את'לרד ה-2, "הלא-מוכן", עלה לשלטון לאחר שאימו התנקשה באדוארד, אחיו-למחצה. את'לרד ירש ממלכה חזקה במצב מצוין, אך בתום מלכותו הארוכה אנגליה היתה ממלכה מובסת ונשלטה הלכה למעשה ע"י מלך זר.
המקורות ההיסטוריים לא מספקים לנו תמונה קוהרנטית של את'לרד. מצד אחד הוא מתואר כנעים-הליכות ויפה-תואר, ומצד שני כחסר אנרגיה וחלש, עם נטיות להתפרצויות זעם וכוחנות.
מפאת גילו הצעיר של את'לרד בעת עלייתו לשלטון ב-978, אימו אלפת'רית' שימשה כעוצרת במשך שנותיו הראשונות כמלך. האצילים והבישופים שתמכו בה, ניצלו את המצב ובאו עם ענייניהם ישירות לעוצרת המלכות, ולא הטריחו את הנער עם הכתר. לעומתם דאנסטן, שהיה מאדריכלי המדיניות של אדגר השלו ואדוארד בנו, נדחק כעת הצידה יחד עם בכירים אחרים בכנסייה. הוא פרש מענייני המדינה לטובת תפילה ולימוד, וכמעט ולא נראה יותר בחצר המלכות. את'לרד נשא לאישה את ביתו של אציל מאזור יורק (דרום נורת'אמבריה), מתוך שאיפה לחזק את הקשר הלאומי בין האנגלו-סקסים לבין המתיישבים הדנים.
הערת אגב על המתרחש בסקנדינביה: נורווגיה הלכה והתגבשה לממלכה אחת לאורך המאה ה-9 ורוב המאה ה-10, אבל חיה בצילה של שכנתה החזקה והמאיימת דנמרק. שרשרת של מלכים ביססה בהדרגה את מרכז הכח בידיו של המלך, וחלק מבסיס כח זה היה אילוץ העם הנורווגי להתנצר בכח, מה שהקים עליהם אופוזיציה מבית. מי שניצל את המאבקים הפנימיים היו בדרך כלל מלכי דנמרק, לטובת הגדלת השפעתם בנורווגיה.
כאשר עלה את'לרד לשלטון, דנמרק נשלטה ע"י המלך המוצלח הארלד הראשון "שן-כחולה" (כן, זה שעל שמו החיבור האלחוטי) מזה כ-20 שנה. הוא הצליח לאחד את דנמרק לממלכה אחת, וכנראה גם הביא את בשורת הנצרות לדנים. במשך שתי תקופות במהלך שלטונו, שלט הארלד ישירות ובעקיפין גם על חלקים מהממלכה הנורווגית, אך נאלץ לוותר עליהם (מסיבות כאלו ואחרות). ב-985 (או 986) הודח הארלד מהשלטון בכח ע"י בנו סווין Sweyn, ומת זמן קצר מאוחר יותר.
ב-980 התחילו להגיע מספר מצומצם של גלי פלישה דנים קטנים לחופי אנגליה הדרומיים, אבל אלה היו כנראה תוצאה של שלטונו העריץ של הארלד, וכפיית הנצרות על אזרחי דנמרק. גלי הפלישה היו דומים למה שהאנגלים הכירו בעבר, כולל השריפה והביזה, והם טיפלו בהם כמיטב יכולתם.
הויקינגים לא התמקדו באנגליה, ופלשו גם לממלכה הפרנקית ולממלכת נורמנדיה (שהוקמה ע"י מתיישבים דנים כמה עשרות שנים לפני כן). הויקינגים מצאו אוכלוסיה אוהדת בנורמנדיה, שעזרה להם לתקוף את שכנותיה. הדבר הוביל לעימות בין את'לרד והדוכס רישאר ה-1 מנורמנדיה, ובסופו של דבר האפיפיור יוחנן ה-15 נאלץ לגשר ביניהם, וכל אחד נשבע שלא לתמוך באויבי השני.
ב-984 פרשה אלפת'רית' מהחיים הפוליטים על מנת לייסד מנזר בהמפשייר, ומתה ב-1001. את הואקום שהשאירה בחצר המלכות מילא אציל בשם את'לווין Æthelwine, אשר היה ממתנגדיה וכעת הפך לדמות המרכזית במערך השלטון של את'לרד.
עם הזמן סדר גודל הכוחות הפולשים הלך ועלה, והם הובלו ע"י מצביאים סקנדינבים רמי-דרג, בדומה לפלישת צבא הכופרים הגדול של המאה ה-9. כך למשל אולאף טריגבאסון, לימים מלך נורווגיה, הוביל צי ויקינגי של 93 ספינות אל חופי אנגליה באוגוסט 991, מה שאומר כ-4000 לוחמים. לצבאות אלה היתה עוצמה רבה יותר, ובהתאם שאיפות גדולות יותר.
הצי של אולאף פלש לנקודות רבות בחופה הדרומי-מזרחי של אנגליה, ושט במעלה נהר בלאקווטר Blackwater לכיוון היישוב מאלדוןMaldon , שם המתין להם כח אנגלי. הויקינגים, בעלי היתרון המספרי העצום, היכו את האנגלים שוק על ירך, וקרב מאלדון הונצח בפואמה מפורסמת באנגלית עתיקה, המתארת את גבורתם של חיילי אנגליה למול האויב האכזר והסיכוי האפסי לניצחון. היתה זו המפלה הראשונה בשרשרת של מפלות אנגליות, ראשית מול כוחות פולשים ספורדיים ולאחר מכן מול צבאות סדירים.
בניגוד לאלפרד הגדול שעמד איתן מול הפולשים הויקינגים בזמנו, את'לרד נקט במדיניות של פייסנות. הוא הסכים לשלם לפולשים 10,000 פאונד כדי שיעזבו את אנגליה, וכדי שאת'לרד לא יצטייר ככשלון מוחלט, הסכים אולאף לחתום על הסכם הגנה הדדי שלא היה שווה את הנייר עליו נכתב: סוחרים ויקינגים יזכו להגנה ברחבי אנגליה, ובתמורה אולאף יבוא לעזרתו של את'לרד אם וכאשר יידרש לכך.
ב-992 מת את'לווין, ואת'לרד בן ה-26 החליט שלא למנות יועץ במקומו, ככל הנראה מתוך בטחון עצמי מופרז. מהלך זה הצטרף לטעויות נוספות שעשה המלך האנגלי, אשר הובילו את ממלכתו להרס וחורבן תוך דור אחד. הוא הקיף את עצמו באנשים הלא-נכונים, אנשים שהתמכרו למנעמי השלטון אבל לא היו ראויים להם.
את'לרד קיבץ את הצי האנגלי באזור לונדון, מתוך כוונה לתקוף את הצי הויקינגי ולגרש את הפולשים. הוא מינה שני אצילים מקורבים ושני בישופים לפקד על המבצע הימי. התוצאה היתה אסון מוחלט. על פי הכרוניקה האנגלו-סקסית, אחד האצילים מכר את תכנית המבצע לויקינגים, ולמרות שאין לנו פרטים על מהלכי הקרב, אני יודעים כי הצי האנגלי נחל מפלה ניצחת. נקמתו של את'לרד באותו אציל, עקירת עיניו של בנו, היתה נחמה פורתא.
ב-993 פלשו כוחות ויקינגים לחופה הצפוני-מזרחי של אנגליה, האזור בו היו מתיישבים ואצילים דנים רבים. אולי מתוך נאמנות אמביוולנטית, אולי מתוך חוסר-אמון במלך האנגלי הכושל, ואולי בגלל סיבות אחרות – כאשר התייצב הצבא האנגלי מול הויקינגים, היו האנגלו-דנים הראשונים שערקו וברחו משדה הקרב. הפולשים ניצחו בקרב אחר קרב, והמשיכו לבזוז, לאנוס ולרצוח באין מפריע.
ב-994 הגיע ללונדון צי משולב של 94 ספינות ויקינגיות בהנהגת סווין ואולאף ביחד. עד עתה הגיעו הפולשים בקבוצות קטנות של בריונים אלימים, אבל כעת הגיע כח אחיד של אלפי לוחמים מאומנים וממושמעים, צבא סדיר של ממש. מדובר בעליית מדרגה, וזו פלישה רבתי שיכולה לסכן את קיומה של אנגליה החופשית.
לאחר מספר שבועות של ביזה וכיבוש בדרום-מזרח אנגליה, הסכים את'לרד לשלם לצבא הפולש 16,000 פאונד כדי שיעזוב את אדמת אנגליה. דבר אחד שיחק לטובתו של את'לרד, והוא היריבות הטבעית בין המלך הדני והמנהיג הנורווגי. את'לרד שלח את אחד ממקורביו בליווי בישוף אל אולאף, ואלה ארגנו פגישה מאוד פומבית בין אולאף ואת'לרד. לאחר פגישה זו התנצר אולאף, הבטיח לעזוב את אנגליה עם כוחותיו, ואפילו עמד במילתו. הוא חזר לנורווגיה, שם תפס את השלטון ב-995 ושיכנע בכח הזרוע את נתיניו לקבל עליהם את הנצרות.
השקט לא החזיק מעמד זמן רב, ובמהרה התחדשו מעשי האיבה. ב-997 הצבא הדני פלש לקורנוול, בקצה הדרום-מערבי של אנגליה; ב-998 הגיע גל פלישה לאזור הדרום; וב-999 חזרו הדנים לדרום-מזרח אנגליה. בכל מקום חזרה על עצמה הסצנה: מתקפה מאורגנת של צבא דני חזק וממושמע, אשר נתקלה בהתנגדות רפה ולא מאורגנת מצד האנגלים. כאשר את'לרד החליט סוף סוף לעשות מעשה ב-999, הוא הטיל על מספר אצילים לארגן מתקפה משולבת ביבשה ובים, אבל אלה לא הצליחו להסכים על דרך הפעולה ובסופו של דבר לא נקטו בשום צעד משמעותי.
בשנת 1000 פנו הדנים לכיוון נורמנדיה, ואת'לרד החליט שבמקום להכין את אנגליה לגל הפלישה הבא, המהלך הנכון הוא לצאת למלחמה נגד הקלטים באזור קמבריה (בצפון-מערב אנגליה, מדרום לסקוטלנד). לא ברור מה הביא למלחמה זו, אבל האנגלים ניצחו בה. גם נצחון זה לא היה חף מבעיות, כאשר התיאום בין הצי לכח היבשה לקה מאוד בחסר.
1001 היתה שנה קשה. למרות שהצבא האנגלי ניסה להגן בצורה מסודרת על שטחי הממלכה מפני הפולשים הויקינגים, וחייליו של את'לרד לחמו בעוז ובנחישות, האנגלים הפסידו בכל הקרבות. אצילים רבים שהנהיגו את הצבא, מצאו את מותם על שדה הקרב, והדרג הפיקודי נותר דליל מאוד. כאשר הגיעו הויקינגים שוב ב-1002, את'לרד חש שאין לו ברירה ושילם להם 24,000 פאונד כדי שיעזבו.
את'לרד הגיע למצב בו הוא הצליח לפתות את אחד האצילים הדנים לערוק לצידו, בעבור תואר אצולה אנגלי ואדמות רבות. המלך האנגלי הנואש קיווה להשתמש בנסיון הצבאי ובמוניטין של אותו אציל כדי לחזק את הצבא האנגלי הכושל, אבל בהזדמנות הראשונה בה היה אמור להוכיח את נאמנותו לכתר האנגלי על שדה הקרב, ערק האציל בחזרה לשורות הדנים.
את'לרד נשא לאישה את ביתו של רישאר דוכס נורמנדיה כדי לחזק את הקשר הפוליטי בין הממלכות, בתקווה ליצור חזית אחידה מול הויקינגים. לנישואין אלה יהיו השלכות מרחיקות לכת על ההיסטוריה של אנגליה.
ב-1002 הורה את'לרד להוציא להורג את כל הדנים על אדמת אנגליה. מן הסתם אי אפשר היה להוציא לפועל הוראה כזו כלשונה באזורי הצפון, שם מחוזות שלמים היו של מתיישבים דנים, אבל הטבח המזעזע התרחש ברוב אנגליה ביום סיינט ברייס (13 בנובמבר). בין הקורבנות היתה אחותו של סווין מלך דנמרק, והקוראים מוזמנים לדמיין את תגובתו כאשר שמע על כך.
עד לנקודה זו לא ניסו הויקינגים למוטט את אנגליה, אלא פלשו כדי לבזוז את כספה ואוצרותיה. מנקודה זו והלאה, יתחילו הדנים לחשוב יותר ויותר ברצינות על כיבוש אנגליה כולה.
פסלו של אולאף ה-1 מלך נורווגיה בטרונדהיים, המציע לתושבים את החרב או את הצלב, לבחירתם החופשית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה