ב-891, לאחר מספר שנות שקט יחסי, היה ברור לאנשי ווסקס שפלישה חדשה היא רק עניין של זמן, ואלפרד הגדול השביע את מנהיגי הממלכות הדניות בבריטניה שלא ישתפו פעולה עם צבא דני חדש שיגיע לחופי האי. היה זה רעיון אופטימי ויפה, ומעניין לדעת אם אלפרד באמת האמין שיעבוד בפועל.
גות'ראם (או בשמו הנוצרי את'לסטן) מת ב-890, לאחר 10 שנות שלטון שקט. חלק מצבא הכופרים התיישב במזרח אנגליה, מרסיה ונורת'אמבריה, וחלק אחר חזר אל היבשת על מנת להביא את בשורת הרצח, הביזה, האונס וההצתה למדינות השפלה וצפון צרפת.
לאחר שהקציר של שנת 892 בצרפת לא עלה יפה (באופן מובן, לאחר מספר שנות לחימה), לקח האסטן Haesten הויקינג את לוחמיו ב-80 ספינות וחצה את התעלה למקום מבטיח יותר. הצי שלו נחת בצפון קנט, וכנראה שהחדשות על מבצע הפלישה עברו כאש בשדה קוצים ברחבי צרפת, כי אחרי הצי הראשון הגיע צי נוסף של 250 ספינות מהיבשת (לצערנו אין אני יודעים מי הנהיג אותו) ונחת בדרום קנט.
אלפרד ניסה לנקוט באסטרטגיה של הפרדה בין הכוחות הויקינגים, והציב את צבאו ביניהם. מו"מ זריז עם האסטן הניב תוצאות: האסטן הקים מחנה מצפון לשפך התמזה, ושני בניו הוטבלו לנצרות (כאשר אלפרד ואת'לרד ממרסיה משמשים כסנדקים). הכח האחר, הגדול, עשה את דרכו מערבה וצפונה, התחמק מצבאו של אלפרד ובאביב 893 (לאחר מספר פשיטות ואיסוף שלל רב) פנה לחבור לכוחו של האסטן.
אדוארד, בנו בן ה-20 של אלפרד, יירט את הכח הויקינגי בקרבת הברג של פארנהאם Farnham, וצבאה הסדיר של ווסקס ניצח את הכח הויקינגי הפחות-סדיר. אדוארד וכוחותיו רדפו אחרי הויקינגים הנמלטים לאורך כ-30 ק"מ עד נהר קולן Colne (בפאתי לונדון של ימינו).
בנקודה זו יצא כח דני גדול מנורת'אמבריה ואיסט-אנגליה בדרך הים כדי לפלוש לווסקס מצידה המערבי, ונחת באזור דבון Devon על מנת לתקוף את אקסטר. אלפרד נאלץ לפצל את הצבא ולצאת בראש הגיס שלו כדי לתת מענה לפלישה במערב. אדוארד נותר במזרח הממלכה בששת החודשים הבאים כמפקד הכוחות. למרות הסיוע מאת'לרד ממרסיה, אדוארד לא היה בטוח בכוחו, ולכן העדיף לשאת ולתת עם הכוח הדני הנותר, ואיפשר להם לעזוב את אדמת ווסקס.
אותו כח דני פנה לעבר מחנהו של האסטן בבנפליט Benfleet אשר באסקס. מחנה זה שימש את האסטן כבסיס לפלישות לשטחה של מרסיה, והכח הדני הנסוג מצא במחנה את הנשים והילדים של הלוחמים הדנים, בזמן שאלה היו עסוקים בחיפוש אחר שלל. אדוארד, בראש כוחותיו, תקף את המחנה והכניע אותו בקלות, תוך שהוא תופס את הספינות ולוקח בשבי את יושבי המחנה, ביניהם אשתו וילדיו של האסטן. הלוחמים הדנים במרסיה הזדרזו לחזור למחנה, אבל לא מספיק מהר. לבסוף, לאחר מו"מ עם אלפרד, שוחררה משפחתו של האסטן, מפני שאלפרד שימש להם כסנדק, ולא יכל לפגוע בהם.
במקום לברך על מזלו ולהוקיר תודה לאלפרד, ארגן האסטן את כוחותיו במחנה חדש בשפך התמזה, אסף אליו עוד לוחמים דנים מחופה המזרחי של בריטניה, ומשם יצא שוב לפשוט על השטחים האנגלו-סקסים. בניגוד להתקדמותו של צבא הכופרים של גות'ראם ב-870, התקדמותו של האסטן היתה קשה ואיטית בגלל הברגים שהקים אלפרד בשנות ה-80, והדבר מנע מהם לפלוש עמוק לשטח ווסקס.
דבר נוסף שפעל לרעתם של הדנים היה שיתוף הפעולה של מרסיה, ווסקס ואפילו הוולשים. הכוחות הדנים נתקלו בהתנגדות עיקשת וחזקה בכל חזית, ולבסוף מצא עצמו האסטן מתבצר עם אנשיו על אי קטן במערב, על גבול ויילס. לאחר מצור של מספר שבועות, הצליחו הדנים לפרוץ דרך הכוחות האנגלים ולנוס בחזרה למחנה שלהם במזרח.
האסטן העביר את המחנה מהפינה הדרום-מזרחית של האי, אשר היתה נגישה לים אך רחוקה מהממלכות הדניות, אל צ'סטר (ליד ליוורפול של ימינו), עיר רומית נטושה בצפון-מערב מרסיה. גם אחרי מאות שנים, האנגלים לא התיישבו בין החומות הרומיות, והמקום היה מושלם כמחנה מבוצר. במיקום זה יכול היה האסטן לגייס בקלות לוחמים מהממלכות הדניות באנגליה וגם מהממלכות הנורבגיות באירלנד.
האנגלים אמנם התמודדו יפה עם האיום הדני בעזרת הרפורמות שהכניס אלפרד, אבל הם לא הצליחו למנוע מהאסטן להשתלט על צ'סטר. מצד שני, הם הטילו מצור על צ'סטר, והשמידו כל פיסת מזון מסביבה כדי להרעיב את הדנים. האסטן ידע שאם לא יספק ללוחמיו את השלל שציפו לו, צבאו יתחיל להתפוגג די מהר. על כן פרצו הדנים את המצור בסתו 893 וברחו לכיוון ויילס, שם המשיכו לתת ברא"ש אל תוך 894.
לאחר שירדו דרומה עד בריסטול וחזרו צפונה עד נורת'אמבריה עמוסי אוצרות וולשים, חזר האסטן לכיוון החוף המזרחי דרך איסט-אנגליה. האנגלים ידעו זאת, אבל בחרו שלא לעצור אותו, מפני שהדבר חייב אותם לפלוש לשטח הממלכות הדניות, מה שייתן תירוץ למלכיהן להתגייס בפומבי לטובתו של האסטן.
בינתיים, בצידה המערבי של ווסקס, הצליח אלפרד להסיג את הכח הדני הפולש וזה האחרון ויתר וחזר הביתה בדרך הים. בדרך, על מנת שלא לשוב בידיים ריקות, הם החליטו לפלוש לאזור סאסקס, ונחתו בקרבת צ'יצ'סטר, עיירה רומית-לשעבר שהיתה מרכז האוכלוסין הגדול באזורו. במקום זה הקים אלפרד את אחד הברגים הגדולים ביותר, וכעת הוכחה החלטתו כנבונה. כח המשמר האנגלי היכה בפולשים מכה ניצחת, הרג רבים מהם ותפס את ספינותיהם. אלפרד היה כעת חופשי לחבור לבנו ולאת'לרד.
הכח הדני בנה מחנה חדש על החוף המזרחי, כ-30 ק"מ צפונית ללונדון, ושם נשאר עד קיץ 895. נסיון של חיל המשמר הלונדוני לתקוף אותם נחל כשלון, ואלפרד הורה להקים שני מבצרים על הנהר מדרום למחנה הדני. בנוסף, על מנת להצר את צעדיהם של הדנים, הוא הציב את צבאו בקרבת המחנה, כך שיוכל לתת מענה מיידי לכל נסיון דני לבזוז ולפגוע בסביבתם. האסטן מצא את עצמו במצב לא נוח וביקש להעביר שוב את מחנהו למערב.
נורת'אמבריה ואיסט-אנגליה הדניות התגייסו כדי להעסיק את אלפרד בזמן שהאסטן וכוחותיו נמלטים מערבה, וניסו לפלוש שוב לאזור אקסטר בדרום-מערב ווסקס. אלפרד, אשר כבר עשה בעבר שימוש בספינות למטרות טקטיות, רכש בשנות ההכנה ידע וכח אדם מיומן מארצות השפלה על מנת לבנות ולתפעל ספינות חדשות וגדולות, ואלו פגעו כעת קשות בציים הדנים. הכח הפולש נתקל בהתנגדות בים וביבשה, ומשימתו נכשלה.
בקיץ 896 הבינו הויקינגים המתוסכלים, לאחר 4 שנות לחימה קשות, שימי הזוהר של הפשיטות הקלות והנצחונות המהירים מול האנגלים כבר לא ישובו. הצבא הדני התפזר, והאסטן עצמו כנראה אסף את השלל שצבר והתיישב במזרח אנגליה עם משפחתו. לוחמים רבים בחרו להתיישב בממלכות הדניות, ואחרים חזרו אל היבשת.
מעבר למלחמת 892-896, אלפרד חי עוד 3 שנים שלוות, ונפטר בסוף אוקטובר 899. הוא היה איש ספר ואיש חרב, אשר הנהיג את ווסקס באומץ ובחוכמה בשעתה הקשה ביותר. אמנם הוא לא הצליח להכניע את האויב הדני, אבל הוא גם לא איפשר לאויב זה לפלוש עמוק לשטחו ולבטח לא לאיים על קיומה של ווסקס כממלכה עצמאית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה