באוקטובר 1066 ניצח הצבא הנורמני של
ויליאם את צבאו של הרולד השני מלך אנגליה בקרב הייסטינגס. בעוד שאריות הצבא האנגלי
בורחות בחזרה ללונדון, ויליאם בנה מחנה גדול והתיישב קרוב לים למשך כשבועיים, גם
כדי לתת לאנגלים הזדמנות לבוא ולהיכנע לו באופן רשמי וגם כדי להתמודד עם מגפת
הדיזנטריה שעשתה שמות בחייליו.
אצילי אנגליה עמדו בפני שוקת שבורה.
להרולד אמנם היו ילדים, אבל הם לא היו מספיק מבוגרים בשביל לרשת את הכתר, ובני
משפחתו של הרולד גודווינסון מתו זה מכבר (מי בנסיבות טבעיות ומי בקרב). האצילים
בחרו מתוך חוסר ברירה בנכדו של אדמונד איירונסייד, אדגר את'לינג בן ה-15, להיות
מלכם הבא, אבל כשהתחיל צבאו של ויליאם לנוע צפונה, בוזז ומשחית כל יישוב בדרכו,
חלק מהאצילים הסתלק מלונדון כדי לשמור על אדמותיהם. בלי כוחותיהם לונדון נותרה
חסרת הגנה וחסרת הנהגה, וכשהגיע ויליאם לפאתי העיר, האצילים הנותרים יצאו יחד עם
אדגר, שעדיין לא הומלך, ונכנעו ללא קרב.
ביום חג המולד 1066 הוכתר ויליאם
בכנסיית וסטמינסטר על ידי הארכיבישוף מיורק. עידן המלכים הנורמנים החל, וסתם את
הגולל על העידן האנגלו-סקסי והדני.
מספר הנורמנים שהגיעו לאנגליה נאמד
בעשרות אלפים, כאחוז בודד מהאוכלוסיה האנגלית, ועם זאת הם הצליחו לבסס שלטון יציב
בצורה הרבה יותר אפקטיבית מהפולשים האנגלו-סקסים של המאה ה-6 או הדנים במאה ה-9.
הנורמנים הביאו איתם מהיבשת, מעבר לטכנולוגיות צבאיות מתקדמות, את רעיון הטירות
המבוצרות. הם בנו מאות טירות ברחבי אנגליה (רק בימי שלטונו של ויליאם נבנו כ-200,
ועד שנת 1100 היו באנגליה מעל 3000 טירות), וכך ביצרו את שלטונם מול כל אויב
אפשרי, פנימי או חיצוני, והניחו את התשתית להקמת יישובים גדולים וחזקים.
ויליאם עשה שינוי מהותי במבנה החברה
האנגלית. לפני שלטונו, כל אציל בעל אדמות החזיק בהן מתוקף זכות שירש או שלקח לעצמו
משכניו, ואם היה כפוף לרוזן כלשהו, היה זה מתוך נוחות פוליטית. כאשר קנוט כבש את
אנגליה בתחילת המאה ה-10 הוא השאיר את האצילים במעמדם ושילב אותם בשלטונו. לעומת
זאת, מרגע שוויליאם הוכתר והחל להשתלט על קרקעות, הוא הבהיר לאנגלים שהזכות לבעלות
על הקרקע היא בלעדית של המלך, וניתנת באופן מותנה לאדם זה או אחר בתמורה לשירותים
כלכליים וצבאיים שהוא אמור לספק לכתר. יש להניח שכל אותם ראשי שבטים ואצילים מקומיים
לא אהבו את השינוי, שהכפיף אותם בכוח למלך. חלקם ירדו בדרגה והפכו לאבירים, חלקם
נישקו את הטבעת המלכותית וקיבלו בתנאים גרועים את מה שהיה פעם שלהם, וחלקם נותר
חסר כל. אותם אצילים שנותרו בעמדות הכח שלהם נדרשו לספק לחצר המלכות בני ערובה
ממשפחתם, דרך מקובלת להבטחת נאמנות באותם הימים.
ויליאם, שבתחילה עוד נשען על כוחם של
האצילים האנגלו-סקסים, פעל לאורך שנות מלכותו להחליפם באנשי שלומו בכל עמדות המפתח
- רוזני מחוזות, בעלי אדמות ובכירי הכנסיה. קל להבין את המתח הגובר בין ויליאם
והאצילים כאשר בוחנים את העשור הראשון לשלטונו, שנים שבהן נאלץ לדכא מרד אחר מרד
מקומי. המורדים פעלו מתוך אינטרס אישי ולא חברו יחדיו לקמפיין מאורגן נגד השלטון
המרכזי, ולכן כוחם היה חלש מול הכתר, ורק הלך ונחלש.
ויליאם נשאר באנגליה תקופה קצרה בתחילת
1067 כדי לבסס את מעמדו כמלך, אבל כבר באביב הוא מינה את אחיו-למחצה לרוזן קנט
(בפועל השאיר את המלוכה בידיו) וחזר הביתה לנורמנדיה, מלווה בבכירי האצילים
האנגלים שהכניע. הוא ערך מסע נצחון ברחבי נורמנדיה עם השלל שהשיג ונשאר שם עד סוף
השנה. זהו דפוס שחזר על עצמו לכל אורך שנות שלטונו, כאשר עניינו העיקרי של ויליאם
באנגליה היה בתור פרה חולבת, ממנה שאב כספים ומשאבים על מנת לחזק את ממלכתו ביבשת.
בספטמבר 1068 אדגר את'לינג ומספר
אצילים צפוניים וממורמרים הכריזו על מרד, במימון ותמיכת מלקולם מלך סקוטלנד.
ויליאם חזר לאנגליה, יצא בראש צבאו צפונה והכניע את המורדים בלי להזיע יותר מדי.
אדגר והאצילים ברחו צפונה אל מלקולם, אבל לא למדו את הלקח. ויליאם מינה את מקורבו
רוברט מקומין Robert de Comines
להיות רוזן נורת'אמבריה ולשמור על האינטרסים של הכתר באזור, וזה האחרון התיישב עם
צבא של 700 חיילים בדרהאם Durham.
למרות אזהרותיו הידידותיות של הבישוף
המקומי, חייליו של רוברט התעמרו באוכלוסיה המקומית, ואפילו הרגו בהם. התוצאה
האלימה והצפויה לא איחרה לבוא, ובינואר 1069 רוברט הופתע כאשר אנשי נורת'מבריה
רצחו את חייליו עד האחרון. רוברט וסגניו מצאו מפלט בביתו של הבישוף, אבל זה לא
הועיל להם, כי ההמונים הציתו את הבית וכל הנוכחים בו נשרפו חיים.
ויליאם היה עסוק באותו זמן בפשיטות
וולשיות אל תוך מערב אנגליה, ולכן לא היה פנוי לטפל בעניין באופן מיידי. אדגר
ואציליו, שברחו לסקוטלנד, חשבו שזו הזדמנות פז שלא תחזור. הם חברו למלך דנמרק
סווין, שהביא איתו לאנגליה 10000 לוחמים ב-240 ספינות, ויחד הם השתלטו על אזור שפך
נהר האמבר Humber,
בקרבת יורק. ויליאם ניצב בפני איום גדול משמעותית מזה של השנה שעברה, במיוחד
כשהידיעות הגיעו לאזני הפולשים הוולשים, אשר הבינו שגם עבורם זו שעת כושר.
חמתו של ויליאם בערה בו, והוא החליט
לחסל את הבעיות ולמנוע כל אפשרות לצמיחת מרד חדש. ראשית הוא צעד עם צבאו צפונה עד
נהר האמבר. שמו של ויליאם הספיק בשביל שהכוח הדני במקום יסרב להילחם. המלך השאיר
כח שיפקח על הדנים ומיהר כמוכה ברק לוויילס כדי להכניע את הפורעים ולדחוק אותם
בחזרה מעבר לגבול. בזמן שנעדר, המורדים התקדמו אל יורק וכבשו את הטירה הנורמנית
החדשה שם.
ויליאם, שלא היה לו רצון או סבלנות
להטיל מצור על יורק, החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, ופצח בקמפיין שנודע בשם
המכובס "הטרדת הצפון" Harrying of the North. לאחר ששילם לדנים כדי
שיעזבו את אנגליה, ויליאם הורה להשמיד כל דבר וכל אדם בסביבות יורק שעשוי לסייע
לאויביו באוכל וציוד. בסתיו 1069 שדות נשרפו, עדרים חוסלו, חפים מפשע הוצאו להורג
לאחר יד, וזעמו של ויליאם לא שכך. מעבר לעשרות אלפי התושבים שנטבחו, הדבר גרם לרעב
כבד והותיר אזורים שלמים ריקים מאוכלוסיה לשנים רבות. המרד התפוגג ונעלם, כשחלק
ממנהיגיו ברח לסקוטלנד והיתר נכנעו וזכו לחנינה. ויליאם חגג את חג המולד במשתה
ראוותני ב-יורק עם אוכל וסמלי המלכות שהובאו מלונדון, בעוד אנשי הצפון סביבו
גוועים ברעב. המסר הועבר ביעילות ברוטלית.
אפילו תומכיו הנלהבים ביותר של ויליאם הביעו ביקורת על אגרוף הברזל שהנחית על צפון אנגליה, וישנן עדויות על כך שגם ויליאם עצמו התחרט על ערש דווי על רצח העם שהיה אחראי לו. ב-1070 עם זאת הוא היה מאוד מרוצה ממעשיו. לאחר שטיפל במכשול המסוכן ביותר למלכותו, ויליאם שילם ביד נדיבה לשכירי החרב שלו וחזר לעיסוקיו. כאמור בשנים הבאות פרצו מרידות קטנות פה ושם, אבל לרוב שלטונו של ויליאם היה מבוצר ובטוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה