השנה
היא 1035, וקנוּט הגדול, מלך אנגליה נורווגיה ודנמרק, הלך לעולמו. על לוח השחמט
הפוליטי ניצבים הטוענים לכתר האנגלי, ואלה הם:
אדוארד
(32) ואלפרד (23), בניו של את'לרד "הלא-מוכן" מאשתו השניה, אמה
מנורמנדיה, נמצאים בנורמנדיה ומחכים לשעת כושר; הרולד (20), הידוע כ"רגל
הארנב" (Harefoot) בשל
קלות רגליו וכישורי הצייד שלו, בנו השני של קנוט מנישואיו הראשונים לאֶלְפְגיפוּ; הרת'קנוט
Harthacnut (17), בנם
של קנוט ואשתו השניה אמה מנורמנדיה (כן, אותה אחת), נמצא בדנמרק; ואדוארד הגולֶה (19),
נכדו של את'לרד מבנו אדמונד איירונסייד, אשר נמצא, ובכן, בגלות בממלכת הונגריה.
לכל אלה יש להוסיף אצילים תאבי-כח ושתי מלכות שלהן שאיפות לעתיד בניהן.
קנוט התכוון להוריש את האימפריה שלו לבנו הצעיר
הרת'קנוט, אבל מרד בנורווגיה מנע ממנו להגיע לאנגליה ולתבוע את הכתר. האצילים ניסו
לבשל עסקה בה אחד הטוענים האחרים לכתר (ולכל אחד היה מועמד מועדף) ישמש כעוצר
המלכות עד שהמלך המיועד יגיע, ולבסוך הגיעו לפשרה.
בכינוס שנערך באוקספורד ב-1036 מונה הרולד לתפקיד העוצר,
אבל אֶמה תהיה אחראית לשמירה על אוצר הממלכה. המרידות בסקנדינביה עיכבו את
הרת'קנוט במשך יותר משנה, ובזמן הזה פעלו הרולד ואימו כדי לבצר את מעמדו, ואפילו
השתלטו על אוצר הממלכה בניגוד לפשרה. אֶמה נותרה חסרת אונים בעוד העוצר ואימו עשו
כל שביכולתם כדי לשכנע את האצילים להמליך את הרולד למלך במקום בנה הצעיר.
בטרם הצליח הרולד לגייס את תמיכתם של האצילים, אחד מבניה
הגדולים של אמה, אלפרד, חזר לאנגליה לבקר את אימו. בדרכו אליה פגש בגודווין מ-ווסקס,
וזה הציע לאלפרד את תמיכתו בהשגת הכתר. אלפרד הביע התעניינות באפשרות, ובתמורה אנשיו
של גודווין תפסו ושחטו את מלוויו של אלפרד. עיניו של אלפרד נוקרו והוא עבר מסכת
התעללות קשה אותה הוא לא שרד. גודווין זכה בחסדיו של המלך הרולד, אבל קנה לעצמו
אויבים בדמותם של אדוארד והרת'קנוט, אחיו של אלפרד.
ב-1037 הצליח הקמפיין של הרולד ואימו, והאצילים הכתירו
אותו באופן רשמי כמלך אנגליה. אחד הדברים הראשונים שעשה היה לגרש את אֶמה מאנגליה.
שלטונו של הרולד (ולא פחות מכך של אימו) היה יציב ובטוח כל כך עד שהרת'קנוט, שסיים
את ענייניו בנורווגיה ב-1038, לא מיהר לאנגליה, מפני שידע שעל מנת לתבוע את שמגיע
לו יצטרך לגייס צבא ולפלוש לאי הבריטי. הוא החל לבנות צי וצבא, אבל הגורל חייך
אליו, ובמרץ 1040 הרולד מת באופן פתאומי.
הרת'קנוט
הגיע ללונדון עם אימו בחודש יוני בראש צי של 62 ספינות, למקרה הצורך. הוא ואימו
ביקשו באופן טבעי צדק על רצח אחיו אלפרד והאשימו את גודווין באופן רשמי. האציל,
שהוכיח במהלך חייו שוב ושוב את יכולתו להתחבב על המלך, טען בלהט שפעל בהוראת הרולד
בלית ברירה, והרת'קנוט השתכנע וזיכה אותו מאשמה. ייתכן שהיה לכך קשר לעובדה שגודווין
העניק למלך ספינה מוזהבת עם 80 חיילים ומלאה בזהב וכסף.
הרת'קנוט
הזמין את חצי-אחיו אדוארד לחזור לאנגליה, וב-1041 מינה אותו ליורשו. ביוני 1042 גם
הרת'קנוט הלך לעולמו במפתיע, ובכך תמה שושלתו של קנוט והשלטון חזר לידי השושלת
האנגלו-סקסית. אדוארד, הידוע בכינויו "המודה" Edward
the Confessor, הגדיל לעשות ושלט באנגליה 24 שנים יציבות
עד מותו בשנת 1066.
אמה
מנורמנדיה העדיפה שליט סקנדינבי על פני השושלת שבעלה השני קנוט ניצח והחליף, על אף
שאחד מבניה היה כעת מלך. היא זממה לממן את פלישתו של מגנוס מלך נורווגיה לאנגליה
ולפעול מבפנים על מנת להגדיל את סיכויי הפלישה. כשנודע הדבר, אדוארד השתלט על כל
נכסיה ואדמותיה, אבל איפשר לה לחיות את יתר חייה בחצרו, תחת עינו הפקוחה, עד מותה
ב-1052.
אדוארד
היה מלך ללא ציבור, מפני שחזר לאנגליה אחרי שנים ארוכות בצרפת. הוא נשען על
נאמנותם של האצילים, ביניהם גודווין רב-הכוח, והשאיר להם את ענייני הכלכלה ובטחון
הפנים, בעוד הוא הקיף את עצמו בזרים, בעיקר נורמנים, ועסק בעיקר במדיניות חוץ
וענייני הכנסייה. ב-1045 נשא אדוארד לאישה את אדית, ביתו של גודווין, על מנת לחזק
את קשריו עם האצולה.
בין
השנים 1042-1052 אדוארד החל בבנייתו מחדש של מנזר בנדיקטיני קטן על גדת התמזה,
אותו ייעד ככנסיית קבר מלכותית. המנזר החדש נבנה בסגנון רומנסקי, הצעקה האחרונה
בעולם האדריכלות באותה עת. הבנייה נמשכה עד 1060 והמקום קודש ככנסיה כשבוע לפני
מותו של אדוארד, בסוף דצמבר 1065. כעבור שבוע אדוארד המודה היה למלך הראשון שנקבר
במנזר ווסטמינסטר.
בספטמבר
1051 הגיע גיסו של אדוארד, בעלה של אחותו, לביקור באנגליה. הוא ואנשיו היו מעורבים
במהומה אלימה בעיירה דובר, והמלך דרש מגודווין, כרוזן של קנט, להעניש את ראשי
העיירה, אך נתקל בסירוב. אדוארד, שמעולם לא סלח לגודווין על רצח אחיו אלפרד, ניצל
את ההזדמנות כדי להאשים את גודווין במרד, להדיח אותו מכל אדמותיו ותאריו, ולשלוח
את אדית לחיות במנזר (כנראה כי לא ילדה לו ילדים).
גודווין
ובניו ברחו לפלנדריה, אבל חזרו לאנגליה ב-1052 בראש צבא קטן. האוכלוסיה המקומית תמכה
בהם, ומהצד השני גייסו אציליו של אדוארד כוחות משלהם כדי להתמודד עם האיום. שני
הצדדים נפגשו והגיעו להסכמה שמלחמת אזרחים תהיה רעה לכולם ותותיר את אנגליה הפצועה
כטרף קל לפולשים זרים, ולכן בחריקת שיניים נאלץ אדוארד להשיב לגודווין ובניו את
אדמותיהם והתארים שנלקחו מהם, בתמורה להצהרת הנאמנות שלהם. כעת היה זה תורם של
יועציו הנורמנים של אדוארד לברוח, מחשש לנקמתו של גודווין. גם אדית הוחזרה אל חצר
המלכות ושבה להיות מלכה.
גודווין הצליח לכופף את מלך אנגליה לרצונו, אבל לא זכה להנות מהעניין לזמן רב. ב-1053 הוא נפטר, ואחרי מותו בניו לא הצליחו להחזיק בכח שצבר בחייו, אבל חלקם בסיפור עדיין לא תם.
מנזר
ווסטמינסטר, מקום קבורתו של אדוארד המודה, בצורתו הנוכחית
