שנות שלטונו של ויליאם הכובש התאפיינו במחזוריות של כיבוי שריפות: הצרפתים מנסים לנגוס בשטחי נורמנדיה, ויליאם מגיע לשם כדי להדוף אותם, אצילים אנגלים מסוימים מתחילים להרהר באפשרות למרוד במלך בהיעדרו, מתחילים להתארגן, אחד המורדים מקבל רגליים קרות ורץ להלשין על היתר, ויליאם מגיע לאנגליה, מעניש את האצילים הסוררים, חלקם מאבד את הראש והיתר חלק מאדמותיהם, וחוזר חלילה. עם זאת, לאחר המרד של אצילי הצפון ב-1069, אף אחת מהמרידות האלו לא באמת סיכנה את שלטונו באנגליה, שנמשך עד מותו ב-1087. מצד שני, הסכסוך הטריטוריאלי בצרפת יימשך עוד 150 שנה, ויוליד את האיבה הידועה לשמצה בין אנגליה וצרפת.
לוויליאם והברונים הנורמנים, שבאו איתו ותפסו את מקומה של האליטה האנגלו-סאקסית, היו הֶרגלים שהביאו איתם לאנגליה, ולאנגלים לא היתה ברירה אלא לקבל אותם. אחד המקומות העיקריים בהם נעשתה רפורמה מרחיקת לכת הוא הכנסייה. לנפראנק מבֶּק Lanfranc of Bec מונה לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הדתית הרמה ביותר באנגליה. ויליאם ולנפראנק פעלו בתיאום כדי להחליף כל אב מנזר וכל בישוף מקומי באנשי שלומם, וזאת בתקופה שהכנסייה ריכזה עושר וכח משמעותיים מאוד. אצילים אנגלים, שהחביאו מהכתר את הונם בכנסיות שתחת חסותם, נאלצו כעת למצוא פתרון אחר.
בנוסף להשתלטות על ריכוזי העושר והכח, לנפראנק סייע לוויליאם להכניס עדכונים בתכני הכנסייה ובנהליה. למשל, כאשר אב המנזר הנורמני החדש במנזר גלסטונברי הורה לנזירים להפסיק עם השירה הגרגורית המסורתית, הוא דרש זאת בעזרת כיתת חיילים שסרה למרותו. שני נזירים עקשנים שילמו בחייהם, והיתר הבינו את המסר והתיישרו לפיו. דוגמה נוספת היא הוראת ראשי הכנסייה החדשים לבישופים שלא לקיים יחסי מין ולא להתחתן (אם כי הוראה זו זכתה לרוב בהתעלמות). הרפורמות נעשו מתוך אמונה דתית עמוקה, אבל גם (ואולי בעיקר) כדי להבהיר לכולם שהכנסייה אמנם פועלת בשמו של האל, אבל כוחה נובע מחסותו של המלך.
גם במישור הפיזי נעשו שינויים בולטים. כנסיות אבן אנגלו-סאקסיות בנות מאות שנים פינו את מקומן לקתדרלות נורמניות מרשימות בהרבה, ומושבם של בישופים רבים נקבע מחדש במרכזי ערים שקמו זה מכבר כערי מחוז.
על הנייר לא מדובר בשינויים גדולים, אבל יחסי הכוחות בין הכנסייה והכתר עברו מטמורפוזה מואצת בשנים אלו. עד הכיבוש הנורמני, הכנסייה והכתר היו נפרדים אך שווים בחשיבותם, והמלכים התייעצו בראשי הכנסייה באשר להחלטות משמעותיות. המלכים הנורמנים לעומתם נטו לקבל החלטות בעצמם ולעיתים הנחיתו שינויים בלתי צפויים גם על הכנסייה עצמה. ויליאם ויורשיו השיתו על הכנסייה יחסים פאודלים, וציפו לקבל תמורה חומרית ורוחנית בעד החסות שניתנה לכנסייה.
כזכור, הכס הקדוש ברומא תמך בוויליאם כשנלחם על הכתר האנגלי. בתמורה, האפיפיור גרגורי ה-7 ציפה לקבל מוויליאם הצהרת נאמנות ושיתוף פעולה בנוגע לרפורמה בכנסייה, אבל זו היתה משאלת לב תמימה של מי שלא הכיר את ויליאם. ב-1070 שלח האפיפיור שליח מטעמו לגעור בוויליאם ולדרוש ממנו ענווה וכניעה לסמכות האפיפיורית. במכתב ששרד עד ימינו השיב ויליאם לאפיפיור כך: "השליח שלך... דרש ממני להצהיר נאמנות... מעולם לא חשתי נאמנות לך ואיני מרגיש זאת כעת; ולא הבטחתי שאעשה כן." לשמחתו של ויליאם, הכס הקדוש היה עסוק בעניינים בוערים יותר ביבשת מכדי לטפל במלך הסורר.
תחום נוסף בו הורגש שינוי משמעותי בשנות שלטונו של ויליאם הוא מערכת החקיקה. עד ויליאם, כל חוק היה מקומי ונאכף ע"י הסמכות המקומית. ריכוז הכח בחצר המלכות הוליד עוד ועוד צווים וחוקים מטעם הכתר, וכעת היו למעשה שתי מערכות מקבילות, ובנקודות ההשקה שלהן נוצרו חיכוכים גלויים, שאיפשרו למלך ליטול לעצמו סמכויות נוספות עם הזמן.
הנורמנים הביאו איתם גם אובססיה לצייד. אמנם מלכים ואצילים תמיד אהבו לצוד, אבל הנורמנים הכריזו על שטחים מסוימים כ"יערות-צייד", לרוב על חשבונם של אצילים מקומיים ותוך פינוי בכח של יישובים שלמים, שכל חטאם היה מיקומם בלב האזור המוכרז. כל אדם שנכנס ליער-צייד ללא אישור מלכותי או פגע בחי ובצומח בו הסתכן בעונש כבד, למשל ניקור עיניים או הוצאה ברוטלית להורג. האצילים לא אהבו את הפגיעה בזכויותיהם, פשוטי העם התמרמרו על מה שהפך את חייהם מקשים לקשים יותר, ואפילו הכנסייה הקימה קול מחאה נגד העניין כולו. אבל המלך מאוד אהב את היערות שלו, ודעתו גברה על הביקורת.
למול היציבות הפנימית, ויליאם נאלץ להתמודד עם איומים חיצוניים בכמה חזיתות. בצרפת, כאמור, המחוזות שגבלו בנורמנדיה (בעיקר פלאנדריה, ברטאן ו-אנז'ו Anjou) ניסו שוב ושוב לנגוס בשטחה. בתחילת הדרך פלאנדריה היתה דווקא בת ברית של ויליאם, לאחר שנישא לאחותו של הרוזן בולדווין. אבל לאחר מותו של בולדווין ב-1070, מאבק ירושה הוביל לחילופי שלטון בפלאנדריה, והרוזן החדש לא היה מחסידי הנורמנים. הוא חיתן את ביתו עם קנוט ה-4 מדנמרק ותמך בכוונתו לרשת את הכתר האנגלי. הוא אפילו תמך ברוברט קורטהוז, בנו הבכור של ויליאם, כשזה ניסה למרוד באביו ב-1077.
באותה תקופה הכתר הצרפתי היה עני וחלש יחסית. פיליפ ה-1 מלך צרפת לא סבל את דוכס נורמנדיה הצעיר העוצמתי והשחצן, עוד מלפני שנהיה מלך אנגליה, אבל לא יכול היה להכפיף אותו למרותו. לאורך השנים פיליפ תמך בשמחה בכל אויב של ויליאם, מתוך סיכוי לקבל נתח מהשלל במקרה של הצלחה, ובאפס סיכון לעצמו במקרה של הפסד. ב-1077 הוא אף הוביל קואליציה של אצילים כנגד ויליאם בקרב דול-דה-ברטאן Dol-de-Bretagne, והכוח הצרפתי המשולב הנחיל לוויליאם את אחת מתבוסותיו היחידות. בעקבות התבוסה הוכרח ויליאם לחתום על הסכם שהכריח אותו לוותר על שאיפות התפשטות באזור.
מלקולם מלך סקוטלנד נישא לאחותו של אדגר את'לינג ועודד את אדגר ועוד מספר אצילים גולים לערער את שלטונו של ויליאם. לצורך כך הם פלשו לצפון אנגליה שוב ושוב, כמעט באין מפריע, פרעו ובזזו. ב-1072 נמאס לוויליאם מהמצב בו הצפון הוא שטח הפקר, והוא פיטר את גוספטריק Gospatrick רוזן נורת'מבריה ונישל אותו מכל זכויותיו. הרוזן המודח חשש לחייו וברח לגלות בפלאנדריה, שם מת בחוסר כל ב-1073. בינתיים ויליאם צעד צפונה בעצמו עם צבא גדול, וגודל הצבא הספיק כדי שמלקולם ייכנע ללא קרב ויישבע שלעולם לא יפלוש שוב לאנגליה בשום פנים ואופן, שבועה שהפר ב-1079. במסגרת הצהרת הנאמנות, מלקולם התחייב גם לגרש את אדגר ואציליו מחצר המלכות הסקוטית, והם עזבו בחוסר ברירה. מצד שני פיליפ מלך צרפת קיבל אותם בזרועות פתוחות והבטיח להם את תמיכתו.
במערב התחוללה מלחמה רבת-שנים בעצימות נמוכה, כאשר כוחות וולשים פולשים מדי פעם לשטחי אנגליה, פורעים ובוזזים במיטב המסורת, ונהדפים אחורה ע"י כוח צבאי זה או אחר. כשוויליאם עלה לשלטון וחילק אדמות, הוא הקים לשלושה מסגניו הבולטים מיני-ממלכות גדולות לאורך הגבול עם ויילס: צ'סטר Chester, שרוסברי Shrewsbury ו-הרפורדשייר Herefordshire. ללורדים ששלטו בשטחים הללו היה המון כח: הם מינו לעצמם שֶריפים; הם יכלו להכריז מלחמה ולנהל אותה; והיו להם סמכויות נרחבות כמעט כמו למלך עצמו. הלכה למעשה אלו היו מדינות חיץ בין אנגליה וויילס, וככאלה הן הצליחו למנוע מהוולשים לפלוש ישירות לאדמות אנגליה. הסידור הזה עבד יפה, בעיקר בגלל שוויילס היתה מפוצלת לנסיכויות קטנות, שלא היה בכוחן להכניע את הברונים הנורמנים ואת צבאם.
הקתדרלה הנורמנית בקנטרברי, שנבנתה בשנים 1070-1077 במקום הכנסייה מן המאה ה-6 שעמדה באותו מקום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה