חלק יד: את'לרד הלא-מוכן

את'לרד ה-2, "הלא-מוכן", עלה לשלטון לאחר שאימו התנקשה באדוארד, אחיו-למחצה. את'לרד ירש ממלכה חזקה במצב מצוין, אך בתום מלכותו הארוכה אנגליה היתה ממלכה מובסת ונשלטה הלכה למעשה ע"י מלך זר.

המקורות ההיסטוריים לא מספקים לנו תמונה קוהרנטית של את'לרד. מצד אחד הוא מתואר כנעים-הליכות ויפה-תואר, ומצד שני כחסר אנרגיה וחלש, עם נטיות להתפרצויות זעם וכוחנות.

מפאת גילו הצעיר של את'לרד בעת עלייתו לשלטון ב-978, אימו אלפת'רית' שימשה כעוצרת במשך שנותיו הראשונות כמלך. האצילים והבישופים שתמכו בה, ניצלו את המצב ובאו עם ענייניהם ישירות לעוצרת המלכות, ולא הטריחו את הנער עם הכתר. לעומתם דאנסטן, שהיה מאדריכלי המדיניות של אדגר השלו ואדוארד בנו, נדחק כעת הצידה יחד עם בכירים אחרים בכנסייה. הוא פרש מענייני המדינה לטובת תפילה ולימוד, וכמעט ולא נראה יותר בחצר המלכות. את'לרד נשא לאישה את ביתו של אציל מאזור יורק (דרום נורת'אמבריה), מתוך שאיפה לחזק את הקשר הלאומי בין האנגלו-סקסים לבין המתיישבים הדנים.

הערת אגב על המתרחש בסקנדינביה: נורווגיה הלכה והתגבשה לממלכה אחת לאורך המאה ה-9 ורוב המאה ה-10, אבל חיה בצילה של שכנתה החזקה והמאיימת דנמרק. שרשרת של מלכים ביססה בהדרגה את מרכז הכח בידיו של המלך, וחלק מבסיס כח זה היה אילוץ העם הנורווגי להתנצר בכח, מה שהקים עליהם אופוזיציה מבית. מי שניצל את המאבקים הפנימיים היו בדרך כלל מלכי דנמרק, לטובת הגדלת השפעתם בנורווגיה.

כאשר עלה את'לרד לשלטון, דנמרק נשלטה ע"י המלך המוצלח הארלד הראשון "שן-כחולה" (כן, זה שעל שמו החיבור האלחוטי) מזה כ-20 שנה. הוא הצליח לאחד את דנמרק לממלכה אחת, וכנראה גם הביא את בשורת הנצרות לדנים. במשך שתי תקופות במהלך שלטונו, שלט הארלד ישירות ובעקיפין גם על חלקים מהממלכה הנורווגית, אך נאלץ לוותר עליהם (מסיבות כאלו ואחרות). ב-985 (או 986) הודח הארלד מהשלטון בכח ע"י בנו סווין Sweyn, ומת זמן קצר מאוחר יותר.

ב-980 התחילו להגיע מספר מצומצם של גלי פלישה דנים קטנים לחופי אנגליה הדרומיים, אבל אלה היו כנראה תוצאה של שלטונו העריץ של הארלד, וכפיית הנצרות על אזרחי דנמרק. גלי הפלישה היו דומים למה שהאנגלים הכירו בעבר, כולל השריפה והביזה, והם טיפלו בהם כמיטב יכולתם.

הויקינגים לא התמקדו באנגליה, ופלשו גם לממלכה הפרנקית ולממלכת נורמנדיה (שהוקמה ע"י מתיישבים דנים כמה עשרות שנים לפני כן). הויקינגים מצאו אוכלוסיה אוהדת בנורמנדיה, שעזרה להם לתקוף את שכנותיה. הדבר הוביל לעימות בין את'לרד והדוכס רישאר ה-1 מנורמנדיה, ובסופו של דבר האפיפיור יוחנן ה-15 נאלץ לגשר ביניהם, וכל אחד נשבע שלא לתמוך באויבי השני.

ב-984 פרשה אלפת'רית' מהחיים הפוליטים על מנת לייסד מנזר בהמפשייר, ומתה ב-1001. את הואקום שהשאירה בחצר המלכות מילא אציל בשם את'לווין Æthelwine, אשר היה ממתנגדיה וכעת הפך לדמות המרכזית במערך השלטון של את'לרד.

עם הזמן סדר גודל הכוחות הפולשים הלך ועלה, והם הובלו ע"י מצביאים סקנדינבים רמי-דרג, בדומה לפלישת צבא הכופרים הגדול של המאה ה-9. כך למשל אולאף טריגבאסון, לימים מלך נורווגיה, הוביל צי ויקינגי של 93 ספינות אל חופי אנגליה באוגוסט 991, מה שאומר כ-4000 לוחמים. לצבאות אלה היתה עוצמה רבה יותר, ובהתאם שאיפות גדולות יותר.

הצי של אולאף פלש לנקודות רבות בחופה הדרומי-מזרחי של אנגליה, ושט במעלה נהר בלאקווטר Blackwater לכיוון היישוב מאלדוןMaldon , שם המתין להם כח אנגלי. הויקינגים, בעלי היתרון המספרי העצום, היכו את האנגלים שוק על ירך, וקרב מאלדון הונצח בפואמה מפורסמת באנגלית עתיקה, המתארת את גבורתם של חיילי אנגליה למול האויב האכזר והסיכוי האפסי לניצחון. היתה זו המפלה הראשונה בשרשרת של מפלות אנגליות, ראשית מול כוחות פולשים ספורדיים ולאחר מכן מול צבאות סדירים.

בניגוד לאלפרד הגדול שעמד איתן מול הפולשים הויקינגים בזמנו, את'לרד נקט במדיניות של פייסנות. הוא הסכים לשלם לפולשים 10,000 פאונד כדי שיעזבו את אנגליה, וכדי שאת'לרד לא יצטייר ככשלון מוחלט, הסכים אולאף לחתום על הסכם הגנה הדדי שלא היה שווה את הנייר עליו נכתב: סוחרים ויקינגים יזכו להגנה ברחבי אנגליה, ובתמורה אולאף יבוא לעזרתו של את'לרד אם וכאשר יידרש לכך.

ב-992 מת את'לווין, ואת'לרד בן ה-26 החליט שלא למנות יועץ במקומו, ככל הנראה מתוך בטחון עצמי מופרז. מהלך זה הצטרף לטעויות נוספות שעשה המלך האנגלי, אשר הובילו את ממלכתו להרס וחורבן תוך דור אחד. הוא הקיף את עצמו באנשים הלא-נכונים, אנשים שהתמכרו למנעמי השלטון אבל לא היו ראויים להם.

את'לרד קיבץ את הצי האנגלי באזור לונדון, מתוך כוונה לתקוף את הצי הויקינגי ולגרש את הפולשים. הוא מינה שני אצילים מקורבים ושני בישופים לפקד על המבצע הימי. התוצאה היתה אסון מוחלט. על פי הכרוניקה האנגלו-סקסית, אחד האצילים מכר את תכנית המבצע לויקינגים, ולמרות שאין לנו פרטים על מהלכי הקרב, אני יודעים כי הצי האנגלי נחל מפלה ניצחת. נקמתו של את'לרד באותו אציל, עקירת עיניו של בנו, היתה נחמה פורתא.

ב-993 פלשו כוחות ויקינגים לחופה הצפוני-מזרחי של אנגליה, האזור בו היו מתיישבים ואצילים דנים רבים. אולי מתוך נאמנות אמביוולנטית, אולי מתוך חוסר-אמון במלך האנגלי הכושל, ואולי בגלל סיבות אחרות – כאשר התייצב הצבא האנגלי מול הויקינגים, היו האנגלו-דנים הראשונים שערקו וברחו משדה הקרב. הפולשים ניצחו בקרב אחר קרב, והמשיכו לבזוז, לאנוס ולרצוח באין מפריע.

ב-994 הגיע ללונדון צי משולב של 94 ספינות ויקינגיות בהנהגת סווין ואולאף ביחד. עד עתה הגיעו הפולשים בקבוצות קטנות של בריונים אלימים, אבל כעת הגיע כח אחיד של אלפי לוחמים מאומנים וממושמעים, צבא סדיר של ממש. מדובר בעליית מדרגה, וזו פלישה רבתי שיכולה לסכן את קיומה של אנגליה החופשית.

לאחר מספר שבועות של ביזה וכיבוש בדרום-מזרח אנגליה, הסכים את'לרד לשלם לצבא הפולש 16,000 פאונד כדי שיעזוב את אדמת אנגליה. דבר אחד שיחק לטובתו של את'לרד, והוא היריבות הטבעית בין המלך הדני והמנהיג הנורווגי. את'לרד שלח את אחד ממקורביו בליווי בישוף אל אולאף, ואלה ארגנו פגישה מאוד פומבית בין אולאף ואת'לרד. לאחר פגישה זו התנצר אולאף, הבטיח לעזוב את אנגליה עם כוחותיו, ואפילו עמד במילתו. הוא חזר לנורווגיה, שם תפס את השלטון ב-995 ושיכנע בכח הזרוע את נתיניו לקבל עליהם את הנצרות.

השקט לא החזיק מעמד זמן רב, ובמהרה התחדשו מעשי האיבה. ב-997 הצבא הדני פלש לקורנוול, בקצה הדרום-מערבי של אנגליה; ב-998 הגיע גל פלישה לאזור הדרום; וב-999 חזרו הדנים לדרום-מזרח אנגליה. בכל מקום חזרה על עצמה הסצנה: מתקפה מאורגנת של צבא דני חזק וממושמע, אשר נתקלה בהתנגדות רפה ולא מאורגנת מצד האנגלים. כאשר את'לרד החליט סוף סוף לעשות מעשה ב-999, הוא הטיל על מספר אצילים לארגן מתקפה משולבת ביבשה ובים, אבל אלה לא הצליחו להסכים על דרך הפעולה ובסופו של דבר לא נקטו בשום צעד משמעותי.

בשנת 1000 פנו הדנים לכיוון נורמנדיה, ואת'לרד החליט שבמקום להכין את אנגליה לגל הפלישה הבא, המהלך הנכון הוא לצאת למלחמה נגד הקלטים באזור קמבריה (בצפון-מערב אנגליה, מדרום לסקוטלנד). לא ברור מה הביא למלחמה זו, אבל האנגלים ניצחו בה. גם נצחון זה לא היה חף מבעיות, כאשר התיאום בין הצי לכח היבשה לקה מאוד בחסר.

1001 היתה שנה קשה. למרות שהצבא האנגלי ניסה להגן בצורה מסודרת על שטחי הממלכה מפני הפולשים הויקינגים, וחייליו של את'לרד לחמו בעוז ובנחישות, האנגלים הפסידו בכל הקרבות. אצילים רבים שהנהיגו את הצבא, מצאו את מותם על שדה הקרב, והדרג הפיקודי נותר דליל מאוד. כאשר הגיעו הויקינגים שוב ב-1002, את'לרד חש שאין לו ברירה ושילם להם 24,000 פאונד כדי שיעזבו.

את'לרד הגיע למצב בו הוא הצליח לפתות את אחד האצילים הדנים לערוק לצידו, בעבור תואר אצולה אנגלי ואדמות רבות. המלך האנגלי הנואש קיווה להשתמש בנסיון הצבאי ובמוניטין של אותו אציל כדי לחזק את הצבא האנגלי הכושל, אבל בהזדמנות הראשונה בה היה אמור להוכיח את נאמנותו לכתר האנגלי על שדה הקרב, ערק האציל בחזרה לשורות הדנים.

את'לרד נשא לאישה את ביתו של רישאר דוכס נורמנדיה כדי לחזק את הקשר הפוליטי בין הממלכות, בתקווה ליצור חזית אחידה מול הויקינגים. לנישואין אלה יהיו השלכות מרחיקות לכת על ההיסטוריה של אנגליה.

ב-1002 הורה את'לרד להוציא להורג את כל הדנים על אדמת אנגליה. מן הסתם אי אפשר היה להוציא לפועל הוראה כזו כלשונה באזורי הצפון, שם מחוזות שלמים היו של מתיישבים דנים, אבל הטבח המזעזע התרחש ברוב אנגליה ביום סיינט ברייס (13 בנובמבר). בין הקורבנות היתה אחותו של סווין מלך דנמרק, והקוראים מוזמנים לדמיין את תגובתו כאשר שמע על כך.

עד לנקודה זו לא ניסו הויקינגים למוטט את אנגליה, אלא פלשו כדי לבזוז את כספה ואוצרותיה. מנקודה זו והלאה, יתחילו הדנים לחשוב יותר ויותר ברצינות על כיבוש אנגליה כולה.

פסלו של אולאף ה-1 מלך נורווגיה בטרונדהיים, המציע לתושבים את החרב או את הצלב, לבחירתם החופשית.

חלק יג: תור הזהב האחרון של האנגלו-סקסים

במותו ב-955, אדרד לא הותיר אחריו יורשים, וכתר אנגליה חזר ליורשו של אדמונד. יורש זה, בנו הבכור אדויג Eadwig, אשר נאלץ לחכות מספר שנים מפאת גילו הצעיר, עלה כעת על כס השלטון בגיל 15. הוא כונה "אדויג היפה", וההורמונים שלו גרמו לו בעיקר לבעיות בשנות מלכותו הקצרה.

לדוגמה, ישנו סיפור המקרה ביום הכתרתו. כאשר האצילים וראשי הכנסייה מכונסים בקינגסטון לקראת הטקס, נעלם לפתע המלך הצעיר. דאנסטן Dunstan, אז ראש המנזר של גלסטונברי ולימים קדוש נוצרי, יצא לחפש אותו ברחבי הארמון, ומצא אותו לבסוף במיטה עם אשתו לעתיד אלפגיפו Ælfgifu וחמותו לעתיד. אדויג סירב להיענות לבקשתו של אב המנזר לשים לעצמו סייג ולחזור איתו לאולם, ולכן דאנסטן הכועס גרר את המתבגר החרמן מהמיטה בחזרה לאולם הטקס בכח הזרוע.

במהלך כהונתו של אדויג התפתחה מחלוקת בינו לבין הכנסייה, ובמיוחד יחסיו עם דאנסטן היו קשים. סיפור המקרה ביום ההכתרה מופיע בסיפור חייו של דאנסטן, אשר נכתב כמה עשורים לאחר המקרה ומן הסתם ע"י אנשי כנסייה, שלא היה להם אינטרס לצבוע את המלך החילוני בגוון חיובי. לא ניתן, אם כן, לומר כמה אותנטי הסיפור. מה שידוע בוודאות הוא שלאחר עלייתו של אדויג לשלטון, ברח דאנסטן מאנגליה לממלכת פלאנדריה, אבל הסיבה המדויקת אינה ידועה.

בסיס כוחו של אדויג היה בתמיכת משפחתו של את'לסטן "חצי-מלך", אציל אנגלי ששלט באדמות רבות באזור איסט-אנגליה והיה קשור למשפחת המלוכה מזה שנים רבות. אדויג נשא לאישה את אלפגיפו אשר היתה מאותה משפחה, ולמעשה אדויג ואשתו היו בני דודים מדרגה שלישית.

אדויג כנראה לא היה מהמלכים האדוקים ביותר, בלשון המעטה, אבל הוא נתן אדמות ונכסים לכנסייה בנדיבות, כנראה כדי לנסות ולפייס את הממסד הכנסייתי. מהצד השני הוא היה עסוק יותר בחיי הוללות עם מרעיו בווסקס מאשר בדאגה לצרכי הממלכה הגדולה.

דאנסטן שהה בפלאנדריה כ-3 שנים, ובזמן זה הושפע ממסדר הבנדיקטינים. בזמן גלותו נוצרה קבוצה גדולה של תומכים פרו-בנדיקטינים באזורי מזרח אנגליה, וגם משפחתו של את'לסטן "חצי-מלך" הושפעה. בהשפעת ראשי הכנסייה, הכריזו אצילי מרסיה ונורת'אמבריה ב-957 על הסרת נאמנותם לאדויג, לטובת אחיו הצעיר אדגר Edgar בן ה-14. אודה Oda, הארכיבישוף של קנטרברי, ניצל את מצבו הפוליטי החלש של המלך והכריח את אדויג ואלפגיפו לבטל את נישואיהם מפאת הקרבה המשפחתית (הכנסייה דרשה ריחוק של שבע דרגות לפחות).

אדויג החליט להימנע ממלחמת אזרחים, וחילק את הממלכה בינו לבין אחיו הצעיר. אדגר קיבל לידיו את השליטה בכל האדמות מצפון לנהר התמזה, שהן רוב שטח הממלכה. ייתכן והדבר היה מוביל לחיכוכים ושפיכות דמים בסופו של דבר, אבל באוקטובר 959 מת אדויג בן ה-18, ואדגר הפך למלך כל הממלכה.

שנות שלטונו של אדגר נחשבות לתור הזהב האחרון של האנגלו-סקסים. הוא כונה "אדגר השלו" מכיוון שבימיו לא התרחשו מלחמות על אדמת אנגליה.

במאה השנים שקדמו לאדגר, עקרונות האמונה הבנדיקטינית נזנחו והמנזרים התקיימו כל אחד על פי דרכו. הכנסייה פרחה כלכלית בתקופה זו, בעיקר בגלל מתנות של אדמות ונכסים מידי השלטון החילוני, אבל בשנותיו של אדגר על כס המלכות הכנסייה עברה רפורמה רעיונית ומבנית, שעשתה סדר בהיררכיה הפנימית וחיזקה אותה. פעולתו הראשונה של אדגר כמלך היתה להחזיר את דאנסטן מהגלות ומינויו לבישוף של ווסטר Worcester (ומאוחר יותר הבישוף של לונדון וארכיבישוף של קנטרברי ב-961).

דאנסטן החל ברפורמות שלו עוד כשהיה ראש המנזר בגלסטונברי בשנות ה-940, וכעת היה בעמדת השפעה של ממש על המלך הצעיר. בהשראתם ועידודם של אדגר ודאנסטן החלו מספר בכירים בכנסייה בשינויים. כמרים חילוניים-מדי גורשו ממערך הכמורה, מעמדם של הנזירים שודרג (רוחנית וכלכלית), ומבנים חדשים הוקמו לטובת הרחבת המנזרים. חיזוק המנזרים ועליית קרנם הובילה לתוצאות של ממש בעשורים הבאים; בסוף המאה ה-10 כל הדרג הבכיר של הכנסיה היה של נזירים לשעבר, במקום אנשי כמורה פשוטים.

אדגר לא הומלך רשמית עד שנת 973, כ-14 שנים לתוך שלטונו. לא ברור מדוע, אבל ייתכן שהוא המתין להגיע לגיל 30 – הגיל בו נזיר מתקבל רשמית למנזר – על מנת לציין את מלכותו. כאשר נערך המאורע סוף סוף, הוא היה מיוחד מאוד. המלך בחר בעיר באת' Bath, בה עתיקות רומיות מרהיבות, כמיקום המושלם לצורך העניין.

הטקס עצמו תוכנן בקפידה, ואלמנטים ממנו הועתקו לטקסים דומים בכל רחבי היבשת. למעשה, הטקס התקבע כמנהג אשר נהוג עד ימינו בהכתרת מלכי אנגליה. אדגר נשבע לשמור על שלום הממלכה והכנסיה, להבטיח את קיום החוק ברחבי אנגליה, ולקיים משטר צדק וחמלה. דאנסטן משח את אדגר למלך בשם האלוהים (בניגוד למלכים קודמים אשר שלטו מכח קונצנזוס פוליטי בלבד) תוך כדי שירת המנון ע"י מקהלה. אדגר קיבל לידיו את סמלי המלוכה: טבעת המלך, החרב, הכתר, השרביט והמטה. אותו הטקס נערך לאחרונה, בשינויים קלים, בהמלכתה של אליזבת' השנייה, ביוני 1953.

לאחר המלכתו בדרום, שט אדגר צפונה בראש הצי שלו, הקיף את הקצה הצפוני של סקוטלנד ונחת ליד צ'סטר. חיכו לו שם שישה ממלכי הסקוטים והבריטונים, והם נשבעו לו אמונים. שבעת המלכים עלו לספינת משוטים, והשישה השיטו את אדגר במעלה הנהר למנזר סמוך. אדגר התפלל במנזר, ולאחר מכן השיטו אותו השישה בחזרה לספינתו. היה זה מפגן כח חסר תקדים.

ממלכתו של אדגר היתה נרחבת, וכללה את כלל השטחים בהם ישבו מתיישבים דנים (Danelaw), על כל הצרות הפוטנציאליות שבאו איתם. אדגר נקט במדיניות של מתן אוטונומיה והבהיר לאצילים המקומיים שלמרות כוחו האבסולוטי על השטחים שלהם, הוא מעדיף שהאזרחים הדנים יחיו לפי חוקיהם משכבר הימים. הדבר שמט את הקרקע מתחת לכל מנהיג דני ששאף לעימות עם האנגלו-סקסים.

אדגר אימן את הצבא והצי הגדול (שמנה 360 ספינות), והקפיד שהם יהיו בכושר גבוה, מה שכנראה מנע פלישה של גורמים זרים לאנגליה באותה תקופה. הממלכה התנהלה בצורה ריכוזית יותר, ולכן יעילה יותר. אדגר הטביע מטבעות אחידים ברחבי הממלכה, דבר שקידם וחיזק את הכלכלה האנגלית, פנימית וחיצונית.

אדגר מת בפתאומיות ביולי 975 בגיל 32, ונקבר בגלסטונברי. הוא השאיר אחריו שני בנים צעירים ומעצמה אזורית בשיא תפארתה, מסודרת ומאורגנת לעילא, בעלת משטר יעיל וצבא מאומן היטב. על פניו, ליורשו של אדגר היו אמורים להיות חיים קלים, אבל להיסטוריה יש חוש הומור מוזר.

בנו הבכור של אדגר היה אדוארד,שהיה בן ה-13 במות אביו. לא ברור אם היה בן חוקי מאחת מנשותיו של אדגר או ממזר. בנו האחר היה את'לרד בן ה-9, אשר היה בנה של אלפת’רית’ Ælfthryth, שהיתה אשתו של אדגר. אלפת’רית’ היתה תככנית ושאפתנית, והיתה מוכנה לעשות הכל כדי שבנה, ולא בנה החורג, יהיה מלך אנגליה. על אף גילו הצעיר של את'לרד וההסכמה הגורפת שלא היה מוכן למלוכה, ירושת הכתר עמדה במחלוקת. ייתכן ועניין חוקיותו של אדוארד עמדה בלב המחלוקת, אך בהחלט ייתכן שמאבק הירושה היה בין שתי קבוצות מתחרות של אצילים בעלי אג'נדות.

בצד אחד של המפה הפוליטית היתה קבוצה שתמכה באדוארד ובהמשך מדיניות אדגר בכל הקשור לחיזוק הכנסייה והשלטון המרכזי. קבוצה זו כללה את דאנסטן, בנו של את'לסטן "חצי מלך" ובכירים נוספים בכנסייה. בצד השני היתה קבוצה בהנהגת אלפת’רית’, אליה הצטרפו אצילים שביקשו להחזיר לעצמם חלק מהכח והאדמות שהשלטון המרכזי גזל מהם לאורך השנים.

המתח בין הקבוצות גאה. נזירים, שחיו במנזר באזור מסוים ותמכו בקבוצה המתחרה לזו של האציל המקומי, גורשו מהמנזר. כל אחד מהמחנות גייס צבא משלו, ומלחמת אזרחים נמנעה רק בעקבות מסע לחצים של ראשי הכנסייה. עם הירידה במתיחות, אדוארד הוכתר למלך בקינגסטון.

על פי מקורות מסוימים, אדוארד היה נער לא-נחמד, אשר סגנון הניהול שלו כלל בעיקר צעקות וכוחניות, אבל מקורות אחרים דווקא מדווחים על נער שהיה מוכן לשמוע עצות מיועציו המבוגרים, ונהג בכבוד באימו ובאציליו.

לאורך מלכותו הקצרה של אדוארד לא פסק הויכוח בין הפלגים השונים לגבי הרפורמות שהנהיג אביו, וקציר לא-מוצלח שהוביל לרעב באזורים מסוימים לא הקל על העניין.

ב-978 יצא אדוארד לצוד ביערות דרום אנגליה, ליד דורסט. אימו החורגת גרה בטירת קורף Corfe בקרבת מקום, ואדוארד ביקר אותה בדרכו. לא ברור לחלוטין מה קרה באותו ביקור, אבל בשלב כלשהו אלפת’רית’ הציעה לבנה החורג משקה, ותוך כדי שתייה הוא נדקר בגבו למוות. אלפת’רית’ זרקה את גופתו של אדוארד (לימים יכונה "הקדוש המעונה") לבור, ללא גינוני טקס כלשהם. חודש לאחר מכן הומלך את'לרד "הלא-מוכן" למלך בהליך מזורז, והוא בן כ-12. גם מלכותו לא היתה גן של שושנים, במיוחד כאשר תחילת מלכותו לוותה בשמועות, חשדות וחוסר אמון.

טירת קורף, בא מצא אדוארד "הקדוש המעונה" את סופו המר.

חלק יב: אדמונד ואדרד

אדמונד Edmund, הראשון לשמו, היה נכדו של אלפרד הגדול, בנו של אדוארד ואחיו-למחצה של את'לסטן המנוח. הוא עלה לכס המלוכה ב-939 בגיל 18, לאחר שאת'לסטן מת ללא יורשים. מלכותו היתה קצרה – 6 שנים בלבד – אך הוא לא שקט על שמריו.

כזכור, לאחר ההפסד בקרב ברונאנבר ב-937 נסוג אולאף גות'פרית'סון הויקינג בחזרה לדבלין עם כוחותיו. כעת, מששמע על מותו של את'לסטן, החליט אולאף לנסות בשנית לנגוס מהתפוח האנגלי, והפליג עם כוח טרי אל נורת'אמבריה. עד סוף 939 שלט שוב בממלכת יורק, למורת רוחו של המלך האנגלי החדש. הוא ניצל את חודשיו הראשונים של אדמונד בתפקיד כדי לבסס את שלטונו בממלכת יורק ולנסות להתפשט דרומה, גם מתוך תאווה טריטוריאלית וגם כהתקפת מנע נגד הצבא האנגלי, שבמוקדם או מאוחר יתקוף.

האוכלוסיה הדנית המקומית לא קיבלה את אולאף בזרועות פתוחות, בין היתר בגלל מוצאו הנורווגי, אך אצילים דנים אחדים סייעו לו, והוא הלך מחיל אל חיל. בנסיון להנמיך את הלהבות ולהגיע לרגיעה, נפגשו אדמונד ואולאף בסוף 939 ב-לסטר והגיעו להסכם אשר חילק את בריטניה בין האנגלים והדנים. הסכם זה לא החזיק מעמד זמן רב, ובתוך שנים ספורות כבשו הויקינגים את חמשת המחוזות של צפון-מזרח מרסיה, אשר כבש אדוארד כ-20 שנים קודם לכן: דרבי, לסטר, לינקולן, נוטינגהם ו-סטאמפורד.

ב-941 מת אולאף בנסיבות לא ידועות תוך כדי נסיון להרחיב את ממלכת יורק צפונה לכיוון סקוטלנד, ותחתיו עלה לשלטון בן-דודו אולאף סיטריקסון. אדמונד, אשר ניצל את הזמן כדי לבסס את שלטונו ולבנות כח צבאי, פתח ב-942 במתקפה וכבש בחזרה את חמשת המחוזות. ב-943 התנצר המלך הויקינגי, ואדמונד שימש לו כסנדק. ב-944 השלים אדמונד את כיבוש נורת'אמבריה מחדש, ואולאף חזר אחר כבוד לדבלין על מנת למלוך שם. ב-945 כבש אדמונד את אזור סטראת'קלייד (בדרום סקוטלנד), ועד מהרה מסר אותו בחזרה למלקולם הראשון מלך הסקוטים, בתמורה להסכם סיוע צבאי הדדי.

אדמונד ייצב את גבולה הצפוני של אנגליה ויצר מערכת יחסים של שלום עם הסקוטים. הוא דחק את הויקינגים הנורווגים בחזרה אל אירלנד והשליט חוק וסדר בכל רחבי אנגליה. בימיו נבנו מנזרים רבים ברחבי הממלכה, עדות לרווחה ושלום.

ראיה למעמדו הבינלאומי החזק של אדמונד (ומעמדה של אנגליה) ניתן לראות בסיפור הבא. לואי ה-4, מלך צרפת, שהה בחצר המלכות של ווסקס עד 936, אז חזר למולדתו על מנת לעלות לכס המלוכה שם. ב-945 נתפס המלך ע"י דוכס צרפתי שהיה מסוכסך עימו, והוחזק כאסיר. אמו של המלך פנתה בקריאה נרגשת לקיסר האימפריה הרומית הקדושה וגם לאדמונד מלך אנגליה בבקשה לעזרה. אדמונד נענה לבקשה ושלח שליחים לאותו דוכס עם מסר מאיים. הדוכס, בתגובה, שחרר את המלך לחופשי.

ב-26 במאי 946 השתתף אדמונד בסעודה לכבוד יום אוגוסטין הקדוש. בזמן הסעודה המלך הבחין בגנב אשר הוגלה מהממלכה, והסתער עליו. הגנב, אשר נשא סכין חבויה, דקר את המלך האנגלי בן ה-24 והצליח לרצוח אותו, בטרם נשחט ע"י מגיניו של המלך. נסיבות הרצח לא ברורות לגמרי, וקיימת השערה כי היתה זו התנקשות פוליטית. בנו הבכור של אדמונד היה בן 5 בלבד במות אביו, ולכן האנגלים בחרו לעשות מה שעשו בימי סבא אלפרד, והמליכו תחת אדמונד את אחיו הצעיר בן ה-23, אדרד Eadred, באוגוסט 946.

מיודענו אולאף סיטריקסון הודח מכס המלוכה בדבלין, וחזר לאנגליה לנסות את מזלו פעם נוספת. הוא הצליח להשתלט על אזור יורק, ובתחילה אדרד העלים עין מהעניין בעודו מבסס את שלטונו באנגליה עצמה. אך המצב השתנה די מהר, ואדרד כבר לא היה מסוגל לשבת בחיבוק ידיים.

אריק "גרזן הדם" האראלדסון היה מלך נורווגיה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-10. הוא היה הבן המועדף (מתוך כ-20 בנים) של אביו האראלד הראשון ("בהיר השיער"), ותפס את השלטון עם מות האב. אחד מאחיו הצליח להדיח אותו כעבור שנים מעטות, ואריק נאלץ לברוח ולחפש את מזלו מעבר לים, בבריטניה.

לאחר מספר שנים של פשיטות מוצלחות לאורך החוף המערבי של סקוטלנד, הוא הגיע ב-947 לנורת'אמבריה ושם התקבל בהתלהבות ע"י האוכלוסיה המקומית כמלך, בניגוד להסכמים עם המלכים האנגלים בדרום. אדרד הזועם עלה עם צבאו צפונה עד העיירה ריפון Ripon (בין לידס לניוקאסל בימינו), כאשר הוא פושט, שורף והורס בדרכו. הוא הבהיר לאנשי נורת'אמבריה שהוא מסוכן ולא כדאי להתעסק איתו, והם הבינו את המסר וגירשו את אריק.

ב-949 החל אולאף מלך יורק להרים את ראשו שוב, ובמקביל הותקף אזור ברניקיה (צפון נורת'אמבריה) ע"י מלקולם הסקוטי. איננו יודעים למה, אבל אדרד החליט להבליג על שני האירועים (או לפחות אין בידינו מידע על פעולות בהן נקט). ב-952 חזר אריק והדיח את אולאף סיטריקסון סופית מכס ממלכת יורק, וזה האחרון חזר לאירלנד לבלי שוב, ושם מת ב-981.

שלטונו המחודש של אריק שרד שנתיים בלבד, אז נבגד ע"י השליט האנגלי של ברניקיה ובנו של אולאף. אריק, אחרון מלכי יורק, נהרג בקרב שהיה כנראה מלכודת שנטמנה לו. יחד איתו מתו כמה מאציליו ושניים מאחיו. אריק היה המצביא הסקנדינבי האחרון שניסה לקרוא תיגר על מלכי אנגליה, ובמותו למעשה הושלמה מלאכת איחוד אנגליה תחת כתר אחד. אנגליה הוכיחה כי צבא קטן לא יכול לה, ויידרש צבא גדול כדי להכריע אותה.

אדרד מת ב-955 בגיל 32, לאחר שנים של מחלה כרונית בדרכי העיכול. בשנתיים האחרונות לשלטונו הוא כנראה האציל את מרבית סמכויותיו לאחרים מפאת מצבו הבריאותי. לאחר 9 שנות המתנה, בכורו של אדמונד הגיע לפרקו וקיבל לידו את השלטון.

פסלו של אריק "גרזן הדם" בנורווגיה