חלק מה: איך שגלגל מתהפך

משפטו של סיימון דה-מונפורט החל באביב 1260, והוא נחקר באשמת התנגדות למלך וחבלה בהסכם השלום עם צרפת. במהלך המשפט הוא ענה לשאלות בצורה סרקסטית, נתן תשובות לקוניות מזלזלות, ולרוב התנהג כמו מי שמשחיתים את זמנו לריק.

בחודש יולי תפס הנסיך הוולשי לואלין ה-2 טירה אנגלית בוויילס, ובתגובה הנרי ביטל את המשפט והכריז על גיוס כח צבאי. כדרכו ההססנית של הנרי, הוא ביטל את התכנית הצבאית זמן לא רב אחרי ההכרזה, ואיכשהו המשך המשפט נפל בין הכסאות.

בשלב זה נראה שסיימון חזר לעמדת השפעה בחצר המלכות, כשהוא נסמך על ידידיו הרבים משני צידי התעלה והקשר הטוב עם הנסיך אדוארד. הוא ניצל את הוואקום בהנהגת האצולה כדי לחזור ולקדם את הרפורמות, שהנרי וריצ'ארד דה-קלר ניסו למסמס כמיטב יכולתם, וכדרכו חסרת-הבושה הוא החל לחתום על צווים בכל תחום, לעיתים ללא ידיעת המלך.

בכינוס הפרלמנט בחודש אוקטובר, דה-מונפורט מינה ללא אישור המלך את הנרי מאלמיין, בנו של ריצ'ארד מקורנוול, למשרת שריף. הוא אף הצליח להחליף את השופט הראשי באחד מאנשי שלומו. ועם כל זאת, היו סייגים לכוחו של דה-מונפורט. דה-קלר ושותפיו הצליחו לרדד חלק מתקנות אוקספורד ולבטל סעיפים בהן, ובכך פגעו בליבת הרפורמה, אם כי לא בצורה חמורה.

הנרי ואשתו אלינור הבינו לאן נושבת הרוח, וביחד עם ריצ'ארד מקורנוול ופיטר מסאבוי הם גיבשו והוציאו לפועל בחדות לא-אופיינית תוכנית משולבת. בינואר 1261 הנסיך אדוארד נשלח לצרפת לבלות בטורנירים שכל כך אהב, ובמקביל נשלח שליח סודי לוותיקן כדי לבקש מהאפיפיור מחילה ושחרור מהשבועה שנשבע הנרי לאצילים לקיים את הרפורמות. עמדת הכס הקדוש כידוע היתה תמיכה לא-מסויגת במלכות אבסולוטית בחסד האל, ולכן הזוג המלכותי היה סמוך ובטוח שיקבל תשובה חיובית תוך מספר שבועות.

לקראת כינוס הפרלמנט בפברואר עברה החצר המלכותית למצודת לונדון המלאה אספקה ולוחמים נאמנים, והמלך והמלכה הזמינו לשם גם מספר ברונים זוטרים ואת האבירים ששירתו אותם. ללא ספק הם התכוננו לצרות.

בפרלמנט עצמו יצא המלך במתקפה חריפה נגד ראשי האצולה. הוא האשים אותם שאינם מסוגלים לשקם את אוצר הממלכה, שהאיטיות שלהם כמעט ומנעה את הסכם השלום עם צרפת, ושהם מתערבים יתר על המידה במינוייו של המלך. הוא האשים את מועצת ה-15 בחריגה מסמכויותיה, אך נמנע מלהביע התנגדות גלויה לתקנות.

בהתאם לכללי השיטה החדשה, הנושא הועבר לבוררות, ובזמן זה המשיכו הנרי ואלינור להיערך, בעוד הברונים מתמהמהים ומהססים אם להגיב למהלכי הכתר וכיצד. ויליאם דה-ואלנס, מראשי משפחת לוסיניאן, חזר לאנגליה וזרק את השופט הראשי מטירת דובר לטובת אחד מאנשיו שלו, ועדיין הברונים לא עשו דבר. שובו של הנסיך אדוארד לאנגליה חיזק את עמדת הכתר, ובכינוס הפרלמנט בווינצ'סטר בחודש מאי הנרי חשף לבסוף את הקלפים שבידו.

הוא גילה לאצילים הנדהמים את הצו האפיפיורי, ששחרר אותו מכל מחויבות לתקנות הרפורמה. הוא מינה שופט ראשי וצ'נסלור משלו, והורה על פיזור מועצת ה-15. הנרי החליף את השריפים בנאמניו, אם כי במחוזות מסוימים ברחבי הממלכה המקומיים לא הסכימו עם המהלך ומינו שריפים שלאו דווקא זכו לתמיכת המלך.

מהלך חריף שכזה ניער את האצולה והניע את הברונים לפעולה. ראשי האצולה שמו את חילוקי הדעות בצד והתאחדו כנגד הכתר. דה-קלר ודה-מונפורט, ואיתם עוד ברונים רבים, הוקיעו את הצו האפיפיורי והתנגדו לצווים המלכותיים. האבירים ופשוטי העם תמכו בתקנות וברפורמה, ונתנו לברונים את הרוח הגבית הדרושה, אבל האצולה עדיין חששה ממלחמת אזרחים ותוצאותיה.

בעוד המלך והמלכה הסתגרו במצודת לונדון, הנסיך אדוארד בחר שלא לבחור צד והסתלק לגסקוניה. בשבועות הבאים הנרי נשא ונתן עם הברונים, בעוד מאחורי גבם הוא גייס שכירי חרב מהיבשת. הזוג המלכותי הגיע לכינוס הפרלמנט באוקטובר 1261 עם כח צבאי, שבו היו גם אצילים נאמנים לכתר. ריצ'ארד דה-קלר, שמעולם לא תמך ברפורמה בלב שלם, התפתה וערק לשורות המלך תמורת אתנן אישי כלשהו, והדבר סדק משמעותית את נחישותם של הברונים האחרים.

בנובמבר חתמו האצילים בלית ברירה על הסכם שהתיר למלך לעשות כרצונו, והלכה למעשה קברו את הרפורמה קבורת חמור. סיימון דה-מונפורט, הבולדוזר שדחף את יתר האצילים לכונן את תקנות אוקספורד ו-וסטמינסטר, עזב את אנגליה לטובת צרפת, והצהיר שיעדיף למות חסר-אדמה מאשר לחיות חיי שקר.

ניצחונם של המלך והמלכה היה שלם לכאורה, אבל לא החזיק מעמד זמן רב. המלך שלט באנגליה ע"י השריפים שפעלו בשיטה הישנה והרעה, של חליבת כל מטבע אפשרי מהאוכלוסיה, והמרמור בקרב השכבות הנמוכות היה ברור לכל בר-דעת. למשל, אחד הברונים הנאמנים למלך ביקר באדמותיו באזור סאסקס, ובמכתב שכתב ציין שהיה טוב יותר לוּ למלך היו לצידו כמרים מלאי עזוז כמו אלה שלצד מתנגדיו.

בתחילת 1262 הורתה המלכה לבנה אדוארד להרחיק מפמלייתו מספר אצילים זוטרים, על מנת לבודד את הנסיך מהשפעת האצולה ולהצמית אותו לכס המלכות. חלק מאותם זוטרים איבדו את אדמותיהם, ואחרים אולצו לשלם סכומים גבוהים כדי לכסות את חובותיהם, ואפשר לנחש שסטירות לחי כאלו שלחו אותם היישר למחנה המתנגדים לכתר.

הסכסוך בין הנרי וסיימון דה-מונפורט לא תם, והמלך שלח את מיטב המוחות המשפטיים כדי לנסות ולחלץ מסיימון כספים ורכוש. לואי ה-9 מלך צרפת ניסה לפשר בין הצדדים, אבל סיימון העקשן סירב לכל פשרה ידידותית. בחודשים אלה הפעיל דה-מונפורט מאחורי הקלעים את קשריו הענפים, והצליח לחלץ מהוותיקן צו חדש הסותר את זה שבידו של הנרי.

בחודש יולי 1262 מת ריצ'ארד דה-קלר, רוזן גלוסטר. בנו גילברט, "דה-קלר האדום", שהתנגד בגלוי למהלכי המלך והמלכה, ירש אותו למגינת לבם. בפני הזוג המלכותי עמדו מספר אפשרויות. הם יכלו לרדוף את הנער עד חורמה, לחסל אותו ואת משפחתו ולהשתלט על כל רכושם. מאידך הם יכלו לחבק אותו חיבוק דב על מנת להצר את צעדיו. אבל הם בחרו באפשרות הגרועה מכולן, שהיא להרגיז את משפחת דה-קלר אבל לא ללכת עד הסוף.

המלך סירב להכיר בירושה ולאשר את גילברט כרוזן גלוסטר. בנוסף העלה טענות מופרכות באשר לחלקה של אלמנתו של ריצ'ארד בירושה, ודרש נתח נכבד מאדמות המשפחה. וכדי להוסיף חטא על פשע, הואשם ריצ'ארד לאחר מותו בחתרנות נגד הכתר.

בזמן זה, קיץ 1262, קבוצה קטנה מבני לוויתו לשעבר של אדוארד חזרה הביתה לאזור החיץ בין ויילס ואנגליה והחלה לעשות שם צרות. גלוסטר, אחד המחוזות הגדולים באזור החיץ, לא פעל לרסן אותם, והוולשים עצמם החלו להרים את הראש ולהריח את הקדרה המבעבעת.

לקראת כינוס הפרלמנט באוקטובר ביקשו האצילים מסיימון דה-מונפורט שיחזור לאנגליה, והוא נעתר. הוא הגיע לפרלמנט וחשף בפני כל את המכתב האפיפיורי שבידו, התומך ברפורמות, על מנת לשמוט את הקרקע מתחת למחנה הנאמנים לכתר. מיד לאחר מכן חזר לצרפת והשאיר את תפוח האדמה הלוהט בידיו של המלך.

בעוד הנרי שוקל את צעדיו, המצב בגבול ויילס הגיע לרתיחה. בחודש נובמבר החל מרד גלוי באזור החיץ, ולואלין ה-2 הצטרף לחגיגה בשמחה רבה. מחוז הרפורדשייר Herefordshire, מחוז אנגלי בתוך ויילס, עלה בלהבות.

המלך שלח את בנו לטפל בבעיה, ואדוארד הצעיר יצא מיד. הוא יכול היה לצרף אליו את אותם האבירים שגירש מעליו על מנת לעזור לו לעשות סדר בוויילס, אבל בחר לרכב עם בני לוויתו הצרפתים. כדי להוסיף שמן למדורה, אדוארד הוכיח שלא למד דבר מהשגיאות של אביו וסבו, והרעיף על הזרים אדמות וטירות באזור החיץ. אדוארד ודאי הופתע כשהברונים האנגלים, ובמיוחד גילברט דה-קלר, סירבו לשתף איתו פעולה בדיכוי המרד.

המורדים הזמינו את סיימון דה-מונפורט להנהיג אותם, בהיותו מצביא ומנהיג מוכח, וכזה ששמר על טוהר מידותיו כשלא כרע ברך לפני גזירות המלך. סיימון ידע עד כמה עמוק המרמור בקרב האוכלוסיה, וידע שהוא יוכל לגייס את הכנסייה ואת האבירים לצידו. כך האמין שישיג שתי ציפורים במכה אחת: יילחם בהנרי השנוא, וישיג לעצמו ולמשפחתו עוד אדמות ורכוש. ב-25 באפריל 1263 הוא חזר לאנגליה ועמד בראש תנועה פוליטית רחבה.

סיימון זימן פגישה של בכירי הברונים המורדים באוקספורד, והזמין גם את ריצ'ארד מקורנוול, אחיו של המלך. משתתפי הפגישה פרסמו קריאה למלך לאשר מחדש את תקנות הרפורמה, אחרת זה לא ייגמר טוב. הנרי, בגבו לקיר, פרסם מחדש את תקנות וסטמינסטר, אבל לא את תקנות אוקספורד. הוא לא היה מוכן להרכין ראש מול מועצה של 15 אצילים.

בחודש מאי היה ברור שלא יימצא פתרון דיפלומטי למחלוקת בין הצדדים, ואנגליה מתגלגלת לכיוון מלחמת אזרחים נוספת, שתזכה לשם "מלחמת הברונים השנייה".

מעבר לעניין הרפורמות, המחנות נחלקו בסוגיית סילוק הזרים מהאי הבריטי. המהלך הראשון של המורדים היה לתקוף זרים בולטים כמתקפה על הכתר. למשל, ב-7 ביוני הם נכנסו לקתדרלת הרפורד Hereford, עצרו שם את הבישוף ואת עוזריו, צרפתים כולם, ועשו שמות בנכסיהם. אגב, המורדים נשאו את דגל המלך וכבשו טירות מלכותיות בשם הכתר, כלומר לא היו להם שאיפות להחליף את המלך והם נלחמו בשם מוסד המלוכה כנגד הנרי האדם.

הנרי ואלינור הסמיכו מספר לוחמים ואצילים לטפל במרד, ופרשו עם אדוארד למצודת לונדון המסוגרת. בעוד המרד מתרחב לכל רחבי אנגליה, סיימון ידע שהמפתח הוא כיבוש לונדון. הוא שלח לתושבי לונדון איגרת ובה ביקש את תמיכתם. במקביל הוא התקדם עם כוחותיו דרום-מזרחה, ועד אמצע יולי כבש את נמלי האזור ואת טירת דובר, נקודת המפתח בחיבור אנגליה ליבשת.

לונדון געשה ורעשה כשהצטרפה למרד. מאות זרים ויהודים הותקפו ונרצחו. הנרי כבר עמד להסכים לכל דרישות המורדים, אבל אלינור ואדוארד שללו כל אפשרות כזו. אדוארד הציע לגייס שכירי חרב נוספים, ולצורך המימון הוא לקח כמה לוחמים ופלש לכנסיית Temple Church, שם הוחזקו תכשיטי המלכה. הם חוללו הרס וחורבן במקום, גנבו כאלף פאונד, וברחו לווינדזור.

כששמעו על כך תושבי לונדון, חמתם עלתה, ומצודת לונדון הושמה תחת מצור. ב-4 ביולי הנרי נכנע והסכים להגלות את הזרים ולקבל עליו את מרות מועצת ה-15 ע"פ תקנות אוקספורד. כששמעה זאת אלינור, היא ניסתה לברוח דרך הנהר כדי לחבור לכוחותיו של הנסיך בווינדזור, אבל לא עברה אפילו את גשר לונדון. כשהתושבים שמו לב לסירה שלה, הם החלו ליידות בה פירות, אבנים, וכל דבר אחר שבא ליד. גרוע מכל, הם הטיחו בה עלבונות צורבים. למזלה של אלינור, ראש העיר של לונדון (שהיה מראשי המורדים בעיר) הציל את המלכה מלינץ' ולקח אותה לביתו של הבישוף המקומי.

בימי הביניים זו היתה חצייה של קו אדום. עד סוף ימיה לא שכחה המלכה את העלבון של ההמונים, שהעזו לחרוג ממקומם הטבעי. היחסים בין לונדון לחצר המלכות נשארו מתוחים עד אחרי מותו של אדוארד.

עם כניעתו של הנרי המורדים הקימו ממשלה משלהם, אבל ממשלה זו לא הספיקה לעשות הרבה, ותוך שלושה חודשים בלבד הקואליציה של דה-מונפורט התפוררה וקרסה.

טירת דובר, המשקיפה על החלק הצר בתעלה האנגלית

חלק מד: שלום בצרפת, מתיחות באנגליה

הנסיך אדוארד, שגדל בחסות אימו וקרוביה יוצאי סאבוי, הגיע לפרקו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-13. הוא היה בחור גבוה (ועל כן כינויו Longshanks, "רגליים ארוכות"), חסון, יפה-תואר ומהיר-חימה. הוא אסף סביבו פמליה של כמאתיים אבירים, ואיתם רכב ברחבי הממלכה כדי להקרין את כוחו ולקנות לעצמו כבוד.

לאחר המרד בגסקוניה ב-1254, אביו השיא אותו לאלינור מקסטיליה, בתו של אלפונסו. מלך קסטיליה דרש שחתנו הטרי יהיה מספיק עשיר כדי לכלכל את בתו האהובה, והנרי הרעיף על בנו אדמות כתר רבות ואף העניק את השליטה בגסקוניה לאדוארד הצעיר.

אדוארד אהב מאוד את טורניר האבירים, ספורט שבו נפגשו אבירים פשוטים עם בני אצולה ולכל אחד היתה הזדמנות להוכיח את יכולותיו. עם כל מידותיו המרשימות של אדוארד הגבוה והחסון, הוא לא היה מוצלח מאוד מול אבירים אחרים, ולרוב הפסיד. ייתכן שהדבר השאיר טעם רע בפיו והוא בילה את שארית חייו בנסיונות להוכיח שאין בלתו.

עדויות מאותה תקופה מתארות את אדוארד הצעיר כלוחם ללא חת שאינו נרתע משום אויב, אבל גם בתור אדם חלקלק ונטול-מוסר, שיבטיח כל דבר כדי להשיג את מבוקשו ולא יהסס לחזור בו מההבטחה בהזדמנות הראשונה. הנסיך מתואר כמי שראה את עצמו מעל לחוק, אפילו מעל למלך, ועשה את הטוב בעיניו. ישנם רישומים של סכומי כסף, שהכתר נאלץ לשלם על מנת לפצות אזרחים מן השורה על נזקי גוף ורכוש שגרמו הנסיך ואביריו ברחבי הממלכה.

אדוארד והנרי היו חלוקים בנושאים רבים, ואדוארד סלד מהגישה הפייסנית של אביו. במקרה מסוים, מספר מורדים מצאו מקלט בכנסייה בעיירה לה ראול La Réole בגסקוניה, ואדוארד הנזעם ביקש להרוס את הכנסייה על ראשם. הנרי נאלץ להתערב ולנזוף בנסיך הצעיר על כך שלא הורסים את בית האלוהים ללא סיבה טובה, ושעליו ללמוד מעט דיפלומטיה. במקרים אחרים התווכחו השניים על המיסוי שנדרשה גסקוניה להעביר לאוצר הממלכה ועל עניינים מנהליים נוספים.

אדוארד גיבש סביבו קאדר של אצילים זוטרים ובינם בן-דודו הנרי מ-אלמיין, בנו של ריצארד מקורנוול. בהיותו בעל אדמות מלכותיות באזור החיץ עם ויילס, הוא השתתף במערכות נגד לואלין ה-2 בשנים 1257-58, וכוחותיו לחמו לצד אלה של ברוני אזור החיץ. משפחות מארשל, מורטימר ודה-קְלֶר, שהיו קבוצה מגובשת ויחסית אוטונומית, לא ששו לשתף פעולה עם הנסיך הזחוח.

מהלכי בניית בסיס כוחו הפוליטי של אדוארד לא היו דבר חריג, ולמעשה אפילו צפוי ומתבקש. מה שהטריד את חצר המלכות היה קשריו של אדוארד עם קרוביו בני משפחת לוסיניאן. אדוארד היה זקוק לממון על מנת להרחיב את מעגל ההשפעה שלו, וכאשר אביו קפוץ-היד לא סיפק את הסחורה, בני לוסיניאן שמחו למלא את החסר והלוו לנסיך הצעיר סכומים גדולים. בעקבות אירועי הפרלמנט המטורף בקיץ 1258 אדוארד ספג מכה כפולה, כאשר מחד בני לוסיניאן גורשו מאנגליה, ומאידך תקנות אוקספורד העבירו חלק ניכר מכוחו של הכתר למועצת ה-15.

אגב, תקנות אוקספורד היו המסמך הרשמי הראשון שפורסם בשפה האנגלית, והדבר מלמד על עוצמת הרוח הלוקאל-פטריוטית שנשבה באנגליה באותה תקופה כנגד הצרפתים ואנשי היבשת.

למועצת ה-15 היו שלוש מטרות מיידיות: השגת תמיכה אפיפיורית בצורת השלטון החדשה, חתירה לשלום עם צרפת, ורפורמה פנימית. כדי לקבל את חותם הכשרות של הוותיקן, המועצה ביקשה מהכס הקדוש למנות שליח רשמי איתו יוכלו לדון בסוגיה, אבל האפיפיור אלכסנדר ה-4 סירב. מנקודת מבטו, מלך הוא מלך בחסות האל, ותפקידם של כל היתר הוא לציית למלך.

הרפורמה הפנימית היתה מוצלחת יותר, כאשר מכתבים הופצו ברחבי הממלכה בשם המלך. המכתבים הורו לכל בעלי השררה המקומיים שעליהם לסור למרותה של המועצה החדשה, אשר תמנע מהמלך לעשות שטויות. בנוסף, המכתבים פַרטו לפרוטות את תקנות אוקספורד באשר למשרות השריף, מינוי האבירים המקומיים לאיסוף התלונות, וכו'.

התקנות נועדו לשמור על התנהגות ראויה מצד המלך אבל גם מצד האצולה, והניסוח האלטרואיסטי של התקנות נבע ככל הנראה מהקוד הדתי והמוסרי של סיימון דה-מונפורט. אפילו הנסיך אדוארד השתכנע בצדקת הטיעונים למען רווחת הכלל (לפחות לזמן מה), והחיל את עקרונות התקנות על אדמותיו שלו, למרות שלא היה חייב לעשות כן. כפי שכתב לאחד מבכירי משרתיו באזור צ'סטר במכתב ששרד, "אם הצדק הבסיסי נמנע מאחד מנתינינו על ידינו או על ידי אחד מפקידינו, אנו מאבדים את חסד האל והאדם, ומלכותנו נפגמת."

העקרון המנחה של הרפורמות היה פיזור של הכח מטה, למעגל רחב מאי-פעם. מימוש הרפורמות נשען על האבירים המקומיים, וכוחם הפך לעמוד התווך של שלטון החוק וניהול הממלכה.

בעוד מרבית הברונים היו מרוצים מהרפורמות, השמנה והסלתה של האצולה קיבלה אותן בחריקת שיניים. הם הצליחו להיפטר מבני לוסיניאן, אבל מעולם לא התכוונו ליזום רפורמה כל כך מרחיקת לכת. למשל רוזן גלוסטר ריצ'ארד דה-קלר ובנו גילברט (שבעתיד יהיה ידוע בתור "דה-קלר האדום"), מהברונים החזקים במערב אנגליה, היו מאוד שמחים להמשיך ולדכא את האיכרים והסוחרים תחתם כפי שעשו במשך דורות, אבל לעת עתה הם היו במיעוט ולא יכלו להתנגד לתקנות החדשות.

בחזית הצרפתית התקדם המו"מ מאותה נקודה בה עמד ערב הפרלמנט המטורף, דהיינו הבנות בין הצדדים על ויתור אנגלי על המחוזות האנז'וונים האבודים בתמורה להכרה צרפתית בשליטה האנגלית על גסקוניה. לואי ה-9 מלך צרפת דרש ויתור מפורש מכל צאצאיו של ג'ון, ובעוד הנרי ואחיו ריצ'ארד הסכימו לעניין, אחותם אלינור ובעלה סיימון דה-מונפורט סירבו להיפרד ממקורות ההכנסה הפוטנציאלים, לפחות עד שיקבלו פיצוי הולם מקופת הכתר האנגלי.

סיימון, שהיה מקורב למלך צרפת מימים ימימה, הגיע לפריז על מנת לסגור את הפרטים האחרונים ולחתום על ההסכם, אבל לואי ראה בכך פחיתות כבוד ודרש את נוכחותו של מלך אנגליה. סיימון לא מיהר לחזור לאנגליה, ולמעשה שהה עוד חודשים ארוכים בחברת ידידיו הצרפתים, נהנָה מהחיים הטובים, והשאיר את מלאכת הרפורמה (כמו גם את ניהול נכסיו הרבים) לאחרים.

ללא הנהגתו של סיימון, המועצה תפקדה בעצלתיים. בהיעדרו הסתמן ריצ'ארד דה-קלר כמנהיג האצולה, והוא כאמור לא מיהר להוציא את הרפורמות לפועל. סיימון עסק בעיקר בתמונה הגדולה ולא בפרטים, ולכן ראה לנכון לחזור לאנגליה רק כשהתכנס שוב הפרלמנט ב-9 בפברואר 1259.

הפרלמנט הוציא תחת ידיו הצהרה שבה מתחייבים הברונים לאותם תנאים כמו המלך, מחויבות מרחיקת לכת בהרבה מהרפורמה המקורית. דה-קלר ביקש לדלל את לשון ההצהרה ולמסמס את תוכנה כדי לשמר כמה שיותר מזכויות היתר של האצולה, אבל לאחר דין ודברים עם דה-מונפורט הוא קיבל עליו את הנוסח. את המסמך חתמו דה-מונפורט ודה-קלר יחדיו, סמל להנהגה הכפולה של האצולה.

דה-קלר הפעיל על סיימון לחץ כבד לחתום על כתב הוויתור על אדמות אשתו אלינור בצרפת, אך נתקל בחומה בצורה. בעוד דה-מונפורט חזר לצרפת, דה-קלר דרש מהמועצה הקטנה וקיבל את האישור לגייס את הסכום הדרוש לפיצויו של דה-מונפורט. עד חודש יולי קיבלה אלינור את הכסף שדרשה.

ואז בא סיימון והציג למועצה ולכתר דרישה חדשה: האדמות שוות למעשה סכום גבוה בהרבה ממה שקיבלה אשתו, אז אנא שלמו עוד. ייתכן שסיימון ניסה להשיג את העסקה הטובה ביותר עבור משפחתו, אבל בהחלט יכול להיות שניסה לחבל בסיכויי ההצלחה של הסכם השלום. בהמשך יחבור סיימון לנסיך אדוארד, שהצר על אובדן האימפריה האנז'וונית, אבל אין בידינו הוכחות לשיתוף פעולה בין סיימון ואדוארד בשלב זה.

הנרי זעם על סיימון, וגם בקרב אצילים רבים איבד דה-מונפורט את תדמיתו כמנהיג. הנתק בין ראשי האצולה הביא לכך שהכל נתקע עד כינוס הפרלמנט באוקטובר, אליו הגיעה קבוצה של אבירים שהתלוננו באזני כל על כך שהרפורמה תקועה ודבר לא נעשה למען הציבור. האבירים, שכינו את עצמם "חברת הרווקים" Community of Bachelors, מחו בפני הנסיך אדוארד והרוזן מגלוסטר, והנסיך נשבע לתמוך בהם ובמטרתם הצודקת בכל מאודו. בכך הציב את עצמו במחנהו של דה-מונפורט כנגד המלך והנהגתו של דה-קלר.

בסוף אוקטובר חתמו סיימון והנסיך אדוארד על הסכם שיתוף פעולה. אדוארד השתלט על טירת בריסטול, שהיתה מוקד סכסוך בין הכתר ומשפחת דה-קלר, וסימן לאביו שהוא אדון לעצמו. הרווקים קיבלו את מבוקשם בצורת מסמך בשם "תקנות וסטמינסטר" Provisions of Westminster, אשר בנה על תקנות אוקספורד והוסיף עליהן עוד הקלות והגנות על פשוטי העם מפני שליחי המלך והאצילים.

לאחר הפרלמנט הגיע הנרי לצרפת על מנת לקדם את תהליך השלום. הוא הציע ללואי שיחתמו על ההסכם והנרי יערוב לכל דרישה עתידית של אחותו אלינור, אבל מלך צרפת עמד על דרישתו לוויתור מוחלט. מצד שני לואי הציע ש-15000 מארק מתוך הפיצוי שאמור להגיע לכתר האנגלי יישארו בידי הצרפתים עד שיקבלו את מסמך הוויתור. הנרי קיבל את התנאי ואלינור חתמה בלית ברירה על כתב הוויתור.

חוזה פריז, שנחתם בסוף 1259, היה המסמר האחרון בארון הקבורה של האימפריה האנז'וונית. שלום שרר (לעת עתה) בין צרפת ואנגליה, וסיימון דה-מונפורט איבד את מנוף הלחץ שלו על הכתר האנגלי.

הנרי בילה בנעימים את חג המולד וחודשי החורף של 1260 בחברת בכירי הברונים הנאמנים לו וגיסו לואי (אשתו של לואי היתה מרגריט מפרובאנס, אחותה של אלינור מלכת אנגליה) עד חודש אפריל. בזמן שהותו שם שלח לאנגליה צווים מלכותיים ללא התייעצות במועצה הקטנה, הפרה בוטה של תקנות אוקספורד. בחודש פברואר הגדיל ועשה כששלח מכתב לאנגליה האוסר על כינוס הפרלמנט בלעדיו.

סיימון דה-מונפורט הבין מיד במה מדובר, עזב את צרפת ללא אישור מלכו, וחזר לאנגליה על מנת לכנס את הפרלמנט על אפו וחמתו של הנרי. באי הבריטי הוא נתקל בהססנות וחוסר שיתוף פעולה מצד האצילים, אפילו מצד השופט הראשי, מפני שבנקודה זו הברונים לא היו מוכנים למרד גלוי ועימות צבאי עם המלך.

בחודש אפריל חזר ריצ'ארד דה-קלר לאנגליה, וכעת הציג את עצמו קבל עם ועדה כיד ימינו של המלך. הוא הורה על כינוס האצולה הנאמנה לכתר, כינוס אליו לא הוזמנו דה-מונפורט ומקורביו. גם מקורביו של הנסיך אדוארד, מהאבירים הפשוטים שהצהירו את נאמנותם לו ועד ברונים חשובים כמו רוג'ר מורטימר, הודרו מהכינוס. המלך ביקש להזכיר לאדוארד הצעיר את מקומו.

דה-קלר ודה-מונפורט החלו לגייס צבאות יריבים, ונראה היה שאנגליה בדרך למלחמת אזרחים, אבל שובם של המלך ואחיו ריצ'ארד בסוף אפריל הביא להרגעת הרוחות. אדוארד השתכנע לקבל עליו את מרותו של אביו, פינה את טירת בריסטול, והותיר את סיימון דה-מונפורט לעמוד לבדו. הנרי ניצל את חולשתו של סיימון והעמיד אותו למשפט בעוון הפרת השלום עם צרפת והתנגדות למלך.

למזלו של סיימון, משפטו מעולם לא הגיע לכדי גזר דין.

חוזה פריז (1259), סופה המוחלט של האימפריה האנז'וונית