בשנות ה-830 כבר לא ניתן לדבר על "שבע הממלכות". ווסקס שלטה ישירות בסאסקס וקנט, אשר חדלו להתקיים כישות עצמאית. אסקס ואיסט-אנגליה היו ממלכות חלשות, תחת השפעתה הכבדה של ווסקס. מרסיה ונורת'אמבריה ניסו לשווא להתאושש מאנדרלמוסיה של שנים, ולא תפקדו כמעט כממלכות, אלא כאוסף של קהילות.
אגברט, מלך ווסקס, הגיע לשיא כוחו ב-829 לאחר כיבוש מרסיה, היה לשליט-על של כל האנגלו-סקסים, ומשם נסוג בחזרה למעמד של מלך ווסקס. ייתכן ועלייתה הפתאומית של ווסקס לגדולה וחוסר יכולתה לתחזק את המצב הזה קשורות לסיוע שקיבלה מממלכת הפרנקים, אשר ככל הנראה נפסק בשלב כלשהו בגלל סכסוכים פנימיים של המלך הפרנקי לואי החסיד (בנו של קרל הגדול) עם יריביו. ב-839 אגברט מת, לאחר שחולל מהפכה של ממש במפת אנגליה.
במצב זה, בו ווסקס היא הכח הדומיננטי באנגליה, בו האויבים היחידים שנותרו בפני האנגלו-סקסים הם הפיקטים והסקוטים מצפון, והוולשים והאירים ממערב, נטרפו כל הקלפים. לאחר כמאתיים שנים של גיבוש והתעצמות הממלכות האנגליות, באו הויקינגים ושינו את כללי המשחק במהירות ובאלימות. ניתן להבחין בשמץ של אירוניה, שכן הויקינגים עשו לאנגלו-סקסים את מה שאלה עשו 300 שנים קודם לכן לבריטונים.
השבטים הסקנדינבים עסקו בחקלאות, גידול בקר, ציד ודיג. הם סחרו בעורות וחבלים, אך החיים היו קשים מאוד. מחצית מהילדים לא שרדו עד גיל 10, והאסון הבא היה תמיד במרחק עונה אחת של יבול גרוע. הויקינגים התחלקו לשלוש קבוצות עיקריות. השוודים, בהיותם מזרחים יותר, התמקדו בעיקר בארצות הסלאביות של מזרח הים הבאלטי. הדנים שלטו במעבר בין הים הצפוני לים הבאלטי, והיתה להם גישה נוחה לאי הבריטי ולאימפריה הקרולינגית. לנורווגים היה קל יותר להגיע בדרך הים לצפון בריטניה ואירלנד, כך שלתקופה ארוכה האנגלו-סקסים התמודדו בעיקר עם הדנים, בעוד שכניהם נאבקים בקבוצה שונה (אך לא פחות אכזרית) של ויקינגים.
יתרונם הגדול של הסקנדינבים היה טכניקת בניית האוניות שפיתחו, והמתחרים הרציניים היחידים שלהם היו יושבי ארצות השפלה. אזור המחיה שלהם סיפק להם את חומרי הגלם המושלמים לשם בניית ספינות: עצים לרוב, מתכות לייצור כלים ומסמרים, וחומרי איטום. בתחילת המאה ה-9 הספינות של הויקינגים היו פאר היצירה, חזקות, מהירות ומתאימות להגעה עד החוף. הדבר שעשה את המהפכה הגדולה בעולם הספנות הסקנדינבי היה המפרש, אותו אימצו הויקינגים בהתלהבות במהלך המאה ה-8. עד אז הסירות היו מונעות במשוטים בלבד. פרט עיצובי חשוב נוסף ששיפר משמעותית את ספינותיהם היה השדרית, אשר העניקה להן יציבות וכח.
במשך עשרות רבות של שנים השתמשו הסקנדינבים בטכנולוגיה העילית שברשותם לצרכי מסחר. הם השיטו את הסחורות שלהם לשווקים מרוחקים, ששכנו לחוף ים או במעלה נהר. יכולת התנועה שלהם למרחקים איפשרה להם להקים רשת מסחר שקישרה בין מערב אירופה לאזור הבאלטי, מה שעזר למרכזי מסחר ברחבי האימפריה הקרולינגית לפרוח, כמו גם לעיירות הסקנדינביות. לקראת סוף המאה ה-8, מסיבה לא ידועה, החלו הויקינגים גם לפשוט על אזורי חוף במטרה לשדוד מה שיכלו בכח הגרזן והחנית.
הפשיטות המוקדמות היו גיחות קצרות לצורך ביזת שלל, חטיפת אנשים לעבדות, וגם אונס או שניים אם נשאר קצת זמן. עד אמצע המאה ה-9 פלישות הויקינגים היו ספורדיות, ובאופן כללי שליטי הממלכות הנוצריות הצליחו לרסן אותן, אם בעזרת כוחות מגנים ואם באמצעים דיפלומטיים. לאחר מות מלך הדנים ב-854, מותו של לואי החסיד ב-840, וחלוקת האימפריה הקרולינגית ב-843, רמת האנטרופיה באזור עלתה פלאים, והויקינגים איבדו רסן. אם עד אותה נקודה הפושטים על מערב אירופה ובריטניה היו קומץ גולים סקנדינביים או פורעי חוק שניצלו הזדמנויות, מאמצע המאה הפלישות היו של כוחות גדולים ומסודרים יותר. לדוגמא, ב-844 פלש כח ויקינגי גדול לנורת'אמבריה, והצליח להרוג את המלך המקומי ואחד מאציליו הבכירים בקרב.
כאמור, בזמן שהשוודים פנו מזרחה, ייסדו את רוסיה ואוקראינה ואף הדרימו עד קונסטנטינופול ובגדד, והנורווגים הציקו לאירים ולסקוטים, הדנים הפנו את תשומת לבם לממלכות האנגליות ולצידה המערבי של האימפריה הקרולינגית, הווה אומר צרפת. בסוף המאה ה-9 ותחילת המאה ה-10 המצב הפך לכל כך בלתי-נסבל עד שמלך צרפת שארל התם נתן לויקינגים שטחי אדמה ולמנהיגם תואר אצולה, תמורת הבטחתם להגן על צרפת מפני פלישות עתידיות של שבטים ויקינגים אחרים. הויקינגים שהתיישבו בצרפת הפכו עם הזמן לנורמנים Norman (אנשי הצפון), אימצו את מנהגי המקום וקיבלו עליהם את הנצרות. חבל הארץ נורמנדי קרוי על שמם.
האנגלים התקשו מאוד להתמודד עם הכוחות הויקינגים. ההגנה מפני הויקינגים היתה מקומית, מתוך הכרח. ערוצי התקשורת היו איטיים או לא-קיימים, ולכן הסמכות המקומית היתה בידי האציל המקומי (אלדרמן Ealdorman), מי שבמאות קודמות היה המלך המקומי. תפקידם היה להשליט סדר בשם המלך באזור עליו חלשו (Shire, ומכאן המילה שריף). לאציל היתה הזכות לגייס מיליציה חמושה זמנית מקרב התושבים (אלה שהיה ברשותם כלי נשק כלשהו) ולממן את פעילותה מכספי הכתר. קו ההגנה הראשון היה ראש הקהילה המקומית, אשר ניסה להדוף את הפולשים בעזרת האוכלוסיה המקומית, אך במקרה שהפלישה היתה עוצמתית מדי, נאלצו הרשויות המקומיות לקרוא לעזרת המלך.
לשני הצדדים היה חיל רגלים חמוש בחניתות, אבל הויקינגים נהנו ממספר יתרונות. ראשית, הם עשו יותר שימוש בסוסים ובספינות להובלה מהירה של ציוד ולוחמים. שנית, הם כנראה היו צבא ממושמע ומנוסה יותר מזה של האנגלים. שלישית, הם היו אכזריים ומשולחי רסן בשעת הקרב, ואמונתם הפגאנית איפשרה להם לעיתים לחוות שכרון-קרב ולהילחם כאריות.
לפלישות הויקינגים היתה השפעה הולכת וגוברת על הפוליטיקה הפנימית של אנגליה, גם אם לא היוו איום קיומי בשלב זה. אדמות שניתנו במתנה לכנסיה בעבר, בעיקר באזורי החוף, חזרו כעת לבעלות המלוכה, מפני שהכנסיה לא יכלה להתמודד מול האיום החיצוני. הממלכות החלשות, השוכנות לחופו המזרחי של האי, סבלו מאוד מהפלישות, והיישובים הקרובים לחוף החלו לדעוך לטובת יישובים רחוקים מהחוף. הכלכלה, אשר היתה כבר במיתון לפני תחילת פעילות הויקינגים, סבלה יותר ויותר מאותן פשיטות.
ב-836 הותקפה ווסקס ממערב ע"י כח משותף של בריטונים מאזור קורנוול (הקצה הדרום-מערבי של האי) ופולשים דנים, ואגברט הפסיד בקרב. שנתיים מאוחר יותר הארוע חזר על עצמו, אך הפעם ניצח צבא ווסקס. לאחר מותו של אגברט ב-839, תפס את מקומו בנו את'לוולף Æthelwulf, אשר היה תת-מלך על קנט והוכרז כמלך ווסקס הבא ע"י הארכיבישוף מקנטרברי עוד בימי חייו של אביו. ב-843 פלש כח דני עם 35 ספינות לאזור סומרסט (במערב ווסקס) וניצח את צבאו של את'לוולף. ב-850 הצליח בנו הבכור את'לסטן Æthelstan, יחד עם אחד מאציליו, לנצח כח ויקינגי גדול בקרב ימי, תפס 9 ספינות והבריח את היתר. ב-851 התרחשו לא פחות מ-5 מתקפות ויקינגיות על דרום אנגליה, כאשר בגדולה שבהן צי של 350 ספינות ואלפי לוחמים כבש את אזור לונדון וקנטרברי. כאשר מלך מרסיה ניסה לבוא לעזרת האזורים שנכבשו, הוא נוצח. הויקינגים לא היו מעוניינים בשלטון, ולאחר שמיצו את אוצרות המקום הם המשיכו דרומה ומערבה לאזור סארי, שם פגשו את צבאו של את'לוולף ובנו השני את'לבאלד Æthelbald ונוצחו.
ב-855, לאחר שהעניק כ-10% מאדמות ווסקס לכנסיה, עלה את'לוולף לרגל לרומא יחד עם בנו הצעיר (כאשר את'לבאלד ממלא את מקומו). הוא נפגש עם האפיפיור והעתיר עליו מתנות יקרות ערך. מטרתו, ככל הנראה, היתה לבקש את עזרת האל בהתמודדות עם האיום הויקינגי ההולך וגובר. כמובן שמהלכים אלה גם תרמו לתדמיתה של ווסקס בכלל ושלו בפרט. בדרכו חזרה שהה כ-3 חודשים בצרפת כאורחו של שארל הקירח, בנו של לואי החסיד ונכדו של קרל הגדול, וסייע לו להילחם בויקינגים, מה שחיזק את מעמדו עוד יותר. את'לוולף נשא לאישה את בתו הצעירה של שארל הקירח (לא ברור מה קרה לאשתו הראשונה), וחזר לביתו.
בינואר 858 הלך את'לוולף לעולמו, ובצוואתו חילק את הממלכה לשניים: את'לבאלד ירש את חלקה המערבי, בעוד הבן השלישי את'לברט Æthelberht ירש את חלקה המזרחי שכלל בעיקר את קנט. הבן הבכור את'לסטן ככל הנראה מת כמה שנים לפני כן. החלוקה לא שרדה זמן רב, ולאחר מותו של אתלבאלד ב-860 ללא יורש, השתלט את'לברט על כל ווסקס. שלטונו נמשך עד מותו בסתיו 865, אז ירש אותו הבן הרביעי את'לרד Æthelred עד אפריל 871. לאחר כל אלה עלה לשלטון הבן החמישי והצעיר מכולם, אלפרד. ההיסטוריה תזכור אותו בתור "אלפרד הגדול".
חשוב לציין שמקור המידע העיקרי שבידינו הוא ברשומות של הכרוניקה האנגלו-סקסית, מסמך שנכתב בווסקס בימי שלטונו של אלפרד. המידע חלקי, ואינו מציין הרבה ממה שקרה בחלקים אחרים של אנגליה, וכמובן לא כולל את כל הפשיטות הויקינגיות הקטנות לאורך החופים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה