ראשית, קצת רקע. מלך קנט בסוף המאה ה-6 וראשית המאה ה-7, את'לברט Æthelberht, היה האיש החזק באנגליה באותו זמן. הוא מוזכר בכתבים בתור ברטואלדה (מושל-על), משום שקנט היתה הממלכה העשירה והמתוחכמת באנגליה של שנות שלטונו. אשתו היתה בתו של המלך הפרנקי, וממלכת אסקס העלתה מס לאת'לברט. אותה אישה, ברתה Bertha, היתה נוצריה, והביאה איתה מממלכת הפרנקים בישוף קתולי. בעקבותיו באו 40-50 מלומדים מהותיקן בשנת 597. תוך שנה התנצר את'לברט, והיה למלך האנגלי הראשון שעושה כן. הכנסייה הנוצרית הביאה איתה דבר נוסף (מלבד האמונה) לבריטניה האנאלפבתית - כתב. את'לברט, בהיותו מלך נבון, עשה שימוש בידע החדש, וכתב את המסמך האנגלו-סקסי הראשון: ספר חוקים אשר מיסד את המסורות והמנהגים הקיימים. הכנסייה ניצלה את השפעתה על המלך על מנת להכניס לספר חוקים שיגנו על רכושה. החוקים גם ניסו לשים סוף לסכסוכים בין-שבטיים ע"י החלפת נקמת-הדם בתשלום כופר כספי, מתוך נסיון לאחד את האוכלוסיה תחת שלטון המלך.
מחוץ לקנט, אנגליה היתה פגאנית ברובה המכריע. בחלקו המזרחי (האנגלי) של האי כמעט ולא שמעו על הנצרות, אך בחלקו המערבי (הבריטוני בעיקרו) הנצרות היתה קיימת ואפילו שגשגה במקומות מסוימים, עם ממסד מקומי של מנזרים וכמורה. את'לברט ראה את היתרון בדת ממוסדת, אשר תשלח כמרים לשאת דרשות בפני האוכלוסיה בכל שבוע. כאשר האזרחים שומעים מדי שבוע שהמלך נבחר ע"י אלוהים, והוא נתמך ע"י הכנסיה שמייצגת את אותו אלוהים, זה מבהיר להם למי אמורה להיות נאמנותם.
ב-604 הקים את'לברט בישופות חדשה ברוצ'סטר, בנוסף לזו הראשית בקנטרברי, וכשעלה אחיינו לשלטון כמלך אסקס הכפוף לו, הוא שכנע אותו להתנצר ולנצר את עמו. בנוסף שוכנע מלך אסקס לתמוך בהקמת כנסיה חדשה ע"ש פאולוס הקדוש באזור העיר הרומית הנטושה לונדיניום, אשר תוקדש לבישוף החדש. הכנסיה הוקמה במקום בו עומדת היום קתדרלת סיינט פול. גם מלך איסט-אנגליה ריידואלד Rædwald היה כפוף לאת'לברט וגם הוא השתכנע להתנצר, אם כי הוא קיבל עליו את הנצרות כדת נוספת בפנתיאון הפגאני, ולא כדת יחידה או עיקרית. ב-616 מת את'לברט ויחד איתו מת המומנטום החיובי ממנו נהנתה הכנסיה הקתולית בדרום-מזרח אנגליה. בניו ויורשיו של ריידואלד לא התנצרו, ולאחר מותו החזירו את הפגאניות לממלכתם. לכנסיה הקתולית לקחו עוד עשרות רבות של שנים להסביר לאוכלוסיה ולמלוכה מה מצופה מהם במסגרת הדת החדשה.
קצת לאחר שנת 600 נולד בן לפובה Pybba, ושמו פנדה Penda. לא ברור אם פובה, שהיה שייך למשפחת המלוכה, היה מלך מרסיה כולה או תת-מלך של אזור מסוים, אבל בכל מקרה לא היתה קיימת באותה תקופה מסורת של ירושת הכתר מאב לבנו הבכור, וכל בן למשפחת המלוכה שהוכיח את עצמו יכול היה להיבחר למלך ע"י מועצת זקני הקהילה. מרסיה היתה אסופה הטרוגנית של קהילות, וגם ללא הכתר יכול היה כל מועמד ראוי למצוא לעצמו משרת תת-מלך בקהילה כזו או אחרת. הפאזל הדמוגרפי אליו נולד פנדה היה מורכב מקהילות אנגלו-סקסיות, בריטוניות וקלטיות, והדבר גרר חיכוכים פנימיים בתוך מרסיה. בנוסף, מרסיה חוותה עימותים בלתי פוסקים עם נורת'אמבריה, האויבת המיתולוגית מצפון. לעיתים נוצרו בריתות כאלו ואחרות בין קהילות וממלכות, ובנות המלכים החזקים מצאו את עצמן נשואות לבני המלכים החלשים.
חצרו המלכותית של פובה לא ישבה במקום אחד אלא היתה בתנועה מתמדת, על מנת לאסוף מיסים, לשאת ולתת עם אצילים מקומיים, ולפקח על אדמות משפחת המלוכה. המקומיים היו משקים ומאכילים את המלך ואנשיו, כולל פנדה הצעיר ו-11 אחיו, אבל הם לא יכלו לעשות זאת לאורך זמן, ולכן החצר המלכותית עברה תוך כמה ימים לקהילה אחרת. נערי משפחת המלוכה עסקו בציד, למדו את השימוש בחרב, השתתפו בארוחות ומשתים, ומגיל מסוים חיזרו אחר הנערות המקומיות. הארוחות המלכותיות היו הזדמנות לאכול ולשתות, לספר ולשמוע סיפורי עם, וכמובן לרקוד ולהתהולל. החצר המלכותית במרסיה היתה מלאה בפליטים אריסטוקרטים מממלכות אחרות, אנגלו-סקסים וקלטים, נוצרים ופגאנים, אנשי חרב ואנשי ספר. פנדה, אשר גדל בסביבה זו, ספג את המגוון ויותר מאוחר ידע לנצל את קשריו העקיפים והישירים עם השליטים באזורו לצרכיו. ב-615 מת פובה, ואת כסאו ירש כנראה צ'רל, אשר ככל הידוע היה קרוב משפחתו, אך לבטח לא היה אחד מבניו. כפי שכבר הוזכר בחלק ב', צ'רל שלט עד 626, אז עלה פנדה לשלטון.
כאשר עלה את'לפרית' לשלטון בנורת'אמבריה, ברח בן משפחתו אדווין Edwin מהממלכה, מחשש לחייו (כמתמודד מוביל על כתר הממלכה). הוא הגיע למרסיה, התחתן עם בתו של צ'רל, והמשיך מזרחה כדי לשרת את ריידואלד הנזכר לעיל. כאשר את'לפרית' ביקש מריידואלד להסגיר את אדווין לידיו תמורת סכום נכבד, הוא נתקל בסירוב. גם כאשר איים על איסט-אנגליה באלימות, ריידואלד המשיך להגן על הפליט. שני המלכים נפגשו בשדה הקרב בשנת 616, ואת'לפרית' (אשר היה מצביא מצוין בחזיתות אחרות) מצא את מותו. אדווין חזר לנורת'אמבריה על מנת לרשת את הכתר, וכעת בניו של את'לפרית' נמלטו, ועוד נשמע על שניים מהם בהמשך. אדווין היה מלך יעיל, אשר הרחיב את גבולותיה של נורת'אמבריה, ולאחר מותו של ריידואלד ב-624 הפך למלך החזק ביותר באנגליה.
לאחר מותה של אשתו הראשונה, נשא אדווין לאישה נסיכה קנטית ב-626, ובכך חיזק את קשריו ואת השפעתו במזרח אנגליה. כחלק מהסכם הנישואין, הנסיכה הגיעה לצפון עם כומר קתולי, ואדווין קיבל עליו את הנצרות ב-627. השינוי בסטטוס הפוליטי והדתי היה איום ישיר על ממלכות מערב אנגליה. מרסיה היתה מודאגת מהכח ההולך ומאיים מעבר לגבולה הצפוני, ויותר ממנה היו הסקסונים המערביים. מלך הג'וויסה באותו זמן היה קוויצ'הלם Cwichelm, אשר עשה חיל בהרחבת ווסקס מערבה.
מכיוון שנורת'אמבריה לא גבלה בווסקס, בחר קוויצ'הלם לטפל באיום מצד אדווין ע"י שליחת מתנקש למלך הצפוני. נסיון ההתנקשות התרחש בעיר יורק בחג הפסחא של 626 אך נכשל, ואדווין החליט להעניש את ווסקס על חוצפתה. לשם כך היה עליו לשתף פעולה עם פנדה, אשר שמח על ההזדמנות להלום ביריביו מדרום. הכרוניקה האנגלו-סקסית (שנכתבה ע"י מלכי ווסקס מאוחרים) מתארת את תוצאות המתקפה כך: "ב-628 לחמו מלכי ווסקס נגד פנדה, ואח"כ חתמו על אמנה". מהעובדה שלא מוזכר נצחון של ווסקס, ניתן כנראה להסיק שפנדה היכה את קוויצ'הלם ולוחמיו שוק על ירך.
בשנותיו הראשונות של פנדה בשלטון, ארצו היתה מוקפת כוחות חזקים: מלבד אדווין מצפון, ויילס ממערב ו-ווסקס מדרום, שכנו בצד מזרח תערובת של קהילות קטנות עם תתי-מלכים, ואיסט-אנגליה החזקה, אשר הביטה באותן קהילות כמו נמר הצופה בטרפו. פנדה היה המלך הפגאני-שבטי הקלאסי. מטרתו היתה להכניע את אויביו, להכריח אותם להעלות לו מס ולהעשיר את חייליו. מטרת העל היתה בניית מוניטין של לוחם אגדי לעצמו, אשר ימשוך עוד חיילים לצידו. פנדה עשה זאת טוב יותר מכל מלך אחר של תקופתו. הוא לא השכיל להבין בשנות שלטונו את מה שאת'לברט הבין, את כוחה של הכנסיה כממסד מארגן ותומך במלוכה, ולכן דבק כל חייו בדעה שהנצרות לא בשבילו, למרות שלא מנע מאחרים להתנצר אם בחרו בכך, כולל בניו.
ב-630 בערך הטילו פנדה וצבאו מצור על העיירה אקסטר Exeter, אך כח וולשי גדול של קדוואלון Cadwallon מלך גווינד Gwynedd הגיע ושבר את המצור. לא ברור אם התחולל קרב, אבל התוצאה הסופית היתה ברית בין פנדה וקדוואלון כנגד נורת'אמבריה. זו היתה ברית לא צפויה, בין המלך הבריטי הנוצרי לבין המלך האנגלי הפגאני, אשר בימים כתיקונם חיו בשכנות מתוחה. כמו שנאמר, אויבו של אויבי הוא ידידי.
ב-12 באוקטובר 633 לחמו צבאות מרסיה וגווינד בצבא של נורת'אמבריה בקרב Hatfield Chase, וניצחו נצחון חשוב. אדווין נהרג בקרב, וכך גם בנו-יורשו. בן אחר נפל לידיו של פנדה כשבוי. נורת'אמבריה ספגה מכה קשה ביותר. הממלכה התפצלה לממלכות שהרכיבו אותה, דיירה (תחת דודנו של אדווין) וברניקיה (תחת אוסוולד Oswald, אחד מבניו של את'לפרית' שחזר מהגלות), אך הצבאות המנצחים לא הניחו את נשקם והמשיכו לפשוט עמוק אל תוך נורת'אמבריה, עד שקדוואלון נהרג באחד הקרבות ע"י אוסוולד, כשנה לאחר הנצחון על אדווין. מהלכים אלה העשירו את קופתו של פנדה ועזרו לפאר את שמו ברחבי אנגליה. בתוך מרסיה הוא זכה למוניטין של מנהיג חזק ומצביא דגול.
ב-8 שנות שלטונו, אוסוולד שיקם את נורת'אמבריה האנדרלמוסית ביעילות רבה, ובנה לעצמו שם של מנהיג נוצרי מהשורה הראשונה. הוא עזר לנצר את מלך ווסקס, מה שהשאיר את מלך מרסיה כשליט האנגלי-פגאני היחיד, חוץ ממלך סאסקס הזניח-יחסית. אגב, מלך איסט-אנגליה סיגברט Sigebert לקח את עניין הנצרות כ"כ ברצינות שהוא פרש מהמלוכה על מנת לבלות את יתר שנותיו כנזיר במנזר. אין לנו מידע קונקרטי על פעולותיו של פנדה בשנות מלכותו של אוסוולד, וייתכן כי התרכז בענייני פנים. מתישהו לקראת סוף שנות ה-30 לחם פנדה בצבא איסט-אנגליה, והרג גם את המלך אגריק Egric וגם את סיגברט, אשר הוצא מהמנזר בניגוד לרצונו על מנת לתת לחיילים מוטיבציה להילחם.
העימות בין נורת'אמבריה הנוצרית ומרסיה הפגאנית לא איחר לבוא, והסכסוך על השליטה מדרום לנהר האמבר הגיע לכדי לחימה. ב-5 באוגוסט 642 נפגשו הצבאות באזור וולשי (כנראה על יד Oswestry) לקרב Maserfield. אוסוולד עמד בראש צבא נורת'אמבריה, ופנדה עמד בראש קואליציה של מרסיה עם גווינד ושבטים וולשים נוספים. בקרב נהרג אוסוולד וצבאו נחל תבוסה. פנדה הורה לבתר את גופתו של אוסוולד ולשים את ראשו, גפיו וגופו על מוטות. מכיוון שאוסוולד נהרג בצורה זו בקרב מול הפגאנים, הוא הועלה לדרגת קדוש מעונה לאחר מותו (למרות שחלק מצבאו של פנדה היה נוצרי).
לאחר הקרב, פנדה היה ללא עוררין המלך החזק ביותר באנגליה של אמצע המאה ה-7. הוא שימש כבורר בסכסוכים בין ממלכות אחרות, והשפיע על מדיניות המלכים סביבו. את מקומו של אוסוולד תפס אחיו אוסוו Oswiu, וביתו התחתנה עם בנו של פנדה. אחותו של פנדה התחתנה עם מלך ווסקס, למרות שנישואין אלה לא עלו יפה. הכלה נשלחה בחזרה לבית אחיה תוך זמן קצר, וכתוצאה מדחייה בוטה זו החתן אולץ לצאת לגלות של מספר שנים מממלכתו שלו. פנדה פעל על מנת למנות את בנו לתת-מלך של אזור אנגליה התיכונה, אותן קהילות בין מרסיה לאיסט-אנגליה, ובכך להשליט על האזור את השפעתו.
פנדה ראה בחורבותיה של נורת'אמבריה פרה חולבת, מקום אליו אפשר לפלוש ולבזוז כאוות נפשו. אוסוו שיקם את ברניקיה הצפונית והחל להדוף את כוחות מרסיה לאחור, והדבר הוביל להתנגשות רבתי. ב-655 גייס פנדה קואליציה של סקסונים ובריטים על מנת להילחם באוסוו. בצבאו היו כ-30 מצביאים אצילים או מלכותיים. הפלישה לשטח נורת'אמבריה נתקלה בהתנגדות מועטה, והשותפים לקואליציה השיגו די מהר את מטרתם: מילוי כיסיהם באוצרות הממלכה. הם החלו לנטוש את צבאו של פנדה ולחזור לבתיהם, ונטישות אלו החלישו את צבא הקואליציה מאוד. ב-15 בנובמבר התרחש קרב וינוייד Winwaed, כנראה ליד העיירה Stirling הסקוטית. איננו יודעים מה קרה בקרב, אך תוצאותיו ידועות. פנדה נהרג, ויחד איתו מלך איסט-אנגליה שלחם לצידו. ראשו של פנדה נכרת והוצג לראווה, כפי שעשה לאוסוולד מספר שנים קודם לכן.
מרסיה ירדה מגדולתה לאחר מותו של פנדה, אך שמרה על מעמדה כשחקנית חשובה בין הממלכות האנגליות, ובתוך עשורים מספר תחזור להתחזק ואף תמשול בכיפה במאה ה-8. למרות שלטון ישיר של אוסוו על מרסיה לאחר נפילת פנדה, לאחר 3 שנים בלבד מרדו המרסים. הם גירשו את הפולשים מנורת'אמבריה והמליכו עליהם את אחד מבניו של פנדה. בסופו של דבר סבלה נורת'אמבריה תבוסה קשה מידי הקלטים מצפון ב-685 וירדה גם היא מגדולתה.
פנדה לא ניסה, גם בשיא כוחו, לאחד את ממלכות האנגלים לממלכה אחת תחתיו, כמו שלא ניסה לכפות את אמונותיו או למנוע את הנצרות. הוא היה המלך-לוחם הפגאני האחרון מסוגו, וסגנון שלטונו היה מיושן כבר בימיו. הוא הותיר אחריו מורשת מפוארת של נצחונות והשפעה, אבל מלכי מרסיה שבאו אחריו התהדרו יותר בשמו, מאשר בדמיון בינם לבינו.
תיאור של קרב וינוייד הרה-הגורל, מאת פטריק ניקול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה