חלק מז: מלחמת הברונים השנייה 2

בקיץ 1264 יצאו הברונים מקרב לואס כשידם על העליונה, והנרי ה-3 נאלץ להשפיל את ראשו ולקבל את תכתיביהם, אבל מלחמת הברונים היתה רחוקה מסיום. בפני הממשל החדש-ישן-חדש ניצבו כעת שני איומים חיצוניים משמעותיים מאוד.

הראשון שבהם היה הקואליציה שאורגנה בצרפת ע"י מלכת אנגליה אלינור מפרובאנס, בסיוע גיסה לואי ה-9 מלך צרפת. לקואליציה הזו נאספו אצילים אנגלים שהתנגדו לתקנות אוקספורד, אצילים צרפתים שגורשו מאנגליה, שכירי חרב, וגם שליח האפיפיור בצרפת, ששם את כובד משקלו של הכס הקדוש בצד המלוכני.

סיימון דה-מונפורט לא היה חסיד של אנדרסטייטמנט. הוא הפיץ מכתב ברחבי הממלכה ובו הכריז על צבא של זרים צמאי-דם אשר מתכוונים לפלוש לאנגליה ולעשות שפטים בכל האנגלים. הוא דרש מכל כפר שישלח את כל הגברים הבריאים להגנת אנגליה ללא יוצא מן הכלל, כולל אלה העסוקים בקציר.

תחושת הדחיפות בהגנת המולדת עשתה את העבודה, והתוצאה היתה מרשימה. בין ה-6 וה-9 ביולי התאספה כמות עצומה של איכרים בקרבת דובר, כשהם זועמים ומוכנים לקרוע לגזרים כל צרפתי שיעז להראות את קצה אפו.

קבוצת בישופים אנגלים יצאה לצרפת על מנת לשאת ולתת עם שליח האפיפיור. השליח פגש אותם וניסה לכופף את ידם בעזרת איומים בחרם, אבל הם לא נסוגו מתמיכתם ברפורמות. הוא שאל אותם בפשטות האם הם באמת רוצים מצב בו המלך, שהאל בחר בו, יהיה כפוף למועצת ברונים, ולתדהמתו הם השיבו בחיוב.

הבישופים חזרו לאנגליה עם הצעה אפיפיורית לשלום תמורת ויתור על הרפורמות, ואולטימטום של 15 יום. ההמון שקיבל את פניהם קרע את המסמך לגזרים וזרק את החתיכות לים. סיימון טרח והכתיב מכתב סירוב רשמי, אותו שם בקופסת עץ ונתן לאחד האבירים. האביר לקח את הקופסה, שט איתה לכיוון צרפת, ומול חופיה זרק את הקופסה למים.

שליח האפיפיור הכריז על חרם כנסייתי כנגד דה-מונפורט, דה-קלר ושאר תומכיהם. בנוסף לנידוי, כלל נכסיהם הוחרמו בצו אפיפיורי. הדבר לא השאיר רושם רב על הברונים האנגלים.

האיום השני הגיע מצד מערב. באזור החיץ עם ויילס פעלה משפחת מורטימר בעיקר לטובתה שלה. מאז ויליאם הכובש נהנתה משפחת מורטימר מאוטונומיה נרחבת, וכעת חברו אליהם מתנגדיו של דה-מונפורט והם ביססו את שליטתם באזורים אפילו יותר גדולים בשני צידי אזור החיץ.

בחודש יולי, בזמן שצבא האיכרים נאסף במזרח, דה-מונפורט ודה-קלר צעדו אל וויילס והגיעו עם בני מורטימר להסכם שירגיע את המצב, אבל דבר לא נעשה בהמשך כדי לאכוף את תנאי ההסכם. בעוד המצב בצרפת הלך ודעך כשהכסף של המלכה אלינור הלך ונגמר, באוקטובר 1264 בני מורטימר פתחו במרד גלוי. הם תפסו את הטירות המלכותיות באזור החיץ ועשו ניסיון לחלץ את הנסיך אדוארד, שהוחזק כבן-ערובה בטירת וולינגפורד.

דה-מונפורט העביר את אדוארד לטירתו שלו, קנילוורת', וזימן שוב את הצבא הפאודלי. גם הפעם הוא פרט על נימי הפטריוטיזם והצליח לגייס כוח מרשים ביותר, שהספיק בשביל להביא את בני מורטימר אל שולחן המו"מ. שוב נחתם הסכם בין הצדדים, בתנאים שהכתיב דה-מונפורט, אבל גם הפעם ידעו שני הצדדים שאין בכוחו של השלטון לאכוף את ההסכם.

בינואר 1265 התכנס הפרלמנט, והפעם הוזמנו אליו גם אבירים וסוחרים. סיימון דה-מונפורט היה הראשון לזהות את תפקידם המכריע של אלה בתפקוד יעיל של השלטון, וכן את העובדה שהאינטרסים שלהם שונים מאלה של האצילים, והאצילים לא יכולים לייצג אותם נאמנה בפרלמנט. אלה ניצניה של ההפרדה בין בתי הפרלמנט שאנחנו מכירים כיום.

נאמנותו של דה-מונפורט לתקנות אוקספורד הביאה לו את תמיכתם הלא-מסויגת של ההמונים, האבירים והכנסייה. מעבר לכך היו דברים נוספים שקנו לו את אהדת העם. למשל, הוא יזם ותמך במספר פוגרומים ביהודים בסוף 1264, שמטרתם העיקרית היתה להשמיד את ספרי החשבונות ובכך למחוק את חובותיהם של הגויים. רצח היהודים היה בעיני הפורעים תוספת מבורכת כמובן.

בנקודה זו סיימון היה בשיא כוחו, והפנה את מלוא מרצו למטרת-העל האמיתית שלו: הגדלת עושרה של משפחת דה-מונפורט. הוא הסכים לשחרר את אדוארד תמורת העברת אדמות הכתר במחוז צ'סטר לידיו הפרטיות של סיימון; משפחת פרר Ferrers, רוזני דרבי, הושלכה לכלא, ורכושם הוחרם והועבר גם הוא לידי משפחת דה-מונפורט; וגם בניו של סיימון פעלו ללא לאות לנישול תומכי הכתר מאדמותיהם. דה-מונפורט ודאי ראה בכל פריווילגיה ונכס שלא מוחזק ע"י משפחתו-שלו כמשהו שעלול לחזור לידי הנרי השנוא, אם דרך הפסד צבאי או בוגדנות של אחד הברונים האחרים, והוא היה נחוש למנוע זאת.

הבעיה היתה שהשלטון נשען על סיימון עצמו, על הכריזמה ויכולות ההנהגה שלו, וחסרונותיו של סיימון הפכו לחסרונות הממשל. מחנות שונים נוצרו בתוך קואליצית הברונים, ממש כפי שקרה בחצר המלכות של הנרי. חסד השלטון ניתן לאצילים שונים בכמויות שונות, מה שיצר מרמור בקרב הרחוקים מהצלחת.

כך למשל גילברט דה-קלר דרש כופר גבוה עבור ריצ'ארד מקורנוול, אחי המלך שנלקח בשבי, אבל סיימון ביטל את דרישתו כלאחר יד. בנוסף, בניו של דה-מונפורט לקחו לעצמם שטחים בגבולו של מחוז גלוסטר, מה שנגס בכוחה של משפחת דה-קלר. גילברט ראה איך מיום ליום סיימון ומשפחתו מתחזקים, ואילו משפחת דה-קלר נחלשת.

באפריל 1265 עזב גילברט את חצר המלכות בזעם, וחזר לגלוסטר שבאזור החיץ. אחיו הצעיר תומס נותר לצד סיימון, לכאורה נאמן לו כתמיד. סיימון חשש מכך שדה-קלר יחבור למשפחת מורטימר ויפעל נגד השלטון, ולכן בחודש מאי הוא יצא מערבה בראש פמליה של כ-140 אבירים על מנת ליישר את ההדורים. בתחילה הדברים התנהלו על מי מנוחות, ודה-קלר אף הסכים להביא את חילוקי הדעות בינם לבוררות. נראה שזהות הבוררים לא הפריעה לגילברט והוא סמך על שיקול דעתו של סיימון, אבל זה רק מפני שידע שהם לא יגיעו למצב בו הבוררות רלוונטית.

בזמן שסיימון וגילברט נשאו ונתנו בגלוסטר, וצבאו של דה-מונפורט נמצא בדרום מזרח הממלכה תחת פיקודו של סיימון הבן, נחת במערב ויילס כוח לוחם בראשות ויליאם דה-ואלנס (בן למשפחת לוסיניאן) ועוד מספר אצילים שלא נמנו עם חסידי דה-מונפורט. כששמע על כך סיימון הוא עזב את גלוסטר ומיהר בראש הפמליה שלו צפונה ומערבה. הוא מיהר להציב את אביריו בין הכוח הפולש לבין אדמות משפחת מורטימר.

לקראת סוף מאי, דה-מונפורט כנראה חש בטוח בעצמו שהצליח להרתיע את הפולשים, והוא אפילו אישר לשניים מידידיו של הנסיך אדוארד לבקר אותו יחד עם תומס דה-קלר בטירת הרפורד Hereford שבתוך ויילס. הפרלמנט אמנם שחרר את אדוארד מהיותו בן-ערובה, אבל הוא היה רחוק מלהיות חופשי, ואבירים נאמנים לשלטון היו צמודים אליו באופן קבוע.

ב-28 במאי אדוארד ומבקריו יצאו מחוץ לטירה על מנת לבחון את כושר הסוסים שלהם. כשמרבית הסוסים היו עייפים, אדוארד קפץ על הסוס הטרי האחרון ופשוט ברח, משאיר את מבקריו ואת סוהריו מאחור. הוא שם פעמיו לטירת ויגמור Wigmore, שם חבר לבני מורטימר. גילברט ותומס דה-קלר הצטרפו אליהם תוך זמן קצר, וחשפו את הקלפים שבידם.

תגובתו של דה-מונפורט היתה לשלוח מסר לבנו סיימון להגיע בהקדם עם צבאו לגבול ויילס, והורה על גיוס כללי והתייצבות באזור ווסטר Worcester, מצפון לגלוסטר. סיימון ופמלייתו התמקמו בהרפורד וחיכו.

אדוארד ונאמניו פעלו כדי להפריד את סיימון מכוחותיו באנגליה. הם תפסו את כל הגשרים על נהר סוורן Severn, הגבול הטבעי בין ויילס ואנגליה. עד ה-7 ביוני נפלו לידי המלוכנים העיירות ווסטר ו-שרוזברי Shrewsberry שעל הנהר, והגשרים שלהן נהרסו. העיירה צ'סטר הושמה במצור, ושטח הכינוס של צבא האיכרים הוזז לגלוסטר, שם נותר הגשר הפתוח האחרון ונתיב המילוט האחרון של דה-מונפורט.

הצבא תחת פיקודו של סיימון הבן היה איטי להחריד. ב-24 ביוני הוא הגיע רק ללונדון, וגם לאחר מכן לא הצליח להאיץ. הוא בזבז שלושה ימים במתקפה וביזה של וינצ'סטר, אפילו שזה לא בדרך מלונדון לקנילוורת'. ב-29 ביוני נפלה גלוסטר לידי אדוארד, וסיימון האב נותר מנותק בטירת הרפורד.

מסע החילוץ האיטי בהיסטוריה הגיע ליעדו ב-31 ביולי, כשסיימון הבן סופסוף הגיע עם צבאו לקנילוורת'. לא ברור מדוע לא נכנס לטירה והסתגר מאחורי חומותיה, אבל הוא החליט לחנות מחוץ לעיירה. רצה הגורל וצבאו של אדוארד הגיע לאזור בחשכת אותו הליל והפתיע את צבא ההצלה. הרפורמיסטים ספגו אבדות קשות, וסיימון הבן וחלק מהכוח הצליחו בקושי רב להימלט לתוך הטירה. היתה זו מפלה רצינית.

בעוד אדוארד עסוק במרחק עשרות קילומטרים, סיימון האב זיהה את שעת הכושר וחמק החוצה מהרפורד. כוחותיו חצו את נהר סוורן מדרום לווסטר ב-2 באוגוסט והתקדמו אל קנילוורת', במחשבה שסיימון הבן יחבור אליהם.

בשחר ה-4 באוגוסט חצה כוחו של דה-מונפורט את נהר אבון Avon סמוך לעיירה איבשם Evesham. הוא התמקם במנזר המקומי וחיכה לשווא לסיימון הבן. בשעת בוקר, חייליו הבחינו בצבא המלוכני שמתקדם לכיוונם, וכולם הבינו שהישועה לא תגיע. הם היו בנחיתות מספרית עצומה, למרות שכירי החרב הוולשים שהביאו, ובניגוד לקרב לואס לא היו בידם יתרונות המיקום או היוזמה. לכל היה ברור שהקרב אבוד מראש, אבל סיימון היה איש של קוד מוסרי, והוא סירב להתחבא במנזר. הוא הכין את כוחותיו, והכמרים בירכו את החיילים כדי שימותו נקיים מחטאים.

יש המכנים את אותו יום בשם "הרצח של איבשם", מפני שהקרב היה מאוד חד-צדדי. כשהתחיל הקרב, הנרי דה-מונפורט היה מהראשונים למות, ואביו סיימון נהרג לא הרבה אחריו. בקרב נהרגו בין 4000 ל-6000 לוחמים, רובם ככולם במחנה הרפורמיסטי, וגם רגלים שברחו משדה הקרב נתפסו ונשחטו, כולל אלה שמצאו מקלט במנזר. היה זה הקרב האכזרי והקטלני ביותר מאז ימי ויליאם הכובש. גופתו של סיימון בותרה והושחתה, וחלקים ממנה נשלחו לרחבי אנגליה למען יראו וייראו.

אחד הפצועים בקרב היה אדם מבוגר, עוטה שריון עם סמל תומכי דה-מונפורט, שצעק "אני הנרי מ-וינצ'סטר, מלככם, אל תהרגו אותי!" הנרי, שהובא בניגוד לרצונו יחד עם דה-מונפורט לוויילס, כמעט ונהרג ע"י אצילים נאמנים לכתר, אבל אחד מהם זיהה אותו ולקח אותו לקבל טיפול רפואי. בסוף היום הוא התאחד עם בנו ויורשו אדוארד.

כששמע סיימון דה-מופורט הבן על תוצאות קרב איבשם, הוא הסתגר בטירת קנילוורת' וסירב לאכול ולשתות במשך ימים רבים. אין לדעת כיצד היתה משתנה ההיסטוריה אם היה מצליח לחבור לאביו באותו יום מר ונמהר.

מותו האלים של סיימון דה-מונפורט וגורלה המזעזע של גופתו (פרט מכתב יד, סוף המאה ה-13)

חלק מו: מלחמת הברונים השנייה 1

פעולתו הראשונה של הממשל החדש בהנהגתו של סיימון דה-מונפורט היתה גירוש מאנגליה של חבר מרעיו הצרפתים של אדוארד, אבל מעבר לכך התקשה להמשיך ולפעול. שלושה חודשים בלבד הספיקו בשביל לגלות סדקים משמעותיים בקואליציה, סדקים שלא איפשרו לה לתפקד.

גירוש הזרים נתן לברונים של אזור החיץ את מבוקשם, ומאותה נקודה לא היתה להם סיבה מיוחדת להמשיך ולתמוך בשלטונו של דה-מונפורט. הוא יכול היה לחזק את נאמנותם ע"י מענקים של חלק מהשלל או משרות רמות דרג, אבל מלבד מקרים נקודתיים הוא בחר שלא.

במקביל, האלימות בה דיכא השלטון את נאמניו של המלך לא עלתה בקנה אחד עם ערכי המוסר והצדק של הרפורמות, והדבר צרם לאבירים ואצילים רבים ברחבי הממלכה.

עניין נוסף היה אדמותיהם של יוצאי מחוז סאבוי, שהיו כרגע בידי תומכיו של סיימון. הוא ידע שללא שיתוף פעולה עם מקורביה של המלכה, כל ניסיון למשול באנגליה יעלה בתוהו. כבר בחודש יולי ניסח הממשל החדש הסכם שנוי במחלוקת, לפיו יוחזרו אדמות אלו לבעליהן המקוריים תמורת פיצויים, וסיימון הגיש את ההסכם לבוררות אצל לואי ה-9 על מנת לתת לו גושפנקה. בחצר המלכות ודאי חגגו ושמחו, בציפייה להכרעה אוהדת מצידו של מונרך אחר.

כינוס הפרלמנט בספטמבר 1263 היה מתוח מאוד כשההסכם הוצג למועצת הברונים. בסוף החודש הגיעו סיימון, הנרי ומקורביהם לפריז, על מנת לשטוח את טיעוניהם בפני הבורר. להפתעתו העצומה של הנרי, לואי בחר לצדד דווקא בעמדת סיימון. הברונים חזרו הביתה צוהלים ומאושרים, אבל בפועל הדבר לא באמת עזר ליציבות השלטון.

אדוארד כנראה הבין שהישועה לא תצמח מאביו המזדקן. הוא חבר מחדש לבני לוסיניאן, במיוחד לאותם אצילים זוטרים שנאלץ לגרש מפמלייתו. בתואנה שהוא מתכוון להתאחד אם אשתו בווינדזור, הוא הגיע למקום והשתלט על הטירה המקומית. הנרי ואלינור הצטרפו אליו שם עד מהרה, וכך גם אצילים נוספים, בהם גם הנרי מאלמיין ואפילו גילברט דה-קלר רוזן גלוסטר. לצידו של דה-מונפורט נותרו כעת שלושה מחנות נאמנים: אנשי לונדון, הכנסייה, ומשפחתו המורחבת.

שוב ניצבו שני מחנות חמושים זה מול זה, והפעם היוזמה היתה בידי המחנה המלוכני. שני הצדדים הכירו ביכולתו של לואי לפשר ביניהם, אבל בעודם מחכים לתשובתו, הנרי ובני בריתו פתחו במתקפה.

באזור החיץ עם ויילס התקיף ושרף רוג'ר מורטימר נכסים וכוחות נאמנים לדה-מונפורט. במקביל התקדמו הנרי ואדוארד לכיוון אוקספורד ותפסו אותה בקלות. הם המשיכו דרום-מזרחה לנמלי התעלה, וההתנגדות האמיתית הראשונה בה נתקלו היתה בדובר.

בסיס כוחו של דה-מונפורט היה במישורים של לב אנגליה, ספציפית במחוז לסטר ובטירת קנילוורת' Kenilworth שליד קובנטרי. בהיותו רחוק מדי מהאירועים בוויילס, הוא החליט להתקדם עם כוחותיו ללונדון, על מנת להגן עליה. הוא הגיע מכיוון דרום לגשר לונדון בדצמבר 1263 עם קומץ לוחמים, וגילה לחרדתו ששער הגשר סגור ומסוגר. כוחותיו של הנרי זינבו בו, וכעת הוא עמד בין הפטיש לסדן.

לוחמיו של דה-מונפורט סירבו להיכנע והתכוננו להילחם עד המוות, אבל ברגע האחרון תומכיהם בתוך העיר הצליחו להשתלט על הגשר ולפתוח את השער. סיימון ואנשיו מצאו מקלט בעיר.

כשלונדון בידי דה-מונפורט ונאמני המלך מחזיקים בנקודות אסטרטגיות אחרות ברחבי הממלכה, הצדדים הסכימו על הפסקת אש לטובת גישור. המלך ומקורביו הגיעו לעיירה אמיאן Amiens בצרפת כדי לשמוע את החלטתו של לואי. רצה הגורל, וסיימון נפל מסוסו ושבר את רגלו, ולכן נאלץ לשלוח לצרפת נציגים מטעמו.

כנראה שנוכחותו האישית של סיימון, כושר התנסחותו והכריזמה שלו היו פקטורים מכריעים ביחסו של לואי לסכסוך. בינואר 1264 נתן לואי את "החלטת אמיאן" Mise of Amiens, שסתרה לחלוטין את החלטתו הקודמת. טיעוני הברונים נדחו, גירוש הזרים בוטל, והרפורמות היו כלא היו.

בפני הברונים ניצבו שתי ברירות: לקבל את רוע הגזירה, לכרוע ברך ולקוות למינימום של נקמה מצד הכתר; או להילחם. הם הבינו שאם ירכינו את ראשם כעת, מי יודע מתי (אם בכלל) יצליחו להרימו מחדש, והם בחרו באפשרות השנייה. בניו של סיימון, הנרי וסיימון הצעירים, תקפו כבר ב-4 בפברואר את רוג'ר מורטימר באזור החיץ ונחלו הצלחה. הם תפסו מספר טירות באזור יחסית בקלות, ובאותה הזדמנות ביצעו טבח בתושבי ווסטר Worcester היהודים.

אדוארד הגיע לאזור במטרה לכבוש בחזרה את גלוסטר, שנפלה לידי המחנה הברוני. הוא נכשל בכיבוש הטירה המקומית ונלכד ע"י כוח בראשות הנרי דה-מונפורט. אדוארד התחנן להפסקת אש ונשבע שלא יתקוף את גלוסטר בשנית, והנרי דה-מונפורט התמים האמין לו. הוא שחרר את הנסיך וחזר לקנילוורת', שם כנראה חטף מאביו סטירת לחי מצלצלת. כמובן שברגע שנעלם מהשטח, הנסיך אדוארד התנפל על גלוסטר ועשה בה שפטים.

בנקודה זו החליט גילברט דה-קלר לערוק לצידו של דה-מונפורט, אולי בגלל היריבות עם משפחת מורטימר באזור החיץ. הדבר שיפר את מאזן הכוחות לטובתו של דה-מונפורט, אבל דה-קלר כנראה הצטער על ההחלטה כמעט מיד, שכן מחנה הרפורמיסטים החל לספוג מהלומות בזו אחר זו.

המלך הנרי שב לאנגליה, ובעזרת אחיו ריצ'ארד ובנו אדוארד תקף את מישורי לב אנגליה, בסיס כוחו של דה-מונפורט. בנסיון לפצל את הכוחות המלוכנים, דה-מונפורט ניסה לכבוש את טירת רוצ'סטר מדרום ללונדון, אבל נכשל כישלון כפול: הטירה עמדה במתקפה, והנרי התעלם מהפתיון. ב-3 באפריל נחלו המלוכנים ניצחון רציני בנורת'המפטון, שם כבשו את הטירה ותפסו את חיל המצב בשלמותו, כולל סיימון דה-מונפורט הצעיר. משם המשיכו למחוז לסטר, ביתו של דה-מונפורט, שנפל לידיהם כפרי בשל, ואחריו נוטינגהם.

כעת, לאחר שהשיג ניצחונות משמעותיים, נע הנרי דרומה. הוא שחרר את רוצ'סטר והתקדם אל דובר. חוץ מדובר נותרה למחנה הברונים רק לונדון, וסיימון ביקש לנהל מו"מ עם המלך. כשהוא בעמדה עדיפה בהרבה, הנרי סירב.

בחודש מאי 1264 יצא דה-מונפורט מלונדון עם כל הלוחמים והפרשים שהצליח לגייס, כוח שגודלו כשליש מצבאו של הנרי, בניסיון נואש להטות את הכף לטובת מחנה הברונים. ב-12 במאי הגיע הכח לאחת מאחוזותיו של דה-מונפורט באזור סאסקס, וסיימון עשה עוד ניסיון אחרון לשאת ולתת עם הנרי. הצעתו היתה לפנות לבוררות חיצונית באשר לסעיפי תקנות אוקספורד, ופיצוי בסך 30000 פאונד על הנזקים שגרמו הכוחות הברוניים. הנרי נטה לקבל את ההצעה, אבל ריצ'ארד ואדוארד נזפו בו והחזירו אותו לתלם עד מהרה.

ביום המחרת קיבלו הברונים את תשובתו השלילית של המלך, וסיימון העניק לגילברט דה-קלר תואר אבירות כהכנה לקרב. ב-14 במאי יצא הכוח להתעמת עם הצבא המלוכני, והצדדים נפגשו ליד העיירה לואס Lewes, כאשר ככל הנראה היו כ-10000 לוחמים לצד המלך ומולם כ-5000 לצד הברונים. למורדים היה את יתרון היוזמה ועמדה גבוהה יותר בראש הגבעה.

הצבא המלוכני התארגן באופן המסורתי בשלושה אגפים. מולם העמידו הברונים שלושה אגפים משלהם, אבל סיימון שמר חלק מהכוח כרזרבה מאחור. סיימון דאג למקם במרחק מה משדה הקרב כרכרה ובה ארבעה תושבי לונדון, והכריז באוזני קול שהם באו להנות מהמופע, בעיקר כדי לעודד את אנשיו ולעצבן את המלוכנים.

הדבר הגיע גם לאוזניו של אדוארד, שזכר העלבון של אימו בער בו. הוא היה אחראי לאגף הימני ובו כ3000 פרשים, ובהיותו צעיר מהיר-חימה הוא שילח את פרשיו בעקבות הכרכרה. הפרשים תפסו את הארבעה, שנשבעו שהם תומכים במלך, הרגו אותם חיש מהר, והמשיכו לחפש באזור כל חייל אויב שיכלו לתפוס ולהרוג.

אבל בזמן שהם נלחמים בצד, נוכחותם היתה חסרה בשדה הקרב. הנרי וריצ'ארד הבינו שעליהם לתקוף כמה שיותר מוקדם, וקיוו שאדוארד יחבור אליהם במהרה. הם רצו במעלה הגבעה, ובראשה נפגשו הצבאות. כוחות המורדים נהנו מיתרון הגובה והסיגו את המלוכנים אחורה בקלות. סיימון הטיל את כוח הרזרבה שלו אל המערכה, והמורדים החלו לזנב בכוח המלוכני הנסוג, שאיבד כל משמעת או טקטיקה. מספר אצילים בכירים במחנהו של הנרי בחרו ברגע זה כדי לנטוש את שדה הקרב ולהציל את עצמם.

הנרי ורבים מחייליו מצאו מפלט במנזר המקומי ובטירת לואס הסמוכה. ריצ'ארד מקורנוול התחבא כאחרון הפחדנים בטחנת רוח, אבל בסופו של דבר נמצא, נלקח בשבי, ושוחרר מאוחר יותר תמורת כופר של 17000 פאונד. יש לשער שהדבר פגע בתדמיתו כלוחם אמיץ.

אצילים נוספים נלקחו בשבי, וכוח המורדים ניסה לפרוץ אל הטירה. אדוארד ופרשיו חזרו וראו לחרדתם תבוסה צורבת במקום ניצחון סוחף. אדוארד הצליח בקושי לחבור לאביו במנזר יחד עם עוד מספר אצילים.

דה-מונפורט לא שש לתקוף מנזר או להטיל עליו מצור, ולכן פתח מיד בשיחות, הפעם מעמדת כח. לאחר מו"מ לילי, הצדדים הגיעו להסכמות, לפיהן תקנות אוקספורד יוחזרו, אבל יעברו מקצה שיפורים תחת בוררות צרפתית; המתנגדים לתקנות יסולקו ממועצת ה-15; וכלל האצילים משני הצדדים ישוחררו ויזכו לחנינה.

על אף ניצחונו המופלא בשדה הקרב, דה-מונפורט נהג במלך בכבוד, שכן היה זקוק ללגיטימציה מלכותית על מנת להמשיך ולהנהיג את המועצה. גושפנקה צרפתית לתקנות אוקספורד היתה חיזוק משמעותי נוסף עבורו.

בפני סיימון עמדו מספר משימות קשות. ראשית, כאמור השגת לגיטימציה לשלטון החדש ולתקנות אוקספורד, מעבר לניצחון בשדה הקרב; שנית, השבת החוק והסדר לאנגליה לאחר שוך הקרבות; שלישית, מילוי אוצר הממלכה ע"י הסדרה מחדש של פעילות השריפים וגובי המיסים; ורביעית, השגת כמה שיותר כסף ורכוש לאוצר משפחת דה-מונפורט.

בתחילת יוני הפיץ סיימון ברבים רשימה שכללה את שלוש המטרות הראשונות. הוא כתב למלך צרפת מכתבי בקשה רשמיים לעזרתו בנוגע לרפורמות, אך זכה להתעלמות מופגנת. כמו בשנות העשרה, תקופת מלחמת הברונים הראשונה, מעט מאוד מהשלטון המלכותי תפקד ברחבי הממלכה, וגביית המיסים עמדה על כמעט אפס. השריפים התקשו לשמור על הסדר, וישנן עדויות למעשי אלימות וניצול של החלשים שלא נענו בשום עונש.

בניסיון לחזק את שלטון החוק, סיימון מינה בחודש יוני שומרי-חוק מקומיים, אבל אלה לא הצליחו בתפקידם, וחלקם אף הואשמו באלימות-יתר. כשלונו של סיימון בתפקידו העיקרי של השלטון העיב על הלגיטימציה של הממשל החדש, והרחיק ממנו כמה וכמה אצילים.

המלכה אלינור סירבה לקבל את ההפסד בקרב לואס, וכעת תיעבה את דה-מונפורט ומחנהו ביתר שאת. גיסה לואי ה-9 הגיש לה סיוע כלכלי, שאיפשר לה לגייס שכירי חרב צרפתים. יחד עם מספר אנשי מפתח בקרב האצולה האנגלית והמשפחות הצרפתיות שגורשו מאנגליה בבושת פנים, אלינור עמדה כבר בחודש יוני בראש קואליציה מסוכנת.

כצעד מנע, סיימון השתמש בנשק החזק ביותר שבאמתחתו, וכינס את הפרלמנט בסוף יוני. הפרלמנט החליט על הקמת גוף של תשעה ברונים, ששלושה מהם יעבדו צמוד למלך בכל עת, ובכוחם יהיה להטיל וטו על החלטות המלך. כמובן שההחלטה נוסחה כך שישתמע ממנה שהיא על דעת המלך ולטובתו ולטובת הממלכה כולה. הברונים איימו להסיר את מעמדו של אדוארד כיורש העצר, והנרי חתם על הצו בלית ברירה.

האבירים שנכחו בפרלמנט תמכו בהחלטה ללא סייג, ובאופן כללי נראה שרוב האוכלוסיה תמכה בפרלמנט ובשלטונו של דה-מונפורט. בנוסף נהנה השלטון מתמיכתה של הכנסייה, וכמובן של אנשי לונדון. לשם הדוגמה, כשנדרש ראש העיר לונדון (אותו אחד שהציל את המלכה מההמון) להישבע אמונים למלך, הוא נמנע מדברי חנופה וכניעה, ובחר לומר "אם תהיה לנו מלך טוב, אנחנו נהיה נתיניך הנאמנים", אמירה מתגרה וחריפה בסטנדרטים של המאה ה-13.

הדבר היחיד שחסר לסיימון היה תמיכת רוב האצולה, שכבת האוכלוסיה החשובה ביותר.

אנדרטה לציון 700 שנה לקרב לואס