השנה היא 1051, והמלך אדוארד המודה נמצא בשיא כוחו, לאחר עשור בו עמד מולו גוֹדווין, רוזן ווסקס רב הכוח וההשפעה. כזכור, אדוארד ניצל תקרית (שבהחלט ייתכן שביים בעצמו) כדי לגרש את גודווין מאנגליה, וכעת התפנה לעשות ככל העולה על רוחו. מכיוון שבילה את מרבית שנותיו בנורמנדיה וחש קרבה יתרה לידידיו הצרפתים, הוא החל לחלק להם אדמות באנגליה וג'ובים בחצר המלכות כאילו אין מחר, והאנגלים החלו להתגעגע לגודווין. אדוארד הגדיל לעשות והזמין את אחיינו ויליאם, דוכס נורמנדיה, לבקר באנגליה. ויליאם הגיע לאנגליה ברוב הדר ובראש פמליה מלאה, ואדוארד מינה אותו ליורשו, למרות שעל פי סדר הירושה היה אמור לרשת את הכתר אדוארד הגולֶה, נכדו של את'לרד ובנו של אדמונד איירונסייד.
כאשר גודווין חזר לאנגליה ב-1052 בראש צבא
קטן, קל להבין מדוע זכה לתמיכתם של ההמונים ושל אותם אצילים שלא זכו להתקרב לצלחת.
לבסוף, מתוך חוסר רצון בשני הצדדים במלחמת אזרחים, הוחזרו גודווין ובניו למעמדם הרם,
והאצילים הנורמנים סולקו אחד אחד. ויליאם, שהבין שבסיס הכח שלו באנגליה הולך ומצטמק,
חזר גם הוא לנורמנדיה וחיכה לשעת כושר. הוא ידע שהדרך היחידה שלו לשבת על כס המלוכה
תהיה לקחת אותו לעצמו בכח.
באופן לא צפוי, פטירתו של גודווין באפריל
1053 לא הובילה למסע נקמה במשפחתו מצד הכתר. כפשרה בין האצילים רמי הדרג, רוזנות ווסקס
העוצמתית עברה בירושה להרולד גודווינסון Godwinson, בנו השני של גודווין המנוח
(הבכור מת בטרם עת), אבל יתר תאריו של אביו נלקחו מהמשפחה וחולקו בין אנשי שלומו של
אדוארד.
הרולד למד היטב את דרכיו של אביו, והמשיך
להיות הכח המוביל בהתנגדות להשפעה הנורמנית המתמשכת בחצר המלכות האנגלית. עם זאת הוא
היה פחות תקיף, והגיע במקרים רבים להבנות ופשרות עם הכתר. בשנותיו המאוחרות של אדוארד
המודה פרצו סכסוכים טריטוריאלים עם סקוטלנד מצפון ו-ויילס ממערב, והרולד ואחיו היו
אלה שפתרו את הבעיות בכח החרב עבור אדוארד, מה שאיפשר למלך להתרכז בענייני דת וכלכלה.
דרך נצחונות צבאיים והרבה פוליטיקה הרולד מיצב את עצמו כאדם השני בכוחו בממלכה.
המלך אדוארד ואציליו התפנו לעסוק בשאלת
ירושת הכתר, והזמינו ב-1054 את אדוארד הגולה לחזור הביתה מממלכת הונגריה הרחוקה. אדוארד
הגולה לא שש לנטוש את משפחתו ההונגרית ולחזור לבריטניה, ולכן הוא לא מיהר, בלשון המעטה.
לבסוף הוא הופיע בחצרו של מלך אנגליה מעל שנתיים מאוחר יותר, וכעבור יומיים נמצא ללא
רוח חיים מבלי שפגש את המלך. לעולם לא נדע אם נרצח, אבל מותו סתם את הגולל על האפשרות
לירושה מוסכמת של הכתר, שכן ילדיו בהונגריה היו צעירים מדי.
ב-1064 הרולד הגיע לצרפת בנסיבות שעליהן
יש מחלוקת. גי הראשון, הרוזן מ-פונטיו Ponthieu, לקח אותו בשבי (כנראה למטרת
כופר) אבל עד מהרה הגיע ויליאם ודרש לקבל את השבוי לחזקתו, וכך היה. על פי מקורות שונים
הרולד הצטרף לוויליאם במלחמותיו מול אצילים צרפתים אחרים ואפילו קיבל ממנו תואר אבירות
ומתנות רבות. ישנם מקורות הטוענים כי הרולד נשבע שיתמוך בוויליאם כיורשו של אדוארד
בבוא היום.
בסוף 1065 נפל המלך אדוארד לתרדמת בלי שהוכרז
יורש באופן רשמי. הוא הלך לעולמו בתחילת 1066 בגיל 63 (גיל מופלג יחסית לתוחלת החיים
באותן שנים) , אך ע"פ הביוגרפיה שלו (שנכתבה ב-1067, ככל הנראה לבקשת אלמנתו),
לפני מותו התעורר והספיק לצווֹת להעביר את הממלכה למשמרתו של הרולד. אציליו הבכירים
של אדוארד התכנסו לאחר שנקבר בכנסיית וסטמינסטר והכתירו את הרולד כמלך הבא. מן
הסתם הדבר הרתיח את ויליאם ונאמניו בנורמנדיה, ונתפס כבגידה מהמעלה הראשונה לאור שבועתו
של הרולד.
ויליאם החל מיד לאסוף צבא, לבנות צי ולהתכונן
לפלישה רבתי לאי הבריטי. בתחילה התקשה ויליאם לגייס תומכים, אך לאחר שטען שהרולד נשבע
לו אמונים על ערימה של חפצים מקודשים, האפיפיור אלכסנדר ה-2 הצהיר את תמיכתו הרשמית
בוויליאם כיורש החוקי לכתר האנגלי, ואצילים רבים באו לעזרו. הרולד לא שקט על שמריו,
וכצעד הגנתי גייס צבא משלו והציב אותו באי וייט במצב הכן.
החודשים נקפו והפלישה של ויליאם בוששה לבוא.
ב-8 בספטמבר נאלץ הרולד לפזר את הצבא, מחמת העלויות הגבוהות של אחזקת והאכלת החיילים,
וחזר ללונדון. בצירוף מקרים, באותו יום נחת בשפך נהר טיין (שם נמצאת ניוקאסל כיום)
כח תוקף של מספר אצילים צפוניים, אשר דרשו את מה שהגיע להם לדבריהם, דהיינו כח כסף
וכבוד. הם ניצחו שניים מתומכיו הבולטים של הרולד בקרב פולפורד Fulford סמוך ליורק, מה שלא השאיר
למלך הרבה ברירות. הוא הוביל צבא חדש צפונה וניצח את הפולשים שוק על ירך.
ב-12 בספטמבר הפליג ויליאם בראש 770
ספינות מנורמנדיה לעבר בריטניה. הצי נקלע לסופה שהטביעה מספר ספינות, והיתר נאלצו לחזור
לצרפת ולחכות לשוך הסערה. לבסוף יצא הצי שוב לדרך ב-27 בחודש ונחת במזרח סאסקס למחרת.
צבאו העייף של הרולד, שכנראה מנה כ-10000 רגלים, נאלץ לצעוד כ-400 קילומטר כדי לפגוש
את ויליאם, אשר הביא עמו כ-7000 לוחמים רעננים, חלקם קשתים ופרשים והיתר רגלים.
כוחותיו של ויליאם בנו טירה מעץ קרוב לנקודת
הנחיתה, ששימשה כמטה מבוצר, ועוד ביצורים בסביבה. כשצבאו של הרולד הגיע לאזור הוא ניסה
להפתיע את הנורמנים, אך נתגלה מבעוד מועד ואיבד את יתרון ההפתעה. הצבאות נפגשו במחוז
הייסטינגס Hastings בבוקר שבת 14 באוקטובר 1066, והקרב הקשה נמשך
עד רדת החשכה. אין אנו יודעים בדיוק את מהלכי הקרב, אבל ידוע לנו שהיתרון המספרי
של האנגלים לא עמד להם מול הטקטיקה של הנורמנים, ובסוף היום המלך הרולד נהרג מפגיעת
חץ. הצבא האנגלי חסר המנהיג קרס וחייליו החלו לנוס, כשהנורמנים מזנבים באנגלים המבוהלים.
ישנה מחלוקת באשר למספר הנופלים בכל צד, אבל ישנה הסכמה על כך שגופותיהם של הלוחמים
הנורמנים נקברו בקבר אחים, אך גופות האנגלים הושארו בשדה למאכל חיות הפרא.
שושלות
המלכים האנגלו-סקסים והדנים באו אל קיצן, ואנגליה עמדה בפתחו של עידן המלכים
הנורמנים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה