חלק י: מלחמת הירושה וכיבוש מחדש

כאשר מת מלך ווסקס את'לרד בשנת 871 תוך כדי הלחימה בצבא הכופרים הגדול, בנו את'לוולד Æthelwold היה בן 3 בלבד, ועל כן באופן הגיוני בחרו אצילי הממלכה לתת את הכתר לאלפרד בן ה-22, אחיו הצעיר של המלך המת. אלפרד מת בשנת 899, ובנו אדוארד הוכרז כמלך תחתיו. אדוארד היה מנהיג מוכשר, מנוסה בשדה הקרב ובענייני ניהול הממלכה, והיה גם היורש העיקרי של אדמות אביו, ולכל הדעות היה ראוי לכתר.

את'לוולד, בן-דודו של המלך הטרי, ראה את עצמו כבעל הזכות לרשת את הכתר אשר היה צריך להיות שלו. הוא אסף כוח נאמן לו ובאקט סימבולי תפס את האחוזות המלכותיות בוימבורן Wimborne, שם קבור אביו. הוא השתלט גם על האזור שמסביב, הנמצא בלב ווסקס. תקוותיו שהמוני ווסקס יצטרפו אליו לא התגשמו, והוא לא העז לתקוף את אדוארד עם כוח קטן. אדוארד מיקם את צבאו במצודה בשם Bradbury Rings בקרבת מקום, והמתין.

את'לוולד הכריז כי יחיה וימות בוימבורן, אך בחשכת הליל ברח צפונה והגיע עד נורת'אמבריה. הדנים הכירו בו כמלך, והוא נשאר איתם למשך כמעט שנתיים. בינתיים, הוכתר אדוארד רשמית כמלך האנגלו-סקסים ביוני 900.

ב-901 חזר את'לוולד עם צי דני ונחת בחופי אסקס, ממש כפי שעשו הויקינגים בעבר הלא-רחוק. ב-902 הוא שכנע את הדנים באיסט-אנגליה לפלוש לאזורי מזרח מרסיה וצפון ווסקס, שם גילו (ממש כמו הויקינגים בזמנם) שמערכת ההגנה של אלפרד מנעה מהם לכבוש יישובים והקשתה על התקדמותם. הכח הסתפק בביזה מכל הבא ליד לפני שחזר לבסיסו. אדוארד לא הסתפק בתגובה מידתית אשר תסיר את האיום המיידי, ושלח את צבא ווסקס לתקוף בעומק איסט-אנגליה. כעת, כאשר לדנים היתה טריטוריה שהיו צריכים להגן עליה, האנגלו-סקסים לא היו חייבים לשבת ולחכות למתקפות, אלא יכלו לקחת את היוזמה לידיהם.

לאחר תקיפה מוצלחת, הורה אדוארד לכוחותיו לסגת בחזרה לשטח ווסקס. החיילים מקנט סירבו לסגת, וניצלו את ההזדמנות על מנת לנקום בדנים על עשרות שנים של פעולות איבה. אנשי קנט פגשו בדנים לקרב הולם Holme בדצמבר 902, בו ניצחו הדנים, אך מחיר הנצחון היה כבד, כאשר מלך איסט-אנגליה הדני ואת'לוולד עצמו היו בין ההרוגים. אדוארד היה כעת מלך ווסקס ללא עוררין.

בזמן זה, בריטניה היתה מחולקת באופן גס לשניים: חלקה הצפוני-מזרחי נשלט ע"י הדנים (מלבד ממלכת ברניקיה האנגלית בקצה הצפוני של נורת'אמבריה), וחלקה הדרומי-מערבי (כולל לונדון) נשלט ע"י האנגלו-סקסים, ובראשם אדוארד מלך ווסקס. משנת 886 חתם אלפרד על צווים בתור "מלך האנגלו-סקסים", ואדוארד הלך בעקבותיו. מרסיה היתה חצויה, כאשר חלקה הדרומי נשלט ע"י את'לרד אדון מרסיה ואשתו את'לפלייד Æthelflæd, אחותו של אדוארד. ויילס היתה עצמאית ושיחקה תפקיד בפוליטיקה הבריטית, אבל לכל היה ברור שההתמודדות הראשית היא בין הדנים והאנגלים.

לא ידוע לנו על עימותים של ממש בשנים שלאחר מלחמת הירושה, אבל ב-906 חתם אדוארד על הסכם שלום עם הדנים באיסט-אנגליה ונורת'אמבריה, מה שמרמז על לוחמה שהסתיימה. ב-909 פלש כח משותף של ווסקס ומרסיה לתוך נורת'אמבריה, שם הטריד את האוכלוסיה המקומית ושדד את עצמותיו של הקדוש אוסוולד (ר' חלק ג). בשנה שלאחר מכן שהה אדוארד בקנט ואסף ספינות, ככל הנראה למטרת פלישה מסיבית בדרך הים אל הממלכות הדניות. הדנים מנורת'אמבריה ניצלו את ריחוקו ופלשו אל תוך מרסיה על מנת להשיב לה רעה תחת רעה, מתוך מחשבה שלא ייתקלו בהתנגדות קשה. עם זאת, אדוארד פעל מהר, וצבאו הגיע בזריזות אל הדנים והנחיל להם מפלה קשה. זו היתה הפעם האחרונה שהדנים חצו את נהר האמבר דרומה אל תוך מרסיה.

ב-911 מת את'לרד, שליט מרסיה. ככל הנראה בשנותיו האחרונות כבר לא היה מסוגל לתפקד כראוי ואשתו את'לפלייד משלה בשמו. לאחר מותו קיבלה עליה את תואר "אדונית מרסיה" ומשלה בשמה שלה עד מותה, דבר חריג מאוד באותה תקופה. אדוארד ואחותו החלו לבנות ביצורים לאורך קו הגבול עם הדנים (ולפעמים קצת מעבר אליו), במטרה להגן על ווסקס ומרסיה מפלישות עתידיות, ולשם מתן סיוע לוגיסטי לכוחות אנגלים שיתקפו בעתיד את ממלכות הדנים. אדוארד קרא לתושבים האנגלים של אסקס הדנית להכיר בו כמלכם ולהצטרף אליו. הוא גם הפציר באנגלים החיים תחת שלטון דני לרכוש אדמות בכל מקום אפשרי.

בשנים 912-917 התקדמו האנגלים עקב בצד אגודל ונגסו עוד ועוד בשטחי הדנים, כאשר בכל מקום הם בונים ברגים ומבצרים את עצמם. ההתקדמות האנגלית היתה איטית אך נחושה, וחנקה הלכה למעשה את הממלכות הדניות.

הדנים מצידם לא ישבו בחיבוק ידיים. ב-914 למשל פלש צי ויקינגי לשפך נהר סוורן Severn בגבול ווסקס עם ויילס, ועשה שמות באזור כולו. הויקינגים חטפו את הבישוף המקומי, אשר שוחרר בעבור כופר של כ-20 ק"ג כסף. לבסוף נוצח הכח הויקינגי ע"י חילות המצב המקומיים ומסר שבויים על מנת להבטיח שיסתלקו ולא ישובו. עם זאת, אדוארד ידע עם מי יש לו עסק, והציב באזור צבא קבוע שיתמודד עם האפשרות שהויקינגים לא יעמדו במילתם, וצבא זה נאלץ להדוף עוד 2 מתקפות חוזרות.

באפריל 917 בנה אדוארד שני מבצרים באזור נורת'המפטון. הדנים יצאו למתקפה לא-מאורגנת כנגד המבצרים החדשים, והאנגלים ניצלו את חוסר התיאום בין הכוחות הדנים על מנת לא רק להדוף אותם, אלא גם לכבוש את דרבי, אחד מחמשת המחוזות של מרסיה שהיו תחת שלטון דני. הדנים ניסו לחקות את אויביהם ולבנות מבצר משלהם באיסט-אנגליה, אך האנגלים פשטו עליו בכח רב, כבשו אותו בקלות, והרגו את כל מגיניו – כולל מלך איסט-אנגליה הדני. האנגלים המשיכו וכבשו את קולצ'סטר באיסט-אנגליה, והדנים ניסו בתגובה לכבוש את המבצר במאלדון Maldon, אשר הגן על אסקס, והטילו עליו מצור. המצור לא הצליח להכניע את הלוחמים האנגלים מספיק מהר, וכח עזר אנגלי הגיע למקום, גירש את הכח הדני וטבח בלוחמים הנמלטים. באזור נורת'המפטון נכנעו הדנים לאדוארד, ואחריהם גם הצבאות הדנים באיסט-אנגליה וקיימברידג'. הכוחות הדנים היחידים שעדיין פעלו היו מרוכזים בארבעת המחוזות הדנים של מרסיה. בתחילת 918 כבשה את'לפלייד את לסטר, מחוז דני נוסף, ללא קרב. אדוארד כבש את מחוז סטאמפורד, וגם שם לא הצטרך לשפוך דם.

חשוב לציין את מצבה של נורת'אמבריה באותן שנים. מאז תחילת המאה עברה הממלכה שינויים מהותיים, כאשר מתיישבים סקנדינבים רבים הגיעו אליה מאירלנד במספרים גדולים, והקבוצה החדשה לא תמיד הסתדרה עם השלטון הדני הקיים. בין אותם מתיישבים חדשים היה גם רגנאלד Raegnald, נכדו של איבר חסר-העצמות ומנהיג ויקינגי בזכות עצמו.

ב-913 או 915 תקף רגנאלד עם צבאו את ברניקיה. את'לפלייד שלחה כח ממרסיה לעזרתם של האנגלים בצפון הרחוק, כמו גם קונטנטין מלך סקוטלנד. למרות שרגנאלד ניצח בקרב, הדנים בממלכת יורק (דרום נורת'אמבריה) פנו אל את'לפלייד והציעו לה את נאמנותם תמורת הגנה מפני הפולשים החדשים מצפון. זו היתה הצעה משמעותית שיכולות היו להיות לה השלכות מרחיקות לכת, אלמלא מותה של את'לפלייד ביוני 918, בטרם יצא הדבר אל הפועל.

לאחר מותה של את'לפלייד, ככל הנראה שלטה במרסיה ביתה היחידה, אך לאחר מספר חודשים אדוארד נטל את השלטון לידיו ושלח אותה למנזר. ווסקס השתלטה על מרסיה, וזו חדלה סופית להתקיים כיישות פוליטית עצמאית.

פסלה של את'לפלייד מחוץ לטירת טאמוורת'

חלק ט: ההכנות נושאות פרי

 ב-891, לאחר מספר שנות שקט יחסי, היה ברור לאנשי ווסקס שפלישה חדשה היא רק עניין של זמן, ואלפרד הגדול השביע את מנהיגי הממלכות הדניות בבריטניה שלא ישתפו פעולה עם צבא דני חדש שיגיע לחופי האי. היה זה רעיון אופטימי ויפה, ומעניין לדעת אם אלפרד באמת האמין שיעבוד בפועל.

גות'ראם (או בשמו הנוצרי את'לסטן) מת ב-890, לאחר 10 שנות שלטון שקט. חלק מצבא הכופרים התיישב במזרח אנגליה, מרסיה ונורת'אמבריה, וחלק אחר חזר אל היבשת על מנת להביא את בשורת הרצח, הביזה, האונס וההצתה למדינות השפלה וצפון צרפת.

לאחר שהקציר של שנת 892 בצרפת לא עלה יפה (באופן מובן, לאחר מספר שנות לחימה), לקח האסטן Haesten הויקינג את לוחמיו ב-80 ספינות וחצה את התעלה למקום מבטיח יותר. הצי שלו נחת בצפון קנט, וכנראה שהחדשות על מבצע הפלישה עברו כאש בשדה קוצים ברחבי צרפת, כי אחרי הצי הראשון הגיע צי נוסף של 250 ספינות מהיבשת (לצערנו אין אני יודעים מי הנהיג אותו) ונחת בדרום קנט.

אלפרד ניסה לנקוט באסטרטגיה של הפרדה בין הכוחות הויקינגים, והציב את צבאו ביניהם. מו"מ זריז עם האסטן הניב תוצאות: האסטן הקים מחנה מצפון לשפך התמזה, ושני בניו הוטבלו לנצרות (כאשר אלפרד ואת'לרד ממרסיה משמשים כסנדקים). הכח האחר, הגדול, עשה את דרכו מערבה וצפונה, התחמק מצבאו של אלפרד ובאביב 893 (לאחר מספר פשיטות ואיסוף שלל רב) פנה לחבור לכוחו של האסטן.

אדוארד, בנו בן ה-20 של אלפרד, יירט את הכח הויקינגי בקרבת הברג של פארנהאם Farnham, וצבאה הסדיר של ווסקס ניצח את הכח הויקינגי הפחות-סדיר. אדוארד וכוחותיו רדפו אחרי הויקינגים הנמלטים לאורך כ-30 ק"מ עד נהר קולן Colne (בפאתי לונדון של ימינו).

בנקודה זו יצא כח דני גדול מנורת'אמבריה ואיסט-אנגליה בדרך הים כדי לפלוש לווסקס מצידה המערבי, ונחת באזור דבון Devon על מנת לתקוף את אקסטר. אלפרד נאלץ לפצל את הצבא ולצאת בראש הגיס שלו כדי לתת מענה לפלישה במערב. אדוארד נותר במזרח הממלכה בששת החודשים הבאים כמפקד הכוחות. למרות הסיוע מאת'לרד ממרסיה, אדוארד לא היה בטוח בכוחו, ולכן העדיף לשאת ולתת עם הכוח הדני הנותר, ואיפשר להם לעזוב את אדמת ווסקס.

אותו כח דני פנה לעבר מחנהו של האסטן בבנפליט Benfleet אשר באסקס. מחנה זה שימש את האסטן כבסיס לפלישות לשטחה של מרסיה, והכח הדני הנסוג מצא במחנה את הנשים והילדים של הלוחמים הדנים, בזמן שאלה היו עסוקים בחיפוש אחר שלל. אדוארד, בראש כוחותיו, תקף את המחנה והכניע אותו בקלות, תוך שהוא תופס את הספינות  ולוקח בשבי את יושבי המחנה, ביניהם אשתו וילדיו של האסטן. הלוחמים הדנים במרסיה הזדרזו לחזור למחנה, אבל לא מספיק מהר. לבסוף, לאחר מו"מ עם אלפרד, שוחררה משפחתו של האסטן, מפני שאלפרד שימש להם כסנדק, ולא יכל לפגוע בהם.

במקום לברך על מזלו ולהוקיר תודה לאלפרד, ארגן האסטן את כוחותיו במחנה חדש בשפך התמזה, אסף אליו עוד לוחמים דנים מחופה המזרחי של בריטניה, ומשם יצא שוב לפשוט על השטחים האנגלו-סקסים. בניגוד להתקדמותו של צבא הכופרים של גות'ראם ב-870, התקדמותו של האסטן היתה קשה ואיטית בגלל הברגים שהקים אלפרד בשנות ה-80, והדבר מנע מהם לפלוש עמוק לשטח ווסקס.

דבר נוסף שפעל לרעתם של הדנים היה שיתוף הפעולה של מרסיה, ווסקס ואפילו הוולשים. הכוחות הדנים נתקלו בהתנגדות עיקשת וחזקה בכל חזית, ולבסוף מצא עצמו האסטן מתבצר עם אנשיו על אי קטן במערב, על גבול ויילס. לאחר מצור של מספר שבועות, הצליחו הדנים לפרוץ דרך הכוחות האנגלים ולנוס בחזרה למחנה שלהם במזרח.

האסטן העביר את המחנה מהפינה הדרום-מזרחית של האי, אשר היתה נגישה לים אך רחוקה מהממלכות הדניות, אל צ'סטר (ליד ליוורפול של ימינו), עיר רומית נטושה בצפון-מערב מרסיה. גם אחרי מאות שנים, האנגלים לא התיישבו בין החומות הרומיות, והמקום היה מושלם כמחנה מבוצר. במיקום זה יכול היה האסטן לגייס בקלות לוחמים מהממלכות הדניות באנגליה וגם מהממלכות הנורבגיות באירלנד.

האנגלים אמנם התמודדו יפה עם האיום הדני בעזרת הרפורמות שהכניס אלפרד, אבל הם לא הצליחו למנוע מהאסטן להשתלט על צ'סטר. מצד שני, הם הטילו מצור על צ'סטר, והשמידו כל פיסת מזון מסביבה כדי להרעיב את הדנים. האסטן ידע שאם לא יספק ללוחמיו את השלל שציפו לו, צבאו יתחיל להתפוגג די מהר. על כן פרצו הדנים את המצור בסתו 893 וברחו לכיוון ויילס, שם המשיכו לתת ברא"ש אל תוך 894.

לאחר שירדו דרומה עד בריסטול וחזרו צפונה עד נורת'אמבריה עמוסי אוצרות וולשים, חזר האסטן לכיוון החוף המזרחי דרך איסט-אנגליה. האנגלים ידעו זאת, אבל בחרו שלא לעצור אותו, מפני שהדבר חייב אותם לפלוש לשטח הממלכות הדניות, מה שייתן תירוץ למלכיהן להתגייס בפומבי לטובתו של האסטן.

בינתיים, בצידה המערבי של ווסקס, הצליח אלפרד להסיג את הכח הדני הפולש וזה האחרון ויתר וחזר הביתה בדרך הים. בדרך, על מנת שלא לשוב בידיים ריקות, הם החליטו לפלוש לאזור סאסקס, ונחתו בקרבת צ'יצ'סטר, עיירה רומית-לשעבר שהיתה מרכז האוכלוסין הגדול באזורו. במקום זה הקים אלפרד את אחד הברגים הגדולים ביותר, וכעת הוכחה החלטתו כנבונה. כח המשמר האנגלי היכה בפולשים מכה ניצחת, הרג רבים מהם ותפס את ספינותיהם. אלפרד היה כעת חופשי לחבור לבנו ולאת'לרד.

הכח הדני בנה מחנה חדש על החוף המזרחי, כ-30 ק"מ צפונית ללונדון, ושם נשאר עד קיץ 895. נסיון של חיל המשמר הלונדוני לתקוף אותם נחל כשלון, ואלפרד הורה להקים שני מבצרים על הנהר מדרום למחנה הדני. בנוסף, על מנת להצר את צעדיהם של הדנים, הוא הציב את צבאו בקרבת המחנה, כך שיוכל לתת מענה מיידי לכל נסיון דני לבזוז ולפגוע בסביבתם. האסטן מצא את עצמו במצב לא נוח וביקש להעביר שוב את מחנהו למערב. 

נורת'אמבריה ואיסט-אנגליה הדניות התגייסו כדי להעסיק את אלפרד בזמן שהאסטן וכוחותיו נמלטים מערבה, וניסו לפלוש שוב לאזור אקסטר בדרום-מערב ווסקס. אלפרד, אשר כבר עשה בעבר שימוש בספינות למטרות טקטיות, רכש בשנות ההכנה ידע וכח אדם מיומן מארצות השפלה על מנת לבנות ולתפעל ספינות חדשות וגדולות, ואלו פגעו כעת קשות בציים הדנים. הכח הפולש נתקל בהתנגדות בים וביבשה, ומשימתו נכשלה.

בקיץ 896 הבינו הויקינגים המתוסכלים, לאחר 4 שנות לחימה קשות, שימי הזוהר של הפשיטות הקלות והנצחונות המהירים מול האנגלים כבר לא ישובו. הצבא הדני התפזר, והאסטן עצמו כנראה אסף את השלל שצבר והתיישב במזרח אנגליה עם משפחתו. לוחמים רבים בחרו להתיישב בממלכות הדניות, ואחרים חזרו אל היבשת.

מעבר למלחמת 892-896, אלפרד חי עוד 3 שנים שלוות, ונפטר בסוף אוקטובר 899. הוא היה איש ספר ואיש חרב, אשר הנהיג את ווסקס באומץ ובחוכמה בשעתה הקשה ביותר. אמנם הוא לא הצליח להכניע את האויב הדני, אבל הוא גם לא איפשר לאויב זה לפלוש עמוק לשטחו ולבטח לא לאיים על קיומה של ווסקס כממלכה עצמאית.

מטבע פני עם הכתובת "המלך אלפרד"