חלק מ: יהדות אנגליה 1

נעשה אתנחתא קלה ונחזור אחורה כדי לכסות נושא הקרוב לליבם של קוראים רבים.

מלבד אזכורים בודדים, אין עדויות להתיישבות יהודית באנגליה לפני 1066. לאחר עלייתם לשלטון של ויליאם הכובש והנורמנים, החל טפטוף של יהודים להגיע ללונדון, ככל הנראה מבירת נורמנדיה רואן. המהגרים הראשונים דיברו צרפתית-יהודית, שפה שהתפתחה מהצרפתית של ימי הביניים והיתה בשימוש קהילות רבות בצפון מערב אירופה. השפה כללה מילים עבריות ונכתבה בכתב עברי.

בתחילה, על היהודים נאסר להחזיק אדמות או להיות בעלי מלאכה, מלבד העיסוק ברפואה. מאידך הלוואה בריבית היא חטא בנצרות, ולכן העיסוק בכספים נפל כפרי בשל לידי היהודים. עד סוף המאה ה-11 מעמדם של היהודים לא היה מוגדר היטב, אך בשנות כהונתו של הנרי ה-1 המלך העניק ליוסף, רבה הראשי של לונדון, אגרת המפרטת את מעמדם וזכויותיהם של היהודים:

1. היהודים הם רכושו של המלך ונתונים להגנתו.
2. היהודים רשאים לנוע בחופשיות ברחבי הממלכה, וכרכושו של המלך אינם חייבים במיסי דרך.
3. היהודים רשאים לקנות סחורות ולמכור אותן, כולל מכירה של התחייבויות שקיבלו.
4. ליהודים הזכות להישפט ע"י מושבעים מקרב עמיתיהם.
5. ליהודים מותר להישבע על ספר תורה במקום על התנ"ך הנוצרי.
6. לשבועתו של יהודי יש משקל כמו שבועותיהם של תריסר נוצרים, מפני שהם מייצגים את מלך אנגליה בעניינים פיננסיים.

עד 1135 כל היהודים חיו בלונדון. יחסי הנוצרים והיהודים הופרעו בימי המלך סטיבן, כאשר המלך שרף את ביתו של אדם יהודי באוקספורד (ייתכן שבעל הבית היה בפנים באותה עת) לאחר שזה סירב לתרום את חלקו לכיסוי הוצאות החצר המלכותית. במרץ 1144 נרצח נער בנוריץ', והקהילה היהודית הואשמה שהשתמשה בדמו לעשיית מצות, מה שנרשם בהיסטוריה כעלילת הדם המתועדת הראשונה. מצד שני, בעוד הצלבנים בגרמניה תקפו יהודים ללא רחם ב-1146, סטיבן מנע מעשי איבה דומים באנגליה.

במהלך שנות האנרכיה מנת חלקם של היהודים היתה קשה כמו של יתר האוכלוסיה, אך מרגע שהנרי ה-2 עלה לשלטון הקהילה היהודית צמחה ושגשגה. בתוך חמש שנים צצו קהילות יהודיות בערים רבות כגון קנטרברי, ניופורט, רדינג, וינדזור, קיימברידג', וינצ'סטר ועוד. היהודים לא הורשו לקבור את מתיהם מחוץ ללונדון עד 1177, ונאלצו לשאת לשם את הגופות.

תפוצת היהודים שירתה את האינטרסים של הכתר. בהיותם של היהודים עצמאים ממרות הכנסייה, המלך חש בנוח לבקש מהם דברים מסוימים (פעולות למען המלוכה או גיוס הון), ובתמורה סיפק להם שטרי חוב אותם יכלו לגבות מהשריפים המקומיים.

בתקופה זו חי אהרון מלינקולן, שהיה האדם העשיר ביותר באנגליה הנורמנית, עשיר כנראה גם מהמלך עצמו. הוא היה אחד הנושים הגדולים של הנרי ה-2, שחב לו סכום של כ-600 פאונד. הוא עסק בהלוואות, והתמחה בהלוואות לצורך בניין מנזרים. בזכות הלוואות שהעניק לכתר נבנו בין 1140 ו-1152 כמה מהמנזרים הגדולים, והחוב של המנזרים אליו עמד על כ-6400 מארק בעת מותו. על ערש דווי הוא מחל על חלק מהחוב, אבל כשגילה זאת המלך הוא דרש מהמנזרים שההפרש ישולם לאוצר הממלכה. לאחר מותו של אהרון ב-1186, הכתר החרים את כל רכושו, והמלך גבה את חובותיו של אהרון ממאות ברונים ואצילים בסכום שהגיע לכ-15000 פאונד.

פעילותם הכלכלית של היהודים לא הוגבלה באופן רשמי, אבל בפועל הם היו נתונים לגחמות המלך. לדוגמה, לאחר שכספו של יהודי מגלוסטר מימן את כיבוש אירלנד ע"י ריצ'ארד דה-קלר ב-1170 (חלק ל), הנרי ה-2 הטיל על אותו יהודי קנס כבד והאשים אותו בהלוואה למטרה לא-נאותה.

באופן כללי אנגליה נחשבה לממלכה אוהדת ליהודים, וביקרו בה חכמים כמו אברהם אבן עזרא (1158) ויצחק מצ'רניגוב (1181). יהודים שגורשו מצרפת ע"י פיליפ אוגוסטוס ב-1182, וביניהם רבי יהודה שירליאון, התיישבו באנגליה.

ב-1168, לאחר שכרת ברית עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך ברברוסה, הנרי ה-2 עצר את ראשי הקהילות היהודיות באנגליה והגלה אותם לנורמנדיה, תוך שהוא מטיל מס של 5000 מארק על אדמות ובתי הקהילות שנותרו באי הבריטי. מהצד השני כאשר גייס הון למסע הצלב השלישי ב-1186 בכל רחבי אנגליה באמצעות מס על נדל"ן, הוא בחר להטיל על הקהילות היהודיות מס של 25% דווקא על מיטלטלין. המיסים הנפרדים הניבו לאוצר הממלכה כמעט את אותו הסכום, כ-70000 פאונד, אם כי ככל הנראה המס על היהודים שולם בתשלומים רבים לאורך מספר שנים.

מלבד מספר מאוד מצומצם של עלילות דם לאורך המאה ה-12, היהודים חיו עם שכניהם הנוצרים ביחסים טובים לרוב, כולל הממסד הכנסייתי. היהודים מצאו מפלט בכנסיות ובמנזרים בעת צרה יחד עם שכניהם, ותרמו לבניית מוסדות קתולים. עם זאת, לקראת סוף מלכותו של הנרי ה-2 צברו היהודים הון רב ורמת חייהם החלה לנקר את עיני המעמד הגבוה. ידיעות מארץ הקודש על כך שהיהודים והמוסלמים נלחמים שכם אל שכם מול הצלבנים היו בעכרי הקהילות היהודיות בכל רחבי אירופה, ואנגליה לא היתה שונה.

כזכור, לאחר הכתרתו של ריצ'ארד לב-הארי פרצו מהומות כנגד הקהילה היהודית בלונדון (חלק לב). המלך הטרי נזעם ועשה ככל יכולתו לעצור את שפיכות הדמים, אבל לא הצליח להעניש יותר מקומץ מהמפגעים. בחודש מרץ 1190, כאשר צלבנים שהתכוננו ליציאה לארץ הקודש עוררו רגשות אנטישמים בקרב האוכלוסייה הנוצרית, חלו בכמה ערים מספר תקריות אלימות בהן הותקפו יהודים.

החמורה שבתקריות היתה ב-16 במרץ, שבת הגדול. ראש הקהילה היהודית בעיר יורק ביקש מאחראי הטירה המקומית להכניס אותו ואת חברי הקהילה מחשש לפגיעה בהם, וזה הסכים. המון זועם התנפל על הטירה בדרישה לנצר את היהודים ולהטבילם. רבי יום טוב מ-יואני, המנהיג הרוחני של הקהילה, יעץ ליהודים "ייהרג ובל יעבור" וכך היה. אבות שחטו את משפחותיהם ובלבד שלא יומרו לנצרות. היהודים האחרונים שנותרו הבעירו את המגדל בו היו לכודים. מי ששרד את הלהבות נרצח בידי ההמון שבחוץ, ובסך הכל כ-150 יהודים מתו על קידוש השם באותו יום נורא.

בזמן שהותו של ריצ'ארד בארץ הקודש ותקופת שביו, יהודי אנגליה סבלו התנכלויות מצד ויליאם דה-לונגשאמפ, שניהל את הממלכה כלורד-צ'נסלור ושופט ראשי. כך למשל חויבו היהודים "לתרום" 5000 מארק לטובת דמי הכופר למלך, פי 3 ויותר מהסכום ששילמה כל לונדון.

כשחזר ריצ'ארד לאנגליה, הוא לקח על עצמו לעשות סדר חדש בעסקי היהודים. ב-1194 הוא החליט שכל עסקה בה מעורב יהודי תהיה חוקית רק אם עותק ממנה יימצא במקום מיוחד, אליו רק לבכירי האוצר יש גישה. הדבר נתן לכתר האנגלי מידע שלם על מצבו הכלכלי של כל יהודי בממלכה, וגם את האפשרות לבטל עסקות ע"י השמדת העותק שבידי האוצר. בעקבות הצו המלכותי הוקם אגף נפרד ליהודים ברשות המיסים המלכותית, ואגף זה ניהל את מיסוי העסקים היהודים (בדרך כלל מס של עשרה אחוזים), והפך הלכה למעשה לשותף שקט בכל עסקי ההלוואות.

בסוף המאה ה-12 היהודים היו לרוב שווי זכויות לשכניהם. חסותו של המלך עליהם העניקה להם קשר ישיר לשלטון, אבל קשר זה לא התבטא בהשפעה פוליטית כלשהי. הממלכה העניקה להם אוטונומיה דתית, ויהודים נשפטו בפני בית דין רבני. ליהודים היתה כמובן מערכת חינוך עצמאית. הרב הראשי של אנגליה, שנבחר ע"י היהודים ואושר ע"י המלך, שימש גם כיועץ לכתר בענייני יהדות ויהודים.

כשעלה ג'ון לשלטון ב-1199 הוא כיבד את המצב הקיים ואישר מחדש את חסותו על יהודי אנגליה. עם זאת, לאחר אובדן נורמנדיה והמחוזות האנז'וונים ב-1205, יחסו ליהודים השתנה. לאחר המריבה עם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בסוף אותו עשור, ג'ון דרש 100000 פאונד מבתי התפילה באנגליה, ועוד 66000 מארק מהקהילה היהודית. אברהם מבריסטול, אחד מהיהודים העשירים בממלכה, סירב לשלם את חלקו, 10000 מארק, וג'ון הורה לעקור את אחת משיניו כל יום עד שישנה את דעתו, מה שקרה אחרי שבוע ימים.

לאחר עליית הנרי ה-3 לשלטון מצבם של היהודים השתפר, אבל רק לתקופה קצרה. האפיפיור כינס ועידה שהחליטה שהיהודים חייבים לשאת טלאי מזהה על מנת להפרידם מהאוכלוסייה הקתולית. סטיבן לנגטון הוציא את ההחלטה לפועל באנגליה, וברוב הערים היהודים נאלצו לענוד טלאי לבן בולט.

קהילות רבות פנו למלך בבקשה להסיר את היהודים מקרבם, וגירוש יהודים הוכרז בלסטר (1231), ניוקאסל (1234), וייקומב (1235), סאותהמפטון (1236) וערים נוספות. המגורשים נאלצו לעזוב ולמצוא מקום מגורים אחר, ולעיתים גורשו יותר מפעם אחת.

עלילות דם רבות הופיעו בשנים אלו, בעיקר בעידוד המסדר הבנדיקטיני. הבישוף מ-ווסטר כתב לאפיפיור גרגורי ה-9 בבקשה לעזרה בהפרדה מוחלטת בין נוצרים ויהודים במרחב הציבורי ואיסור על נוצרים לעבוד עבור יהודים. הפגיעה בקהילות היהודיות היתרגמה לסכומים הולכים וקטנים (יחסית) שהכניסו היהודים לאוצר הממלכה, וחסותו של המלך עליהם הצטמצמה בהתאם.

באמצע המאה ה-13 היו היהודים באנגליה, כמו בשאר היבשת, תחת מגף המלך. הכתר השתמש בהם כפרה חולבת ושאב מהם כספים כרצונו. הלחץ מצד המלך הכריח את היהודים לגבות חובות בצורה נואשת יותר, מה שרק דירדר את יחסיהם עם יתר האוכלוסייה. חובות נמכרו בהפסד רק כדי לעמוד בדרישות הכתר לעוד ועוד מיסים.

ב-1253 העביר הנרי ה-3 את "חוק היהדות", שמיסד את חובת הטלאי, את האיסור על עבודה נוצרית אצל יהודים, וכלל גם איסור על בניית בתי כנסת חדשים. ב-1269 הפרלמנט הכריח את הנרי להקל מעט את המגבלות על היהודים, הקלות כגון איסור על הנוצרים לקנות חובות מיהודים ללא רשות המלך או להרוויח ריבית על חובות אלה.

לאחר מותו של הנרי ב-1272 עלה לשלטון בנו אדוארד ה-1. בעוד אבותיו שימרו את מעמד היהודים כדי לנצל את עסקיהם ולהכניס כסף לאוצר הממלכה, אדוארד היה המלך הראשון שנקט באנטישמיות ככלי למימוש מדיניות ממשלתית. אדוארד עודד את הסלידה מהיהודים ולקח קרדיט על צעדים שפגעו בהם. האשמת יהודים בזיוף מטבעות היה נפוץ, ושיווה לקהילה כולה תדמית עבריינית. כך גם הואשמו היהודים בחילול הקודש על ימין ועל שמאל.

הממסד הקתולי, בתמיכת הכס הקדוש בוותיקן, לחץ על אדוארד להטיל עוד ועוד מגבלות על היהודים, והמלך נעתר. ב-1275, אחרי שחזר ממסע הצלב התשיעי ובעקבות צווים אפיפיוריים, אדוארד העביר תיקון של "חוק היהדות" שאסר על כל הלוואה בריבית, אבל איפשר ליהודים עיסוק במסחר ואוּמנות, ואפילו להחזיק אדמות לתקופה של עד עשר שנים.

לקהילה היהודית, שלא כללה חקלאים או בעלי מלאכה, ההקלות לא באמת עזרו. בנוסף, הגילדות המקצועיות סירבו לקבל יהודים לשורותיהן. רבים החליטו להתנצר או לעזוב את אנגליה. אלה שנותרו סבלו מאותו מיסוי כבד, עד שהכתר הגיע למסקנה שליהודים אין יותר רכוש שאפשר למסות.

בקיץ 1290 היה הכתר שקוע בחובות כבדים. הפרלמנט אישר לאדוארד לגבות מיסים חריגים של 116000 פאונד, ככל הנראה כחלק מעסקה שכללה את גירוש היהודים מאנגליה. ב-18 ביולי, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב, יצאו צווים מלכותיים לשריפים ברחבי הממלכה, ובהם נכתב כי על כל היהודים לעזוב את שטח הממלכה עד תחילת נובמבר, ואלה שיישארו דינם מוות.          

מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד, וגם בדרכם החוצה לא פסקו ההתנכלויות להם ולרכושם הדל. הכתר השתלט על כל רכושם שנותר מאחור ומכר אותו לכל המרבה במחיר, ואדוארד המשיך גם אחרי הגירוש להתהדר בנוצות מגן הנצרות.

הצו המלכותי יבוטל רק באמצע המאה ה-17, והיהודים יחזרו לאנגליה ב-1655.

התיקון של אדוארד ה-1 ל"חוק היהדות" משנת 1275

חלק לו: מגנה כרטה

הנרי ה-2 ובנו ריצ'ארד נהגו באצילים בקשיחות אך בהוגנות, על מנת לשמור על אחדות הממלכה לאחר עשורים של טלטלות ומלחמות אזרחים. הדבר התבטא בהכתבת מדיניות מחד ושחרור הרסן מאידך במקומות המתאימים. ג'ון, לעומתם, ראה את עצמו כשליט יחיד, וכל רמז לנגיסה בכוחו וסמכותו נתפס כעלבון אישי.

הדבר התבטא למשל בעניינים משפטיים שהתגלגלו לפתחו של הכתר. סמכותו של המלך היתה שווה ומקבילה לסמכותו של החוק, משמע המלך לא היה כפוף לחוק. חוקים רבים, למשל חוקי היערות, ניתנו כצווים מלכותיים. ג'ון שנא את הרעיון של חבר מושבעים שיוכל להפוך את החלטותיו בשבתו כשופט, ולכן פשוט נמנע מלתת פסקי דין והשאיר דברים תלויים ללא מענה במשך שנים. כמובן שסכום כסף נכבד שכנע אותו לפעמים לחרוג ממנהגו, אם כי לפעמים גילה התובע שהמלך ניאות לתת פסק דין, אבל לא את פסק הדין הרצוי.

השיטה הדואלית עבדה בהסכמתם של הברונים, למרות שהיא לעיתים קרובות נגסה בכוחם וברווחיהם, בעיקר מפני שהם נהגו כמו המלך בתוך נחלותיהם שלהם. אבל מצב כזה לא יכול להימשך לאורך זמן רב. בתחילת המאה ה-13 האוכלוסיה גדלה והחיים נעשו מורכבים, ופיתוח הכלכלה הצריך חוקים ברורים בנושאים רבים, שיאפשרו צפי לעתיד. הברונים העלו שוב ושוב את הטענה שגם המלך חייב להיות כפוף לחוקים ומנהגים מסוימים, אבל אז נשאלה השאלה אילו חוקים.

חוסר האחידות בין האזורים השונים באנגליה היה מקל בגלגלי השאיפות הללו, כשכל אחד מהברונים תומך במגבלות מסוימות שישרתו את האינטרסים שלו ושל מקורביו, ומתנגד לכאלה שייטיבו עם יריביו. מעבר לכך גם החוקים הקיימים לא היו שוויוניים בעליל. הכתר חילק החרגות מחוקים מסוימים תמורת סכומי כסף, וכך סוחר יכול היה לקנות את הזכות להשתמש במשקולות ויחידות מידה שונות מאלה של מתחריו.

באין הסכמות, הדברים נותרו כמו שהם במשך שנים רבות. מלכים נוטים להיות שמרנים ולא לקדם רפורמות אם אין חרב על צווארם, וג'ון לא היה שונה. מהצד השני הרפורמות היו הכרח המציאות, ולאורך זמן המציאות גוברת על רעיונות מיושנים.

נחזור לנקודה בה עצרנו. המתיחות בין ג'ון לאפיפיור אינוקנטיוס ה-3 החריפה ב-1209, והכס הקדוש איים שאם ג'ון יעמוד בסירובו לקבל את סטיבן לנגטון כארכיבישוף מקנטרברי, האפיפיור יטיל על המלך נידוי כנסייתי אישי. משמעות הדבר היא איסור לציית לו או לשתף אותו בסקרמנט הקתולי. בנובמבר של אותה שנה נכנס הנידוי לתוקף, אבל ג'ון לא התרגש מהנידוי יתר על המידה, וכך גם האצילים.

ב-1213 פיליפ מלך צרפת הכין את כוחותיו, בתמיכת האפיפיור, לפלישה לאי הבריטי. ג'ון ניאות סוף סוף לרדת מהעץ ולרצות את הוותיקן, בתקווה למנוע את הסיוע לאויבו. ג'ון קיבל עליו את מינויו של לנגטון, החזיר לכנסייה כ-100,000 מארק מתוך הכספים ששדד ממנה, והגדיל לעשות כשהעניק את אנגליה ואירלנד לוותיקן כשטחי חסות. הנידוי הוסר והאפיפיור העביר את תמיכתו מפיליפ לג'ון. אגב, ג'ון העביר את הפיצוי לקופת הכנסייה בתשלומים, אבל בסוף 1214 התשלומים פסקו, והכס הקדוש לא התעקש על היתרה, ומחל על יתר הסכום הלכה למעשה.

האפיפיור פנה לפיליפ וגער בו על כוונתו לפתוח במלחמה נגד אחת מארצות החסות של הכס הקדוש, בעוד ג'ון מכין את הצי והצבא לפלישה מחודשת לצרפת. לחופי פלאנדריה פיליפ ריכז צי וצבא גדולים, וג'ון החזיק את כוחותיו לאורך חופי דרום-מזרח אנגליה. הצי האנגלי, שמנה כ-500 ספינות עם 700 אבירים, הגן על האי הבריטי ותפס כל ספינה צרפתית בנמצא.

ב-30 במאי 1213 פשט הצי האנגלי על נמל בקרבת ברוז' ושם מצא את מעגן הצי הצרפתי עם כ-1700 ספינות. הצבא הצרפתי היה עסוק במעמקי פלאנדריה, והאנגלים ניצלו את ההזדמנות. הם השביתו והטביעו בהצלחה כ-400 ספינות באותו יום. הכוחות האנגלים ירדו לחוף והתכוונו לפלוש לתוך פלאנדריה למחרת, אבל ראו את הצבא הצרפתי חוזר לכיוונם. הם נסוגו אל הספינות וברחו בהצלחה, משאירים לפיליפ וצבאו את החורבן. הנמל היה חסום ע"י הריסות הספינות, ולפיליפ לא נותרה ברירה אלא לשרוף את יתר הספינות חסרות התועלת.

הפלישה הצרפתית בוטלה, והמלחים האנגלים חזרו הביתה כגיבורי מלחמה. זו היתה הזדמנות פז להכות בברזל בעודו חם ולפלוש לצרפת. ג'ון ניסה לגייס את האצילים, אבל זכה לאותה כתף קרה כמו ב-1205. בלית ברירה ג'ון נאלץ לדחות את הפלישה לאביב הבא.

במהלך החורף ג'ון הגיע להבנות עם מספר אצילים צפוניים לגבי חלוקת השלל בצרפת, במידה ויהיה שלל כמובן, והם הסכימו להילחם לצידו. בנוסף, ג'ון גייס לצידו את אחיינו אוטו ה-4 קיסר האימפריה הרומית הקדושה וכן את דוכסי הולנד, בולוניה ופלאנדריה. בעלי הברית התכוונו לתקוף את פיליפ מצפון בזמן שג'ון פולש לדרום מערב צרפת.

ההתחלה היתה טובה, שלא לומר מצוינת. בראשית 1214 ג'ון שלח את אחד מנאמניו לפלאנדריה עם כח של שכירי חרב ואוצר של מטבעות, בעוד ג'ון עצמו הפליג בראש כוחותיו אל האדמות שנותרו בשליטה אנגלית בפואטו. משם התקדמו הכוחות האנגלים דרך אנגולם ולימוזן כמעט באין מפריע, בעוד פיליפ מארגן את כוחותיו בצפון. האנגלים פלשו לחבל לה-מארש העוין והמשיכו משם דרומה אל גסקוניה האוהדת. ג'ון כפה על משפחת לוסיניאן השנואה כניעה משפילה לאחר שכבש שתיים מטירותיהם. שיכור מהצלחותיו, ג'ון המשיך צפונה, מלווה בברונים צרפתים שהצטרפו אליו בדרך, אל כור מחצבתו משכבר הימים אנז'ו, שם תפס בחודש יוני את בירת המחוז אנז'ר.

היעד הבא היה טירת רוש-או-מואן Roche aux Moines, מבצרו של ויליאם דה-רוש. בטירה התבצר כח צרפתי בראשות הנסיך לואי, וג'ון מאוד רצה להרוג שתי ציפורים באבן קלע אחת. בנקודה זו ברונים צרפתים רבים החליטו שאינם רוצים למרוד ישירות בכתר הצרפתי ועזבו את ג'ון. מלך אנגליה מצא את עצמו עם כח קטן בהרבה משהיה נחוץ למצור על הטירה המבוצרת, ובצר לו החליט להסיג את כוחותיו בחזרה לחוף.

הצרפתים הרוויחו מהמהלך פעמיים: ראשית האיום על טירת רוש הוסר, ושנית פיליפ היה חופשי להסיט כוחות צפונה כדי להתמודד עם האיום האחר. הקואליציה הצפונית היתה מוכנה למתקפה רק באמצע יולי, למזלו של פיליפ.

ב-27 ביולי נפגשו צבאות צרפת והקואליציה הצפונית לקרב בּוּבין Bouvines. לקואליציה היו כ-25000 חיילים מול 15000 של הצרפתים, אבל לצרפתים היה יתרון של פרשים מיומנים יותר. בתחילה נראה שהקרב נוטה לצד הקואליציה, אבל מהלכים מסוימים הובילו לבלבול בצידם, והצרפתים ניצלו את ההזדמנויות שקיבלו כדי להטות את הכף לטובתם. בסופו של היום אוטו ה-4 נפצע ונסוג, וכמה מראשי הקואליציה האחרים נפלו בשבי הצרפתי. אנשי פריז חגגו במשך שבוע ימים, ותקוותיו של ג'ון נגוזו.

בצר לו, ג'ון חתם עם פיליפ על הסכם הפסקת אש למספר שנים וחזר לאנגליה בחודש אוקטובר עם הזנב בין הרגליים וללא שלל. תדמיתו הידרדרה מאוד, והאצילים האנגלים החלו לזלזל בכוחו. בצפון אנגליה התפתח מרד גלוי. מסמכים מאותה תקופה מעידים על חילוקי דעות חמורים בין המלך והאצילים בסוף 1214, אבל מידע רב חסר במסמכים אלה.

למרות כשלון הקמפיין בצרפת, נטל המס לא הוקל והכתר המשיך לגבות מיסים כבדים. הברונים, שקיוו לניצחונות ושלל, החלו להתמרמר ולרקום תוכניות. המרד בצפון התרחב, ואצילים נוספים הצטרפו אליו בהדרגה.

בנקודת השפל הזו, בינואר 1215, באו אל ג'ון בכירי הברונים המורדים בדרישות ברורות להקלות משמעותיות במיסים וקביעת המס בחוק במקום בצווים מלכותיים שרירותיים. סטיבן לנגטון, הארכיבישוף מקנטרברי שתמך במלך עד כה, הזכיר לו עתה את הצהרתו של הנרי ה-1 ביום הכתרתו, בה הבטיח לאצילים שורה של זכויות (ר' חלק כד), על מנת להביא את הצדדים להסכמות על שיטת ממשל חדשה וצודקת.

ג'ון מצידו ניסה למשוך זמן ולטרפד את הבלתי-נמנע. הוא הבטיח לברונים תשובה עד חג הפסחא, ובזמן זה ניסה לארגן כח לוחם מקרב נאמניו האחרונים שיעמוד לצידו. בתחילת מרץ הוא קיבל על עצמו את שבועת הצלבנים לקראת מסע הצלב החמישי, שבאופן נוח מאוד פטרה אותו מחובותיו האזרחיים לשלוש שנים. כמו כן הוא שלח מכתבים לידידו החדש האפיפיור בבקשה לעזרה.

כשחג הפסחא עבר ותשובת המלך בוששה לבוא, נאספו האצילים בעיר סטאמפורד והתקדמו לכיוון לונדון. ג'ון שלח את לנגטון עם כמה אבירים כדי לשאת ולתת עם הברונים, ואלה חזרו עם רשימת דרישות. ג'ון דחה אותן בזעם ושלח למורדים הצעה משלו, שידע שלא יקבלו, מלווה במכתב מהאפיפיור המתרה בהם מלנהוג באלימות במי שנבחר ע"י האל להנהיג אותם.

המורדים הבינו שהמלך מושך זמן והתקדמו דרומה ללונדון. בחודש מאי הם השתלטו על כל העיר מלבד מצודת לונדון, ארמון המלוכה באותם הימים. ג'ון הסתובב כמו חיה פצועה בין חומות המצודה, וכעבור מספר שבועות של מצור הבין לבסוף שהפסיד.

ג'ון והאצילים נפגשו למו"מ בתחילת יוני בחורשת ראנימיד Runnymede, כיום דרומית-מערבית לנמה"ת היתרו. סעיפים מסוימים ברשימת הדרישות הברוניות התקבלו ללא התנגדות, ועל היתר נערכו דיונים בתיווכו של לנגטון. ב-15 ביוני 1215 חתמו הצדדים על אחד המסמכים החשובים בהיסטוריה, מגנה כרטה (אמנה גדולה), שפירטה רפורמה שלטונית חדשנית. בתמורה לשיתוף הפעולה מצידו של המלך, האצילים חידשו את שבועתם לכתר ופירקו את צבא המורדים.

החוזה החדש הבטיח חירויות מסוימות לאזרחים החופשיים (להבדיל מצמיתים או עובדי כפייה), שהם למעשה האצילים. בין היתר הובטחו לאזרחים הגנה ממאסר בלתי-חוקי, צדק מהיר, מיסוי בהסכמת הברונים בלבד והגבלה על תשלומים פאודלים. זכויות הכנסייה יישמרו מפני חמדנות הכתר, ומועצה של 25 ברונים תוקם כדי לפקח ולוודא שהמלך מקיים את תנאי ההסכם. לראשונה הסכים המלך לוותר על מעמדו מעל החוק.

המסמך הועתק ונשלח לגורמים רשמיים ברחבי אנגליה, וארבעה עותקים מקוריים שרדו עד ימינו. בשנים הבאות נמחקו סעיפים מסוימים ואחרים תוקנו, ובימינו אין בספר החוקים האנגלי כל זכר לטקסט המקורי של האמנה. חשיבותה ההיסטורית היא כיסוד שעליו בנויות שמונה מאות שנים של שלטון החוק והחירות, והעקרונות הגלומים באמנה היוו בסיס והשראה לחוקה של מספר רב של מדינות, ביניהן ארצות הברית של אמריקה.

עותק של המגנה כרטה מ-1297, המוצג בארכיון הלאומי בוושיגטון DC