במותו ב-955, אדרד לא הותיר אחריו יורשים, וכתר אנגליה חזר ליורשו של אדמונד. יורש זה, בנו הבכור אדויג Eadwig, אשר נאלץ לחכות מספר שנים מפאת גילו הצעיר, עלה כעת על כס השלטון בגיל 15. הוא כונה "אדויג היפה", וההורמונים שלו גרמו לו בעיקר לבעיות בשנות מלכותו הקצרה.
לדוגמה, ישנו סיפור המקרה ביום הכתרתו. כאשר האצילים וראשי הכנסייה מכונסים בקינגסטון לקראת הטקס, נעלם לפתע המלך הצעיר. דאנסטן Dunstan, אז ראש המנזר של גלסטונברי ולימים קדוש נוצרי, יצא לחפש אותו ברחבי הארמון, ומצא אותו לבסוף במיטה עם אשתו לעתיד אלפגיפו Ælfgifu וחמותו לעתיד. אדויג סירב להיענות לבקשתו של אב המנזר לשים לעצמו סייג ולחזור איתו לאולם, ולכן דאנסטן הכועס גרר את המתבגר החרמן מהמיטה בחזרה לאולם הטקס בכח הזרוע.
במהלך כהונתו של אדויג התפתחה מחלוקת בינו לבין הכנסייה, ובמיוחד יחסיו עם דאנסטן היו קשים. סיפור המקרה ביום ההכתרה מופיע בסיפור חייו של דאנסטן, אשר נכתב כמה עשורים לאחר המקרה ומן הסתם ע"י אנשי כנסייה, שלא היה להם אינטרס לצבוע את המלך החילוני בגוון חיובי. לא ניתן, אם כן, לומר כמה אותנטי הסיפור. מה שידוע בוודאות הוא שלאחר עלייתו של אדויג לשלטון, ברח דאנסטן מאנגליה לממלכת פלאנדריה, אבל הסיבה המדויקת אינה ידועה.
בסיס כוחו של אדויג היה בתמיכת משפחתו של את'לסטן "חצי-מלך", אציל אנגלי ששלט באדמות רבות באזור איסט-אנגליה והיה קשור למשפחת המלוכה מזה שנים רבות. אדויג נשא לאישה את אלפגיפו אשר היתה מאותה משפחה, ולמעשה אדויג ואשתו היו בני דודים מדרגה שלישית.
אדויג כנראה לא היה מהמלכים האדוקים ביותר, בלשון המעטה, אבל הוא נתן אדמות ונכסים לכנסייה בנדיבות, כנראה כדי לנסות ולפייס את הממסד הכנסייתי. מהצד השני הוא היה עסוק יותר בחיי הוללות עם מרעיו בווסקס מאשר בדאגה לצרכי הממלכה הגדולה.
דאנסטן שהה בפלאנדריה כ-3 שנים, ובזמן זה הושפע ממסדר הבנדיקטינים. בזמן גלותו נוצרה קבוצה גדולה של תומכים פרו-בנדיקטינים באזורי מזרח אנגליה, וגם משפחתו של את'לסטן "חצי-מלך" הושפעה. בהשפעת ראשי הכנסייה, הכריזו אצילי מרסיה ונורת'אמבריה ב-957 על הסרת נאמנותם לאדויג, לטובת אחיו הצעיר אדגר Edgar בן ה-14. אודה Oda, הארכיבישוף של קנטרברי, ניצל את מצבו הפוליטי החלש של המלך והכריח את אדויג ואלפגיפו לבטל את נישואיהם מפאת הקרבה המשפחתית (הכנסייה דרשה ריחוק של שבע דרגות לפחות).
אדויג החליט להימנע ממלחמת אזרחים, וחילק את הממלכה בינו לבין אחיו הצעיר. אדגר קיבל לידיו את השליטה בכל האדמות מצפון לנהר התמזה, שהן רוב שטח הממלכה. ייתכן והדבר היה מוביל לחיכוכים ושפיכות דמים בסופו של דבר, אבל באוקטובר 959 מת אדויג בן ה-18, ואדגר הפך למלך כל הממלכה.
שנות שלטונו של אדגר נחשבות לתור הזהב האחרון של האנגלו-סקסים. הוא כונה "אדגר השלו" מכיוון שבימיו לא התרחשו מלחמות על אדמת אנגליה.
במאה השנים שקדמו לאדגר, עקרונות האמונה הבנדיקטינית נזנחו והמנזרים התקיימו כל אחד על פי דרכו. הכנסייה פרחה כלכלית בתקופה זו, בעיקר בגלל מתנות של אדמות ונכסים מידי השלטון החילוני, אבל בשנותיו של אדגר על כס המלכות הכנסייה עברה רפורמה רעיונית ומבנית, שעשתה סדר בהיררכיה הפנימית וחיזקה אותה. פעולתו הראשונה של אדגר כמלך היתה להחזיר את דאנסטן מהגלות ומינויו לבישוף של ווסטר Worcester (ומאוחר יותר הבישוף של לונדון וארכיבישוף של קנטרברי ב-961).
דאנסטן החל ברפורמות שלו עוד כשהיה ראש המנזר בגלסטונברי בשנות ה-940, וכעת היה בעמדת השפעה של ממש על המלך הצעיר. בהשראתם ועידודם של אדגר ודאנסטן החלו מספר בכירים בכנסייה בשינויים. כמרים חילוניים-מדי גורשו ממערך הכמורה, מעמדם של הנזירים שודרג (רוחנית וכלכלית), ומבנים חדשים הוקמו לטובת הרחבת המנזרים. חיזוק המנזרים ועליית קרנם הובילה לתוצאות של ממש בעשורים הבאים; בסוף המאה ה-10 כל הדרג הבכיר של הכנסיה היה של נזירים לשעבר, במקום אנשי כמורה פשוטים.
אדגר לא הומלך רשמית עד שנת 973, כ-14 שנים לתוך שלטונו. לא ברור מדוע, אבל ייתכן שהוא המתין להגיע לגיל 30 – הגיל בו נזיר מתקבל רשמית למנזר – על מנת לציין את מלכותו. כאשר נערך המאורע סוף סוף, הוא היה מיוחד מאוד. המלך בחר בעיר באת' Bath, בה עתיקות רומיות מרהיבות, כמיקום המושלם לצורך העניין.
הטקס עצמו תוכנן בקפידה, ואלמנטים ממנו הועתקו לטקסים דומים בכל רחבי היבשת. למעשה, הטקס התקבע כמנהג אשר נהוג עד ימינו בהכתרת מלכי אנגליה. אדגר נשבע לשמור על שלום הממלכה והכנסיה, להבטיח את קיום החוק ברחבי אנגליה, ולקיים משטר צדק וחמלה. דאנסטן משח את אדגר למלך בשם האלוהים (בניגוד למלכים קודמים אשר שלטו מכח קונצנזוס פוליטי בלבד) תוך כדי שירת המנון ע"י מקהלה. אדגר קיבל לידיו את סמלי המלוכה: טבעת המלך, החרב, הכתר, השרביט והמטה. אותו הטקס נערך לאחרונה, בשינויים קלים, בהמלכתה של אליזבת' השנייה, ביוני 1953.
לאחר המלכתו בדרום, שט אדגר צפונה בראש הצי שלו, הקיף את הקצה הצפוני של סקוטלנד ונחת ליד צ'סטר. חיכו לו שם שישה ממלכי הסקוטים והבריטונים, והם נשבעו לו אמונים. שבעת המלכים עלו לספינת משוטים, והשישה השיטו את אדגר במעלה הנהר למנזר סמוך. אדגר התפלל במנזר, ולאחר מכן השיטו אותו השישה בחזרה לספינתו. היה זה מפגן כח חסר תקדים.
ממלכתו של אדגר היתה נרחבת, וכללה את כלל השטחים בהם ישבו מתיישבים דנים (Danelaw), על כל הצרות הפוטנציאליות שבאו איתם. אדגר נקט במדיניות של מתן אוטונומיה והבהיר לאצילים המקומיים שלמרות כוחו האבסולוטי על השטחים שלהם, הוא מעדיף שהאזרחים הדנים יחיו לפי חוקיהם משכבר הימים. הדבר שמט את הקרקע מתחת לכל מנהיג דני ששאף לעימות עם האנגלו-סקסים.
אדגר אימן את הצבא והצי הגדול (שמנה 360 ספינות), והקפיד שהם יהיו בכושר גבוה, מה שכנראה מנע פלישה של גורמים זרים לאנגליה באותה תקופה. הממלכה התנהלה בצורה ריכוזית יותר, ולכן יעילה יותר. אדגר הטביע מטבעות אחידים ברחבי הממלכה, דבר שקידם וחיזק את הכלכלה האנגלית, פנימית וחיצונית.
אדגר מת בפתאומיות ביולי 975 בגיל 32, ונקבר בגלסטונברי. הוא השאיר אחריו שני בנים צעירים ומעצמה אזורית בשיא תפארתה, מסודרת ומאורגנת לעילא, בעלת משטר יעיל וצבא מאומן היטב. על פניו, ליורשו של אדגר היו אמורים להיות חיים קלים, אבל להיסטוריה יש חוש הומור מוזר.
בנו הבכור של אדגר היה אדוארד,שהיה בן ה-13 במות אביו. לא ברור אם היה בן חוקי מאחת מנשותיו של אדגר או ממזר. בנו האחר היה את'לרד בן ה-9, אשר היה בנה של אלפת’רית’ Ælfthryth, שהיתה אשתו של אדגר. אלפת’רית’ היתה תככנית ושאפתנית, והיתה מוכנה לעשות הכל כדי שבנה, ולא בנה החורג, יהיה מלך אנגליה. על אף גילו הצעיר של את'לרד וההסכמה הגורפת שלא היה מוכן למלוכה, ירושת הכתר עמדה במחלוקת. ייתכן ועניין חוקיותו של אדוארד עמדה בלב המחלוקת, אך בהחלט ייתכן שמאבק הירושה היה בין שתי קבוצות מתחרות של אצילים בעלי אג'נדות.
בצד אחד של המפה הפוליטית היתה קבוצה שתמכה באדוארד ובהמשך מדיניות אדגר בכל הקשור לחיזוק הכנסייה והשלטון המרכזי. קבוצה זו כללה את דאנסטן, בנו של את'לסטן "חצי מלך" ובכירים נוספים בכנסייה. בצד השני היתה קבוצה בהנהגת אלפת’רית’, אליה הצטרפו אצילים שביקשו להחזיר לעצמם חלק מהכח והאדמות שהשלטון המרכזי גזל מהם לאורך השנים.
המתח בין הקבוצות גאה. נזירים, שחיו במנזר באזור מסוים ותמכו בקבוצה המתחרה לזו של האציל המקומי, גורשו מהמנזר. כל אחד מהמחנות גייס צבא משלו, ומלחמת אזרחים נמנעה רק בעקבות מסע לחצים של ראשי הכנסייה. עם הירידה במתיחות, אדוארד הוכתר למלך בקינגסטון.
על פי מקורות מסוימים, אדוארד היה נער לא-נחמד, אשר סגנון הניהול שלו כלל בעיקר צעקות וכוחניות, אבל מקורות אחרים דווקא מדווחים על נער שהיה מוכן לשמוע עצות מיועציו המבוגרים, ונהג בכבוד באימו ובאציליו.
לאורך מלכותו הקצרה של אדוארד לא פסק הויכוח בין הפלגים השונים לגבי הרפורמות שהנהיג אביו, וקציר לא-מוצלח שהוביל לרעב באזורים מסוימים לא הקל על העניין.
ב-978 יצא אדוארד לצוד ביערות דרום אנגליה, ליד דורסט. אימו החורגת גרה בטירת קורף Corfe בקרבת מקום, ואדוארד ביקר אותה בדרכו. לא ברור לחלוטין מה קרה באותו ביקור, אבל בשלב כלשהו אלפת’רית’ הציעה לבנה החורג משקה, ותוך כדי שתייה הוא נדקר בגבו למוות. אלפת’רית’ זרקה את גופתו של אדוארד (לימים יכונה "הקדוש המעונה") לבור, ללא גינוני טקס כלשהם. חודש לאחר מכן הומלך את'לרד "הלא-מוכן" למלך בהליך מזורז, והוא בן כ-12. גם מלכותו לא היתה גן של שושנים, במיוחד כאשר תחילת מלכותו לוותה בשמועות, חשדות וחוסר אמון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה