לולא מאסרו של ריצ'ארד לב הארי, הוא היה חוזר לאימפריה שלו ומשליט בה סדר, אבל לא כך היה הדבר. בהיעדרו של ריצ'ארד, אחיו ג'ון חבר לקבוצה של אנשי מפתח באנגליה על מנת לאתגר את כוחו של ויליאם דה לונגשאמפ, המלך-בפועל, והקבוצה החלה לבדוק את גבולות הגזרה. ויליאם נאלץ לנקוט בכח הולך וגובר על מנת להשאיר את הסדר על כנו, ומנגד הקבוצה החריפה את תגובותיה. תקרית לא נעימה באוקטובר 1191, בה חייליו של ויליאם ניסו לעצור את אחד מראשי הקבוצה בתוך כנסייה, העלתה באוב את זכרו של תומס בקט, וג'ון הורה לעצור את ויליאם על מנת שיישפט בפניו. ויליאם סירב, ויצר בכך משבר מנהיגותי. רוב הברונים צידדו בג'ון, וויליאם נדחק אל הקיר.
ג'ון חשב שניצח, אבל אז קם וולטר מ-קוטאנס Walter of Coutances, הארכיבישוף מרואן ואחד מאנשיו הנאמנים של ריצ'ארד, ובידו מכתב חתום אשר ממנה אותו למחליפו של ויליאם דה לונגשאמפ במקרה של חריגה מסמכות. וולטר חבר לראשי הברונים, ובפורום זה הוחלט על החרמתו של ויליאם. ויליאם נמלט מאנגליה בתחפושת של אישה, ו-וולטר נכנס לנעליו וניהל את ענייני המדינה בשיתוף עם אם המלך אלינור ומועצה קטנה של יועצים.
תכניותיו
של ג'ון נדחו, אבל לא נגנזו. ג'ון כרת ברית עם פיליפ מלך צרפת, ששב כועס ממסע הצלב
ונשבע לפגוע בריצ'ארד. פיליפ זייף מסמך בו ריצ'ארד הסכים לכאורה לוותר על חבל
וקסאן, ודרש מהאנז'וונים את שמגיע לו. ג'ון אמור היה להצהיר על תמיכתו במהלך, אבל
וולטר ואלינור הורו לו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שלא לעשות דבר, והוא ציית.
ברוניו של פיליפ סירבו לתקוף את אדמותיו של הצלבן רם המעלה, במיוחד בהיעדרו, והתכנית
התפוגגה.
בינואר
1193, בעוד ריצ'ארד שבוי בידי היינריך ה-6, ג'ון הגיע לפריז והצהיר על נאמנותו
לפיליפ כאדונו הפאודלי בנורמנדיה, מה שלא נעשה כמה עשרות שנים. הוא הבטיח לשאת את
אליס המסכנה (למרות שהיה נשוי) ולהשיב את וקסאן לידי הכתר הצרפתי. ג'ון חזר
לאנגליה והניף את נס המרד כשהכריז שריצ'ארד מת והממלכה שייכת לו, ופיליפ הכין את
צבאו לפלישה אל שטח האנז'וונים. וולטר, אלינור והמועצה השלטת הגיבו בביצור
דרום-מזרח אנגליה, שם היה מרכז כוחו של ג'ון.
משלחת
מטעם השלטון האנגלי פגשה את ריצ'ארד בשבי ועדכנה אותו על הנעשה בבית. במהלך הפגישה
ריצ'ארד היה נינוח וקר רוח. "אחי ג'ון הוא לא אחד שייקח אדמות בכח, אם יש מי
שיעמוד מולו," כך אמר ריצ'ארד. סכום הכופר עמד על 100,000 מארק (שווה ערך
לשנתיים של רווחי הכתר האנגלי, כ-2 מיליארד פאונד של ימינו), ולצורך העניין הוטל
מס חדש של 25% על כל דבר שזז באנגליה. בנוסף אלינור והמועצה ניסו להשתלט על נכסי
המסדר הציסטריאני ואוצרות כנסיות ברחבי הממלכה.
המתקפה
על הממלכה האנ'וונית התנהלה בשלוש חזיתות: באנגליה ג'ון לא השיג דבר, כותר בתוך
טירותיו שלו ואולץ להגיע להסכם; באקיטניה כוחותיו של ריצ'ארד הדפו את הפלישה
הצרפתית; אבל בנורמנדיה זכה פיליפ להצלחה. טירות חשובות ואנשי מפתח עברו לצידו,
והוא הגיע לרואן מוכן לכבוש אותה בכח. להפתעתו השערים היו פתוחים והוא הוזמן
להיכנס, מה שגרם לו לחשוב שמדובר במלכודת ולהמשיך את מסע הכיבושים שלו במקומות
אחרים.
ביוני
1193 סוכמו תנאי התשלום הנדרש לאימפריה הרומית הקדושה והיינריך ה-6 התכונן לשחרר
את ריצ'ארד. פיליפ, שציפה לשחרור מהיר, שלח מסר לג'ון – "דאג לעצמך, השד
חופשי" – אך קצת הקדים את המאוחר. מתוך חששותיו ועל אף הישגיו בנורמנדיה,
פיליפ הסכים להסכם הפסקת אש ביולי, והמערכה הצבאית הוקפאה.
רוב הכסף
נאסף לאורך מספר חודשים, ובדצמבר הכריז היינריך ה-6 שריצ'ארד ישוחרר בינואר 1194.
ג'ון נלחץ מהאפשרות לעמוד למשפטו של אחיו הגדול, לאור מהלכיו הבוגדניים ושיתוף
הפעולה שלו עם אויבו של הכתר. הוא חתם עם פיליפ על הסכם שהעניק לכתר הצרפתי את
רובה של נורמנדיה ועוד מספר טירות מפתח בדוכסות, וכמו כן הכיר בעצמאותם של מחוזות
אנגולם ואקיטניה, והלכה למעשה ערק לצד הצרפתי.
ריצ'ארד שוחרר מהשבי בפברואר 1194, ובתחילת מרץ נחת
בחופי אנגליה. ב-11 במרץ הוא הוכתר בשנית, על מנת למחוק את חרפת השבי. המלך האנגלי
הכריע עד מהרה את הכוחות המורדים הנותרים באי הבריטי, שרובם נכנעו ללא קרב.
ריצ'ארד
כינס בנוטינגהאם מועצה גדולה (Magnum Concilium)
של אצילים כדי לדון בבעיות הממלכה. בראש ובראשונה עמד הצורך לשקם את אוצר הממלכה, וזו
היתה הזדמנות טובה לפטר שוב את כל השריפים ולמכור את המשרות לכל המרבה במחיר. עיקר
הדיון במועצה נסב סביב הטיפול בג'ון ובחבורת הברונים הבוגדים שתמכו בו, וריצ'ארד
מצא פתרון שיענה גם על הבעיה הכלכלית – השתלטות הכתר על כל נכסי המורדים. בנוסף
הוטלו מיסים נוספים, והוכנס לשימוש אמצעי חדש – מכס. בשנה שאחרי גבה
הכתר 25000 פאונד, פי 2.5 ממה שגבה בשנים הקודמות. ריצ'ארד סחט מאנגליה כל טיפה
אפשרית על מנת לממן את צבאו ביבשת, בדיוק כפי שסחט אותה לטובת מימון מסע הצלב וכפי
שוולטר ואלינור סחטו אותה כדי לשלם את הכופר העצום לשחרורו מהשבי.
בתחילת
אפריל 1194 ריצ'ארד קיים אירוע המוני בווינצ'סטר בו הופיע במלוא הלבוש המלכותי, על
מנת שכל העם יראה את שיבת המלך במו עיניו. מיד לאחר הטקס רב הרושם ריצ'ארד מיהר
לפורטסמות' על מנת להצטרף לצבאו, וב-12 במאי הוא עזב את אנגליה לבלי שוב. ב-10 שנות
שלטונו הוא שהה באי הבריטי סך של שישה חודשים במצטבר. הפעם הוא השאיר את הממלכה
בידיו של הארכיבישוף מקנטרברי, יוברט וולטר, שהיה
מסגניו הנאמנים במסע הצלב. ריצ'ארד מינה אותו כאחראי על שופטי המלך ושליח האפיפיור
לאנגליה. תפקידו של יוברט היה לשמור על השקט ולאסוף כספי מיסים על מנת לאפשר לריצ'ארד
להשיב לפיליפ מלך צרפת כגמולו.
מועצה כנסייתית בראשותו של יוברט הטילה חרם על ג'ון, אשר
סירב לחזור לאנגליה ולהישפט על בוגדנותו. בהיעדרו של המלך, יוברט החזיר עטרה
ליושנה וחידש את מסורת השופטים הנודדים מימי הנרי ה-2. במקביל הוא שיפר את המנגנון
האדמיניסטרטיבי הן במערכת אכיפת החוק והן במערכת גביית המיסים, ומסמכים מימיו
מעידים על יעילות שיא. הרפורמה שלו במערכת אכיפת החוק פיזרה את סמכויות השריף
המקומי בין כמה נושאי משרות, ביניהם שופט השלום המקומי והפקיד האחראי. רפורמה זו
יצרה משרות אותן קנו אבירים שכוחם כבר לא במותניהם וכמובן אנשי שלומו של המלך.
חסרונו של ריצ'ארד הוכיח שהממלכה יכולה להתנהל ללא מלך,
ובתקופה זו צצו הרעיונות הראשונים של העברת חלק מהכח מידיו של המלך לידי האצולה,
רעיון שיבשיל תוך 2 עשורים בצורת המגנה כרטה.
בחזרה לצרפת. ברונים נורמנים רבים עברו לצידו של פיליפ,
ורוב נורמנדיה היתה תחת שליטתו, מנהר הסיין ומזרחה עד לחוף האוקיינוס האטלנטי.
הבריתות ההיסטוריות של הכתר הצרפתי עם פלאנדריה ובולוניה שמצפון לנורמנדיה עמדו
איתנות. ג'ון הגיש לפיליפ שטחים רבים בדרום-מערב הדוכסות על מגש של כסף. ב-1193 נפלה
טירת המפתח ב-ז'יסור Gisors בחבל וקסאן לידי פיליפ בעזרת
משתפי פעולה, והדבר פתח פרצה מסוכנת במערכת ההגנה הנורמנית, במיוחד כשצבאו של
פיליפ היה במרחק קצר מבירת הדוכסות רואן. כאשר טירות נוספות נפלו לידיו בדרום
וברונים מקומיים החלו להתמרד בריצ'ארד, גם אקיטניה היתה תחת איום ממשי. הכנסותיו
של מלך צרפת מהשטחים שכבש היו משמעותיות, וייתכן שאפילו עברו את הכנסות הכתר
האנגלי.
פיליפ ידע שעליו למהר ולתפוס ככל יכולתו לפני שריצ'ארד
חוצה את התעלה. במאי 1193 הוא צר על טירת ורנוי Verneuil על גבול נורמנדיה ובלואה. המגנים היו בטוחים
שהאיום יוסר במהרה כשריצ'ארד יגיע עם צבאו, והרשו לעצמם לזלזל וללעוג לכוחות
הצרפתים. אבל האנגלים בוששו, ופיליפ הצליח להרוס חלק מהחומה.
ב-21 במאי כוחותיו של ריצ'ארד חנו כ-20 ק"מ משם,
כשלמחנה הגיע אורח לא צפוי בדמותו של ג'ון. ריצ'ארד קיבל אותו בסבר פנים יפות
והכריז שג'ון (בן ה-27) הוא בסך הכל ילד שנקלע להשפעות רעות, וחבר מרעיו הם אלה
שיסבלו את נחת זרועו של מלך אנגליה. חזרתו של ג'ון לחיקו של ריצ'ארד החזירה לצד
האנז'ווני גם מספר מחוזות חשובים בדרום מערב נורמנדיה, כולל ההכנסות שנבעו מהם.
ב-28 במאי פיליפ עדיין לא הצליח לכבוש את טירת ורנוי
וצבאו של ריצ'ארד הלך והתקרב. בוגדנותו הכפולה של ג'ון הרתיחה את פיליפ, והוא לקח
חלק מצבאו והלך לתקוף את אברו Evreux, מוקד כוחו של ג'ון. יתר הצבא, שאמור היה להמשיך במצור, ברח
והתפזר, כשהוא משאיר אחריו את ציוד המצור כמתנה לריצ'ארד.
צבאו של ריצ'ארד החל בקמפיין כיבוש טירות מול הקמפיין
המקביל של פיליפ, והצד האנז'ווני ניצח ביחס של 3:1. ריצ'ארד עצמו התקדם דרומה, פגש
בצבא שנשלח לכיוונו ע"י חותנו דוכס נבאר קרוב ל-לוש Loches וכבש את העיר בקלות. משם המשיך לעמק הלואר
והטיל מצור על טירה אחר טירה. מטרתו היתה החזרת השליטה במחוזות אנז'ו, מיין וטורן Touraine.
הצלחותיו של ריצ'ארד בדרום פתחו בפניו את הדרך לכיוון
אנגולם ואקיטניה. דוכס אנגולם נדהם כאשר בירת המחוז נכבשה בסערה תוך יום אחד.
פיליפ לעומתו התמקד בנורמנדיה, שבעיניו היתה המפתח לכיבוש צרפת כולה. הכוחות תחת
הנהגתו של ג'ון הצליחו אמנם להדוף את הצרפתים, אבל במהלך מפתיע הצליח פיליפ לאגף
את הנורמנים, לשבות חלק גדול מחיל הרגלים של ג'ון ולתפוס ציוד מצור רב כשלל.
בסוף יולי 1194 הסכימו הצדדים להפסקת אש, שהחזיקה מעמד
כמעט שנה וחצי. כל צד אחז באדמות שכבש עד אותו רגע, ליקק את פצעיו והתארגן מחדש
לקראת חידוש הלוחמה שהיה צפוי מראש. כמו כן, כל צד גמל ללוחמיו הבכירים (ע"י
חלוקת אדמות) ופעל ליצור בריתות אזוריות. ריצ'ארד חבר לקיסרות הרומית הקדושה
(למרות מקרה השבי המצער) וביחד הפעילו לחץ משני צדדים על פיליפ.
במקומות מסוימים הלחימה המשיכה בעצימות נמוכה למרות
הפסקת האש, שקרסה סופית בנובמבר 1195. טירות הושמו תחת מצור פה ושם, ובמקרה אחד
ריצ'ארד העדיף לעקוף את הטירה ולכבוש את כל השטח שמסביבה, וכך רוקן אותה מכל
תועלת. פיליפ מצידו נקט באסטרטגיה של נטישת והריסת טירות
שלא יכל להגן עליהן, בעודו מתקיף בכיוונים לא צפויים.
מהלך
המלחמה היה רכבת הרים של הצלחות ומפלות לכל צד, כששטחים וטירות החליפו ידיים
תדירות. לבסוף, בתחילת 1196 הגיעו הצדדים בלובייר Louviers שבצפון-מערב נורמנדיה להסכם שסיים את
הלחימה. כל צד שמר את השטחים שכבש, ומצבו של ריצ'ארד היה טוב יותר, במיוחד כאשר
מספר ברונים שמרדו בו חזרו לצידו. הצרפתים מצידם הציגו את ההסכם כנצחון שלהם, שהרי
חבל וקסאן נותר בידיהם.
אבל גם
הפסקת האש הזו לא שרדה זמן רב.
