המשא ומתן בין הכתר והאצולה הוליד את המגנה כרטה, ולרגע העתיד נראה ורוד. אבל האצילים הכירו את ג'ון טוב מדי והניחו שהוא לא יעמוד במילתו, וג'ון לא התכוון להפתיע אותם לטובה.
המלך שלח עותקים של האמנה החדשה לממונים על אכיפת החוק
ברחבי הממלכה, ובמקביל שלח עותק לוותיקן עם מכתב בו הוא מקונן על מר גורלו. לאורך
הקיץ של 1215 ג'ון גייס שכירי חרב, והברונים חיזקו את טירותיהם ואת הלוחמים שלרשותם,
ושני הצדדים ידעו שהמשך הלחימה הוא רק עניין של זמן.
הארכיבישוף מקנטרברי לנגטון, שתיווך בין הצדדים וניסה
להרגיע את רוחות המלחמה, חטף סטירת לחי מצלצלת כשהגיע מכתב מהאפיפיור. עוד בטרם
שמע את המילים 'מגנה כרטה', הכס הקדוש נזף באצילים אשר התנהגו בגסות אל הווסאל של
הוותיקן, במיוחד לאור שבועת הצלבנים של ג'ון. המכתב ציין לשבח את הכנסייה אשר
תומכת במלך ובשלמות הממלכה, והורה על נידוי של כל אלה שלקחו חלק במזימה כנגד הכתר
האנגלי.
לאינוקנטיוס ה-3 לא ממש הפריעה הפגיעה בג'ון, אבל הוא
מאוד רצה שהמלך האנגלי יהיה פנוי לצאת למסע הצלב המתארגן, כפי שנשבע לעשות. האפיפיור
לא הכיר את ג'ון מספיק טוב.
לנגטון סירב לנדות את האצילים (שחלקם היו מראשי הכנסייה),
ובתגובה שליח האפיפיור נישל אותו מתפקידו. לנגטון יצא לרומא על מנת ליישר את
ההדורים עם הבוס, ובזמן שנעדר מאנגליה הגיע מכתב שני מהאפיפיור, לאחר ששמע את
המילים 'מגנה כרטה'. המכתב השני הכריז שהאמנה בטלה ומבוטלת, מה שהצית את חבית אבק
השריפה.
בחודש ספטמבר הגיעו שכירי החרב של ג'ון לחופי קנט. לצידו
עמדו מספר בעלי ברית חזקים, בעיקר במערב אנגליה ולאורך הגבול הוולשי. המורדים
מצידם כרתו ברית עם לואלין נסיך הוולשים ומלך סקוטלנד אלכסנדר, ושלטו בחלקים
נרחבים מאנגליה, כולל לונדון. למלך היו כ-150 טירות תחת שליטתו, ולמורדים לא היה
ציוד למצור, מה ששם בפניהם מכשול רציני. למזלם ג'ון היה לא-החלטי כהרגלו, ונמנע
מלהכות באויביו מכות מחץ מתוך חשש למלכודות.
המורדים הגיעו לטירת רוצ'סטר, אחת הטירות החזקות בדרום-מזרח
אנגליה, ושערי הטירה נפתחו בפניהם בשמחה. כשהגיעו החדשות על כך אל ג'ון בטירת דובר,
הוא רתח והוביל לשם את צבא שכירי החרב שלו. לאחר מצור של שבעה שבועות הוא הצליח
לפרוץ את חומות טירת רוצ'סטר ולכבוש אותה, ובזמן זה רוב צבא המורדים נשאר בין
חומות לונדון, כך שהם איבדו כל הזדמנות לנצחון מכריע.
בצר להם, המורדים הזמינו את אויבו של אויבם, פיליפ
אוגוסטוס מלך צרפת, לבוא ולעזור להם בתמורה לכתר האנגלי. פיליפ ובנו לואי היססו,
אבל השנאה לאנז'וונים והחמדנות גברו על החשש ממורת רוחו של האפיפיור, והם שלחו משלחת
סמלית ללונדון, שם חיכו לג'ון.
ג'ון מצידו בחר שלא להתעמת עם המורדים או הצרפתים אלא
לעשות את הדבר הקל. הוא עבר עם צבאו מצפון וממזרח ללונדון ובשלושת החודשים הבאים דיכא
כל כיס מרד באזורים אלה. יש לשער שהאוכלוסיה המקומית לא אהבה את הביזה, ההרס
והאלימות שנלוו למהלך זה. חודשים אלה נתנו לפיליפ זמן להכין כח צבאי גדול ומאורגן
יותר.
ב-18 במאי 1216 ספג הצי האנגלי נזקים רבים כתוצאה מסופה,
ושלושה ימים לאחר מכן הפליג הצי הצרפתי עם 1200 אבירים והגיע לאנגליה ללא התנגדות.
צבאו של ג'ון חיכה לצרפתים, אבל מסיבה כלשהי נסוג לווינצ'סטר. לואי נכנס ללונדון
כמנצח ב-2 ביוני ואיתו ציוד למצור, מה ששינה את מאזן הכוחות. בשילוב השליטה של הצי
הצרפתי בתעלה, היתה לג'ון סיבה לדאגה.
לואי תקף ותפס את וינצ'סטר, וג'ון נאלץ לסגת דרומה ומערבה.
הסקוטים פלשו מצפון והגיעו דרומה עד קיימברידג'. רוב הברונים החזקים עמדו לצד
לואי, כולל כאלה שהיו לצד ג'ון עד לא מזמן.
אבל ג'ון עדיין לא אמר את המילה האחרונה. תחת פיקודו היו
צבא שכירי-חרב ומספר ברונים נאמנים, ויריביו התעקשו לעשות טעויות. במהלך הקיץ לואי
ניסה ללא הצלחה לכבוש את טירת דובר, והמחיר היה כבד. כמה אצילים בולטים מקרב המורדים
נהרגו או נפלו בשבי, וריכוז הכוחות בדובר מנע נצחונות במקומות אחרים. באמצע ספטמבר
היוזמה כבר היתה שוב בידי ג'ון. כוחותיו התקדמו מזרחה לאורך עמק התמזה, הודפים את
כוחות המורדים בדרכם.
ב-9 באוקטובר חנה צבאו של ג'ון בלין Lynn שבצפון
נורפולק, ושם נדבק המלך בדיזנטריה. למרות המחלה ג'ון התעקש להגיע לטירת לינקולן, שהמורדים
צרו עליה, אבל בחציית נהר כלשהו בדרך אבד חלק גדול מרכושו, כולל אוצר מטבעות ופריטים
מקודשים. ג'ון ואנשיו ראו זאת כסימן רע, אבל ניסו להתקדם הלאה. כשהגיעו לעיירה
ניוארק מצבו של ג'ון כבר היה חמור, והוא עשה מאמצים להכתיב את צוואתו. בלילה שבין
18 ו-19 באוקטובר 1216 הלך ג'ון לעולמו, והוא בן 49. אנשי חצרו בזזו מכל הבא ליד ונפוצו
לכל עבר, ורק שכירי החרב הביאו את גופתו של המלך לקבורה בקתדרלת ווסטר Worcester.
ג'ון, בנו האחרון של הנרי ה-2 ואחיו הצעיר של ריצ'ארד
לב-הארי, נחשב למלך האנז'ווני האחרון. בימי מלכותו האימפריה האנז'וונית הצטמקה
לגבולות האי הבריטי בתוספת מספר מצומצם של שטחים ביבשת, דוגמת גסקוניה בדרום-מערב
צרפת. הוא הצליח לפספס הזדמנויות מפוארות וחילץ מפלה ממלתעות הניצחון פעם אחר פעם.
הוא הותיר את אנגליה שסועה וענייה בהרבה מאשר כשירש את הכתר. מלכותו נחשבת לנקודת
שפל בתולדות אנגליה.
מלבד ילדים לא חוקיים, ג'ון הניח אחריו שלוש בנות ושני בנים
קטנים: הנרי (9) וריצ'ארד (7). הנרי הילד הוכתר בגלוסטר ב-28 באוקטובר תחת פיקוחו
של שליח האפיפיור לאנגליה. הארכיבישוף מקנטרברי סטיבן לנגטון לא היה זמין לבצע את
ההכתרה מפני שהיה ברומא באותו זמן וניסה לגרום לאפיפיור הטרי הונוריוס ה-3 לבטל את
גזירת קודמו ולהשיב את לנגטון לתפקידו. המורדים החזיקו בלונדון, כך שלא ניתן היה
לקיים את ההכתרה בווסטמינסטר כמקובל. עד הגיעו של הנרי ה-3 לבגרות וע"פ
צוואתו של ג'ון, ויליאם מרשל הקשיש (70), רוזן פמברוק שלחם לצד כל מלכי אנגליה מאז
הנרי ה-2, מונה לעוצר המלכות.
האפיפיור החדש הסמיך את שליחו באנגליה לעשות כל שיידרש
על מנת להבטיח את שלטונו של הנרי ולשמר את אנגליה כארץ חסות של הוותיקן, והגנה זו בהחלט
היתה נחוצה. מתוך 97 ברונים משמעותיים, רק 36 עמדו לצד הכתר, ומבין 27 הברונים
החזקים ביותר רק 8 היו נאמנים. נסיך צרפת לואי החזיק בלונדון ובמזרח אנגליה, ובעלי
בריתו הוולשים והסקוטים שלטו גם הם בשטחים נרחבים.
מהצד השני, הכוחות המלוכנים שלטו במערב אנגליה ומנעו בהצלחה
מהוולשים לצאת מגבולות ויילס. ברחבי אנגליה, גם בשטחים תחת שלטון המורדים, היו
עדיין טירות מלכותיות שלא נפלו, וביניהן טירת דובר, שהפריעה לתקשורת השוטפת בין
לואי וצרפת.
מהלכו הראשון של ויליאם מרשל היה לקרוא לכינוס ועידה
גדולה Magnum Concilium של ברונים בבריסטול, על
מנת להראות קבל עם ועולם שהוא מתכוון לשלוט מתוך קונצנזוס והיוועצות. המורדים
נשבעו שלא לקבל אף יורש של ג'ון, דחו את רעיון הוועידה והמשיכו לתקוף טירות
מלכותיות בכל רחבי אנגליה.
בין נובמבר 1216 לפברואר 1217 היתרון היה בידי המורדים. מרשל
והמלך ניצבו בפני בעיית נזילות מחסור במקורות הכנסה. גם כשניסו להטיל מס בשטחים
תחת שליטתם, אף אחד לא שילם ומעטים ניסו לגבות אותו.
מרשל הבטיח למורדים נתחי אדמה שמנים אם יחזרו לצד הכתר, והצליח
לגרום לכמה מהם להחליף צד. הוא הדגיש באזני האצילים את היותו של הנרי ילד תמים וחף
מכל פשע שביצע אביו הרשע, והמלך הצעיר אף חתם על מכתב בו הוא קורא לברונים לשוב לחיי
שלום, מה שהיה היה ומת יחד עם ג'ון.
למזלם של המלוכנים, מלאי הלוחמים של לואי הלך והידלדל
וגם הכוחות הקיימים היו מפוזרים מדי. בפברואר 1217 לואי חזר לצרפת בתקווה לגייס
עוד לוחמים, ובזמן היעדרותו חל שינוי משמעותי, כאשר שני אצילים בכירים החליטו
לעבור לצד הכתר וליהנות מתמיכת הוותיקן, ואיתם באו עוד מספר אצילים זוטרים עם לוחמים
טריים.
סיבה נוספת לעריקת המורדים היתה חיכוכים בלתי פוסקים בין
האצולה האנגלית לבין נסיך צרפת ואנשיו מלאי החשיבות העצמית. הצרפתים זלזלו בבעלי
בריתם האנגלים, מידרו אותם מהחלטותיהם ושמרו לעצמם טירות שנכבשו. ויליאם מרשל היה
מודע לחיכוכים אלה וניצל אותם כדי להטיל מס גולגולת "לשחרור אנגליה מעול
הצרפתים".
קלף נוסף בשרוולו של מרשל היה המגנה כרטה. בראשית 1217
שוחררה גרסה חדשה ומשופצת של המסמך, והניסוח המעודכן שם דגש על האיזון בין מדינה
השייכת למלך לבין מדינה המנוהלת לטובת הכלל. המסמך, שמטרתו המקורית היתה חוזה שלום
בין הכתר והאצולה, קיבל עתה משמעות פוליטית מרחיקת לכת, שמהותה בסיס חדש למונרכיה.
לולא מלחמת האזרחים ומותו של ג'ון, ייתכן שהמגנה כרטה היתה נשכחת ונעלמת בהררי
המסמכים ההיסטוריים, אבל כך הם הדברים.
באפריל חזר לואי לאנגליה עם כח קטן אבל אפקטיבי. הוא
פיצל את כוחות המורדים והוביל חצי מהם לכיוון דרום-מערב, שם צר על טירת וינצ'סטר.
יתר הכח התקדם צפונה והטיל מצור מחודש על טירת לינקולן. ויליאם מרשל נסוג
מווינצ'סטר וצעד עם צבאו צפונה אל לינקולן. כשהגיע לשם ב-20 במאי, המורדים שצרו על
הטירה הסתגרו בין חומות העיר, ומצאו את עצמם בין הפטיש לסדן, כשכוחות מלוכנים
לפניהם ומאחוריהם. הם לחמו בעוז אבל לא היה להם סיכוי של ממש.
קרב לינקולן היה ניצחון מוחלט וחשוב מאוד לכוחות
המלוכנים. בעקבותיו החל מו"מ בין הצדדים בלונדון בחודש יוני, אשר לא צלח אבל
חשף את חולשת המורדים. אצילים רבים נטשו את לואי וחזרו לתמוך בהנרי.
בזמן שלואי נלחם באנגליה, אשתו בלאנש מקסטיליה היתה
עסוקה בגיוס לוחמים וספינות. בחודש אוגוסט הצי הצרפתי, בפיקודו של יוסטס הנזיר,
הגיע לחופי סנדוויץ'. הצי האנגלי בפיקודו של יוברט דה-בר חמק מהצרפתים, ונראה
כאילו ברח. המלחים הצרפתים חגגו את פחדנותם של האנגלים, אך למעשה האנגלים איגפו את
הצרפתים ותקפו אותם מאחור, כשהרוח בגבם. הצרפתים הופתעו והקרב הסתיים בניצחון
אנגלי מוחץ.
קרב לינקולן וקרב סנדוויץ' הכריעו את הכף במלחמת הברונים
הראשונה. בסוף אוגוסט הגיעו הידיעות על המפלה בסנדוויץ' לאוזניו של לואי בלונדון,
והוא ביקש לשווא לשאת ולתת על הסכם שלום. בסוף ספטמבר הוא כבר חזר לצרפת עם כל
כוחותיו הנותרים, ככל הנראה לאחר ששולם לו סכום של 10000 מארק כמתנת פרידה. הנרי
מחל לכל המורדים והשיב להם את אדמותיהם, ותנאי המגנה כרטה הובטחו מחדש. השלום חזר
לאנגליה, ושלטונו של הנרי ה-3 סוף סוף החל באמת.
פסלו של ויליאם מרשל מול חומות טירת פמברוק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה