סווין "זקן-המזלג" עזב את אנגליה ב-1002 עם אוצר של 24,000 פאונד, שמח ומרוצה. לאחר ששמע על טבח יום סיינט ברייס בו נרצחה גם אחותו, כנראה היה פחות שמח ומרוצה, והחל לתכנן את פלישתו הבאה לאיים הבריטים.
ב-1003 חזרו הדנים לחופי אנגליה. מפאת המצב הפוליטי בנורווגיה, אותה הצליח סווין לכבוש חלקית, הוא לא הביא איתו את כל צבאו. עם זאת, הדנים נתקלו בהתנגדות אנגלית רפה ועברו ממחוז מחוז ללא בעיות מיוחדות, החל מאקסטר בדרום-מערב, דרך ווסקס ועד סאלסברי.
ב-1004 נחתו הדנים באיסט-אנגליה והטילו את אימתם על מזרח האי. בניגוד לשנים קודמות, כאן פגשו הדנים התנגדות אמיתית מידי אציל זוטר מקומי בשם אולפקיל Ulfcytel, שהצליח לארגן את הצבא המקומי למתקפת פתע. לפני הקרב, שנערך ליד ת'טפורד Thetford, אולפקיל הציע לתקוף ולהשמיד את ספינותיהם של הויקינגים, ובכך למנוע מהם דרך לסגת, אבל הצעתו לא יושמה. בסופו של דבר הקרב הסתיים ללא מנצח ברור, והדנים נסוגו על מנת ללקק את פצעיהם. ע"פ כתבי יד מסוימים, הם הודו שמעולם לא נתקלו באנגליה בהתנגדות מרה יותר.
אנגליה ומערב היבשת חוו רעב קשה ב-1005, והדנים הבינו שלא יצליחו לקיים את עצמם על גבם של האנגלים המרודים. הם עזבו אל מולדתם, לטובת הפוגה והתרעננות.
בקיץ 1006 חזרו הדנים בכוחות מחודשים, לעומת האנגלים שנאבקו לשרוד את הרעב. מאזן הכוחות היה לחלוטין לטובתם של הדנים, והם השתלטו על אזור סנדוויץ' בדרום-מזרח אנגליה ללא קושי. בסתיו ניסה את'לרד לארגן צבא מאנשי ווסקס ומרסיה, אבל הדנים הפגינו שוב את עליונותם הצבאית והצבא האנגלי נפוץ לכל עבר. הדנים אפילו יצאו למסע כיבושים באזור בחודשי החורף.
בחג המולד של אותה שנה כינס את'לרד את נכבדיו כדי להתייעץ איתם בשאלת האיום הדני. הרעיון הטוב ביותר שהעלו היה לשחד את הפולשים כדי שיעזבו, וכך בתחילת 1007 עזבו הויקינגים עם שלל של 36,000 פאונד. אף אחד מהצדדים לא חשב לרגע שהדנים יהיו נחמדים ויעזבו לבלי שוב.
בזמן שהדנים חגגו את ניצחונותיהם ונהנו מהשלל הרב, האנגלים היו עסוקים בעיקר במריבות פנימיות והטלת אשמה זה בזה. אביו של אשתו הראשונה של את'לרד, למשל, התנגד כנראה למהלכיו של המלך, ומצא את מותו בטרם עת (אם כי אין לנו בטחון כי המלך הוא זה שהביא לכך). עיניהם של שני בניו נעקרו, כנראה מתוך חשש לאובדן נאמנותם לכתר, והדבר מעיד על אווירה של חשד ואי-אמון בחצר המלוכה.
כעבור שנתיים, ב-1009, חזרו הויקינגים בכח עצום. הצבא הדני היה הגדול ביותר שפלש לאנגליה עד אז. בשנתיים שעברו גייס את'לרד מיסים מכל מחוז ואציל על מנת לבנות את הצי האנגלי, כדי לנסות לבלום את הספינות הדניות עוד לפני נחיתתן על החוף. מה שבתאוריה היה אמור להציל את אנגליה התפורר עוד בטרם הגיעו הדנים, כאשר מריבות פנימיות בין האצילים גרמו לאחד מהם לגנוב 20 ספינות ולצאת למסע ביזה והרס לאורך חוף המחוז של אציל אחר. האציל האחר לקח 80 ספינות על מנת לעצור את עמיתו הסורר, אבל 80 הספינות נתקלו בסופה ונהרסו. יתר הצי ויתר על הנסיון והתפזר.
כאשר הגיעו הדנים באוגוסט, לא היה מי שיתנגד להם. אזור דרום אנגליה היה פתוח לפניהם והם שדדו, בזזו, אנסו ורצחו כאוות נפשם. לונדון החזיקה מעמד מול הפולשים (כזכור, מצור לא היה הצד החזק שלהם), אבל הם כבשו ושרפו את אוקספורד בלי קושי.
באביב 1010 חזרו הדנים לאיסט-אנגליה, לאחר שתקפו את איפסוויץ', התייצב מולם שוב אולפקיל הזכור לטוב, עם הצבא הסדיר של איסט-אנגליה ומחוז קיימברידג'שייר. הצבאות נפגשו שוב ליד ת'טפורד, אך הפעם מהלך הקרב היה אחר. אחד האצילים מאיסט-אנגליה ברח עם אנשיו בתחילת הקרב, ובלעדיהם נאלץ גם יתר הצבא האנגלי לסגת.
הניצחון הדני פתח בפניהם עונה נוספת של ביזה ושוד, ועד סוף 1010 הם עברו ב-15 מחוזות שונים בדרום ומזרח אנגליה, כמעט ללא התנגדות. ההנהגה האנגלית היתה בנקודת שבר, ולא יכלה לתת מענה לעוצמתם הצבאית של הדנים. לא נמצא באנגליה מצביא שיאחד את הכוחות הפזורים ברחבי הממלכה ויוביל אותם לעימות חזיתי עם הויקינגים. המחוזות סירבו לסייע אחד לשני, מתוך דאגה להישרדותם שלהם.
ב-1011 הציעו האנגלים שוב לשלם לדנים על מנת שיעזבו. בזמן שהאנגלים אספו את הכסף, הגיעו הדנים לאזור קנט על מנת להמשיך במעשי הביזה וההרס. הם הצליחו לכבוש את קנטרברי, בזזו אותה, רצחו 90% מהאוכלוסיה ולקחו את הארכיבישוף מקטנרברי כשבוי. בתוך כל זה, היכתה מגיפה בצבא הדני והרגה כ-2000 חיילים, ככל הנראה מדיזנטריה.
לבסוף, באפריל 1012 הביא אחד מאציליו של את'לרד את סכום השוחד, 48,000 פאונד (שימו לב לאסקלציה בתעריף) ללונדון. הדנים דרשו תשלום נוסף עבור השבוי שלקחו, אך הארכיבישוף עצמו סירב לעסקה. הדנים לא אהבו את היחס שלו, והרגו אותו במכות, מילולית.
בתוך הצבא הדני החלו להיווצר מחנות. מפקד הצבא הדני, ת'ורקל הגבוה Thorkell, חש שהוא מאבד את נאמנותם של חלקים מהצבא, וכמהלך מונע לקח 45 ספינות עם הנאמנים שבחייליו וערק לצד האנגלים. לא היתה זו הפעם האחרונה בה יחליף צדדים.
ב-1013 האומה האנגלית היתה על הקרשים. הדנים ופגעי הטבע הלמו באנגלים פעם אחר פעם, והממשל האנגלי היה רפה, מיואש ומפולג. סווין ידע שהתנאים הבשילו לכיבוש אנגליה. הוא ציפה שהאוכלוסיה האנגלו-דנית תתייצב לצידו ברגע שיעשה מהלך ישיר מול מלך אנגליה, גם מתוך נאמנות לשורשיהם וגם בגלל הטבח ב-1002 לו היה אחראי את'לרד.
סווין שט במעלה נהר טרנט והקים מחנה ליד גיינסבורו. כפי שצפה, נהרו אליו אצילים ומכובדים מכל האזור ונשבעו לו אמונים. יכולת ההתנגדות האנגלית היתה כה נמוכה עד שערים כמו אוקספורד ו-וינצ'סטר נכנעו ללא קרב. לונדון המבוצרת עמדה בפרץ, אבל סווין לא התעכב שם, עקף אותה והמשיך מערבה, תוך כיבוש מהיר של ערים וכפרים. בכל מקום הוא התקבל כמלך, מה שלא הפריע לצבאו לפרוע ולבזוז את נתיניו החדשים.
לבסוף נכנעה גם לונדון, ואת'לרד נמלט עם 4 ספינות לאי וייט ומשם לנורמנדיה, אל משפחתה של אשתו. סווין היה למלך אנגליה הויקינגי הראשון. הוא הספיק למלוך על אנגליה חמישה שבועות, ולהוציא צו מלכותי אחד (הטלת מס חדש), ואז מת באופן מפתיע ב-3 בפברואר 1014. בנו הבכור האראלד ה-2 ירש את כתר דנמרק, ובנו הצעיר קנוט Cnut קיבל את מלכות אנגליה.
