לאחר קרב וינוייד בנובמבר 655, בו נהרג פנדה, ממלכת מרסיה חולקה ע"י המנצחים לשני חלקים. החלק הצפוני של הממלכה נשלט ישירות ע"י אוסויו מלך נורת'אמבריה, בעוד החלק הדרומי הופקד בידי פיידה Peada, בנו של פנדה שהיה תת-מלך של אזור מיד-אנגליה ונשא לאישה את ביתו של אוסויו שנתיים קודם לכן. בחג הפסחא של 656 נרצח פיידה, ולאחר מכן מלך אוסויו על כל מרסיה ישירות, אך שלטון זה לא האריך ימים. ב-658 פרץ מרד מוצלח כנגד הכובשים הנורת'אמברים, ובסופו הומלך בן אחר של פנדה, וולפהיר Wulfhere, אשר הוחבא ע"י נאמניו לאחר נפילת אביו.
שלטונו של וולפהיר היה מלא הישגים. במותו, בשנת 675, הוא הותיר את מרסיה ככח אזורי מרשים, אשר היה בעל השפעה רצינית על איסט-אנגליה וממלכות הסקסונים מדרום. מרסיה גם כבשה את אזור לינדזי מידי ממלכת דיירה (חלק מנורת'אמבריה), ודרסה את שבט הג'וויסה בדרכה דרומה. תחת שלטונו של וולפהיר, לונדון עברה לידיה של מרסיה. וולפהיר היה מלך מרסיה הנוצרי הראשון, ומרסיה הצטרפה ליתר הממלכות האנגלו-סקסיות בקבלת הנצרות. לאחר מותו ירש את מקומו אחיו את'לרד Æthelred, והשלטון היה יציב. בסוף ימיו בחר את'לרד לוותר על הכתר לטובת חיי נזירות, והשלטון חזר לבנו של וולפהיר. הנוהג היה להעביר את הכתר למוכשר והראוי ביותר מבני משפחת המלוכה, לאו דווקא לבן הבכור אוטומטית.
בשנות ה-60 וה-70 איסט-אנגליה היתה כינור שני למדיניותה של מרסיה. יכולתה של קנט להתרחב בפינה הדרומית-מזרחית של האי הבריטי תמיד היתה מוגבלת, ולכן בתקופה זו הממלכה הקטנה התמקדה בפיתוח קשרי הסחר עם היבשת. לגבי סאסקס, ללא מסמכים שהשאירו אחריהם, כל שידוע לנו עליהם מגיע מתיאורים של כובשים זרים פה ושם. נורת'אמבריה המשיכה להיות מעצמה אזורית עד סוף המאה ה-7, למרות תקופות של חוסר יציבות, מלחמות פחות-מוצלחות עם הקלטים ועימותים חוזרים ונשנים עם מרסיה.
נחלתו של שבט הג'וויסה היתה מפוצלת למספר שטחים פחות או יותר אוטונומיים. ממלכתם סבלה קשות מהעימותים הכואבים עם פנדה ובנו מצד צפון, והשלטון שם לא היה יציב או חזק מספיק כדי להחזיק את הממלכה כגוש פוליטי אחיד. כל זאת השתנה תחת מלכותו של מלך אחד חזק.
קיידוואלה Cædwalla היה אציל פגאני משבט הג'וויסה, אשר גלה (הוגלה?) מארצו בצעירותו לאחר התמודדות כושלת על הכתר. הוא אסף קבוצה של לוחמים נאמנים ויצא לתקוף את ממלכת סאסקס החלשה מדרום. הוא הצליח לכבוש שטחים נרחבים בה, אך אנשי סאסקס השיבו מלחמה שערה, וכוחותיו לא הצליחו להחזיק בשטחים הכבושים לאורך זמן, ולבסוף גורשו לגמרי. ב-685 חזר קיידוואלה לשבטו שלו, ובאופן לא ברור הפך למלך.
כשליט, פנה קיידוואלה ב-686 להשלמת המשימה בחזית הדרומית. צבא הג'וויסה שטף את סאסקס והגיע עד האי וייט Isle of Wight, כאשר החיילים נוהגים כמנהג אותם ימים: הרג, ביזה, שריפה, אונס ובאופן כללי התנהגות לא מנומסת כלפי האוכלוסיה המקומית. לא ברור אם קיידוואלה התנצר לפני עלייתו לשלטון או אחרי, אבל ידוע שהוא נדר לתת לאלוהים (ולנציגיו עלי אדמות) רבע מהשטח שיכבוש, וכמובן שלכל מקום אליו הגיע צבאו הוא נתן למקומיים הפגאנים את הבחירה בין החרב לבין הצלב. סאסקס סופחה ותושביה הפכו עבדים לרצונם של אנשי ווסקס לתקופה של 40 שנה.
בהמשך לקמפיין המוצלח בסאסקס, קיידוואלה פנה מזרחה אל ממלכת קנט, וגם שם נחל הצלחה. הוא מינה את אחיו מול Mul כתת-מלך על קנט. ב-687 הועלה מול באש עם תריסר מאנשיו, ופעולת התגמול של קיידוואלה לא איחרה לבוא. ב-688, שלוש שנים בלבד מאז עלייתו לשלטון, קיידוואלה היה אדונם הישיר של כל הסקסונים בדרום בריטניה. ממלכתו שלו נקראה מעתה והלאה ווסקס (הסקסונים המערביים).
קיידוואלה גסס כתוצאה מפציעות חמורות שספג בקרבות. מכיוון שהתנצר אך לא הוטבל, הוא החליט לפרוש מהשלטון (דווקא בשיא כוחו) ולצאת למסע לרומא. ברומא הוא הוטבל ע"י האפיפיור סרגיוס הראשון, ומת מספר ימים מאוחר יותר כנוצרי כשר. לאחר פרישתו תפס את מקומו אינה Ine, אשר מלך עד 726, תקופה של 37 שנים. אינה לא היה מצביא ולא הרחיב את גבולותיה של ווסקס, אלא התמקד בייצוב השלטון וכתיבת ספר חוקים. בשנות שלטונו התגבר הסחר האזורי, ואנשי ווסקס החלו להטביע מטבעות משלהם. אינה המשיך להחזיק את סאסקס כממלכה משועבדת עד מותו. ב-694 הגיע עם מלך קנט להסדר שהקנה לאחרון עצמאות, תמורת סכום נאה, למרות שהשפעתה של ווסקס על קנט נותרה משמעותית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה