני התואר עבר בירושה לרך הנולד. בנסיבות כאלו ואחרות הגיע הילד לחצרו של פיליפ ושם גדל.

לריצ'ארד ואשתו לא נולדו ילדים בכל שנות נישואיהם (מה שהוביל כל השנים לשמועות לגבי נטייתו המינית של המלך), ולכן על ערש דווי ריצ'ארד שקל להכריז על ארתור כיורשו. הרעיון נפסל משני שיקולים עיקריים: גילו הצעיר של ארתור והשפעתו הרבה של מלך צרפת עליו.

לפיכך העביר ריצ'ארד את כתר אנגליה לאחיו ג'ון. רבים מבני האצולה בצרפת ובאנגליה ידעו במי מדובר ולא ששו להכריז על נאמנותם למלך החדש. הם העדיפו את ארתור, שאמנם הכריז על עצמו בתור וסאל של פיליפ, אבל לא הרחיק לכת כמו ג'ון, שניסה ממש למסור חבלי ארץ לפיליפ בזמן שאחיו הגדול היה בארץ הקודש. עם זאת הם הבינו שהכח נמצא במחנהו של ג'ון, וכך בתמיכת רוב האצולה ג'ון הוכתר בכנסיית וסטמינסטר ב-27 במאי 1199.

פיליפ, שעשה כל שאפשר כדי לתקוע מקלות בגלגלי האימפריה האנז'וונית, הכיר בזכותו של ארתור על חבלי אנז'ו, מיין ו-פואטו, ומיד עם הכתרתו של ג'ון יצא כח צבאי בראשות הנער בכיוון המחוזות הללו. המהלך הצבאי לא צלח, וג'ון הצליח ללכוד את ארתור ואת אמו קונסטאנס. הם נמלטו מהשבי בחזרה לפאריז, אבל בזאת לא תמו שאיפותיהם.

ג'ון נסמך על הבריתות שיצר ריצ'ארד עם מחוזות בולון ופלאנדריה, והצליח אפילו לשכנע את ויליאם דה-רוש, מבכירי האצולה הנורמנית שתמכה בארתור, לעבור לצידו. בינואר 1200 נועדו האנז'וונים והצרפתים בתיווך אפיפיורי והגיעו להפסקת אש. במאי של אותה שנה נועד ג'ון עם פיליפ והשניים חתמו על הסכם לה-גוּלֶה, שהכירו במעמדו של פיליפ כאדון הפאודלי של המחוזות האנז'וונים, ומצד שני בג'ון כיורשו הלגיטימי של ריצ'ארד. כמו כן ג'ון הסכים לוותר על מספר שטחים זניחים, לשלם לאדונו הפאודלי סכום כסף מכובד, ולזנוח את הבריתות עם פלאנדריה, בולון והוותיקן.

תנאי ההסכם פגעו בכוחו של ג'ון, שנסמך לא מעט על כוחות מפלאנדריה ובולון. בנוסף, ההסכם העביר לידיו את האחריות למחוזות אנגולם ולימוז', שלא היו מחסידיו בלשון המעטה. עליונותו הרשמית של הכתר הצרפתי לא היתה קריטית באותה נקודה, אך תהיה לרועץ למלכי אנגליה במשך מאות שנים בעתיד.

בעקבות ההסכם, האצולה האנגלית והנורמנית ראתה בג'ון מלך גרוע מכל הבחינות. כלפי אויביו החיצוניים הוא היה חלש, כרע ברך לפני מלך צרפת וויתר על חלקי האימפריה במקום להילחם עליהם. ג'ון הוכיח שהכינוי שנתן לו ריצ'ארד "Softsword" (חרב חלשה) היה מוצדק בהחלט. מצד שני, כלפי עמו שלו ואציליו הוא היה דיקטטור אימפולסיבי, כוחני ונקמן, אשר דרס כל מי שעמד בדרכו, מתנגדים ובעלי ברית כאחד, וגאוותו לא נתנה לו לעשות את הדבר הנכון אפילו במחיר פגיעה באינטרסים הלאומיים.

כצפוי, השקט לא נשמר לאורך זמן רב. באוגוסט 1200 החליט ג'ון בן ה-34 לשאת לאישה את איזבלה מ-אנגולם, נערה צעירה שכנראה התאהב בה. לטובת העניין הוא ביטל את נישואיו לאיזבלה רוזנת גלוסטר, אותה נשא ב-1189 בלחץ אחיו ריצ'ארד, בתואנה טכנית הקשורה לקשר הדם ביניהם. איזבלה הצעירה היתה כבר מובטחת לאחד הבנים במשפחת לוסיניאן האצילית ממחוז פואטו, מכשול שג'ון התעלם ממנו בהפגנתיות. אחד מתאריו של ג'ון היה דוכס פואטו, ולכן הלוסיניאנים עתרו אל אדונו הפאודלי פיליפ על מנת למנוע את מעשיו של ג'ון.

ב-1201 דרש פיליפ מג'ון להופיע בחצרו בפריז על מנת להכריע בסוגיה. ג'ון, שראה את עצמו בדרגה שווה לפיליפ, סירב להשפלה זו. פיליפ, שחיפש תירוץ לפגוע בג'ון, הכריז עליו באפריל 1202 כאציל מורד שאדמותיו מוחרמות, והכיר בארתור כדוכס מחוזות אנז'ו, מיין וטוראן.

ג'ון התגרה במלך צרפת בזמן הלא-נכון, כאשר לא היה מוכן לקרב. הוא מיהר לגייס שכירי חרב יקרים וביסס קו הגנה כנגד הטקטיקה הצרפתית הצפויה: ארתור, מחוזק ע"י אצילים שג'ון השפיל והחליש, יתקוף מדרום לצפון דרך עמק הלואר ויחתוך את ממלכתו של ג'ון לשניים, בעוד פיליפ יתקוף את נורמנדיה ממזרח.

המתקפה המשולבת התקדמה בתחילה כמצופה, וארתור התקדם צפונה בעוד פיליפ צר על טירות בנורמנדיה. אלינור מאקיטניה בת ה-78, אימו של מלך אנגליה וסבתו של ארתור, כמעט ונתפסה ע"י נכדה וברחה דרומה. ארתור חישב והחליט שהיא תהיה בת-ערובה יקרה ורדף אחריה עד עיירה בשם מיראבו Mirebeau, שם הקיפו אותה כוחותיו. תוך כדי בריחה אלינור שלחה מלה-מאן מכתב בהול בתחינה לעזרה מג'ון, שהיה עסוק בצפון עם פיליפ.

בסוף יולי, לאחר שארתור ואנשיו שרפו את העיירה, אלינור נותרה לכודה במצודה המקומית. צבאו של ארתור צר על הטירה והמתין בסבלנות, מתוך מחשבה שידם על העליונה והאויב במרחק עשרות קילומטרים מהם. אבל ג'ון הוכיח להם שיכולותיו הצבאיות בחודשיו הראשונים בשלטון לא היו יד המקרה.

כשקיבל את מכתבה של אימו ב-29 ביולי, ג'ון לקח כוח לוחמים והריץ אותו כ-120 ק"מ דרומה ביומיים עד למיראבו. הכוח הפתיע את צבאו של ארתור והנחית עליו מכה ניצחת. אלינור שוחררה אחר כבוד, וארתור ושותפיו האצילים נפלו בשבי.

הרוח החיה בצבאו של ג'ון היה ויליאם דה-רוש, וג'ון חב לו את מלכותו, אבל כתמיד ג'ון הצליח לחלץ מפלה ממלתעות הניצחון. ויליאם דרש את חלקו בשלל המנצחים וכמו כן תבע את זכותו להשתתף בהחלטות לגבי גורלם של האצילים והאבירים המובסים. ג'ון ראה צורך להפגין את חשיבותו ונפנף את דה-רוש ודרישותיו.

כשראה דה-רוש את חומרת עונשם של המורדים, שחלקם נזרקו לצינוק ומתו ברעב, הוא הבין סופית שאינו יכול לתמוך בג'ון. הוא פרש מצבא המלך, ואיתו פרשו עוד מספר אצילים חשובים. בתגובה, ג'ון מיהר להחרים את אדמותיו ולהפשיט אותו מתאריו וסמכויותיו.

דה-רוש לא שקט על שמריו. הוא גייס ברונים נוספים וחיילים לצבאו, ומחודש אוקטובר 1202 כבש טירה אחר טירה באדמותיו-לשעבר, מה שהצר את צעדיו של ג'ון יותר ויותר. בדצמבר נפוצה שמועת-שווא שארתור הכלוא בנורמנדיה נעלם ואולי נרצח, דבר שהרתיח את דמו של דה-רוש ושל אצילים אחרים. מחוז בריטאני, ביתו של ארתור, פתח במרד גלוי נגד הכתר האנז'ווני, וביחד עם המורדים בדרום ופיליפ התוקף את נורמנדיה ממזרח, ג'ון עמד בפני בעיה רצינית.

קו ההגנה של הטירות המלכותיות בנורמנדיה ואקיטניה החזיק מעמד מול התוקפים, וג'ון פנה לטפל במורדים מדרום. הוא לקח שכירי חרב והתמקם בדרום נורמנדיה בהכנות לקרב, אבל יום אחר יום הוא קיבל ידיעות על ברונים שערקו מצידו אל המורדים, והוא החל לאבד את נחישותו. אשתו הטריה איזבלה היתה לכודה בטירת שינון Chinon, אחד ממרכזי הכח של נורמנדיה. הוא שלח כח של שכירי חרב לנסות להציל אותה, אבל לא הנהיג אותם בעצמו. הם הצליחו במשימה, וג'ון חזר לבירת המחוז רואן עם כלתו הצעירה.

בשלב זה מספר האצילים שנותרו לצידו של ג'ון הלך והידלדל, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק צבא של שכירי חרב לאורך זמן. הוא ניסה לנצל את המשאבים שעמדו לרשותו כל עוד היו שם, והוא התרוצץ ברחבי אדמותיו ללא אסטרטגיה או מטרה מוגדרת מראש, בנסיונות נואשים להשיב לעצמו את המומנטום הצבאי.

בתחילת אפריל, לקראת חג הפסחא, רוחו של ג'ון סערה. ע"פ המקורות המועטים ששרדו, ג'ון המתוסכל (וכנראה גם שיכור) הגיע לתא הכלא של אחיינו ארתור בטירת רואן והרג אותו במו ידיו. לאחר מכן קשר את הגופה לאבן גדולה והשליך אותה לנהר הסיין. הגופה נמצאה ע"י דייגים מקומיים ונקברה בחשאי, וסיפור המקרה שנפוץ היה הקש ששבר את גב הגמל.

אחרוני הברונים הצרפתים שעוד צידדו בג'ון נטשו אותו. מחוז בריטאני קיבל את הבשורה בזעם, ושפך שמן נוסף על מדורת המרד בג'ון. ההגנה על נורמנדיה היתה כעת בידי שכירי חרב ואבירים אנגלים, במקום בידי הברונים המקומיים, וג'ון הפך לשליט זר בארצו שלו.

כצפוי, ההגנות של נורמנדיה התפוררו לאורך החודשים הבאים, ובדצמבר 1203 ג'ון נשבר וברח לאנגליה עם איזבלה. טירת גאיאר Gaillard המפוארת, המעוז הבלתי-חדיר שבנה ריצ'ארד, החזיקה מעמד עוד כמה שבועות אבל נפלה לידי פיליפ במרץ 1204. בחודש אפריל ג'ון קיבל את הידיעה על מותה של אימו אלינור, מה שדירדר עוד יותר את מצב רוחו. אלינור נקברה בין בעלה הנרי לבין בנה האהוב ריצ'ארד במנזר פונטברו.

במאי נכנעה העיר קאאן Caen, הבירה ההיסטורית של ויליאם הכובש, ללא קרב. השליטים השכירים שהשאיר ג'ון לנהל את נורמנדיה עשו חשבון בזה אחר זה והבינו שעדיף להם לעבור לצד הצרפתים. ב-24 ביוני נכנס פיליפ בשערי רואן כמנצח. מחוזות אנז'ו, מיין, טוראן ובריטאני היו כעת חלק מצרפת. חבל נורמנדיה, מרכז כוחם של המלכים הנורמנים והאנז'וונים, נפל לידי הצרפתים לאחר עשורים רבים של לחימה. האימפריה האנז'וונית הצטמצמה כעת לאי הבריטי.

דיוקנו של המלך ג'ון