חלק מא: השופט הראשי האחרון

בתחילת 1232 יוברט דה-בר היה כמעט כל יכול. הוא היה רוזן קנט, השופט הראשי, יד ימינו של המלך הנרי ה-3, ידו בכל ויד כל בו. נכתב עליו שהדבר היחיד שחסר לו הוא כתר. אבל לא לעולם חוסן, ובסתיו אותה שנה יוברט מצא את עצמו מחוץ לחצר המלכות, מנושל מכל אדמותיו ותפקידיו, פושע נמלט שנתפס ונכלא בשלשלאות במרתפי טירה.

יוברט נהנה במהלך השנים מתמיכתם של ארבעה גורמים משמעותיים. הראשון שבהם היה הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון והממסד הכנסייתי שמאחוריו, אבל לנגטון עצמו נפטר ב-1228, ובישופים אחרים איתם רקם דה-בר בריתות הלכו והתמעטו מסיבות טבעיות יותר ופחות.

גורם שני היה תמיכת בכירי האצולה ובראשם משפחת מרשל, רוזני פמברוק. סכסוכים אישיים הביאו לריחוק בין דה-בר והאחים ויליאם וריצ'ארד מרשל, בניו של ויליאם מרשל הזכור לטוב, וברונים רבים העדיפו לצדד ברוזני פמברוק.

מוקד כח שלישי היה הדרג הפקידותי בחצר המלכות. אמנם דה-בר היה אדם חשוב, אבל הלורד-צ'נסלור ראלף דה-נוויל היה בכיר ממנו, ועם הזמן המחלוקות הקטנות הפכו ליריבות אישית. לאחר נפילתו של דה-בר, לא מעט פקידים ומשרתים נותרו בתפקידם, רמז לכך שבאופן גלוי לא היו במחנהו של דה-בר.

הגורם הרביעי, ואולי החשוב מכולם, היה המלך עצמו. יוברט והנרי נהנו מתקופה של קרבה בשנות נערותו של המלך, אבל אחרי שנות העוצרות השניים כבר לא שידרו על אותו גל. דה-בר עשה כל שביכולתו למנוע פלישה לצרפת וניסה להכריח את המלך לטפל בבעיות הפנים של אנגליה. הקמפיין הצבאי הכושל נגד הוולשים ב-1231 היה טריז נוסף בין השניים.

התפוררות ארבעת מוקדי הכח של דה-בר פתחה פתח ליריביו להסיט נגדו ולפגוע במעמדו. דה-בר ניסה לשחק את המשחק ולחסום את מהלכיהם, ולזמן מה גם הצליח. הנרי היה לא-החלטי מטבעו, והקשיב לשני הצדדים מבלי להתחייב לאחד מהם.

דה-בר ספג מהלומות בזו אחר זו, וכל אחת החלישה אותו: ביולי 1231 חזר לאנגליה יריבו המר פיטר דה-רוש, הבישוף של וינצ'סטר, לאחר שעלה לרגל למקומות הקדושים בארץ ישראל; בספטמבר הודח אחד מבני טיפוחיו ממשרת כלכלן בית המלוכה; בחג המולד המלך בילה בווינצ'סטר בחברתו של דה-רוש; במרץ 1232 המועצה הגדולה מנעה מהמלך להטיל מס על מיטלטלין, והדבר נתפס ככישלון של דה-בר, מה שחייב את המלך לקחת הלוואה כנגד יהלומי הכתר בשביל לשלם לכח המגן בבריטאני.

באביב 1232 זכה יוברט במספר נקודות כאשר אחד ממקורביו מונה להיות השריף של נורפולק וסאפולק, ויוברט עצמו מונה לשופט הראשי של אירלנד לכל ימי חייו, אבל דה-רוש התכונן למכת המחץ שלו.

ביולי ביקרו הנרי ויוברט בצוותא בכנסייה בנורפולק. משם המשיכו לכיוון ויילס, אבל בין לבין הגיע דה-רוש לחצר המלכות עם מכתב מהאפיפיור גרגורי ה-9 בעניין מהומות אנטי-איטלקיות שהתחוללו באנגליה כנגד שליחי האפיפיור. המכתב האשים את דה-בר בארגון וליבוי המהומות. ב-28 ביולי הגיעו לחצר המלכות אויבים נוספים של דה-בר, רוזני צ'סטר ופמברוק, וחיזקו את טענותיו של דה-רוש.

הנרי היה אדם מאמין, והאפיפיור היה עבורו שליח האל עלי אדמות. עם כל אהדתו וקרבתו לידידו יוברט, לא היתה לו ברירה והוא דרש מדה-בר תשובות להאשמות החמורות. יוברט ההמום ביקש וקיבל ארכה עד ספטמבר להוכיח את חפותו, ובהזדמנות הראשונה ברח אל מנזר בסארי, שם ביקש מקלט. זה לא עזר לו, והוא נתפס והושלך למרתפי מצודת לונדון. מספר ברונים, וביניהם ריצ'ארד מרשל שכנראה שינה את דעתו, לא האמינו שדה-בר ראוי לעונש חמור כל כך, ושכנעו את הנרי להעביר אותו לטירת דוויז Devize ולכלוא אותו בתנאים נוחים יותר.

יוברט דה-בר עשה רבות למען הכתר האנגלי, אבל לא הצליח לממש את כל מטרותיו. הוא פעל כדי להפוך את עקרון השלטון בהסכמה לנורמה בשנים הקריטיות שלאחר המגנה כרטה. הוא ניתק את הקשר בין האצולה ומשרות השריפים, והחזיר לכתר חלק גדול מכוחו. מצד שני רווחי המלך לא הגיעו לרמות מספקות, והקמפיינים בצרפת ו-ויילס היו כשלונות.

הנרי החליט שתפקיד השופט הראשי, שהיה עוצמתי בערך כמו הלורד-צ'נסלור (שהיה מעין ראש ממשלה), הוא כר פורה לבעיות ושחיתות, והחליט לבטל אותו לאלתר ולהעניק את אחריותו וסמכויותיו ללורד-צ'נסלור. מאוחר יותר, בנו אדוארד ה-1 יפצל את מערכת המשפט לשלושה חלקים – בית משפט לעניינים אזרחיים, בית משפט לעניינים פליליים, ובית משפט לעניינים כלכליים – וימנה שופטים שונים לכל תחום.

את החלל הפוליטי שהשאיר דה-בר מילא באופן טבעי פיטר דה-רוש. לתקופה קצרה האצילים תמכו בחילופי הגברא בשלטון, והמועצה הגדולה אפילו אישרה למלך להטיל מס של 1/40 על מיטלטלין, מס שהניב לכתר סכום של 16000 פאונד.

דה-רוש לא הביא איתו בשורה חדשה, בעיקר מפני שלא באמת התעניין בניהול ענייני הממלכה, אלא בצבירת עוד ועוד כח לעצמו ולאנשיו. הוא שכנע את הנרי להעביר את אנשי שלומו של דה-בר מתפקידיהם ולמנות במקומם את מקורביו של דה-רוש עצמו. באופן לא מפתיע חלוקת הג'ובים למקורבים חסרי כישורים הביאה רק חוסר-יעילות ושחיתות. בנוסף, מינוים של צרפתים רבים לתפקידי מפתח הקים על הנרי ביקורת נוקבת בקרב האצולה האנגלית.

בפברואר 1233 הצליח דה-רוש לשכנע את המלך לקחת אחוזה מגילברט באסֶט, אחד מאנשיו של רוזן פמברוק, ולתת אותה לפיטר דה-מורלי, מהאנשים הקרובים לדה-רוש. האחוזה ניתנה לבאסט רק ארבע שנים קודם לכן בצו מלכותי, שהבטיח גם זכויות ירושה על הנכס. באסט וריצ'ארד מרשל הבן מחו בפני המלך ודרשו שימוע בעניין מול מועצת אצילים, ע"פ הזכות שניתנה להם במגנה כרטה. דה-רוש דחה את הדרישה על הסף וסתם את הגולל על העניין כולו. זהו רק מקרה אחד מתוך כמה וכמה.

הברונים הבינו עד מהרה שכל עוד דה-רוש נמצא בחצר המלכות, המגנה כרטה לא תכובד ולא תעזור להם. על כן חלקם התארגן ובסתיו 1233 פתחו במרד גלוי. דה-רוש שמח להכות את אויביו בשדה הקרב במקום בחדרי חדרים, אבל לא העריך נכון את המצב.

אמנם רק חלק קטן מהאצילים מרדו במלך, אבל רובם המוחלט של הנאמנים לכתר סירבו להילחם באחיהם המורדים. רוזן פמברוק (מחוז שנמצא דרומית-מערבית לוויילס) כרת ברית עם לואלין מנהיג הוולשים, והכח המשותף הדף את מתקפת הכוחות המלוכנים בהצלחה פעמיים.

בפברואר 1234 שחרר באסט את דה-בר הכלוא והביא אותו לוויילס, שם הצטרף למורדים בשמחה. הארכיבישוף החדש מקנטרברי, אדמונד מ-אבינגדון, היה נחוש כמו קודמו בתפקיד להשכין שלום שמבוסס על המגנה כרטה. הוא ארגן מספר פגישות בין הצדדים, והנרי השתכנע שהדרך היחידה והצודקת לשלום היא הסרת דה-רוש ומקורביו מעמדות הכח הבכירות.

עד חודש מאי התהליך הושלם, למרות מותו של ריצ'ארד מרשל (את תואר רוזן פמברוק ירש אחיו גילברט). פיטר דה-רוש ומקורביו הורחקו מחצר המלכות, המלך השיב לבעלים המקוריים את הנדל"ן שנלקח והתנצל על הפגיעה הלא-חוקית שפגע באצילים. דה-רוש נסע אל ידידו משכבר הימים פרידריך ה-2, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אבל מכתבים מהנרי שסיפרו על מעלליו של דה-רוש העכירו את האווירה בין הידידים הוותיקים. בסופו של דבר דה-רוש חזר לאנגליה ב-1238 ונפטר.

באשר ליוברט דה-בר, המלך לא סלח לו על הצטרפותו למורדים, וב-1237 אף איים לשפוט אותו שוב על מעשי בגידה. אך בטרם מימש המלך את איומו, דה-בר מת בגיל 73 המופלג.

לאחר סילוקם של דה-בר ודה-רוש מחצר המלכות, הנרי בן ה-27 נותר יחיד בשלטון, ובשנים הבאות שלט בכוחות עצמו. בניגוד לאביו ג'ון, הנרי לא התעניין בצייד או תחרויות אבירים, והיה אדוק יותר באמונתו. הוא היה מעט תמים, לא-החלטי מטבעו, וניסה לפייס את האצולה בכל דרך. חוש ההומור שלו היה הרבה פחות נבזי מזה של אביו. הוא אהב את ההוד והפאר של המלוכה, אבל אהב גם לחלוק בעושר שצבר. הוא נשא עיניים למלך אדוארד המודה (חלק יח) כדמות מעוררת השראה, והקדיש כספים רבים לתחזוקה ובנייה של קתדרלת וסטמינסטר ומוסדות כנסייתיים נוספים.

בינתיים בצרפת, פג תוקפו של הסכם הפרדת הכוחות מול לואי ה-9. הנרי קיווה שיוכל להגיע לנקודה זו בזמן עם צבא ערוך ומוכן, אבל לשווא. פיטר דה-ברו, דוכס בריטאני שקיבל 13000 פאונד כסיוע מהכתר האנגלי בשלוש השנים האחרונות, הבין שאין כח צבאי של ממש שיבוא לעזרו, וכרע ברך מול מלך צרפת.

על מנת לבנות ברית צבאית חדשה כנגד הכתר הצרפתי, הנרי בן ה-28 נשא לאישה בינואר 1236 את אלינור מפרובאנס בת ה-12, שהיתה בתו של ריימונד ה-5 רוזן פרובאנס. אחותה הגדולה של אלינור נישאה ללואי ה-9 ואחותה הצעירה תתחתן עם ריצ'ארד מקורנוול, אחיו הצעיר של הנרי, מה שוודאי הביא גאווה גדולה לרוזן אבל הפך את ארוחות שישי למאוד מתוחות.

אלינור הגיעה לחופי אנגליה ב-1235 ללא כל נדוניה. מאז אלינור מאקיטניה לא היתה מלכת אנגליה בעלת השפעה משמעותית, אבל אלינור הצעירה גדלה בבית פוליטי וידעה לשחק את משחקי הכס. היא בנתה לעצמה חצר מלכותית, השיגה אדמות ונכסים לעצמה, ואפילו שכנעה את הנרי, שראה בה שותפה למלכותו, לתת לה אחוז מסוים מהמיסים שגבה הכתר.

כמובן שאין לנו דרך לדעת מה בדיוק היה טיב היחסים בין הנרי ואשתו הצעירה. במשך שלוש שנים הנישואין לא הפיקו יורש, אבל ע"פ כמות המתנות שהרעיף עליה, כנראה שהנרי אהב אותה. בספטמבר 1238 פרץ מטורף לארמון במטרה לרצוח את המלך, אבל חדר השינה שלו היה ריק משום שהוא ישן עם אשתו בחדר השינה שלה, עדות לקירבה בין השניים.

בסופו של דבר הרתה המלכה וביוני 1239 נולד בנם הראשון (מתוך חמישה) אדוארד, על שם המודה, שלימים יזכה לכינוי "ארך-רגליים" Longshanks. אדוארד נולד בארמון וסטמינסטר, במקום בו שוכנים היום בתי הפרלמנט. הנרי היה מאושר וחגג את המאורע בפאר. אנשי לונדון רקדו וחגגו ברחובות. הנרי שלח שליחים לכל קצוות הארץ על מנת לבשר את הבשורה המשמחת, והשליחים חזרו עם מתנות לרוב. המלך תרם סכומים נכבדים לכנסייה ולעניים על מנת להפציר באל לשמור על בנו הרך.

אלינור לא הגיעה לאנגליה בגפה. יחד איתה הגיעה קבוצה גדולה של מלווים, רובם ככולם אנשי מחוז סאבוי Savoy שלמרגלות האלפים בדרום-מזרח צרפת, מחוז שהיה בשליטת אימה. בתחילה היו אלה אנשי חצר, אשר כרכרו סביב הנערה ודאגו לכל מחסורה, אבל תוך מספר שנים הרעיפה עליהם המלכה הצעירה כבוד וייקר בצורת אדמות ותארים.

הם אמנם היו בני תרבות ומנומסים, אבל הפלישה הצרפתית ללב האצולה האנגלית הקימה תרעומת על המלכה. המצב החמיר כאשר עוד ועוד קרובי משפחה ומקורבים מצרפת הגיעו עם השנים לאנגליה והתברגו במערך הכוח של אלינור באין מפריע. הפרת האיזון בקרב האצולה יחמיר עם השנים ויהיה לזרע פורענות שיסכן את מלכותו של הנרי ה-3.

חתונתם של הנרי ה-3 ואלינור מפרובאנס (פרט מתוך ספר היסטוריה מאמצע המאה ה-13)

חלק לד: מלכותו של ג'ון ואובדן האימפריה

בשנים 1196-1197 שרר שקט יחסי בצרפת. בריתות קמו ונפלו, עימותים דיפלומטיים וצבאיים הופיעו פה ושם, אבל ריצ'ארד לב-הארי ניווט את דרכו ביניהם בהצלחה. הוא התמודד עם אצילים שסרו למרותו של מלך צרפת פיליפ ה-2, מי בכח הזרוע ומי במו"מ, וביסס את שליטתו במחוזות המערביים של צרפת.

בסתיו 1198 ריצ'ארד שיתף פעולה עם דוכס פלאנדריה כדי לכבוש את רובו של חבל וקסאן, ובכך השיב לידיו את כלל האדמות שהיו תחת שליטתו ערב מסע הצלב השלישי. בינואר 1199 תיווך האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בין ריצ'ארד ופיליפ, והשניים הסכימו להפסקת אש של חמש שנים, שהבטיחה פרק זמן ארוך של ריפוי וצמיחה לשני הצדדים המדממים. אבל ריצ'ארד לא זכה ליהנות מפירות הצלחתו.

ב-26 במרץ 1199 ריצ'ארד וצבאו צרו על טירה קטנה בחבל לימוז' על מנת להכניע מרידה מצד הוויקונט המקומי. ריצ'ארד סייר ללא שריון מול חומות הטירה, שממנה נורו מדי פעם חיצים. אחד המגנים שלח חץ ופגע בכתפו השמאלית של ריצ'ארד. ה"רופא" שניסה להוציא את החץ עשה עבודה גרועה והפצע הזדהם. ריצ'ארד, המצביא המהולל שהסתער על אויביו בקריאת "Dieu et mon droit!" ("אלוהים ויד ימיני", מילים שמופיעות עד היום בסמל משפחת המלוכה הבריטית), נכנע לזיהום. ב-6 באפריל 1199 הוא מת בזרועות אימו אלינור, ומאוחר יותר נקבר במנזר פונטברו Fontevraud לצד אביו הנרי ה-2.

בנקודה זו כדאי להכיר את ארתור, דוכס בריטאני. ארתור נולד ב-1187 לג'פרי, אחיהם הגדול של ריצ'ארד וג'ון, משמע הוא היה אחיינו של המלך האנז'ווני. ג'פרי, כזכור, נרמס למוות ע"י סוסים בתחרות אבירים בפאריז בטרם בנו הגיח לאוויר העולם, ומתוקף היותו דוכס בריטאני התואר עבר בירושה לרך הנולד. בנסיבות כאלו ואחרות הגיע הילד לחצרו של פיליפ ושם גדל.

לריצ'ארד ואשתו לא נולדו ילדים בכל שנות נישואיהם (מה שהוביל כל השנים לשמועות לגבי נטייתו המינית של המלך), ולכן על ערש דווי ריצ'ארד שקל להכריז על ארתור כיורשו. הרעיון נפסל משני שיקולים עיקריים: גילו הצעיר של ארתור והשפעתו הרבה של מלך צרפת עליו.

לפיכך העביר ריצ'ארד את כתר אנגליה לאחיו ג'ון. רבים מבני האצולה בצרפת ובאנגליה ידעו במי מדובר ולא ששו להכריז על נאמנותם למלך החדש. הם העדיפו את ארתור, שאמנם הכריז על עצמו בתור וסאל של פיליפ, אבל לא הרחיק לכת כמו ג'ון, שניסה ממש למסור חבלי ארץ לפיליפ בזמן שאחיו הגדול היה בארץ הקודש. עם זאת הם הבינו שהכח נמצא במחנהו של ג'ון, וכך בתמיכת רוב האצולה ג'ון הוכתר בכנסיית וסטמינסטר ב-27 במאי 1199.

פיליפ, שעשה כל שאפשר כדי לתקוע מקלות בגלגלי האימפריה האנז'וונית, הכיר בזכותו של ארתור על חבלי אנז'ו, מיין ו-פואטו, ומיד עם הכתרתו של ג'ון יצא כח צבאי בראשות הנער בכיוון המחוזות הללו. המהלך הצבאי לא צלח, וג'ון הצליח ללכוד את ארתור ואת אמו קונסטאנס. הם נמלטו מהשבי בחזרה לפאריז, אבל בזאת לא תמו שאיפותיהם.

ג'ון נסמך על הבריתות שיצר ריצ'ארד עם מחוזות בולון ופלאנדריה, והצליח אפילו לשכנע את ויליאם דה-רוש, מבכירי האצולה הנורמנית שתמכה בארתור, לעבור לצידו. בינואר 1200 נועדו האנז'וונים והצרפתים בתיווך אפיפיורי והגיעו להפסקת אש. במאי של אותה שנה נועד ג'ון עם פיליפ והשניים חתמו על הסכם לה-גוּלֶה, שהכירו במעמדו של פיליפ כאדון הפאודלי של המחוזות האנז'וונים, ומצד שני בג'ון כיורשו הלגיטימי של ריצ'ארד. כמו כן ג'ון הסכים לוותר על מספר שטחים זניחים, לשלם לאדונו הפאודלי סכום כסף מכובד, ולזנוח את הבריתות עם פלאנדריה, בולון והוותיקן.

תנאי ההסכם פגעו בכוחו של ג'ון, שנסמך לא מעט על כוחות מפלאנדריה ובולון. בנוסף, ההסכם העביר לידיו את האחריות למחוזות אנגולם ולימוז', שלא היו מחסידיו בלשון המעטה. עליונותו הרשמית של הכתר הצרפתי לא היתה קריטית באותה נקודה, אך תהיה לרועץ למלכי אנגליה במשך מאות שנים בעתיד.

בעקבות ההסכם, האצולה האנגלית והנורמנית ראתה בג'ון מלך גרוע מכל הבחינות. כלפי אויביו החיצוניים הוא היה חלש, כרע ברך לפני מלך צרפת וויתר על חלקי האימפריה במקום להילחם עליהם. ג'ון הוכיח שהכינוי שנתן לו ריצ'ארד "Softsword" (חרב חלשה) היה מוצדק בהחלט. מצד שני, כלפי עמו שלו ואציליו הוא היה דיקטטור אימפולסיבי, כוחני ונקמן, אשר דרס כל מי שעמד בדרכו, מתנגדים ובעלי ברית כאחד, וגאוותו לא נתנה לו לעשות את הדבר הנכון אפילו במחיר פגיעה באינטרסים הלאומיים.

כצפוי, השקט לא נשמר לאורך זמן רב. באוגוסט 1200 החליט ג'ון בן ה-34 לשאת לאישה את איזבלה מ-אנגולם, נערה צעירה שכנראה התאהב בה. לטובת העניין הוא ביטל את נישואיו לאיזבלה רוזנת גלוסטר, אותה נשא ב-1189 בלחץ אחיו ריצ'ארד, בתואנה טכנית הקשורה לקשר הדם ביניהם. איזבלה הצעירה היתה כבר מובטחת לאחד הבנים במשפחת לוסיניאן האצילית ממחוז פואטו, מכשול שג'ון התעלם ממנו בהפגנתיות. אחד מתאריו של ג'ון היה דוכס פואטו, ולכן הלוסיניאנים עתרו אל אדונו הפאודלי פיליפ על מנת למנוע את מעשיו של ג'ון.

ב-1201 דרש פיליפ מג'ון להופיע בחצרו בפריז על מנת להכריע בסוגיה. ג'ון, שראה את עצמו בדרגה שווה לפיליפ, סירב להשפלה זו. פיליפ, שחיפש תירוץ לפגוע בג'ון, הכריז עליו באפריל 1202 כאציל מורד שאדמותיו מוחרמות, והכיר בארתור כדוכס מחוזות אנז'ו, מיין וטוראן.

ג'ון התגרה במלך צרפת בזמן הלא-נכון, כאשר לא היה מוכן לקרב. הוא מיהר לגייס שכירי חרב יקרים וביסס קו הגנה כנגד הטקטיקה הצרפתית הצפויה: ארתור, מחוזק ע"י אצילים שג'ון השפיל והחליש, יתקוף מדרום לצפון דרך עמק הלואר ויחתוך את ממלכתו של ג'ון לשניים, בעוד פיליפ יתקוף את נורמנדיה ממזרח.

המתקפה המשולבת התקדמה בתחילה כמצופה, וארתור התקדם צפונה בעוד פיליפ צר על טירות בנורמנדיה. אלינור מאקיטניה בת ה-78, אימו של מלך אנגליה וסבתו של ארתור, כמעט ונתפסה ע"י נכדה וברחה דרומה. ארתור חישב והחליט שהיא תהיה בת-ערובה יקרה ורדף אחריה עד עיירה בשם מיראבו Mirebeau, שם הקיפו אותה כוחותיו. תוך כדי בריחה אלינור שלחה מלה-מאן מכתב בהול בתחינה לעזרה מג'ון, שהיה עסוק בצפון עם פיליפ.

בסוף יולי, לאחר שארתור ואנשיו שרפו את העיירה, אלינור נותרה לכודה במצודה המקומית. צבאו של ארתור צר על הטירה והמתין בסבלנות, מתוך מחשבה שידם על העליונה והאויב במרחק עשרות קילומטרים מהם. אבל ג'ון הוכיח להם שיכולותיו הצבאיות בחודשיו הראשונים בשלטון לא היו יד המקרה.

כשקיבל את מכתבה של אימו ב-29 ביולי, ג'ון לקח כוח לוחמים והריץ אותו כ-120 ק"מ דרומה ביומיים עד למיראבו. הכוח הפתיע את צבאו של ארתור והנחית עליו מכה ניצחת. אלינור שוחררה אחר כבוד, וארתור ושותפיו האצילים נפלו בשבי.

הרוח החיה בצבאו של ג'ון היה ויליאם דה-רוש, וג'ון חב לו את מלכותו, אבל כתמיד ג'ון הצליח לחלץ מפלה ממלתעות הניצחון. ויליאם דרש את חלקו בשלל המנצחים וכמו כן תבע את זכותו להשתתף בהחלטות לגבי גורלם של האצילים והאבירים המובסים. ג'ון ראה צורך להפגין את חשיבותו ונפנף את דה-רוש ודרישותיו.

כשראה דה-רוש את חומרת עונשם של המורדים, שחלקם נזרקו לצינוק ומתו ברעב, הוא הבין סופית שאינו יכול לתמוך בג'ון. הוא פרש מצבא המלך, ואיתו פרשו עוד מספר אצילים חשובים. בתגובה, ג'ון מיהר להחרים את אדמותיו ולהפשיט אותו מתאריו וסמכויותיו.

דה-רוש לא שקט על שמריו. הוא גייס ברונים נוספים וחיילים לצבאו, ומחודש אוקטובר 1202 כבש טירה אחר טירה באדמותיו-לשעבר, מה שהצר את צעדיו של ג'ון יותר ויותר. בדצמבר נפוצה שמועת-שווא שארתור הכלוא בנורמנדיה נעלם ואולי נרצח, דבר שהרתיח את דמו של דה-רוש ושל אצילים אחרים. מחוז בריטאני, ביתו של ארתור, פתח במרד גלוי נגד הכתר האנז'ווני, וביחד עם המורדים בדרום ופיליפ התוקף את נורמנדיה ממזרח, ג'ון עמד בפני בעיה רצינית.

קו ההגנה של הטירות המלכותיות בנורמנדיה ואקיטניה החזיק מעמד מול התוקפים, וג'ון פנה לטפל במורדים מדרום. הוא לקח שכירי חרב והתמקם בדרום נורמנדיה בהכנות לקרב, אבל יום אחר יום הוא קיבל ידיעות על ברונים שערקו מצידו אל המורדים, והוא החל לאבד את נחישותו. אשתו הטריה איזבלה היתה לכודה בטירת שינון Chinon, אחד ממרכזי הכח של נורמנדיה. הוא שלח כח של שכירי חרב לנסות להציל אותה, אבל לא הנהיג אותם בעצמו. הם הצליחו במשימה, וג'ון חזר לבירת המחוז רואן עם כלתו הצעירה.

בשלב זה מספר האצילים שנותרו לצידו של ג'ון הלך והידלדל, והוא לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק צבא של שכירי חרב לאורך זמן. הוא ניסה לנצל את המשאבים שעמדו לרשותו כל עוד היו שם, והוא התרוצץ ברחבי אדמותיו ללא אסטרטגיה או מטרה מוגדרת מראש, בנסיונות נואשים להשיב לעצמו את המומנטום הצבאי.

בתחילת אפריל, לקראת חג הפסחא, רוחו של ג'ון סערה. ע"פ המקורות המועטים ששרדו, ג'ון המתוסכל (וכנראה גם שיכור) הגיע לתא הכלא של אחיינו ארתור בטירת רואן והרג אותו במו ידיו. לאחר מכן קשר את הגופה לאבן גדולה והשליך אותה לנהר הסיין. הגופה נמצאה ע"י דייגים מקומיים ונקברה בחשאי, וסיפור המקרה שנפוץ היה הקש ששבר את גב הגמל.

אחרוני הברונים הצרפתים שעוד צידדו בג'ון נטשו אותו. מחוז בריטאני קיבל את הבשורה בזעם, ושפך שמן נוסף על מדורת המרד בג'ון. ההגנה על נורמנדיה היתה כעת בידי שכירי חרב ואבירים אנגלים, במקום בידי הברונים המקומיים, וג'ון הפך לשליט זר בארצו שלו.

כצפוי, ההגנות של נורמנדיה התפוררו לאורך החודשים הבאים, ובדצמבר 1203 ג'ון נשבר וברח לאנגליה עם איזבלה. טירת גאיאר Gaillard המפוארת, המעוז הבלתי-חדיר שבנה ריצ'ארד, החזיקה מעמד עוד כמה שבועות אבל נפלה לידי פיליפ במרץ 1204. בחודש אפריל ג'ון קיבל את הידיעה על מותה של אימו אלינור, מה שדירדר עוד יותר את מצב רוחו. אלינור נקברה בין בעלה הנרי לבין בנה האהוב ריצ'ארד במנזר פונטברו.

במאי נכנעה העיר קאאן Caen, הבירה ההיסטורית של ויליאם הכובש, ללא קרב. השליטים השכירים שהשאיר ג'ון לנהל את נורמנדיה עשו חשבון בזה אחר זה והבינו שעדיף להם לעבור לצד הצרפתים. ב-24 ביוני נכנס פיליפ בשערי רואן כמנצח. מחוזות אנז'ו, מיין, טוראן ובריטאני היו כעת חלק מצרפת. חבל נורמנדיה, מרכז כוחם של המלכים הנורמנים והאנז'וונים, נפל לידי הצרפתים לאחר עשורים רבים של לחימה. האימפריה האנז'וונית הצטמצמה כעת לאי הבריטי.

דיוקנו של המלך ג'ון

חלק לב: ריצ'ארד לב-הארי ומסע הצלב השלישי

ריצ'ארד ה-1, שזכה לכינוי "לב הארי" עוד בחייו, היה מצביא דגול וגיבור מסע הצלב השלישי, אבל מלך מאוד בעייתי. במהלך 10 שנות שלטונו הוא שהה באנגליה 6 חודשים בלבד, כנראה שלא דיבר אנגלית, ולא ממש התעמק בענייני האימפריה האנז'וונית שבראשה עמד.

הוא היה גבוה, בעל שיער אדמוני זהוב, עיניים אפורות חודרות וגוף אתלטי. הוא דיבר כמה שפות, אך שפת אמו היתה צרפתית כפי שדוברה בדרום צרפת. הוא היה בן הדרום וראה באקיטניה את ביתו האמיתי. הוא אהב מוזיקה, אבל שלא כמו אֶחיו הוא העדיף את שדה הקרב על תחרויות האבירים.

אמו אלינור שכנעה את בעלה כבר בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-12 להוריש את אקיטניה לריצ'ארד, ולאחר המרד הגדול של 1173-4 ריצ'ארד הוסמך להרגיע את האזור ולהחזירו תחת שליטת המלך הנרי, משימה אותה ביצע בהצלחה רבה. הוא קנה לעצמו שם של לוחם ומנהיג צבאי עשוי ללא חת, ושמו הלך לפניו, לפעמים עד כדי כך שיריביו בחרו להיכנע ולא להילחם בו. למרות ששירת את אביו נאמנה במשך שנים ארוכות, בין השניים נפערה תהום עמוקה, וב-1188 ריצ'ארד הצטרף לאויבו הגדול של אביו, פיליפ ה-2 מלך צרפת, במלחמה רבתי.

לאחר מותו של הנרי ביוני 1189, ריצ'ארד בן ה-32 עלה לשלטון. ריצ'ארד חי על פי קוד המוסר של האבירים והיה שלם עם החלטתו-שלו למרוד באביו בגלוי, אבל נקט ביד קשה מול חסרי-הכבוד שזממו בחשאי וקשרו נגד אביו במחשכים. מהצד השני הוא שיבח והיטיב עם אלה שעמדו נאמנים לצד אביו, שמולם נלחם רק לפני כמה שבועות.

שאיפתו האמיתית של המלך הטרי היתה לצאת למסע הצלב השלישי כדי לשחרר את ארץ הקודש מידי הכופרים. לשם כך הוא נדרש להשאיר את ממלכתו בידיים טובות, כך שברונים שאפתנים לא ינסו לנצל את שעת הכושר ולמרוד. אלינור, ששוחררה משנים של מאסר-בית, עזרה לבנה לבנות רשת של קשרים עם האצולה בצרפת ובאנגליה, בין היתר ע"י מחילה ליריביו. ריצ'ארד ירש את תואר דוכס נורמנדיה ופעל במחוז לביסוס מעמדו המלכותי.

בסוף יולי ריצ'ארד נפגש עם פיליפ ב-וקסאן והבטיח לו לשלם את הסכום שפיליפ דרש מהנרי. הוא שיקר לפיליפ כשהבטיח לשאת לאישה את אליס, אחותו של פיליפ, ללא דיחוי. משם הוא הגיע לאנגליה וב-3 בספטמבר הוא הוכתר ברוב טקס בכנסיית וסטמינסטר.

הכניסה לטקס ההכתרה נאסרה על נשים ויהודים, ועל אף זאת נציגי הקהילה היהודית בלונדון הגיעו על מנת להעניק תשורות למלך הטרי. אנשי חצרו של ריצ'ארד הפשיטו אותם, הלקו אותם והשליכו אותם מהקתדרלה. שמועות החלו להתרוצץ בלונדון כאילו המלך החדש הורה להרוג את כל היהודים, מה שגרם לפוגרום ספונטני ביהודי העיר. בתי יהודים נשרפו, יהודים הוטבלו בכח לנצרות, ורבים נרצחו. יהודים רבים אחרים מצאו מקלט במצודת לונדון או ברחו מהעיר.

כאשר שמע ריצ'ארד את החדשות, הוא הזדעזע. הוא הורה לתפוס ולהעניש קשות את מבצעי הפוגרום, ולאפשר לאנוסים לשוב לדת היהודית. מהומות כאלו היו סכנה ליציבות שלטונו הטרי של ריצ'ארד, במיוחד לאור תכניותיו לצאת למסע הצלב. לפיכך הוציא ריצ'ארד צו מלכותי, המורה על הוצאתם להורג של פורעים (גם כאלה ששרפו בטעות בתי נוצרים) וצו הגנה על היהודים ברחבי הממלכה. הצו המלכותי שלא לפגוע ביהודים עשה את שלו אבל לא לחלוטין, ולא מנע את הטבח ביהודי יורק בחג הפסח של 1190 לאחר עלילת דם שהתפשטה בקרב התושבים.

על מנת לצאת למסע הצלב, גייס ריצ'ארד צבא ופעל לצייד אותו. לצורך כך הוא השתמש ברוב אוצר הממלכה, הטיל מיסים חדשים ואפילו שחרר מעט את כבליו של מלך סקוטלנד לאנגליה תמורת 10,000 מארק. בנוסף, הוא פיטר את כל בעלי התפקידים בממלכה ומכר את המשרות לכל המרבה במחיר. ריצ'ארד צוטט כמי שאמר "הייתי מוכר את לונדון אם רק הייתי מוצא קונה".

בקיץ 1190 יצא ריצ'ארד בראש צבאו למסע הצלב, לאחר שמינה את אנשי שלומו שישלטו בשמו, ובראשם אחיו הצעיר ג'ון, שמונה ליורשו של ריצ'ארד. למען האמת האיש החזק באנגליה היה ויליאם דה לונגשאמפ William de Longchamp הבישוף מ-אלי Ely, שריצ'ארד קנה עבורו את משרת שליח האפיפיור לאנגליה, ומלבד זאת העניק לו סמכויות נרחבות מזה של עוצר המלכות כשמינה אותו גם ללורד-צ'נסלור וגם לאחראי על שופטי הכתר.

בתחילת יולי הצבא הפליג לצרפת, שם חבר ריצ'ארד למחנהו של פיליפ, ושני המלכים חידשו את שבועתם לגאול את ארץ הקודש מידי הכופרים. מעלליו של ריצ'ארד במסע הצלב, שזיכו אותו בתהילת עולם, אינם חלק מההיסטוריה של אנגליה, ולכן נזכיר רק את עיקרי הדברים. הקוראים מוזמנים להעמיק ממקורות שונים.

בדרך לארץ ישראל עצרו הצלבנים בסיציליה, שם הביס ריצ'ארד את השליט המקומי שגזל את השלטון מדודתו של ריצ'ארד, ובהמשך הם כבשו את קפריסין. במהלך המסע לא"י ריצ'ארד הצליח להסתכסך עם פיליפ כשבישר לו שלא יישא את אליס לאישה, וכדי להוסיף חטא על פשע התחתן ב-12 במאי 1191 עם ברנגאריה מנבאר Berengaria of Navarre, בת אצילים ספרדיה שהפכה למלכת אנגליה.

בא"י הצליחו האירופאים לשבור את המצור המוסלמי על צור, לכבוש את עכו ולנצח את סלאח א-דין בקרב ארסוף הגורלי. הם הקימו מחדש את ממלכת הצלבנים לאורך החוף, אבל לא הצליחו לכבוש את ירושלים. ריצ'ארד שיחק תפקיד מכריע בהקמת הממלכה מחדש וחיזוקה, אבל באוקטובר 1192 הוא חש שהוא נעדר מממלכתו שלו זמן רב מדי ועזב את ארץ הקודש.

פיליפ מלך צרפת, שעזב את א"י עוד לפניו, השתוקק לנצל את היעדרו של ריצ'ארד כדי לפגוע באימפריה האנז'וונית, אבל הוא לא רצה להפר את שבועתו שלא לפגוע באינטרסים של ריצ'ארד ובמקביל לא רצה להקים עליו את זעמה של הכנסייה, שבעיניה הצלבנים היו מקודשים. האפיפיור סלסטין ה-3 סירב לאשר לפיליפ לפעול כנגד ריצ'ארד למרות האשמות-שווא בשיתוף פעולה עם האויב הכופר.

פיליפ פצח במסע השמצות כנגד ריצ'ארד. מה שהחל בפיזור שמועות ורמיזות התגבר לכדי קמפיין של צעקות ואצבעות מאשימות על כך שריצ'ארד זמם לרצוח את מלך ירושלים הצלבני, שהוא אחראי להרעלתו של דוכס בורגונדיה, ועוד אישומים נוראים. פיליפ נפגש עם היינריך ה-6 קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והשניים ככל הנראה עשו יד אחת כנגד ריצ'ארד, שתמך ביריביו של היינריך.

בדרך חזרה לאירופה, ספינתו של ריצ'ארד נטרפה בצפון-מזרח איטליה, ומשם ריצ'ארד ומלוויו נאלצו לעשות את דרכם ברגל דרך אוסטריה בחזרה לצרפת. הם הסוו את עצמם כפשוטי-עם, אבל כנראה שהתחפושת לא הטעתה מספיק אנשים. קצת לפני חג המולד של 1192 הם נתפסו בפאתי וינה ע"י אנשיו של לאופולד ה-4 דוכס אוסטריה, שגם איתו הסתכסך ריצ'ארד בא"י. כשנודע ברבים שצלבן מכובד נלקח בשבי, האפיפיור הטיל חרם כנסייתי על לאופולד, וזה נאלץ להעביר את השבוי במרץ 1193 לידי היינריך ה-6, אשר החזיק בו עבור כופר כסף. למורת רוחו של ריצ'ארד, האפיפיור היסס להטיל חרם דומה על קיסר האימפריה הרומית הקדושה מסיבות פוליטיות, ולכן המלך האנגלי נאלץ להישאר בשבי למשך יותר משנה.

איור מהמאה ה-13 המתאר את הכתרתו של ריצ'ארד ה-1

חלק ל: צרפת, אירלנד ותומס בקט

כשאורגנו האירוסין המלכותיים בין אנגליה וצרפת ב-1158, הנרי הצעיר היה בן 3.5 וכלתו לעתיד מרגריט היתה בת 6 חודשים בלבד. לואי ה-7 מלך צרפת הבטיח כנדוניה את מחוז וקסאן, אשר ניתן לו בעבר ע"י ז'ופרואה דוכס נורמנדיה. הוא סבר שיעברו עוד שנים ארוכות עד שימומשו הנישואין וייאלץ להיפרד מהשטח, ועד אז הכל יכול לקרות, אבל תוכניותיו השתבשו.

לאלינור מאקיטניה היתה טענה לתואר דוכסית טולוז, וכח צבאי בראשות הנרי ה-2 פלש לטולוז ב-1158 כדי לממש את זכותה של אשתו. לואי, שהיה אדונו הפאודלי של הדוכס המכהן, הוביל כח משלו על מנת לעצור את הפלישה. הצדדים היו מאוד קרובים לקרב, אבל מו"מ קצר הרגיע את הרוחות, והאנז'וונים נסוגו. מצד שני ב-1159 הנרי קיבל אישור מהאפיפיור (בתמורה לתמיכה פוליטית) לקיים את טקס הנישואין בין הנרי הצעיר ומרגריט, למרות גילם הצעיר. הטקס נערך ב-1160, למורת רוחו של לואי, והנרי צעד עם כוחותיו אל תוך מחוז וקסאן כשליט. לואי כמובן רתח מזעם על התרגיל שעשה לו הנרי, ומכאן והלאה התנהל מול יריבו בלעומתיות מופגנת.

תאבונו של הנרי רק הלך וגדל עם הצלחותיו. ב-1164 הנרי פלש לדוכסות ברטאני, הכריח את הדוכס קונאן ה-3 להעביר את התואר לבתו קונסטנס, ואז אירס אותה לבנו ג'פרי, הלכה למעשה מבטיח את השתלטותו על הדוכסות. בנוסף הוא ניסה להשתלט על מחוזות נוספים ולנגוס בשטחים אסטרטגיים.

ב-1167 המתח בין המלכים הגיע לכדי מלחמה של ממש, ולואי גייס עזרה מוויילס, סקוטלנד וברטאני. בעלי הברית החדשים תקפו את נורמנדיה, והנרי מצידו שלח כח שתקף את העיירה בה רוכזה הלוגיסטיקה של לואי ושרף אותה עד היסוד. הברית התפרקה, ולואי נאלץ לשאת ולתת עם הנרי ולבסוף לחתום על הסכם הפסקת אש, כשהוא מותיר את בעלי בריתו מחוץ להסכם ומאפשר להנרי לרדוף אותם.

הנרי ביקש להסדיר את עניין הירושה לאחר מותו ע"י חלוקת השטחים לבניו: הנרי הצעיר (הבכור) יקבל את אנגליה ונורמנדיה, ריצ'ארד יקבל את אקיטניה, וג'פרי ישלוט בבריטאני. לצורך כך הוא היה צריך את הסכמתו של לואי כאדונם הפאודלי, וב-1169 נפתחו שיחות שלום במונמיריי Monmirail. השיחות הסדירו את המס שישלמו השליטים לעתיד לכתר הצרפתי, ועל הדרך הוכרזו אירוסיהם של ריצ'ארד ואליס בתו של לואי. אליס חזרה עם ריצ'ארד לאנגליה, ושמועות כנראה-לא-נכונות טענו שהיא שימשה כפילגשו של המלך הנרי.

לכאורה ההסכם היה טוב לשני הצדדים; מעמדו של לואי כאדון פאודלי אמור להתחזק, והכרתו בדוכסים החדשים תסיר לגיטימציה של ברונים מקומיים למרוד בהם. בפועל, מיד לאחר חתימת ההסכם לואי החל לפעול כדי להתסיס מרידות בקרב האצילים באזורי קו התפר ולעורר מתחים בין בניו של הנרי. לפעולות אלו יהיו השלכות מרחיקות לכת בשנות ה-70.

הנרי מצידו המשיך לחזק את האימפריה האנז'וונית. ב-1170 הוא חיתן את בתו אלינור עם אלפונסו ה-8 מלך קסטיליה וזכה בבן-ברית דרומי חשוב. בפברואר 1173 הוא הצליח לשבור את התנגדותו של ריימונד דוכס טולוז, וזה נשבע אמונים להנרי ויורשיו. באותה שנה הנרי גם אירס את בנו ג'ון לאליסיה, בתו של רוזן סאבוי.

הלורד-צ'נסלור תומס בקט שירת את הנרי ה-2 נאמנה במשך שבע שנים החל ב-1155, ונאמנותו המוחלטת לא נעלמה מעינו של המלך. למעשה הנרי היה כל כך מרוצה מבקט עד שמינה אותו לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הכנסייתית הרמה ביותר באנגליה, לאחר מותו של תאובלד ב-1161.

להפתעתו של הנרי, מרגע שעבר בקט לתפקידו הכנסייתי הוא החל לסתור את המלך ולהציב לו תנאים וסייגים. הארכיבישוף ראה את עצמו ככפוף אך ורק לאפיפיור, והתנצח עם המלך בעצימות הולכת וגוברת בענייני מינויים כנסייתיים ומיסוי נכסי הכנסייה. העימותים בין השניים החריפו עד כדי הרמת קול באירועים פומביים ונתק מוחלט לתקופות ארוכות. מדברי השניים זה על זה ניתן ללמוד על תיעוב אישי יוקד. כל צד התנכל לצד האחר בכל אמצעי שהיה בידו: המלך החרים את אחוזתו של בקט והטיל עליו קנס אישי של £30,000 (עשרות מיליונים בימינו) בשל דברים שעשה בתפקידו הקודם, ובקט איים להטיל חרם כנסייתי על הנרי ומשפחתו.

לבסוף בקט מצמץ ראשון וברח לגלות בפלאנדריה ב-1164. המלך והארכיבישוף לא נפגשו פנים אל פנים במשך חמש שנים, ובזמן זה העניין הפך לעצם בגרונם של השניים. המלך נזקק לסמכותו ושירותיו של הארכיבישוף כדי לנהל את ענייני המדינה, ובקט נזקק לממסד הכנסייתי באנגליה על מנת לשמר ולהגדיל את כוחו הפוליטי. האפיפיור אלכסנדר ה-3, ששהה בגלות בצרפת בגלל סכסוך עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה, סירב לקחת צד בעניין, מכיוון שהיה זקוק לכוחו הפוליטי של הנרי.

ב-1169 הנרי ה-2 ביקש להכתיר את בנו הבכור הנרי הצעיר כיורש העצר. באופן מסורתי טקס כזה נוהל ע"י הארכיבישוף מקנטרברי. המלך שלח מסרי פיוס לבקט, אבל כשראה שאלה לא משיגים את המטרה הוא קיים את הטקס בנוכחותו של הארכיבישוף מיורק. האפיפיור אישר לבקט להוציא צו מניעה וחייב את המלך האנגלי לשאת ולתת עם הארכיבישוף הגולה.

המו"מ הסתיים לבסוף ביולי 1170 בהבנות הדדיות, וב-1 בדצמבר בקט שב לאנגליה. דווקא בנקודה זו בה הסכסוך נראה כפתור, בקט הטיל חרם כנסייתי על שלושה אצילים מתומכיו של המלך, והעלה את חמתו של הנרי.

ב-29 בדצמבר 1170 ארבעה אבירים מנאמני הכתר הגיעו בסתר לקנטרברי וביקשו לעצור את הארכיבישוף בתוך הקתדרלה, אבל הוא טען שהכנסייה היא מקום מפלט ואין להם סמכות. בתגובה הארבעה שלפו את חרבותיהם והרגו אותו ללא רחם. האירוע זעזע את עולם הכמורה באנגליה ומחוצה לה, והאפיפיור הכריז עליו כקדוש תוך 3 שנים, זמן שיא במונחי הכנסייה הקתולית.

הנרי הקים עליו את זעמם של הכנסייה הקתולית ואויביו כאחד. לואי עיקל את נכסיו של הנרי בצרפת, ומלכים אחרים הפעילו עליו לחץ דיפלומטי כבד לרצות את הכנסייה. הנרי חמק מאחריות ישירה למעשה הנתעב, מאחר ולא היה מעורב בו ישירות, אבל מחשש לחרם מטעם האפיפיור הוא נשא ונתן עם הכנסייה ועשה ויתורים נרחבים. יש הרואים במשבר זה כבסיס למשבר שהביא כמעט 400 שנה מאוחר יותר להקמת הכנסייה האנגליקנית ע"י הנרי ה-8.

במקביל למשבר עם הכנסייה שנמשך כעשור, עניינים נוספות התפתחו במערב. האי האירי היה מורכב מאוסף של ממלכות קטנות שנלחמו ביניהן באופן תדיר, ושלטון מלוכני מרכזי שסמכויותיו היו מאוד מוגבלות. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-12 הדיחה קואליציה בראשות המלך המרכזי את דרמט מק מרקדה Diarmait Mac Murchada, מלך לנסטר Leinster (מדרום לדבלין) לאחר שהפסיד בקרב. דרמט פנה לבקש את תמיכת האנגלים, והנרי ה-2 אישר לו לגייס שכירי חרב מקרב אנשיו.

רוברט דה-קלר, רוזן פמברוק שעל גבול ויילס, שוכנע ב-1169 לצאת בראש כח צבאי כדי לסייע לדרמט, וביחד הם הצליחו לכבוש מחדש את לנסטר. כאשר דרמט מת בקרב ב-1171, דה-קלר הכריז על עצמו כשליט ממלכת לנסטר. המלכים האירים לא אהבו את ההכרזה בלשון המעטה, ואיימו למחוק את הכח האנגלי הקטן שאחז בשטח.

כבר בשנות ה-50 האפיפיור אדריאן ה-4 אישר להנרי מלך אנגליה לפלוש לאירלנד, על מנת לכפות על האירים את מוסדות הכנסייה הקתולית, וכעת (בדיוק לאחר רצח תומס בקט) לחץ עליו האפיפיור הנוכחי אלכסנדר ה-3 לבצע את הדבר.

הנרי חשש שאציליו יכבשו לעצמם שטחים באירלנד ויבססו את כוחם שם במקום לבצע את תפקידם בפיקוח על ויילס. לפיכך הוא לקח כח צבאי מכובד והגיע לדרום ויילס. הכח הכריע מספר מורדים מקומיים, ומשם הפליג לאירלנד באוקטובר 1171. מספר אצילים אירים פנו להנרי וביקשו הגנה מפני הכח הפולש, ודה-קלר הציע את נאמנותו להנרי אם יורשה לו להמשיך להחזיק בשטחים שכבש. הנרי קיבל את הצעתו של דה-קלר, ולנסטר הפכה מממלכה אירית למחוז הכפוף לכתר האנגלי.

לאנגלים היה יתרון טכנולוגי צבאי על האירים, והנרי הורה על בניית מערך טירות כדי לחזק את הכוחות האנגלים ולשמור על השטחים החדשים שתחת שליטתו. ב-1175 נחתמה אמנת וינדזור, בה הנרי הכיר במלך המרכזי האירי כסמכות העליונה באי, ובתמורה המלך המרכזי יהיה כפוף לכתר האנגלי וישמור על השלום והיציבות באירלנד.

התוכנית לא עבדה כמצופה, והנרי נאלץ לחזור לאירלנד ב-1177 ולהשליט סדר בעצמו. ועידה שהתקיימה באוקספורד באותה שנה יצרה עוד מספר מחוזות אירים שנשלטו ישירות ע"י האנגלים, כמעט מחצית משטח האי האירי, כפתרון לבעיה.

מה שהחל כיוזמה של מספר לוחמים אנגלים הפך להתערבות רבתי של הכתר האנגלי, וימשיך בעתיד לכיבוש מלא. איבתם של האירים לאנגלים עלתה מדרגה, ועוד נכונו לה מדרגות רבות ברבות השנים.

מותו האלים של תומס בקט, איור מסוף המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13