חלק ח: אלפרד מתכונן לעתיד

לאחר קרב את'נדון באביב 878, הגיע אלפרד הגדול להסכם רגיעה עם הדנים המנוצחים, כאשר הם מצידם מספקים בני-ערובה שיבטיחו את קיום ההסכם. הדנים התחייבו לעזוב את ווסקס וההסכם קבע את גבולות הממלכה הדנית.

שלושה שבועות לאחר ההסכם הגיע גות'ראם לאחוזתו המלכותית של אלפרד יחד עם 30 מלוחמיו הבכירים, והם הוטבלו לנצרות, כאשר אלפרד משמש סנדק לגות'ראם. הטבלת הויקינגים לנצרות היתה חשובה לאלפרד, הן מבחינה רוחנית והן על מנת לחזק את השלום באזור. היותו של אלפרד סנדק למנהיג הדני סימנה את עליונותו המוסרית והפוליטית.

ב-879 חזר גות'ראם עם כוחותיו לאיסט-אנגליה, נפטר ממלך-הבובה ותפס את השלטון לעצמו. הוא שלט באופן ישיר על כל אנגליה צפונה ומזרחה לדרך הרומית העתיקה מלונדון לצ'סטר, ודרומה לנהר האמבר. לאחר 15 שנים של מסעות צבאיים ברחבי אנגליה, הדנים התיישבו וחזרו לאורח חיים אזרחי.

למעט פשיטות בודדות של ויקינגים מהיבשת, הכיבוש הדני במזרח אנגליה שמר על השקט באזור, ומלחמת הקיום של ווסקס הגיעה לקיצה (לעת עתה). חלקה הראשון והמכריע של מלוכתו של אלפרד הסתיים. אלפרד החליט להימנע מהטעויות של אחיו אשר קדמו לו על כס השלטון, ומתוך ידיעה שהדנים יחזרו ביום מן הימים, החל להכין את ווסקס לאותו יום. 14 השנים הבאות הוקדשו לבנייתה המחודשת של הממלכה וארגונה מחדש למטרת הגנה. שיטותיו של אלפרד היו מודל לחיקוי עבור המלכים שיבואו אחריו.

אלפרד אהב מאוד לקרוא וללמוד, והאמין בכל מאודו שהפצת ידיעת קרוא וכתוב ייטיב עם ווסקס. הוא שאף ללמד את אציליו לתקשר עימו בעזרת מכתבים ולהיות מסוגלים לנהל את ענייניהם בעזרת ספרים. כמובן שקיים גם פן רוחני, ואלפרד ביקש למלא את הכנסיות והמנזרים בספרים מכל הסוגים, במיוחד לאור ההרס והחורבן שהשאירו אחריהם הויקינגים בבתי האלוהים.

אלפרד אסף אליו מלומדים מכל רחבי אנגליה וגם מהיבשת. הוא הקים בית ספר בחצר המלכותית, על מנת שילדי האצולה יוכלו ללמוד. הוא לימד את עצמו לטינית ותרגם כתבים מלטינית לאנגלית עתיקה, אותם דאג להפיץ ברחבי ווסקס. לדידו של אלפרד כל אדם בעמדת סמכות היה חייב להיות משכיל, לצרכים רוחניים וגשמיים כאחד. מלחמות הויקינגים נתפשו כעונש מאלוהים על ווסקס, ודרכו של אלפרד בחזרה לחסדו של האל עברה בהשכלה. בגלל חשיבותה של הלמידה, אלפרד איים לפטר כל אציל אשר יזלזל בלימודיו ולא יפגין חוכמה בהתנהלותו, ואלה לקחו את האיום ברצינות, במיוחד לאור מצב החירום.

בנוסף לידע, אלפרד דאג להשאיר אחריו ספר חוקים, אשר איגד את חוקי ווסקס מרסיה וקנט עד אותו זמן. הוא כנראה גם יזם את פרוייקט הכרוניקה האנגלו-סקסית, רישום היסטורי אשר ריכז לראשונה את הידע ההיסטורי על קורות בריטניה מאז המאה הראשונה לספירה, והמשיך עד אמצע המאה ה-12. הכרוניקה מהווה את אחד המקורות ההיסטוריים החשובים שיש בידינו על אותן תקופות, והעובדה שתשעה עותקים כמעט שלמים שרדו עד ימינו היא ראייה לחשיבותה העצומה לאורך מאות בשנים.

מבחינה צבאית, אלפרד הבין שכוחם של הויקינגים הוא בניידות שלהם, ובטקטיקה של פשיטה ונסיגה עוד בטרם הכח המגן מצליח להתאסף. שיטה אפקטיבית זו גם זרעה פחד בקרב האוכלוסיה, והחלישה את האנגלו-סקסים המגנים עליה.

אלפרד ביצע רפורמה בגיוס צבא המגן. צבא זה הורכב מעובדי אדמה אשר לא יכלו להתרחק הרבה מאדמתם, ובעונות מסוימות בשנה לא יכלו לעזוב אותה לזמן ממושך. אלפרד גייס חצי מהאיכרים בכל פעם, והיתר נשארו לעבד את השדות. לאחר זמן מסוים התחלפו החצאים, וכך התאפשר לצבא להוציא לפועל מהלכים מורכבים ולתכנן קדימה.

חידוש נוסף שהכניס אלפרד הם יישובים מבוצרים. האסטרטגיה של הדנים בבואם להכניע יישוב גדול היתה לצור על היישוב כדי להרעיב אותו עד כניעת תושביו, ואלפרד ניצל את הזמן הזה לטובתו. אלפרד בנה מוצבים מבוצרים ב-30 יישובים בנקודות מפתח, שנקראו ברג Burgh, וגייס מספר עצום של 27,000 חיילים לאייש את הביצורים. בכך הוא יצר מצב בו כל יישוב בדרום אנגליה היה רחוק רק כיום רכיבה מהמוצב הקרוב היותר, וכאשר הויקינגים הופיעו, האזרחים ברחו למקום מסתור וחיכו לצבא האנגלי שיבוא לעזרם. במקרה של פשיטה על אזור כפרי, תגובת המוצב האנגלי הקרוב ביותר היתה מהירה מאוד ביחס לתכנית הפעולה בה נקטו האנגלים עד אז.

בכל מוצב היתה חומת מגן, מטבעה ושוק. חלקם היו יישובים קיימים שחוזקו, לעיתים יישובים רומאים בעלי חומה (שעמדה על תילה גם מאות שנים לאחר נפילת האימפריה), ואחרים הוקמו מאפס במקומות נוחים. אוקספורד, לדוגמה, התחילה כמוצב חדש וחסר חשיבות בפני עצמו בימי אלפרד, אבל בשנת 1000 כבר היתה מרכז אזרחי חשוב, אליו הגיעו סחורות רבות. שיטת המוצבים תרמה בעקיפין לפיתוח התחבורה הבטוחה בדרכי ווסקס ועודדה את המסחר.

שינויים אלה עלו לאוצר הממלכה כסף רב, שהגיע ממיסים על האוכלוסיה. תחזוקת המוצבים נפלה על האוכלוסיה המקומית, אשר ודאי סבלה ממחסור בידיים עובדות לאור הגיוס המסיבי של כח אדם לטובת הצבא הסדיר. עם זאת, לאחר הטראומה הלאומית שעברה על ווסקס, ניתן להבין כיצד המחיר הכבד התקבל באהדה ובתמיכת העם והכנסיה. 

ממטבעות שהטביע אלפרד אנו למדים שהוא שיתף פעולה עם צ'לוולף השני Ceolwulf, מלך-הבובה של הדנים במערב מרסיה. צ'לוולף לא היה לחלוטין תחת שליטתם של הדנים, וישנן עדויות שלחם בוולשים ב-878 ושוב ב-881. על המטבעות נקרא צ'לוולף מלך, אבל אלפרד נקרא "רקס אנגלורום" (מלך האנגלים), מה שאומר שאלפרד נתן את הטון ביחסים בין ווסקס ומרסיה, והנהיג את מה שנותר מממלכות האנגלים.

במהלך שנות ה-880 נעלם צ'לוולף, אחרון מלכי מרסיה. את מקומו תפס אדם בשם את'לרד, אשר היה "אדונה של מרסיה". את'לרד היה אציל כפוף לאלפרד, אשר משל בשטח הצפוני-מערבי של מרסיה (חלקה האחר של מרסיה היה נתון לשליטה ישירה של הדנים). אלפרד נתן לאת'לרד את בתו את'לפלייד Æthelflæd לאישה, והיא שלטה במרסיה לאחר מותו, מ-911.

כאמור, לאחר עזיבת צבא הכופרים את אנגליה ב-879, אלפרד חשש מחזרתם. ב-884 התממשו חששותיו כאשר כח ויקינגי מהיבשת פלש לאזור קנט, ותקף את הברג החצי-בנוי ברוצ'סטר. גם במצב זה הצליח הכח המקומי להחזיר לויקינגים מנה אחת אפיים, וחצי מהם נסו בחזרה מעבר לתעלה. החצי השני הבטיח להתנהג ויפה ואף מסר בני-ערובה על מנת להבטיח שיעמדו במילתם, מה שלא מנע מהם לתקוף שוב. לא ידוע לנו מה עלה בגורלם של בני-הערובה.

כח פולש זה נהנה מתמיכה של הדנים במזרח אנגליה, ואלפרד החליט שהגיעה השעה לתקוף אותם. צי ספינות של אלפרד נחת בחופו המזרחי של האי הבריטי, לחם בדנים ותפס 16 ספינות אויב. לאחר היתקלות נוספת עם צי דני בלב ים, חזר חלק מהכח בחזרה לווסקס. אמנם לא היתה זו הצלחה כבירה, אבל אלפרד העביר לדנים מסר חד וברור. יש הרואים בפעולה זו את ראשיתו של הצי האנגלי המפואר.

ב-886 שיפר אלפרד את ביצוריה של לונדון, אשר סבלה מפשיטות חוזרות ונשנות של הדנים לאורך עשרות השנים האחרונות, ונתן את השליטה בה לאת'לרד. לונדון, כזכור, היתה עיירה בשטח מרסיה, ומהלך זה מוכיח כי ווסקס שלטה כעת על כל דרום אנגליה.

מבחינת הממלכה הדנית במזרח אנגליה, אין לנו כל מקור היסטורי. ידוע לנו על מלך נוצרי בשם גות'פרית', אשר מלך באזור יורק ומת ב-895. גות'ראם מיודענו נותר נוצרי, ואף הטביע מטבעות עם שמו הנוצרי את'לסטן, אך לא ברור אם הכריח את נתיניו להתנצר. הוא מלך במשך 11 שנים ומת ב-890. כנראה שאחרי מותו לא הוטבעו מטבעות חדשים, ואנחנו אפילו לא יודעים את שמות המלכים שבאו אחריו.

פסלו של אלפרד הגדול בווינצ'סטר

חלק ז: צבא הכופרים

פשיטות הוויקינגים היו בדרך כלל עניין עונתי: הוויקינג המצוי היה עובד את אדמתו, יוצא בסוף החורף לסבב אביבי של ביזה שריפה אונס ורצח, חוזר בתחילת הקיץ כדי לקצור את התבואה, ויוצא לסבב נוסף של פורענות בסתיו כדי למלא את המחסנים לקראת החורף המתקרב.

ב-854 חל שינוי ששבר את הפרדיגמה הזו. כח ויקינגי שהגיע בסתיו נשאר לראשונה לחודשי החורף באי שפי Sheppey אשר בשפך התמזה. לא ידוע מה עשו בחודשים הקרים, אבל היתה זו סנונית ראשונה שבישרה את כוונתם של הוויקינגים גם להשתקע בצורה קבועה יותר באנגליה. השתקעות זו נתנה להם את האפשרות לצאת למסע האביב מוקדם יותר, ובצורה מאורגנת יותר. משמעות נוספת היא המכה התדמיתית לאת'לוולף, אשר לא הצליח למנוע מהפולשים מלקחת לעצמם שטח מממלכתו.

עוצמת הפלישות הוויקינגיות הלכה והתגברה בתהליך איטי לאורך שנות שלטונם של את'לבאלד ואת'לברט, ואחריהם את'לרד. ב-865 חדר כח ויקינגי מהחוף הדרומי של ווסקס עד העיירה וינצ'סטר, לאחר שקו ההגנה הראשון של אזור החוף קרס. קו ההגנה השני פעל, כאשר אצילי המחוזות גייסו את המיליציות שלהם. הפעם, הוויקינגים נהדפו לאחור וגורשו. הגל הבא של הפולשים נחת בחופי קנט, שם האציל המקומי ניסה לשחד אותם כדי שיעזבו. הם לקחו את הכסף, אבל זה לא מנע מהם לבזוז ולפרוע במזרח קנט בדרכם הביתה.

בסוף 865 נפטר את'לברט ואת מקומו תפס אחיו את'לרד. כבר בשנת מלכותו הראשונה נחתה עליו מכה חסרת תקדים בדמותו של צבא ויקינגי מסודר בן כ-3000 לוחמים, אשר הורכב מקואליציה של לוחמים מכל הממלכות הסקנדינביות (אך נהוג לדבר עליו כצבא דני). הצבא הונהג ע"י שלושה מבניו של לוחם אגדי בשם רגנאר לות'ברוק Ragnar Lothbrok, אשר בנה לעצמו שם בפשיטות נועזות על פרנקיה ואנגליה. אין עדויות היסטוריות לקיומו של רגנאר, אבל בניו היו ככל הנראה לוחמים אמיתיים בעלי מוניטין אכזרי משל עצמם: אִיבָר חסר-העצמות, בּיוֹרְן איירונסייד, אוּבָּה, האלְפְדֶן, וסִיגוּרְד נחש-בעין.

ע"פ האגדה, כבר ב-865 נחת הצבא הוויקינגי לחופי נורת'אמבריה, שם נלחם בהם המלך המקומי איילה Ælla והוציא את רגנאר להורג ע"י השלכתו לבור מלא בנחשים. איבר, אובה והאלפדן סיפרו את הסיפור ללוחמים רבים, בתוספת העובדה שהאנגלים כ"כ חלשים שהם מוכנים לשלם לפולשים כדי להסתלק, על מנת לגייס צבא גדול ולפלוש לאי הבריטי, וזאת עשו ב-866.

הכח הגדול לא הגיע לחופי אנגליה על מנת לבצע פשיטות של "פגע וברח" כמו קודמיו, אלא התכוון להשתקע, הווה אומר לכבוש. לא ברור לחלוטין אם כוונתם כבר בהתחלה היתה התיישבות ארוכת-טווח או רק השתלטות זמנית על השטח ומיצוי כל אוצרותיו עד תום. בכל מקרה, ב-866 נחתו הלוחמים הויקינגים צמאי דם ותהילה בחופי איסט-אנגליה. הכרוניקה האנגלו-סקסית כינתה אותם "צבא הכופרים הגדול".

תושבי איסט-אנגליה ומלכם אדמונד הקדוש Edmund the Martyr לא בדיוק ידעו מה לעשות עם אלפי ויקינגים לא-קרואים. אדמונד איפשר לוויקינגים לשהות בשטחו בתנאי שיתנהגו יפה ויעזבו עם בוא האביב. איבר הסכים, אך דרש (וקיבל) מזון וסוסים לצרכיו. שכניו של אדמונד ודאי לא אהבו את העובדה שבאביב יאלצו להתמודד עם 3000 לוחמים מצוידים היטב שחנו בחורף על אדמת אנגליה, במקום עם צבא קטן שעבר הפלגה של שבועות. ארבע הממלכות האנגלו-סקסיות באותו זמן לא הציבו חזית מאוחדת כנגד הויקינגים, ואלה האחרונים ידעו לנצל זאת לטובתם. לאדמונד מספיק היה להסיט את הסופה המתקרבת אל אחד משכניו ולקוות שהיא תדעך לפני שתחזור אל ממלכתו.

היעד הראשון של צבא הכופרים היה נורת'אמבריה, אולי כנקמה על רגנאר מיודענו. באביב 867 התקדמו הוויקינגים אל יורק, בירת הממלכה. נורת'אמבריה היתה נתונה באותם ימים במלחמת אזרחים בין המלך איילה למלך המודח אוסברט Osberht, והוויקינגים נתקלו בהתנגדות מינימלית בדרכם לכבוש את יורק. לאחר 4 חודשי מו"מ בין הפלגים הנורת'אמברים, הם הצליחו לגבש חזית מאוחדת ולצאת למתקפה על מנת לכבוש בחזרה את עיר הבירה. התוצאה היתה פחות ממשביעת רצון עבור האנגלים: מפלה מוחצת, כאשר שני המלכים נהרגו ואיתם 8 אצילים.

אנשי נורת'אמבריה נותרו ללא צבא וללא הנהגה, ונאלצו לקנות את השלום במחיר כבד. הוויקינגים פשטו על יורק ועל סביבותיה, תוך עיסוק בספורט החביב עליהם: ברא"ש – ביזה, רצח, אונס, שריפה. כשכילו את משאבי האזור, הם השאירו מלך-בובה בשם אגברט למלוך על נורת'אמבריה ועברו לנוטינגהם (מרסיה) על מנת להעביר שם את החורף. 

מלך מרסיה מזה 15 שנה היה ברגרד Burgred, שהיה נשוי לאחותו של את'לרד. במפגשים קודמים עם הוויקינגים נאלץ ברגרד לבקש סיוע מחותנו את'לוולף, וכעת הזעיק את גיסו את'לרד לעזרה. הדנים ויתרו על עימות צבאי, והסכם שלום הושג. לא ידוע לנו מה תוכן ההסכם, אבל הוויקינגים עזבו את מרסיה לנפשה לתקופה ארוכה, וייתכן שזה אחד התוצרים של ההסכם. צבא הכופרים חזר ליורק ב-869 ובילה שם את הקיץ, כנראה בחברת לוחמים ויקינגים טריים שהגיעו מסקנדינביה בעקבות הידיעות על הצלחת הצבא באנגליה.

בסוף 869 צבא הכופרים רכב דרומה אל איסט-אנגליה. הפעם לא הושג הסכם עם אדמונד, והצדדים נלחמו בנובמבר. הוויקינגים ניצחו, תפסו את אדמונד והוציאו אותו להורג. ע"פ מסמך שנכתב כמאה שנים מאוחר יותר ע"י נזיר פרנקי, הדנים ניסו להכריח את אדמונד להתכחש לנצרות, והוא סירב. הוא הוכה, נורה ע"י חיצים וראשו נכרת. אנשיו הצליחו מאוחר יותר למצוא את הראש הכרות לאחר ששמעו קריאות של "כאן, כאן, כאן" מכיוונו – נס שבעבורו הפך אדמונד לקדוש.

בעקבות נצחונם, הוויקינגים נתנו ברא"ש ברחבי איסט-אנגליה, כאשר מדי פעם הם מוסיפים גם הרס כנסיות לרשימת המטלות. יעדם הבא של הוויקינגים היה ווסקס, ובסתיו 870 הם התקדמו מערבה והתבססו באזור רדינג. את'לרד ואחיו אלפרד תקפו את צבא הכופרים בהצלחה מוגבלת, והחודשים הבאים עברו בסדרה של עימותים מצומצמים. ע"פ המסורת, אלפרד מצא אבן גדולה ובה חור, ונשף בה צליל אדיר שקרא לכל האנגלו-סקסים לבוא ולהצטרף למאבק.

ב-8 בינואר 871 נפגשו הצבאות לקרב במקום לא מזוהה בשם אשדאון, בו ניצח צבא ווסקס ואפילו הצליח להרוג את אחד ממלכי הדנים. האלימות לא הסתיימה, והפולשים ניצחו בשני קרבות נוספים. מצבה של ווסקס היה בכי רע, במיוחד כאשר באפריל אותה שנה הגיעה תגבורת של לוחמים ויקינגים טריים ומשולהבים בהנהגת גות'ראם Guthrum, אשר ניזונו מהסיפורים על נצחונות ועושר שמחכים להם באי הבריטי. באותו חודש ממש, את'לרד בן ה-23 מת, ומכיוון שבניו של את'לרד היו צעירים מדי לעלות לשלטון, אלפרד אחיו בן ה-22 ירש את כתרו.

לאחר מספר הפסדים  בקרבות במהלך 871, נאלץ אלפרד לקנות את השלום מהדנים. ווסקס שרדה, ואלפרד עדיין שלט בה, כך שמצבם היה טוב מזה של איסט-אנגליה, מרסיה או נורת'אמבריה, והנצחון באשדאון הוכיח שהוויקינגים אינם בלתי-מנוצחים. ב-5 השנים הבאות שרר שקט מתוח. הדנים חזרו מזרחה לאזור לונדון ומאוחר יותר נאלצו להצפין לנורת'אמבריה, שם מלך-הבובה מטעמם הופל ע"י האנגלים והממלכה זכתה לתקופה של עצמאות.

לאחר הטיפול בנורת'אמבריה, פנו הדנים לכיוון מרסיה ב-873. ברגרד חסר המזל ניסה להדוף את הפולשים, אך נוצח וגורש מממלכתו. הוא ברח לרומא, שם מת כגולה. למרות התקרית בנורת'אמבריה, הדנים מינו גם במרסיה מלך-בובה, אשר נשבע להם אמונים.

במרסיה התפצל צבא הכופרים. האלפדן לקח חלק מהצבא צפונה ובשנתיים הבאות ניהל מספר מסעות לכיוון הסקוטים והפיקטים, בהצלחה מוגבלת ביותר. לבסוף חזר לנורת'אמבריה וכבש את חלקה הדרומי (דיירה) מחדש. החלק הצפוני, ממלכת ברניקיה, נותרה עצמאית לעוד 30-40 שנה עד שנכבשה גם היא. חלק מהדנים התיישבו באזור דיירה, ניצנים לכיבוש החדש.

החלק השני של הצבא, תחת פיקודו של גות'ראם, פנה דרומה. הוא שהה כשנה באזור קיימברידג', ולאחר שביסס את שליטתו באזור מזרח מרסיה, החליט שהגיע הזמן לטפל בווסקס. אלפרד התכונן למתקפה מכיוון צפון, אבל הדנים הפתיעו אותו כאשר הגיעו ב-876 בדרך הים ונחתו לחופה הדרומי של ווסקס. אלפרד מיהר להגיע איתם להסכם חדש, ובו הבטיחו הדנים לעזוב את הממלכה. הבטחה זו היתה שווה כקליפת השום, וב-877 פשטו הויקינגים על אזור אקסטר, כשהם מתכננים לחבור לכח דני נוסף שיגיע בדרך הים. אותו כח נמחה מעל פני האדמה בגלל סופה, והיתרון עבר לאלפרד. הוא הגיע עם הדנים להסכם חדש, והפעם הם אכן עזבו צפונה, אל אזור גלוסטר השייך למרסיה. מרסיה חולקה כך שחלקה המזרחי נשלט ישירות ע"י הדנים, ובחלק זה הוקמו יישובים דנים נוספים. 

עם בוא חורף 877-878 נשמו אנשי ווסקס לרווחה, שכן החורף בדרך כלל הבטיח להם מספר חודשי שקט מפשיטות, אך בחורף הזה לא כך היה הדבר. בשבוע השני של 878 יצאו הוויקינגים מגלוסטר דרומה, ודרסו את ווסקס ללא רחמים. ההגנה המועטה של האנגלים התפזרה לכל עבר, ואלפרד עצמו נאלץ לנוס על חייו יחד עם אנשיו. הם הסתתרו באזור הביצות של סומרסט, ומשם החלו לפשוט על הכח הדני בלוחמת גרילה. במשך שבעת השבועות הבאים אלפרד שלח שליחים לכל קצוות ווסקס כדי לקרוא לאצילים וללוחמים להצטרף אליו, ובנה את צבאו מחדש.

באביב יצא אלפרד בראש צבאו, כאשר הוא אוסף בדרך עוד ועוד לוחמים נאמנים, לכיוון צ'יפנהאם. צבא הכופרים פגש אותם במקום בשם את'נדון Ethandun, ושם התחולל קרב מכריע, בו הצליח אלפרד להכות את הוויקינגים שוק על ירך, לטבוח בהם ולרדוף את שרידי צבאם. היה זה קו פרשת מים, שלאחריו עמדה ווסקס איתנה מול הממלכה הדנית החדשה במזרח אנגליה. איסט-אנגליה, נורת'אמבריה ומרסיה נפלו, אך ממלכה אנגלו-סקסית אחת שרדה, וממנה תצמח אנגליה המאוחדת.

מפת מסעיו של צבא הכופרים

חלק ו: הוויקינגים באים

בשנות ה-830 כבר לא ניתן לדבר על "שבע הממלכות". ווסקס שלטה ישירות בסאסקס וקנט, אשר חדלו להתקיים כישות עצמאית. אסקס ואיסט-אנגליה היו ממלכות חלשות, תחת השפעתה הכבדה של ווסקס. מרסיה ונורת'אמבריה ניסו לשווא להתאושש מאנדרלמוסיה של שנים, ולא תפקדו כמעט כממלכות, אלא כאוסף של קהילות.

אגברט, מלך ווסקס, הגיע לשיא כוחו ב-829 לאחר כיבוש מרסיה, היה לשליט-על של כל האנגלו-סקסים, ומשם נסוג בחזרה למעמד של מלך ווסקס. ייתכן ועלייתה הפתאומית של ווסקס לגדולה וחוסר יכולתה לתחזק את המצב הזה קשורות לסיוע שקיבלה מממלכת הפרנקים, אשר ככל הנראה נפסק בשלב כלשהו בגלל סכסוכים פנימיים של המלך הפרנקי לואי החסיד (בנו של קרל הגדול) עם יריביו. ב-839 אגברט מת, לאחר שחולל מהפכה של ממש במפת אנגליה.

במצב זה, בו ווסקס היא הכח הדומיננטי באנגליה, בו האויבים היחידים שנותרו בפני האנגלו-סקסים הם הפיקטים והסקוטים מצפון, והוולשים והאירים ממערב, נטרפו כל הקלפים. לאחר כמאתיים שנים של גיבוש והתעצמות הממלכות האנגליות, באו הויקינגים ושינו את כללי המשחק במהירות ובאלימות. ניתן להבחין בשמץ של אירוניה, שכן הויקינגים עשו לאנגלו-סקסים את מה שאלה עשו 300 שנים קודם לכן לבריטונים.

השבטים הסקנדינבים עסקו בחקלאות, גידול בקר, ציד ודיג. הם סחרו בעורות וחבלים, אך החיים היו קשים מאוד. מחצית מהילדים לא שרדו עד גיל 10, והאסון הבא היה תמיד במרחק עונה אחת של יבול גרוע. הויקינגים התחלקו לשלוש קבוצות עיקריות. השוודים, בהיותם מזרחים יותר, התמקדו בעיקר בארצות הסלאביות של מזרח הים הבאלטי. הדנים שלטו במעבר בין הים הצפוני לים הבאלטי, והיתה להם גישה נוחה לאי הבריטי ולאימפריה הקרולינגית. לנורווגים היה קל יותר להגיע בדרך הים לצפון בריטניה ואירלנד, כך שלתקופה ארוכה האנגלו-סקסים התמודדו בעיקר עם הדנים, בעוד שכניהם נאבקים בקבוצה שונה (אך לא פחות אכזרית) של ויקינגים.

יתרונם הגדול של הסקנדינבים היה טכניקת בניית האוניות שפיתחו, והמתחרים הרציניים היחידים שלהם היו יושבי ארצות השפלה. אזור המחיה שלהם סיפק להם את חומרי הגלם המושלמים לשם בניית ספינות: עצים לרוב, מתכות לייצור כלים ומסמרים, וחומרי איטום. בתחילת המאה ה-9 הספינות של הויקינגים היו פאר היצירה, חזקות, מהירות ומתאימות להגעה עד החוף. הדבר שעשה את המהפכה הגדולה בעולם הספנות הסקנדינבי היה המפרש, אותו אימצו הויקינגים בהתלהבות במהלך המאה ה-8. עד אז הסירות היו מונעות במשוטים בלבד. פרט עיצובי חשוב נוסף ששיפר משמעותית את ספינותיהם היה השדרית, אשר העניקה להן יציבות וכח.

במשך עשרות רבות של שנים השתמשו הסקנדינבים בטכנולוגיה העילית שברשותם לצרכי מסחר. הם השיטו את הסחורות שלהם לשווקים מרוחקים, ששכנו לחוף ים או במעלה נהר. יכולת התנועה שלהם למרחקים איפשרה להם להקים רשת מסחר שקישרה בין מערב אירופה לאזור הבאלטי, מה שעזר למרכזי מסחר ברחבי האימפריה הקרולינגית לפרוח, כמו גם לעיירות הסקנדינביות. לקראת סוף המאה ה-8, מסיבה לא ידועה, החלו הויקינגים גם לפשוט על אזורי חוף במטרה לשדוד מה שיכלו בכח הגרזן והחנית.

הפשיטות המוקדמות היו גיחות קצרות לצורך ביזת שלל, חטיפת אנשים לעבדות, וגם אונס או שניים אם נשאר קצת זמן. עד אמצע המאה ה-9 פלישות הויקינגים היו ספורדיות, ובאופן כללי שליטי הממלכות הנוצריות הצליחו לרסן אותן, אם בעזרת כוחות מגנים ואם באמצעים דיפלומטיים. לאחר מות מלך הדנים ב-854, מותו של לואי החסיד ב-840, וחלוקת האימפריה הקרולינגית ב-843, רמת האנטרופיה באזור עלתה פלאים, והויקינגים איבדו רסן. אם עד אותה נקודה הפושטים על מערב אירופה ובריטניה היו קומץ גולים סקנדינביים או פורעי חוק שניצלו הזדמנויות, מאמצע המאה הפלישות היו של כוחות גדולים ומסודרים יותר. לדוגמא, ב-844 פלש כח ויקינגי גדול לנורת'אמבריה, והצליח להרוג את המלך המקומי ואחד מאציליו הבכירים בקרב.

כאמור, בזמן שהשוודים פנו מזרחה, ייסדו את רוסיה ואוקראינה ואף הדרימו עד קונסטנטינופול ובגדד, והנורווגים הציקו לאירים ולסקוטים, הדנים הפנו את תשומת לבם לממלכות האנגליות ולצידה המערבי של האימפריה הקרולינגית, הווה אומר צרפת. בסוף המאה ה-9 ותחילת המאה ה-10 המצב הפך לכל כך בלתי-נסבל עד שמלך צרפת שארל התם נתן לויקינגים שטחי אדמה ולמנהיגם תואר אצולה, תמורת הבטחתם להגן על צרפת מפני פלישות עתידיות של שבטים ויקינגים אחרים. הויקינגים שהתיישבו בצרפת הפכו עם הזמן לנורמנים Norman (אנשי הצפון), אימצו את מנהגי המקום וקיבלו עליהם את הנצרות. חבל הארץ נורמנדי קרוי על שמם.

האנגלים התקשו מאוד להתמודד עם הכוחות הויקינגים. ההגנה מפני הויקינגים היתה מקומית, מתוך הכרח. ערוצי התקשורת היו איטיים או לא-קיימים, ולכן הסמכות המקומית היתה בידי האציל המקומי (אלדרמן Ealdorman), מי שבמאות קודמות היה המלך המקומי. תפקידם היה להשליט סדר בשם המלך באזור עליו חלשו (Shire, ומכאן המילה שריף). לאציל היתה הזכות לגייס מיליציה חמושה זמנית מקרב התושבים (אלה שהיה ברשותם כלי נשק כלשהו) ולממן את פעילותה מכספי הכתר. קו ההגנה הראשון היה ראש הקהילה המקומית, אשר ניסה להדוף את הפולשים בעזרת האוכלוסיה המקומית, אך במקרה שהפלישה היתה עוצמתית מדי, נאלצו הרשויות המקומיות לקרוא לעזרת המלך.

לשני הצדדים היה חיל רגלים חמוש בחניתות, אבל הויקינגים נהנו ממספר יתרונות. ראשית, הם עשו יותר שימוש בסוסים ובספינות להובלה מהירה של ציוד ולוחמים. שנית, הם כנראה היו צבא ממושמע ומנוסה יותר מזה של האנגלים. שלישית, הם היו אכזריים ומשולחי רסן בשעת הקרב, ואמונתם הפגאנית איפשרה להם לעיתים לחוות שכרון-קרב ולהילחם כאריות.

לפלישות הויקינגים היתה השפעה הולכת וגוברת על הפוליטיקה הפנימית של אנגליה, גם אם לא היוו איום קיומי בשלב זה. אדמות שניתנו במתנה לכנסיה בעבר, בעיקר באזורי החוף, חזרו כעת לבעלות המלוכה, מפני שהכנסיה לא יכלה להתמודד מול האיום החיצוני. הממלכות החלשות, השוכנות לחופו המזרחי של האי, סבלו מאוד מהפלישות, והיישובים הקרובים לחוף החלו לדעוך לטובת יישובים רחוקים מהחוף. הכלכלה, אשר היתה כבר במיתון לפני תחילת פעילות הויקינגים, סבלה יותר ויותר מאותן פשיטות.

ב-836 הותקפה ווסקס ממערב ע"י כח משותף של בריטונים מאזור קורנוול (הקצה הדרום-מערבי של האי) ופולשים דנים, ואגברט הפסיד בקרב. שנתיים מאוחר יותר הארוע חזר על עצמו, אך הפעם ניצח צבא ווסקס. לאחר מותו של אגברט ב-839, תפס את מקומו בנו את'לוולף Æthelwulf, אשר היה תת-מלך על קנט והוכרז כמלך ווסקס הבא ע"י הארכיבישוף מקנטרברי עוד בימי חייו של אביו. ב-843 פלש כח דני עם 35 ספינות לאזור סומרסט (במערב ווסקס) וניצח את צבאו של את'לוולף. ב-850 הצליח בנו הבכור את'לסטן Æthelstan, יחד עם אחד מאציליו, לנצח כח ויקינגי גדול בקרב ימי, תפס 9 ספינות והבריח את היתר. ב-851 התרחשו לא פחות מ-5 מתקפות ויקינגיות על דרום אנגליה, כאשר בגדולה שבהן צי של 350 ספינות ואלפי לוחמים כבש את אזור לונדון וקנטרברי. כאשר מלך מרסיה ניסה לבוא לעזרת האזורים שנכבשו, הוא נוצח. הויקינגים לא היו מעוניינים בשלטון, ולאחר שמיצו את אוצרות המקום הם המשיכו דרומה ומערבה לאזור סארי, שם פגשו את צבאו של את'לוולף ובנו השני את'לבאלד Æthelbald ונוצחו.

ב-855, לאחר שהעניק כ-10% מאדמות ווסקס לכנסיה, עלה את'לוולף לרגל לרומא יחד עם בנו הצעיר (כאשר את'לבאלד ממלא את מקומו). הוא נפגש עם האפיפיור והעתיר עליו מתנות יקרות ערך. מטרתו, ככל הנראה, היתה לבקש את עזרת האל בהתמודדות עם האיום הויקינגי ההולך וגובר. כמובן שמהלכים אלה גם תרמו לתדמיתה של ווסקס בכלל ושלו בפרט. בדרכו חזרה שהה כ-3 חודשים בצרפת כאורחו של שארל הקירח, בנו של לואי החסיד ונכדו של קרל הגדול, וסייע לו להילחם בויקינגים, מה שחיזק את מעמדו עוד יותר. את'לוולף נשא לאישה את בתו הצעירה של שארל הקירח (לא ברור מה קרה לאשתו הראשונה), וחזר לביתו.

בינואר 858 הלך את'לוולף לעולמו, ובצוואתו חילק את הממלכה לשניים: את'לבאלד ירש את חלקה המערבי, בעוד הבן השלישי את'לברט Æthelberht ירש את חלקה המזרחי שכלל בעיקר את קנט. הבן הבכור את'לסטן ככל הנראה מת כמה שנים לפני כן. החלוקה לא שרדה זמן רב, ולאחר מותו של אתלבאלד ב-860 ללא יורש, השתלט את'לברט על כל ווסקס. שלטונו נמשך עד מותו בסתיו 865, אז ירש אותו הבן הרביעי את'לרד Æthelred עד אפריל 871. לאחר כל אלה עלה לשלטון הבן החמישי והצעיר מכולם, אלפרד. ההיסטוריה תזכור אותו בתור "אלפרד הגדול".

חשוב לציין שמקור המידע העיקרי שבידינו הוא ברשומות של הכרוניקה האנגלו-סקסית, מסמך שנכתב בווסקס בימי שלטונו של אלפרד. המידע חלקי, ואינו מציין הרבה ממה שקרה בחלקים אחרים של אנגליה, וכמובן לא כולל את כל הפשיטות הויקינגיות הקטנות לאורך החופים.

הדבר האחרון שרצה לראות האנגלי הממוצע