בתחילת 1232 יוברט דה-בר היה כמעט כל יכול. הוא היה רוזן קנט, השופט הראשי, יד ימינו של המלך הנרי ה-3, ידו בכל ויד כל בו. נכתב עליו שהדבר היחיד שחסר לו הוא כתר. אבל לא לעולם חוסן, ובסתיו אותה שנה יוברט מצא את עצמו מחוץ לחצר המלכות, מנושל מכל אדמותיו ותפקידיו, פושע נמלט שנתפס ונכלא בשלשלאות במרתפי טירה.
יוברט נהנה במהלך השנים מתמיכתם של ארבעה גורמים
משמעותיים. הראשון שבהם היה הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון והממסד הכנסייתי
שמאחוריו, אבל לנגטון עצמו נפטר ב-1228, ובישופים אחרים איתם רקם דה-בר בריתות
הלכו והתמעטו מסיבות טבעיות יותר ופחות.
גורם שני היה תמיכת בכירי האצולה ובראשם משפחת מרשל,
רוזני פמברוק. סכסוכים אישיים הביאו לריחוק בין דה-בר והאחים ויליאם וריצ'ארד מרשל,
בניו של ויליאם מרשל הזכור לטוב, וברונים רבים העדיפו לצדד ברוזני פמברוק.
מוקד כח שלישי היה הדרג הפקידותי בחצר המלכות. אמנם דה-בר
היה אדם חשוב, אבל הלורד-צ'נסלור ראלף דה-נוויל היה בכיר ממנו, ועם הזמן המחלוקות הקטנות
הפכו ליריבות אישית. לאחר נפילתו של דה-בר, לא מעט פקידים ומשרתים נותרו בתפקידם, רמז
לכך שבאופן גלוי לא היו במחנהו של דה-בר.
הגורם הרביעי, ואולי החשוב מכולם, היה המלך עצמו. יוברט
והנרי נהנו מתקופה של קרבה בשנות נערותו של המלך, אבל אחרי שנות העוצרות השניים
כבר לא שידרו על אותו גל. דה-בר עשה כל שביכולתו למנוע פלישה לצרפת וניסה להכריח
את המלך לטפל בבעיות הפנים של אנגליה. הקמפיין הצבאי הכושל נגד הוולשים ב-1231 היה
טריז נוסף בין השניים.
התפוררות ארבעת מוקדי הכח של דה-בר פתחה פתח ליריביו להסיט
נגדו ולפגוע במעמדו. דה-בר ניסה לשחק את המשחק ולחסום את מהלכיהם, ולזמן מה גם
הצליח. הנרי היה לא-החלטי מטבעו, והקשיב לשני הצדדים מבלי להתחייב לאחד מהם.
דה-בר ספג מהלומות בזו אחר זו, וכל אחת החלישה אותו: ביולי
1231 חזר לאנגליה יריבו המר פיטר דה-רוש, הבישוף של וינצ'סטר, לאחר שעלה לרגל
למקומות הקדושים בארץ ישראל; בספטמבר הודח אחד מבני טיפוחיו ממשרת כלכלן בית
המלוכה; בחג המולד המלך בילה בווינצ'סטר בחברתו של דה-רוש; במרץ 1232 המועצה
הגדולה מנעה מהמלך להטיל מס על מיטלטלין, והדבר נתפס ככישלון של דה-בר, מה שחייב
את המלך לקחת הלוואה כנגד יהלומי הכתר בשביל לשלם לכח המגן בבריטאני.
באביב 1232 זכה יוברט במספר נקודות כאשר אחד ממקורביו
מונה להיות השריף של נורפולק וסאפולק, ויוברט עצמו מונה לשופט הראשי של אירלנד לכל
ימי חייו, אבל דה-רוש התכונן למכת המחץ שלו.
ביולי ביקרו הנרי ויוברט בצוותא בכנסייה בנורפולק. משם
המשיכו לכיוון ויילס, אבל בין לבין הגיע דה-רוש לחצר המלכות עם מכתב מהאפיפיור
גרגורי ה-9 בעניין מהומות אנטי-איטלקיות שהתחוללו באנגליה כנגד שליחי האפיפיור.
המכתב האשים את דה-בר בארגון וליבוי המהומות. ב-28 ביולי הגיעו לחצר המלכות אויבים
נוספים של דה-בר, רוזני צ'סטר ופמברוק, וחיזקו את טענותיו של דה-רוש.
הנרי היה אדם מאמין, והאפיפיור היה עבורו שליח האל עלי
אדמות. עם כל אהדתו וקרבתו לידידו יוברט, לא היתה לו ברירה והוא דרש מדה-בר תשובות
להאשמות החמורות. יוברט ההמום ביקש וקיבל ארכה עד ספטמבר להוכיח את חפותו,
ובהזדמנות הראשונה ברח אל מנזר בסארי, שם ביקש מקלט. זה לא עזר לו, והוא נתפס
והושלך למרתפי מצודת לונדון. מספר ברונים, וביניהם ריצ'ארד מרשל שכנראה שינה את
דעתו, לא האמינו שדה-בר ראוי לעונש חמור כל כך, ושכנעו את הנרי להעביר אותו לטירת
דוויז Devize ולכלוא אותו
בתנאים נוחים יותר.
יוברט דה-בר עשה רבות למען הכתר האנגלי, אבל לא הצליח
לממש את כל מטרותיו. הוא פעל כדי להפוך את עקרון השלטון בהסכמה לנורמה בשנים
הקריטיות שלאחר המגנה כרטה. הוא ניתק את הקשר בין האצולה ומשרות השריפים, והחזיר
לכתר חלק גדול מכוחו. מצד שני רווחי המלך לא הגיעו לרמות מספקות, והקמפיינים בצרפת
ו-ויילס היו כשלונות.
הנרי החליט שתפקיד השופט הראשי, שהיה עוצמתי בערך כמו הלורד-צ'נסלור
(שהיה מעין ראש ממשלה), הוא כר פורה לבעיות ושחיתות, והחליט לבטל אותו לאלתר ולהעניק
את אחריותו וסמכויותיו ללורד-צ'נסלור. מאוחר יותר, בנו אדוארד ה-1 יפצל את מערכת
המשפט לשלושה חלקים – בית משפט לעניינים אזרחיים, בית משפט לעניינים פליליים, ובית
משפט לעניינים כלכליים – וימנה שופטים שונים לכל תחום.
את החלל הפוליטי שהשאיר דה-בר מילא באופן טבעי פיטר
דה-רוש. לתקופה קצרה האצילים תמכו בחילופי הגברא בשלטון, והמועצה הגדולה אפילו
אישרה למלך להטיל מס של 1/40 על מיטלטלין, מס שהניב לכתר סכום של 16000 פאונד.
דה-רוש לא הביא איתו בשורה חדשה, בעיקר מפני שלא באמת
התעניין בניהול ענייני הממלכה, אלא בצבירת עוד ועוד כח לעצמו ולאנשיו. הוא שכנע את
הנרי להעביר את אנשי שלומו של דה-בר מתפקידיהם ולמנות במקומם את מקורביו של דה-רוש
עצמו. באופן לא מפתיע חלוקת הג'ובים למקורבים חסרי כישורים הביאה רק חוסר-יעילות
ושחיתות. בנוסף, מינוים של צרפתים רבים לתפקידי מפתח הקים על הנרי ביקורת נוקבת
בקרב האצולה האנגלית.
בפברואר 1233 הצליח דה-רוש לשכנע את המלך לקחת אחוזה מגילברט
באסֶט, אחד מאנשיו של רוזן פמברוק, ולתת אותה לפיטר דה-מורלי, מהאנשים הקרובים
לדה-רוש. האחוזה ניתנה לבאסט רק ארבע שנים קודם לכן בצו מלכותי, שהבטיח גם זכויות
ירושה על הנכס. באסט וריצ'ארד מרשל הבן מחו בפני המלך ודרשו שימוע בעניין מול
מועצת אצילים, ע"פ הזכות שניתנה להם במגנה כרטה. דה-רוש דחה את הדרישה על הסף
וסתם את הגולל על העניין כולו. זהו רק מקרה אחד מתוך כמה וכמה.
הברונים הבינו עד מהרה שכל עוד דה-רוש נמצא בחצר המלכות,
המגנה כרטה לא תכובד ולא תעזור להם. על כן חלקם התארגן ובסתיו 1233 פתחו במרד
גלוי. דה-רוש שמח להכות את אויביו בשדה הקרב במקום בחדרי חדרים, אבל לא העריך נכון
את המצב.
אמנם רק חלק קטן מהאצילים מרדו במלך, אבל רובם המוחלט של
הנאמנים לכתר סירבו להילחם באחיהם המורדים. רוזן פמברוק (מחוז שנמצא דרומית-מערבית
לוויילס) כרת ברית עם לואלין מנהיג הוולשים, והכח המשותף הדף את מתקפת הכוחות
המלוכנים בהצלחה פעמיים.
בפברואר 1234 שחרר באסט את דה-בר הכלוא והביא אותו
לוויילס, שם הצטרף למורדים בשמחה. הארכיבישוף החדש מקנטרברי, אדמונד מ-אבינגדון,
היה נחוש כמו קודמו בתפקיד להשכין שלום שמבוסס על המגנה כרטה. הוא ארגן מספר פגישות
בין הצדדים, והנרי השתכנע שהדרך היחידה והצודקת לשלום היא הסרת דה-רוש ומקורביו
מעמדות הכח הבכירות.
עד חודש מאי התהליך הושלם, למרות מותו של ריצ'ארד מרשל
(את תואר רוזן פמברוק ירש אחיו גילברט). פיטר דה-רוש ומקורביו הורחקו מחצר המלכות,
המלך השיב לבעלים המקוריים את הנדל"ן שנלקח והתנצל על הפגיעה הלא-חוקית שפגע
באצילים. דה-רוש נסע אל ידידו משכבר הימים פרידריך ה-2, קיסר האימפריה הרומית
הקדושה, אבל מכתבים מהנרי שסיפרו על מעלליו של דה-רוש העכירו את האווירה בין
הידידים הוותיקים. בסופו של דבר דה-רוש חזר לאנגליה ב-1238 ונפטר.
באשר ליוברט דה-בר, המלך לא סלח לו על הצטרפותו למורדים,
וב-1237 אף איים לשפוט אותו שוב על מעשי בגידה. אך בטרם מימש המלך את איומו, דה-בר
מת בגיל 73 המופלג.
לאחר סילוקם של דה-בר ודה-רוש מחצר המלכות, הנרי בן ה-27
נותר יחיד בשלטון, ובשנים הבאות שלט בכוחות עצמו. בניגוד לאביו ג'ון, הנרי לא
התעניין בצייד או תחרויות אבירים, והיה אדוק יותר באמונתו. הוא היה מעט תמים, לא-החלטי
מטבעו, וניסה לפייס את האצולה בכל דרך. חוש ההומור שלו היה הרבה פחות נבזי מזה של
אביו. הוא אהב את ההוד והפאר של המלוכה, אבל אהב גם לחלוק בעושר שצבר. הוא נשא
עיניים למלך אדוארד המודה (חלק יח) כדמות מעוררת השראה,
והקדיש כספים רבים לתחזוקה ובנייה של קתדרלת וסטמינסטר ומוסדות כנסייתיים נוספים.
בינתיים בצרפת, פג תוקפו של הסכם הפרדת הכוחות מול לואי
ה-9. הנרי קיווה שיוכל להגיע לנקודה זו בזמן עם צבא ערוך ומוכן, אבל לשווא. פיטר
דה-ברו, דוכס בריטאני שקיבל 13000 פאונד כסיוע מהכתר האנגלי בשלוש השנים האחרונות,
הבין שאין כח צבאי של ממש שיבוא לעזרו, וכרע ברך מול מלך צרפת.
על מנת לבנות ברית צבאית חדשה כנגד הכתר הצרפתי, הנרי בן
ה-28 נשא לאישה בינואר 1236 את אלינור מפרובאנס בת ה-12, שהיתה בתו של ריימונד ה-5
רוזן פרובאנס. אחותה הגדולה של אלינור נישאה ללואי ה-9 ואחותה הצעירה תתחתן עם
ריצ'ארד מקורנוול, אחיו הצעיר של הנרי, מה שוודאי הביא גאווה גדולה לרוזן אבל הפך
את ארוחות שישי למאוד מתוחות.
אלינור הגיעה לחופי אנגליה ב-1235 ללא כל נדוניה. מאז
אלינור מאקיטניה לא היתה מלכת אנגליה בעלת השפעה משמעותית, אבל אלינור הצעירה גדלה
בבית פוליטי וידעה לשחק את משחקי הכס. היא בנתה לעצמה חצר מלכותית, השיגה אדמות
ונכסים לעצמה, ואפילו שכנעה את הנרי, שראה בה שותפה למלכותו, לתת לה אחוז מסוים
מהמיסים שגבה הכתר.
כמובן שאין לנו דרך לדעת מה בדיוק היה טיב היחסים בין
הנרי ואשתו הצעירה. במשך שלוש שנים הנישואין לא הפיקו יורש, אבל ע"פ כמות
המתנות שהרעיף עליה, כנראה שהנרי אהב אותה. בספטמבר 1238 פרץ מטורף לארמון במטרה
לרצוח את המלך, אבל חדר השינה שלו היה ריק משום שהוא ישן עם אשתו בחדר השינה שלה,
עדות לקירבה בין השניים.
בסופו של דבר הרתה המלכה וביוני 1239 נולד בנם הראשון
(מתוך חמישה) אדוארד, על שם המודה, שלימים יזכה לכינוי "ארך-רגליים" Longshanks. אדוארד נולד
בארמון וסטמינסטר, במקום בו שוכנים היום בתי הפרלמנט. הנרי היה מאושר וחגג את
המאורע בפאר. אנשי לונדון רקדו וחגגו ברחובות. הנרי שלח שליחים לכל קצוות הארץ על
מנת לבשר את הבשורה המשמחת, והשליחים חזרו עם מתנות לרוב. המלך תרם סכומים נכבדים
לכנסייה ולעניים על מנת להפציר באל לשמור על בנו הרך.
אלינור לא הגיעה לאנגליה בגפה. יחד איתה הגיעה קבוצה גדולה
של מלווים, רובם ככולם אנשי מחוז סאבוי Savoy שלמרגלות האלפים בדרום-מזרח צרפת, מחוז שהיה
בשליטת אימה. בתחילה היו אלה אנשי חצר, אשר כרכרו סביב הנערה ודאגו לכל מחסורה,
אבל תוך מספר שנים הרעיפה עליהם המלכה הצעירה כבוד וייקר בצורת אדמות ותארים.
הם אמנם היו בני תרבות ומנומסים, אבל הפלישה הצרפתית ללב
האצולה האנגלית הקימה תרעומת על המלכה. המצב החמיר כאשר עוד ועוד קרובי משפחה ומקורבים
מצרפת הגיעו עם השנים לאנגליה והתברגו במערך הכוח של אלינור באין מפריע. הפרת
האיזון בקרב האצולה יחמיר עם השנים ויהיה לזרע פורענות שיסכן את מלכותו של הנרי
ה-3.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה