חלק כב: מותו של הכובש

לוויליאם היו תשעה ילדים, ומתוכם שלושה בנים שהגיעו לבגרות: רוברט קורטהוז (נולד ~1054), ויליאם רופוס (1056), והנרי הצעיר (1068). רוברט ציפה לרשת את אביו בבוא היום, והתכונן לכך במלוא הרצינות. הוא נודע כלוחם והרפתקן עשוי ללא חת, ומילא את מקומו של אביו כדוכס נורמנדיה בהיעדרו התכוף. ויליאם הכריז רשמית באוזני אדונו הפאודלי, פיליפ ה-1 מלך צרפת, על בחירתו ברוברט בתור יורשו כדוכס נורמנדיה. מצד שני אנגליה היתה נחלה שוויליאם כבש לעצמו, ובה יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו. רוברט חשד שאביו מועיד את ממלכת אנגליה לבנו האהוב ויליאם רופוס, בניגוד למנהג הנורמנים שלא לפצל את ירושת האב, והדבר הטריד אותו.

חששותיו של רוברט הלכו והחריפו עם הזמן, במיוחד לאור היחסים העכורים בין האחים. ב-1077 הגיעה המתח לכדי פיצוץ במהלך מערכה נגד אציל מקומי על גבול נורמנדיה. ויכוח בין האחים הסתיים בכך שהאחים הצעירים שפכו סיר לילה על ראשו של רוברט. באופן טבעי, רוברט הנזעם תבע את עלבונו מאביו, שתמך דווקא בוויליאם רופוס והנרי. חמתו של רוברט הביאה אותו לקחת כמה מנאמניו ולהסתלק מהמקום. הם רכבו לבירת המחוז רואן Rouen וניסו להשתלט על הטירה. משלא הצליחו, הם ברחו והצטרפו אל אותו אציל סורר שמולו נלחמו רק לפני כמה ימים. המלך פיליפ שלח לרוברט מסר של תמיכה וסימפטיה, ואפילו הציע לו טירה על גבול נורמנדיה, ממנה יוכל לפשוט על אדמותיו של אביו.

בתחילה וויליאם העלים עין ואיפשר לרוברט להתנהל כאוות נפשו, כל עוד המרד לא פגע יותר מדי בענייניו של האב, אבל סבלנות לא היתה מתכונותיו הבולטות, וב-1079 הוא החליט לשים לזה סוף. ויליאם הגיע עם צבאו ופגש בשדה הקרב את צבאו של רוברט. הקרב היה קשה מהצפוי – ויליאם נפצע בזרועו וכמעט נהרג, אבל כשרוברט זיהה את אביו הוא עצר את הקרב ואיפשר לצבאו של ויליאם לסגת. בתיווכה של מתילדה, אמו של רוברט, התפייסו השניים, ורוברט הוכרז מחדש כיורשו של ויליאם בנורמנדיה. כל עוד מתילדה חיה נשמר שקט מתוח בין השניים, ורוברט עשה מאמצים לשאת חן בעיני אביו. אבל ב-1083, לאחר מותה של מתילדה, נמאס לרוברט מלפיתת הברזל של ויליאם, והוא עזב את אנגליה ויצא לטייל כאביר נודד ברחבי אירופה.

ב-1085 זמם קנוט ה-4 מלך דנמרק לפלוש לאנגליה, בשיתוף פעולה עם רוזן פלאנדריה (שהיה חותנו) ואולאף ה-3 מלך נורווגיה. כצעד מגן ויליאם גייס צבא בנורמנדיה ואנגליה והציב אותו על החוף המזרחי של האי הבריטי. הצבא אכל ושתה כמו נחיל ארבה על חשבון האוכלוסיה המקומית, כחלק מתוכנית הפעולה של ויליאם להשאיר לפולשים הצפויים אדמה חרוכה (אסטרטגיה שהיתה חביבה על ויליאם). יש לשער שהמקומיים לא אהבו את העניין כלל ועיקר, ולא הכירו לוויליאם תודה על המאמץ ההגנתי. כמו כן הוציא המלך צו המחייב את כל האנגלים "לגלח את זקנם, לאמץ את הלבוש והנשק של הנורמנים ולהיות לגמרי כמו הצרפתים, על מנת לשטות בפולשים". לשמחתם של האנגלים, הקיסרות הרומית הקדושה איימה לפלוש לדנמרק, ולכן קנוט מיהר לשוב הביתה וזנח את הפלישה לאנגליה, וכולם נשמו לרווחה.

ויליאם מאוד אהב כסף, והרבה ממנו. אחזקת הצבא עלתה לא מעט, שלא לדבר על בניית הטירות ואחזקתן, וכמובן מימון המשתים ואורח החיים הראוותני של חצר המלכות. בחורף 1085-6 כינס ויליאם מועצה גדולה לדון בענייני הממלכה, ובין יתר הנושאים על הפרק המלך הציע לערוך סקר מקיף, לצורך רישום מסודר של מה יש בממלכה ולמי שייך. בהיותו המלך, הרעיון התקבל בהתלהבות. הסקר איפשר למלך למפות את העושר באנגליה ולזהות את האצילים העשירים ביותר, כך שיוכל למסות אותם בהתאם. מעבר לעניין הכלכלי ויליאם השתמש במידע גם לצרכים פוליטיים, כדי לדעת אילו אצילים שווה לקרב אל חצר המלכות ואילו להרחיק, על פי צרכי השעה. 

כך נוצר "ספר יום הדין" Domesday Book, מסמך בירוקרטי רחב יריעה, אשר שרד עד ימינו ומהווה מקור מידע לא יסולא בפז, חלון הצצה לחיים באנגליה של סוף המאה ה-11. המִפקַד ירד לפרטים הקטנים ביותר, למשל מספר החזירים והכבשים שיש בכל כפר. זהו מכרה זהב של מידע גולמי, ממנו דלו ההיסטוריונים תובנות רבות במהלך השנים. הספר עצמו ותרגום תוכנו זמינים לצפייה באינטרנט. מעניין לציין שב-1986, לציון 900 שנה לסקר המקיף של ויליאם, קיימה ממשלת בריטניה סקר דומה, אך בחרה לפרסם את התוצאות על לייזר-דיסק, מדיה שכיום כמעט בלתי אפשרי לקרוא.

ב-1087 פלשו כוחות צרפתים לשטח נורמנדיה ממחוז וקסאן Vexin הסמוך. ויליאם כבר היה בן 60, ואהבתו לאוכל טוב ויין הרחיבו את מידותיו מאוד, ולכן לא שש לקרב. הוא דרש ממלך צרפת 3 יישובים כפיצוי, ביניהם העיר מאנט Mantes שבחלק הצרפתי של וקסאן. פיליפ סירב, ובלית ברירה ויליאם יצא בחודש יולי בראש אנשיו לנקום את נקמתו במאנט. הם השמידו יבולים והשחיתו כרמים באזור כמנהגם, ולמחרת היום הסתערו על העיר עצמה והעלו באש את הטירה, הכנסייה והבתים. על פי הפולקלור המקומי, ויליאם נכנס לכנסייה רכוב על סוס, ואז רוח הקודש גרמה לסוס להיבהל והוא זרק מעליו את מלך אנגליה. בין אם רוח הקודש היתה מעורבת או לא, ויליאם נפגע באופן אנוש.

הדוכס הפצוע נלקח מיד לרואן, שם גסס לאיטו במשך ששה שבועות. כשהבין ויליאם שהוא על ערש דווי הזדרז להסדיר את עניין הירושה: רוברט יהיה דוכס נורמנדיה כפי שהוכרז; ויליאם רופוס, חביבו של אביו, יזכה בכתר האנגלי; והנרי הצעיר יקבל סכום עצום של 5000 ליברות כסף כדי לקנות לעצמו אדמות. ויליאם רופוס, ששהה ברואן עם אביו, מיהר בחזרה לאנגליה עם מכתב ללנפראנק הארכיבישוף, כדי לקחת לידיו את מושכות השלטון. מעבר לעניין הירושה, ויליאם חנן אסירים רבים ותרם סכומים גדולים לשיקום כנסיות ומנזרים שהורה להרוס בחייו, מתוך תקווה לקבל מחילה על חטאיו הרבים.

ב-9 בספטמבר 1087 הלך ויליאם הכובש לעולמו. גופתו נלקחה, ע"פ בקשתו, לקבורה בכנסיית מנזר סנט-אטיין בעיר קאאן Caen. כל הבישופים וראשי המנזרים בנורמנדיה הגיעו ללוויה, אבל היתה בעיה לא נעימה בעליל: הגופה, שמראש לא היתה קטנה במיוחד, התנפחה משחרור גזים ביומיים של המסע לקאאן, ולא נכנסה לארון הקבורה. נסיונות לדחוס את הגופה בכח לתוך הארון הובילו לכך שהתפוצצה, ומילאה את הכנסייה באיברים פנימיים וסרחון נוראי. הגופה, על כל חלקיה, נקברה בבהילות והמבקרים רמי הדרג הזדרזו לעזוב את המקום.

ויליאם, דוכס נורמנדיה, מנצח קרב הייסטינגס וכובש אנגליה, הראשון לשמו, הוא אחד המלכים הבולטים בהיסטוריה של אנגליה. בשנות שלטונו הוא חולל רפורמות משמעותיות בקרב האצולה והכמורה (פשוטי העם האנגלים המשיכו לחיות את אותם חיים קצרים וקשים, ולא שינה להם מה קורה מעל ראשם). רפורמות אלו התוו את מהלך ההיסטוריה האנגלית במאות השנים הבאות. ויליאם היה מצביא ואסטרטג מהמעלה הראשונה, אבל אהב מאוד גם את החיים הטובים. הוא היה נוצרי אדוק, ומצד שני התעלם מהחטאים הכבדים שנעשו בשמו לצורך סחיטת הכסף מההמונים. הוא דרש מאנשיו נאמנות מוחלטת, והספיקה גם חריגה אחת מהקו כדי להביא אפילו את אחיו-למחצה לשנים ארוכות בכלא. הוא היה מנהיג שפיו ולבו שווים, ובניו לא הצליחו להעפיל למרומי מעלתו.

סריקה של דף מתוך "ספר יום הדין", המפרט בלטינית את תכולת מחוז וילטשייר, ובו בין היתר הכפר מילפורד (6 בתים; אחו של 12 דונם; שדה אחד; ערך שנתי ללורד האמפרי דה-ליל: 7 שילינג)

חלק כא: רפורמות שלטוניות וגבולות לא-שקטים

שנות שלטונו של ויליאם הכובש התאפיינו במחזוריות של כיבוי שריפות: הצרפתים מנסים לנגוס בשטחי נורמנדיה, ויליאם מגיע לשם כדי להדוף אותם, אצילים אנגלים מסוימים מתחילים להרהר באפשרות למרוד במלך בהיעדרו, מתחילים להתארגן, אחד המורדים מקבל רגליים קרות ורץ להלשין על היתר, ויליאם מגיע לאנגליה, מעניש את האצילים הסוררים, חלקם מאבד את הראש והיתר חלק מאדמותיהם, וחוזר חלילה. עם זאת, לאחר המרד של אצילי הצפון ב-1069, אף אחת מהמרידות האלו לא באמת סיכנה את שלטונו באנגליה, שנמשך עד מותו ב-1087. מצד שני, הסכסוך הטריטוריאלי בצרפת יימשך עוד 150 שנה, ויוליד את האיבה הידועה לשמצה בין אנגליה וצרפת.

לוויליאם והברונים הנורמנים, שבאו איתו ותפסו את מקומה של האליטה האנגלו-סאקסית, היו הֶרגלים שהביאו איתם לאנגליה, ולאנגלים לא היתה ברירה אלא לקבל אותם. אחד המקומות העיקריים בהם נעשתה רפורמה מרחיקת לכת הוא הכנסייה. לנפראנק מבֶּק Lanfranc of Bec מונה לארכיבישוף מקנטרברי, המשרה הדתית הרמה ביותר באנגליה. ויליאם ולנפראנק פעלו בתיאום כדי להחליף כל אב מנזר וכל בישוף מקומי באנשי שלומם, וזאת בתקופה שהכנסייה ריכזה עושר וכח משמעותיים מאוד. אצילים אנגלים, שהחביאו מהכתר את הונם בכנסיות שתחת חסותם, נאלצו כעת למצוא פתרון אחר.

בנוסף להשתלטות על ריכוזי העושר והכח, לנפראנק סייע לוויליאם להכניס עדכונים בתכני הכנסייה ובנהליה. למשל, כאשר אב המנזר הנורמני החדש במנזר גלסטונברי הורה לנזירים להפסיק עם השירה הגרגורית המסורתית, הוא דרש זאת בעזרת כיתת חיילים שסרה למרותו. שני נזירים עקשנים שילמו בחייהם, והיתר הבינו את המסר והתיישרו לפיו. דוגמה נוספת היא הוראת ראשי הכנסייה החדשים לבישופים שלא לקיים יחסי מין ולא להתחתן (אם כי הוראה זו זכתה לרוב בהתעלמות). הרפורמות נעשו מתוך אמונה דתית עמוקה, אבל גם (ואולי בעיקר) כדי להבהיר לכולם שהכנסייה אמנם פועלת בשמו של האל, אבל כוחה נובע מחסותו של המלך.

גם במישור הפיזי נעשו שינויים בולטים. כנסיות אבן אנגלו-סאקסיות בנות מאות שנים פינו את מקומן לקתדרלות נורמניות מרשימות בהרבה, ומושבם של בישופים רבים נקבע מחדש במרכזי ערים שקמו זה מכבר כערי מחוז.

על הנייר לא מדובר בשינויים גדולים, אבל יחסי הכוחות בין הכנסייה והכתר עברו מטמורפוזה מואצת בשנים אלו. עד הכיבוש הנורמני, הכנסייה והכתר היו נפרדים אך שווים בחשיבותם, והמלכים התייעצו בראשי הכנסייה באשר להחלטות משמעותיות. המלכים הנורמנים לעומתם נטו לקבל החלטות בעצמם ולעיתים הנחיתו שינויים בלתי צפויים גם על הכנסייה עצמה. ויליאם ויורשיו השיתו על הכנסייה יחסים פאודלים, וציפו לקבל תמורה חומרית ורוחנית בעד החסות שניתנה לכנסייה.

כזכור, הכס הקדוש ברומא תמך בוויליאם כשנלחם על הכתר האנגלי. בתמורה, האפיפיור גרגורי ה-7 ציפה לקבל מוויליאם הצהרת נאמנות ושיתוף פעולה בנוגע לרפורמה בכנסייה, אבל זו היתה משאלת לב תמימה של מי שלא הכיר את ויליאם. ב-1070 שלח האפיפיור שליח מטעמו לגעור בוויליאם ולדרוש ממנו ענווה וכניעה לסמכות האפיפיורית. במכתב ששרד עד ימינו השיב ויליאם לאפיפיור כך: "השליח שלך... דרש ממני להצהיר נאמנות... מעולם לא חשתי נאמנות לך ואיני מרגיש זאת כעת; ולא הבטחתי שאעשה כן." לשמחתו של ויליאם, הכס הקדוש היה עסוק בעניינים בוערים יותר ביבשת מכדי לטפל במלך הסורר.

תחום נוסף בו הורגש שינוי משמעותי בשנות שלטונו של ויליאם הוא מערכת החקיקה. עד ויליאם, כל חוק היה מקומי ונאכף ע"י הסמכות המקומית. ריכוז הכח בחצר המלכות הוליד עוד ועוד צווים וחוקים מטעם הכתר, וכעת היו למעשה שתי מערכות מקבילות, ובנקודות ההשקה שלהן נוצרו חיכוכים גלויים, שאיפשרו למלך ליטול לעצמו סמכויות נוספות עם הזמן.

הנורמנים הביאו איתם גם אובססיה לצייד. אמנם מלכים ואצילים תמיד אהבו לצוד, אבל הנורמנים הכריזו על שטחים מסוימים כ"יערות-צייד", לרוב על חשבונם של אצילים מקומיים ותוך פינוי בכח של יישובים שלמים, שכל חטאם היה מיקומם בלב האזור המוכרז. כל אדם שנכנס ליער-צייד ללא אישור מלכותי או פגע בחי ובצומח בו הסתכן בעונש כבד, למשל ניקור עיניים או הוצאה ברוטלית להורג. האצילים לא אהבו את הפגיעה בזכויותיהם, פשוטי העם התמרמרו על מה שהפך את חייהם מקשים לקשים יותר, ואפילו הכנסייה הקימה קול מחאה נגד העניין כולו. אבל המלך מאוד אהב את היערות שלו, ודעתו גברה על הביקורת.

למול היציבות הפנימית, ויליאם נאלץ להתמודד עם איומים חיצוניים בכמה חזיתות. בצרפת, כאמור, המחוזות שגבלו בנורמנדיה (בעיקר פלאנדריה, ברטאן ו-אנז'ו Anjou) ניסו שוב ושוב לנגוס בשטחה. בתחילת הדרך פלאנדריה היתה דווקא בת ברית של ויליאם, לאחר שנישא לאחותו של הרוזן בולדווין. אבל לאחר מותו של בולדווין ב-1070, מאבק ירושה הוביל לחילופי שלטון בפלאנדריה, והרוזן החדש לא היה מחסידי הנורמנים. הוא חיתן את ביתו עם קנוט ה-4 מדנמרק ותמך בכוונתו לרשת את הכתר האנגלי. הוא אפילו תמך ברוברט קורטהוז, בנו הבכור של ויליאם, כשזה ניסה למרוד באביו ב-1077.

באותה תקופה הכתר הצרפתי היה עני וחלש יחסית. פיליפ ה-1 מלך צרפת לא סבל את דוכס נורמנדיה הצעיר העוצמתי והשחצן, עוד מלפני שנהיה מלך אנגליה, אבל לא יכול היה להכפיף אותו למרותו. לאורך השנים פיליפ תמך בשמחה בכל אויב של ויליאם, מתוך סיכוי לקבל נתח מהשלל במקרה של הצלחה, ובאפס סיכון לעצמו במקרה של הפסד. ב-1077 הוא אף הוביל קואליציה של אצילים כנגד ויליאם בקרב דול-דה-ברטאן Dol-de-Bretagne, והכוח הצרפתי המשולב הנחיל לוויליאם את אחת מתבוסותיו היחידות. בעקבות התבוסה הוכרח ויליאם לחתום על הסכם שהכריח אותו לוותר על שאיפות התפשטות באזור.

מלקולם מלך סקוטלנד נישא לאחותו של אדגר את'לינג ועודד את אדגר ועוד מספר אצילים גולים לערער את שלטונו של ויליאם. לצורך כך הם פלשו לצפון אנגליה שוב ושוב, כמעט באין מפריע, פרעו ובזזו. ב-1072 נמאס לוויליאם מהמצב בו הצפון הוא שטח הפקר, והוא פיטר את גוספטריק Gospatrick רוזן נורת'מבריה ונישל אותו מכל זכויותיו. הרוזן המודח חשש לחייו וברח לגלות בפלאנדריה, שם מת בחוסר כל ב-1073. בינתיים ויליאם צעד צפונה בעצמו עם צבא גדול, וגודל הצבא הספיק כדי שמלקולם ייכנע ללא קרב ויישבע שלעולם לא יפלוש שוב לאנגליה בשום פנים ואופן, שבועה שהפר ב-1079. במסגרת הצהרת הנאמנות, מלקולם התחייב גם לגרש את אדגר ואציליו מחצר המלכות הסקוטית, והם עזבו בחוסר ברירה. מצד שני פיליפ מלך צרפת קיבל אותם בזרועות פתוחות והבטיח להם את תמיכתו.

במערב התחוללה מלחמה רבת-שנים בעצימות נמוכה, כאשר כוחות וולשים פולשים מדי פעם לשטחי אנגליה, פורעים ובוזזים במיטב המסורת, ונהדפים אחורה ע"י כוח צבאי זה או אחר. כשוויליאם עלה לשלטון וחילק אדמות, הוא הקים לשלושה מסגניו הבולטים מיני-ממלכות גדולות לאורך הגבול עם ויילס: צ'סטר Chester, שרוסברי Shrewsbury ו-הרפורדשייר Herefordshire. ללורדים ששלטו בשטחים הללו היה המון כח: הם מינו לעצמם שֶריפים; הם יכלו להכריז מלחמה ולנהל אותה; והיו להם סמכויות נרחבות כמעט כמו למלך עצמו. הלכה למעשה אלו היו מדינות חיץ בין אנגליה וויילס, וככאלה הן הצליחו למנוע מהוולשים לפלוש ישירות לאדמות אנגליה. הסידור הזה עבד יפה, בעיקר בגלל שוויילס היתה מפוצלת לנסיכויות קטנות, שלא היה בכוחן להכניע את הברונים הנורמנים ואת צבאם.

הקתדרלה הנורמנית בקנטרברי, שנבנתה בשנים 1070-1077 במקום הכנסייה מן המאה ה-6 שעמדה באותו מקום

חלק כ: ויליאם הכובש

באוקטובר 1066 ניצח הצבא הנורמני של ויליאם את צבאו של הרולד השני מלך אנגליה בקרב הייסטינגס. בעוד שאריות הצבא האנגלי בורחות בחזרה ללונדון, ויליאם בנה מחנה גדול והתיישב קרוב לים למשך כשבועיים, גם כדי לתת לאנגלים הזדמנות לבוא ולהיכנע לו באופן רשמי וגם כדי להתמודד עם מגפת הדיזנטריה שעשתה שמות בחייליו.

אצילי אנגליה עמדו בפני שוקת שבורה. להרולד אמנם היו ילדים, אבל הם לא היו מספיק מבוגרים בשביל לרשת את הכתר, ובני משפחתו של הרולד גודווינסון מתו זה מכבר (מי בנסיבות טבעיות ומי בקרב). האצילים בחרו מתוך חוסר ברירה בנכדו של אדמונד איירונסייד, אדגר את'לינג בן ה-15, להיות מלכם הבא, אבל כשהתחיל צבאו של ויליאם לנוע צפונה, בוזז ומשחית כל יישוב בדרכו, חלק מהאצילים הסתלק מלונדון כדי לשמור על אדמותיהם. בלי כוחותיהם לונדון נותרה חסרת הגנה וחסרת הנהגה, וכשהגיע ויליאם לפאתי העיר, האצילים הנותרים יצאו יחד עם אדגר, שעדיין לא הומלך, ונכנעו ללא קרב.

ביום חג המולד 1066 הוכתר ויליאם בכנסיית וסטמינסטר על ידי הארכיבישוף מיורק. עידן המלכים הנורמנים החל, וסתם את הגולל על העידן האנגלו-סקסי והדני.

מספר הנורמנים שהגיעו לאנגליה נאמד בעשרות אלפים, כאחוז בודד מהאוכלוסיה האנגלית, ועם זאת הם הצליחו לבסס שלטון יציב בצורה הרבה יותר אפקטיבית מהפולשים האנגלו-סקסים של המאה ה-6 או הדנים במאה ה-9. הנורמנים הביאו איתם מהיבשת, מעבר לטכנולוגיות צבאיות מתקדמות, את רעיון הטירות המבוצרות. הם בנו מאות טירות ברחבי אנגליה (רק בימי שלטונו של ויליאם נבנו כ-200, ועד שנת 1100 היו באנגליה מעל 3000 טירות), וכך ביצרו את שלטונם מול כל אויב אפשרי, פנימי או חיצוני, והניחו את התשתית להקמת יישובים גדולים וחזקים.

ויליאם עשה שינוי מהותי במבנה החברה האנגלית. לפני שלטונו, כל אציל בעל אדמות החזיק בהן מתוקף זכות שירש או שלקח לעצמו משכניו, ואם היה כפוף לרוזן כלשהו, היה זה מתוך נוחות פוליטית. כאשר קנוט כבש את אנגליה בתחילת המאה ה-10 הוא השאיר את האצילים במעמדם ושילב אותם בשלטונו. לעומת זאת, מרגע שוויליאם הוכתר והחל להשתלט על קרקעות, הוא הבהיר לאנגלים שהזכות לבעלות על הקרקע היא בלעדית של המלך, וניתנת באופן מותנה לאדם זה או אחר בתמורה לשירותים כלכליים וצבאיים שהוא אמור לספק לכתר. יש להניח שכל אותם ראשי שבטים ואצילים מקומיים לא אהבו את השינוי, שהכפיף אותם בכוח למלך. חלקם ירדו בדרגה והפכו לאבירים, חלקם נישקו את הטבעת המלכותית וקיבלו בתנאים גרועים את מה שהיה פעם שלהם, וחלקם נותר חסר כל. אותם אצילים שנותרו בעמדות הכח שלהם נדרשו לספק לחצר המלכות בני ערובה ממשפחתם, דרך מקובלת להבטחת נאמנות באותם הימים.

ויליאם, שבתחילה עוד נשען על כוחם של האצילים האנגלו-סקסים, פעל לאורך שנות מלכותו להחליפם באנשי שלומו בכל עמדות המפתח - רוזני מחוזות, בעלי אדמות ובכירי הכנסיה. קל להבין את המתח הגובר בין ויליאם והאצילים כאשר בוחנים את העשור הראשון לשלטונו, שנים שבהן נאלץ לדכא מרד אחר מרד מקומי. המורדים פעלו מתוך אינטרס אישי ולא חברו יחדיו לקמפיין מאורגן נגד השלטון המרכזי, ולכן כוחם היה חלש מול הכתר, ורק הלך ונחלש.

ויליאם נשאר באנגליה תקופה קצרה בתחילת 1067 כדי לבסס את מעמדו כמלך, אבל כבר באביב הוא מינה את אחיו-למחצה לרוזן קנט (בפועל השאיר את המלוכה בידיו) וחזר הביתה לנורמנדיה, מלווה בבכירי האצילים האנגלים שהכניע. הוא ערך מסע נצחון ברחבי נורמנדיה עם השלל שהשיג ונשאר שם עד סוף השנה. זהו דפוס שחזר על עצמו לכל אורך שנות שלטונו, כאשר עניינו העיקרי של ויליאם באנגליה היה בתור פרה חולבת, ממנה שאב כספים ומשאבים על מנת לחזק את ממלכתו ביבשת.

בספטמבר 1068 אדגר את'לינג ומספר אצילים צפוניים וממורמרים הכריזו על מרד, במימון ותמיכת מלקולם מלך סקוטלנד. ויליאם חזר לאנגליה, יצא בראש צבאו צפונה והכניע את המורדים בלי להזיע יותר מדי. אדגר והאצילים ברחו צפונה אל מלקולם, אבל לא למדו את הלקח. ויליאם מינה את מקורבו רוברט מקומין Robert de Comines להיות רוזן נורת'אמבריה ולשמור על האינטרסים של הכתר באזור, וזה האחרון התיישב עם צבא של 700 חיילים בדרהאם Durham.

למרות אזהרותיו הידידותיות של הבישוף המקומי, חייליו של רוברט התעמרו באוכלוסיה המקומית, ואפילו הרגו בהם. התוצאה האלימה והצפויה לא איחרה לבוא, ובינואר 1069 רוברט הופתע כאשר אנשי נורת'מבריה רצחו את חייליו עד האחרון. רוברט וסגניו מצאו מפלט בביתו של הבישוף, אבל זה לא הועיל להם, כי ההמונים הציתו את הבית וכל הנוכחים בו נשרפו חיים.

ויליאם היה עסוק באותו זמן בפשיטות וולשיות אל תוך מערב אנגליה, ולכן לא היה פנוי לטפל בעניין באופן מיידי. אדגר ואציליו, שברחו לסקוטלנד, חשבו שזו הזדמנות פז שלא תחזור. הם חברו למלך דנמרק סווין, שהביא איתו לאנגליה 10000 לוחמים ב-240 ספינות, ויחד הם השתלטו על אזור שפך נהר האמבר Humber, בקרבת יורק. ויליאם ניצב בפני איום גדול משמעותית מזה של השנה שעברה, במיוחד כשהידיעות הגיעו לאזני הפולשים הוולשים, אשר הבינו שגם עבורם זו שעת כושר.

חמתו של ויליאם בערה בו, והוא החליט לחסל את הבעיות ולמנוע כל אפשרות לצמיחת מרד חדש. ראשית הוא צעד עם צבאו צפונה עד נהר האמבר. שמו של ויליאם הספיק בשביל שהכוח הדני במקום יסרב להילחם. המלך השאיר כח שיפקח על הדנים ומיהר כמוכה ברק לוויילס כדי להכניע את הפורעים ולדחוק אותם בחזרה מעבר לגבול. בזמן שנעדר, המורדים התקדמו אל יורק וכבשו את הטירה הנורמנית החדשה שם.

ויליאם, שלא היה לו רצון או סבלנות להטיל מצור על יורק, החליט לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, ופצח בקמפיין שנודע בשם המכובס "הטרדת הצפון" Harrying of the North. לאחר ששילם לדנים כדי שיעזבו את אנגליה, ויליאם הורה להשמיד כל דבר וכל אדם בסביבות יורק שעשוי לסייע לאויביו באוכל וציוד. בסתיו 1069 שדות נשרפו, עדרים חוסלו, חפים מפשע הוצאו להורג לאחר יד, וזעמו של ויליאם לא שכך. מעבר לעשרות אלפי התושבים שנטבחו, הדבר גרם לרעב כבד והותיר אזורים שלמים ריקים מאוכלוסיה לשנים רבות. המרד התפוגג ונעלם, כשחלק ממנהיגיו ברח לסקוטלנד והיתר נכנעו וזכו לחנינה. ויליאם חגג את חג המולד במשתה ראוותני ב-יורק עם אוכל וסמלי המלכות שהובאו מלונדון, בעוד אנשי הצפון סביבו גוועים ברעב. המסר הועבר ביעילות ברוטלית.

אפילו תומכיו הנלהבים ביותר של ויליאם הביעו ביקורת על אגרוף הברזל שהנחית על צפון אנגליה, וישנן עדויות על כך שגם ויליאם עצמו התחרט על ערש דווי על רצח העם שהיה אחראי לו. ב-1070 עם זאת הוא היה מאוד מרוצה ממעשיו. לאחר שטיפל במכשול המסוכן ביותר למלכותו, ויליאם שילם ביד נדיבה לשכירי החרב שלו וחזר לעיסוקיו. כאמור בשנים הבאות פרצו מרידות קטנות פה ושם, אבל לרוב שלטונו של ויליאם היה מבוצר ובטוח.

פסלו של ויליאם הכובש בנורמנדיה

חלק יט: הדרך לקרב הייסטינגס

השנה היא 1051, והמלך אדוארד המודה נמצא בשיא כוחו, לאחר עשור בו עמד מולו גוֹדווין, רוזן ווסקס רב הכוח וההשפעה. כזכור, אדוארד ניצל תקרית (שבהחלט ייתכן שביים בעצמו) כדי לגרש את גודווין מאנגליה, וכעת התפנה לעשות ככל העולה על רוחו. מכיוון שבילה את מרבית שנותיו בנורמנדיה וחש קרבה יתרה לידידיו הצרפתים, הוא החל לחלק להם אדמות באנגליה וג'ובים בחצר המלכות כאילו אין מחר, והאנגלים החלו להתגעגע לגודווין. אדוארד הגדיל לעשות והזמין את אחיינו ויליאם, דוכס נורמנדיה, לבקר באנגליה. ויליאם הגיע לאנגליה ברוב הדר ובראש פמליה מלאה, ואדוארד מינה אותו ליורשו, למרות שעל פי סדר הירושה היה אמור לרשת את הכתר אדוארד הגולֶה, נכדו של את'לרד ובנו של אדמונד איירונסייד.

כאשר גודווין חזר לאנגליה ב-1052 בראש צבא קטן, קל להבין מדוע זכה לתמיכתם של ההמונים ושל אותם אצילים שלא זכו להתקרב לצלחת. לבסוף, מתוך חוסר רצון בשני הצדדים במלחמת אזרחים, הוחזרו גודווין ובניו למעמדם הרם, והאצילים הנורמנים סולקו אחד אחד. ויליאם, שהבין שבסיס הכח שלו באנגליה הולך ומצטמק, חזר גם הוא לנורמנדיה וחיכה לשעת כושר. הוא ידע שהדרך היחידה שלו לשבת על כס המלוכה תהיה לקחת אותו לעצמו בכח.

באופן לא צפוי, פטירתו של גודווין באפריל 1053 לא הובילה למסע נקמה במשפחתו מצד הכתר. כפשרה בין האצילים רמי הדרג, רוזנות ווסקס העוצמתית עברה בירושה להרולד גודווינסון Godwinson, בנו השני של גודווין המנוח (הבכור מת בטרם עת), אבל יתר תאריו של אביו נלקחו מהמשפחה וחולקו בין אנשי שלומו של אדוארד.

הרולד למד היטב את דרכיו של אביו, והמשיך להיות הכח המוביל בהתנגדות להשפעה הנורמנית המתמשכת בחצר המלכות האנגלית. עם זאת הוא היה פחות תקיף, והגיע במקרים רבים להבנות ופשרות עם הכתר. בשנותיו המאוחרות של אדוארד המודה פרצו סכסוכים טריטוריאלים עם סקוטלנד מצפון ו-ויילס ממערב, והרולד ואחיו היו אלה שפתרו את הבעיות בכח החרב עבור אדוארד, מה שאיפשר למלך להתרכז בענייני דת וכלכלה. דרך נצחונות צבאיים והרבה פוליטיקה הרולד מיצב את עצמו כאדם השני בכוחו בממלכה.

המלך אדוארד ואציליו התפנו לעסוק בשאלת ירושת הכתר, והזמינו ב-1054 את אדוארד הגולה לחזור הביתה מממלכת הונגריה הרחוקה. אדוארד הגולה לא שש לנטוש את משפחתו ההונגרית ולחזור לבריטניה, ולכן הוא לא מיהר, בלשון המעטה. לבסוף הוא הופיע בחצרו של מלך אנגליה מעל שנתיים מאוחר יותר, וכעבור יומיים נמצא ללא רוח חיים מבלי שפגש את המלך. לעולם לא נדע אם נרצח, אבל מותו סתם את הגולל על האפשרות לירושה מוסכמת של הכתר, שכן ילדיו בהונגריה היו צעירים מדי.

ב-1064 הרולד הגיע לצרפת בנסיבות שעליהן יש מחלוקת. גי הראשון, הרוזן מ-פונטיו Ponthieu, לקח אותו בשבי (כנראה למטרת כופר) אבל עד מהרה הגיע ויליאם ודרש לקבל את השבוי לחזקתו, וכך היה. על פי מקורות שונים הרולד הצטרף לוויליאם במלחמותיו מול אצילים צרפתים אחרים ואפילו קיבל ממנו תואר אבירות ומתנות רבות. ישנם מקורות הטוענים כי הרולד נשבע שיתמוך בוויליאם כיורשו של אדוארד בבוא היום.

בסוף 1065 נפל המלך אדוארד לתרדמת בלי שהוכרז יורש באופן רשמי. הוא הלך לעולמו בתחילת 1066 בגיל 63 (גיל מופלג יחסית לתוחלת החיים באותן שנים) , אך ע"פ הביוגרפיה שלו (שנכתבה ב-1067, ככל הנראה לבקשת אלמנתו), לפני מותו התעורר והספיק לצווֹת להעביר את הממלכה למשמרתו של הרולד. אציליו הבכירים של אדוארד התכנסו לאחר שנקבר בכנסיית וסטמינסטר והכתירו את הרולד כמלך הבא. מן הסתם הדבר הרתיח את ויליאם ונאמניו בנורמנדיה, ונתפס כבגידה מהמעלה הראשונה לאור שבועתו של הרולד.

ויליאם החל מיד לאסוף צבא, לבנות צי ולהתכונן לפלישה רבתי לאי הבריטי. בתחילה התקשה ויליאם לגייס תומכים, אך לאחר שטען שהרולד נשבע לו אמונים על ערימה של חפצים מקודשים, האפיפיור אלכסנדר ה-2 הצהיר את תמיכתו הרשמית בוויליאם כיורש החוקי לכתר האנגלי, ואצילים רבים באו לעזרו. הרולד לא שקט על שמריו, וכצעד הגנתי גייס צבא משלו והציב אותו באי וייט במצב הכן.

החודשים נקפו והפלישה של ויליאם בוששה לבוא. ב-8 בספטמבר נאלץ הרולד לפזר את הצבא, מחמת העלויות הגבוהות של אחזקת והאכלת החיילים, וחזר ללונדון. בצירוף מקרים, באותו יום נחת בשפך נהר טיין (שם נמצאת ניוקאסל כיום) כח תוקף של מספר אצילים צפוניים, אשר דרשו את מה שהגיע להם לדבריהם, דהיינו כח כסף וכבוד. הם ניצחו שניים מתומכיו הבולטים של הרולד בקרב פולפורד  Fulford סמוך ליורק, מה שלא השאיר למלך הרבה ברירות. הוא הוביל צבא חדש צפונה וניצח את הפולשים שוק על ירך.

ב-12 בספטמבר הפליג ויליאם בראש 770 ספינות מנורמנדיה לעבר בריטניה. הצי נקלע לסופה שהטביעה מספר ספינות, והיתר נאלצו לחזור לצרפת ולחכות לשוך הסערה. לבסוף יצא הצי שוב לדרך ב-27 בחודש ונחת במזרח סאסקס למחרת. צבאו העייף של הרולד, שכנראה מנה כ-10000 רגלים, נאלץ לצעוד כ-400 קילומטר כדי לפגוש את ויליאם, אשר הביא עמו כ-7000 לוחמים רעננים, חלקם קשתים ופרשים והיתר רגלים.

כוחותיו של ויליאם בנו טירה מעץ קרוב לנקודת הנחיתה, ששימשה כמטה מבוצר, ועוד ביצורים בסביבה. כשצבאו של הרולד הגיע לאזור הוא ניסה להפתיע את הנורמנים, אך נתגלה מבעוד מועד ואיבד את יתרון ההפתעה. הצבאות נפגשו במחוז הייסטינגס Hastings בבוקר שבת 14 באוקטובר 1066, והקרב הקשה נמשך עד רדת החשכה. אין אנו יודעים בדיוק את מהלכי הקרב, אבל ידוע לנו שהיתרון המספרי של האנגלים לא עמד להם מול הטקטיקה של הנורמנים, ובסוף היום המלך הרולד נהרג מפגיעת חץ. הצבא האנגלי חסר המנהיג קרס וחייליו החלו לנוס, כשהנורמנים מזנבים באנגלים המבוהלים. ישנה מחלוקת באשר למספר הנופלים בכל צד, אבל ישנה הסכמה על כך שגופותיהם של הלוחמים הנורמנים נקברו בקבר אחים, אך גופות האנגלים הושארו בשדה למאכל חיות הפרא.

שושלות המלכים האנגלו-סקסים והדנים באו אל קיצן, ואנגליה עמדה בפתחו של עידן המלכים הנורמנים.

שחזור מודרני של קרב הייסטינגס, המתקיים מדי שנה