פשיטות הוויקינגים היו בדרך כלל עניין עונתי: הוויקינג המצוי היה עובד את אדמתו, יוצא בסוף החורף לסבב אביבי של ביזה שריפה אונס ורצח, חוזר בתחילת הקיץ כדי לקצור את התבואה, ויוצא לסבב נוסף של פורענות בסתיו כדי למלא את המחסנים לקראת החורף המתקרב.
ב-854 חל שינוי ששבר את הפרדיגמה הזו. כח ויקינגי שהגיע בסתיו נשאר לראשונה לחודשי החורף באי שפי Sheppey אשר בשפך התמזה. לא ידוע מה עשו בחודשים הקרים, אבל היתה זו סנונית ראשונה שבישרה את כוונתם של הוויקינגים גם להשתקע בצורה קבועה יותר באנגליה. השתקעות זו נתנה להם את האפשרות לצאת למסע האביב מוקדם יותר, ובצורה מאורגנת יותר. משמעות נוספת היא המכה התדמיתית לאת'לוולף, אשר לא הצליח למנוע מהפולשים מלקחת לעצמם שטח מממלכתו.
עוצמת הפלישות הוויקינגיות הלכה והתגברה בתהליך איטי לאורך שנות שלטונם של את'לבאלד ואת'לברט, ואחריהם את'לרד. ב-865 חדר כח ויקינגי מהחוף הדרומי של ווסקס עד העיירה וינצ'סטר, לאחר שקו ההגנה הראשון של אזור החוף קרס. קו ההגנה השני פעל, כאשר אצילי המחוזות גייסו את המיליציות שלהם. הפעם, הוויקינגים נהדפו לאחור וגורשו. הגל הבא של הפולשים נחת בחופי קנט, שם האציל המקומי ניסה לשחד אותם כדי שיעזבו. הם לקחו את הכסף, אבל זה לא מנע מהם לבזוז ולפרוע במזרח קנט בדרכם הביתה.
בסוף 865 נפטר את'לברט ואת מקומו תפס אחיו את'לרד. כבר בשנת מלכותו הראשונה נחתה עליו מכה חסרת תקדים בדמותו של צבא ויקינגי מסודר בן כ-3000 לוחמים, אשר הורכב מקואליציה של לוחמים מכל הממלכות הסקנדינביות (אך נהוג לדבר עליו כצבא דני). הצבא הונהג ע"י שלושה מבניו של לוחם אגדי בשם רגנאר לות'ברוק Ragnar Lothbrok, אשר בנה לעצמו שם בפשיטות נועזות על פרנקיה ואנגליה. אין עדויות היסטוריות לקיומו של רגנאר, אבל בניו היו ככל הנראה לוחמים אמיתיים בעלי מוניטין אכזרי משל עצמם: אִיבָר חסר-העצמות, בּיוֹרְן איירונסייד, אוּבָּה, האלְפְדֶן, וסִיגוּרְד נחש-בעין.
ע"פ האגדה, כבר ב-865 נחת הצבא הוויקינגי לחופי נורת'אמבריה, שם נלחם בהם המלך המקומי איילה Ælla והוציא את רגנאר להורג ע"י השלכתו לבור מלא בנחשים. איבר, אובה והאלפדן סיפרו את הסיפור ללוחמים רבים, בתוספת העובדה שהאנגלים כ"כ חלשים שהם מוכנים לשלם לפולשים כדי להסתלק, על מנת לגייס צבא גדול ולפלוש לאי הבריטי, וזאת עשו ב-866.
הכח הגדול לא הגיע לחופי אנגליה על מנת לבצע פשיטות של "פגע וברח" כמו קודמיו, אלא התכוון להשתקע, הווה אומר לכבוש. לא ברור לחלוטין אם כוונתם כבר בהתחלה היתה התיישבות ארוכת-טווח או רק השתלטות זמנית על השטח ומיצוי כל אוצרותיו עד תום. בכל מקרה, ב-866 נחתו הלוחמים הויקינגים צמאי דם ותהילה בחופי איסט-אנגליה. הכרוניקה האנגלו-סקסית כינתה אותם "צבא הכופרים הגדול".
תושבי איסט-אנגליה ומלכם אדמונד הקדוש Edmund the Martyr לא בדיוק ידעו מה לעשות עם אלפי ויקינגים לא-קרואים. אדמונד איפשר לוויקינגים לשהות בשטחו בתנאי שיתנהגו יפה ויעזבו עם בוא האביב. איבר הסכים, אך דרש (וקיבל) מזון וסוסים לצרכיו. שכניו של אדמונד ודאי לא אהבו את העובדה שבאביב יאלצו להתמודד עם 3000 לוחמים מצוידים היטב שחנו בחורף על אדמת אנגליה, במקום עם צבא קטן שעבר הפלגה של שבועות. ארבע הממלכות האנגלו-סקסיות באותו זמן לא הציבו חזית מאוחדת כנגד הויקינגים, ואלה האחרונים ידעו לנצל זאת לטובתם. לאדמונד מספיק היה להסיט את הסופה המתקרבת אל אחד משכניו ולקוות שהיא תדעך לפני שתחזור אל ממלכתו.
היעד הראשון של צבא הכופרים היה נורת'אמבריה, אולי כנקמה על רגנאר מיודענו. באביב 867 התקדמו הוויקינגים אל יורק, בירת הממלכה. נורת'אמבריה היתה נתונה באותם ימים במלחמת אזרחים בין המלך איילה למלך המודח אוסברט Osberht, והוויקינגים נתקלו בהתנגדות מינימלית בדרכם לכבוש את יורק. לאחר 4 חודשי מו"מ בין הפלגים הנורת'אמברים, הם הצליחו לגבש חזית מאוחדת ולצאת למתקפה על מנת לכבוש בחזרה את עיר הבירה. התוצאה היתה פחות ממשביעת רצון עבור האנגלים: מפלה מוחצת, כאשר שני המלכים נהרגו ואיתם 8 אצילים.
אנשי נורת'אמבריה נותרו ללא צבא וללא הנהגה, ונאלצו לקנות את השלום במחיר כבד. הוויקינגים פשטו על יורק ועל סביבותיה, תוך עיסוק בספורט החביב עליהם: ברא"ש – ביזה, רצח, אונס, שריפה. כשכילו את משאבי האזור, הם השאירו מלך-בובה בשם אגברט למלוך על נורת'אמבריה ועברו לנוטינגהם (מרסיה) על מנת להעביר שם את החורף.
מלך מרסיה מזה 15 שנה היה ברגרד Burgred, שהיה נשוי לאחותו של את'לרד. במפגשים קודמים עם הוויקינגים נאלץ ברגרד לבקש סיוע מחותנו את'לוולף, וכעת הזעיק את גיסו את'לרד לעזרה. הדנים ויתרו על עימות צבאי, והסכם שלום הושג. לא ידוע לנו מה תוכן ההסכם, אבל הוויקינגים עזבו את מרסיה לנפשה לתקופה ארוכה, וייתכן שזה אחד התוצרים של ההסכם. צבא הכופרים חזר ליורק ב-869 ובילה שם את הקיץ, כנראה בחברת לוחמים ויקינגים טריים שהגיעו מסקנדינביה בעקבות הידיעות על הצלחת הצבא באנגליה.
בסוף 869 צבא הכופרים רכב דרומה אל איסט-אנגליה. הפעם לא הושג הסכם עם אדמונד, והצדדים נלחמו בנובמבר. הוויקינגים ניצחו, תפסו את אדמונד והוציאו אותו להורג. ע"פ מסמך שנכתב כמאה שנים מאוחר יותר ע"י נזיר פרנקי, הדנים ניסו להכריח את אדמונד להתכחש לנצרות, והוא סירב. הוא הוכה, נורה ע"י חיצים וראשו נכרת. אנשיו הצליחו מאוחר יותר למצוא את הראש הכרות לאחר ששמעו קריאות של "כאן, כאן, כאן" מכיוונו – נס שבעבורו הפך אדמונד לקדוש.
בעקבות נצחונם, הוויקינגים נתנו ברא"ש ברחבי איסט-אנגליה, כאשר מדי פעם הם מוסיפים גם הרס כנסיות לרשימת המטלות. יעדם הבא של הוויקינגים היה ווסקס, ובסתיו 870 הם התקדמו מערבה והתבססו באזור רדינג. את'לרד ואחיו אלפרד תקפו את צבא הכופרים בהצלחה מוגבלת, והחודשים הבאים עברו בסדרה של עימותים מצומצמים. ע"פ המסורת, אלפרד מצא אבן גדולה ובה חור, ונשף בה צליל אדיר שקרא לכל האנגלו-סקסים לבוא ולהצטרף למאבק.
ב-8 בינואר 871 נפגשו הצבאות לקרב במקום לא מזוהה בשם אשדאון, בו ניצח צבא ווסקס ואפילו הצליח להרוג את אחד ממלכי הדנים. האלימות לא הסתיימה, והפולשים ניצחו בשני קרבות נוספים. מצבה של ווסקס היה בכי רע, במיוחד כאשר באפריל אותה שנה הגיעה תגבורת של לוחמים ויקינגים טריים ומשולהבים בהנהגת גות'ראם Guthrum, אשר ניזונו מהסיפורים על נצחונות ועושר שמחכים להם באי הבריטי. באותו חודש ממש, את'לרד בן ה-23 מת, ומכיוון שבניו של את'לרד היו צעירים מדי לעלות לשלטון, אלפרד אחיו בן ה-22 ירש את כתרו.
לאחר מספר הפסדים בקרבות במהלך 871, נאלץ אלפרד לקנות את השלום מהדנים. ווסקס שרדה, ואלפרד עדיין שלט בה, כך שמצבם היה טוב מזה של איסט-אנגליה, מרסיה או נורת'אמבריה, והנצחון באשדאון הוכיח שהוויקינגים אינם בלתי-מנוצחים. ב-5 השנים הבאות שרר שקט מתוח. הדנים חזרו מזרחה לאזור לונדון ומאוחר יותר נאלצו להצפין לנורת'אמבריה, שם מלך-הבובה מטעמם הופל ע"י האנגלים והממלכה זכתה לתקופה של עצמאות.
לאחר הטיפול בנורת'אמבריה, פנו הדנים לכיוון מרסיה ב-873. ברגרד חסר המזל ניסה להדוף את הפולשים, אך נוצח וגורש מממלכתו. הוא ברח לרומא, שם מת כגולה. למרות התקרית בנורת'אמבריה, הדנים מינו גם במרסיה מלך-בובה, אשר נשבע להם אמונים.
במרסיה התפצל צבא הכופרים. האלפדן לקח חלק מהצבא צפונה ובשנתיים הבאות ניהל מספר מסעות לכיוון הסקוטים והפיקטים, בהצלחה מוגבלת ביותר. לבסוף חזר לנורת'אמבריה וכבש את חלקה הדרומי (דיירה) מחדש. החלק הצפוני, ממלכת ברניקיה, נותרה עצמאית לעוד 30-40 שנה עד שנכבשה גם היא. חלק מהדנים התיישבו באזור דיירה, ניצנים לכיבוש החדש.
החלק השני של הצבא, תחת פיקודו של גות'ראם, פנה דרומה. הוא שהה כשנה באזור קיימברידג', ולאחר שביסס את שליטתו באזור מזרח מרסיה, החליט שהגיע הזמן לטפל בווסקס. אלפרד התכונן למתקפה מכיוון צפון, אבל הדנים הפתיעו אותו כאשר הגיעו ב-876 בדרך הים ונחתו לחופה הדרומי של ווסקס. אלפרד מיהר להגיע איתם להסכם חדש, ובו הבטיחו הדנים לעזוב את הממלכה. הבטחה זו היתה שווה כקליפת השום, וב-877 פשטו הויקינגים על אזור אקסטר, כשהם מתכננים לחבור לכח דני נוסף שיגיע בדרך הים. אותו כח נמחה מעל פני האדמה בגלל סופה, והיתרון עבר לאלפרד. הוא הגיע עם הדנים להסכם חדש, והפעם הם אכן עזבו צפונה, אל אזור גלוסטר השייך למרסיה. מרסיה חולקה כך שחלקה המזרחי נשלט ישירות ע"י הדנים, ובחלק זה הוקמו יישובים דנים נוספים.
עם בוא חורף 877-878 נשמו אנשי ווסקס לרווחה, שכן החורף בדרך כלל הבטיח להם מספר חודשי שקט מפשיטות, אך בחורף הזה לא כך היה הדבר. בשבוע השני של 878 יצאו הוויקינגים מגלוסטר דרומה, ודרסו את ווסקס ללא רחמים. ההגנה המועטה של האנגלים התפזרה לכל עבר, ואלפרד עצמו נאלץ לנוס על חייו יחד עם אנשיו. הם הסתתרו באזור הביצות של סומרסט, ומשם החלו לפשוט על הכח הדני בלוחמת גרילה. במשך שבעת השבועות הבאים אלפרד שלח שליחים לכל קצוות ווסקס כדי לקרוא לאצילים וללוחמים להצטרף אליו, ובנה את צבאו מחדש.
באביב יצא אלפרד בראש צבאו, כאשר הוא אוסף בדרך עוד ועוד לוחמים נאמנים, לכיוון צ'יפנהאם. צבא הכופרים פגש אותם במקום בשם את'נדון Ethandun, ושם התחולל קרב מכריע, בו הצליח אלפרד להכות את הוויקינגים שוק על ירך, לטבוח בהם ולרדוף את שרידי צבאם. היה זה קו פרשת מים, שלאחריו עמדה ווסקס איתנה מול הממלכה הדנית החדשה במזרח אנגליה. איסט-אנגליה, נורת'אמבריה ומרסיה נפלו, אך ממלכה אנגלו-סקסית אחת שרדה, וממנה תצמח אנגליה המאוחדת.
מפת מסעיו של צבא הכופרים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה