לוויליאם היו תשעה ילדים, ומתוכם שלושה בנים שהגיעו לבגרות: רוברט קורטהוז (נולד ~1054), ויליאם רופוס (1056), והנרי הצעיר (1068). רוברט ציפה לרשת את אביו בבוא היום, והתכונן לכך במלוא הרצינות. הוא נודע כלוחם והרפתקן עשוי ללא חת, ומילא את מקומו של אביו כדוכס נורמנדיה בהיעדרו התכוף. ויליאם הכריז רשמית באוזני אדונו הפאודלי, פיליפ ה-1 מלך צרפת, על בחירתו ברוברט בתור יורשו כדוכס נורמנדיה. מצד שני אנגליה היתה נחלה שוויליאם כבש לעצמו, ובה יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו. רוברט חשד שאביו מועיד את ממלכת אנגליה לבנו האהוב ויליאם רופוס, בניגוד למנהג הנורמנים שלא לפצל את ירושת האב, והדבר הטריד אותו.
חששותיו של רוברט הלכו והחריפו עם הזמן, במיוחד לאור היחסים העכורים בין האחים. ב-1077 הגיעה המתח לכדי פיצוץ במהלך מערכה נגד אציל מקומי על גבול נורמנדיה. ויכוח בין האחים הסתיים בכך שהאחים הצעירים שפכו סיר לילה על ראשו של רוברט. באופן טבעי, רוברט הנזעם תבע את עלבונו מאביו, שתמך דווקא בוויליאם רופוס והנרי. חמתו של רוברט הביאה אותו לקחת כמה מנאמניו ולהסתלק מהמקום. הם רכבו לבירת המחוז רואן Rouen וניסו להשתלט על הטירה. משלא הצליחו, הם ברחו והצטרפו אל אותו אציל סורר שמולו נלחמו רק לפני כמה ימים. המלך פיליפ שלח לרוברט מסר של תמיכה וסימפטיה, ואפילו הציע לו טירה על גבול נורמנדיה, ממנה יוכל לפשוט על אדמותיו של אביו.
בתחילה וויליאם העלים עין ואיפשר לרוברט להתנהל כאוות נפשו, כל עוד המרד לא פגע יותר מדי בענייניו של האב, אבל סבלנות לא היתה מתכונותיו הבולטות, וב-1079 הוא החליט לשים לזה סוף. ויליאם הגיע עם צבאו ופגש בשדה הקרב את צבאו של רוברט. הקרב היה קשה מהצפוי – ויליאם נפצע בזרועו וכמעט נהרג, אבל כשרוברט זיהה את אביו הוא עצר את הקרב ואיפשר לצבאו של ויליאם לסגת. בתיווכה של מתילדה, אמו של רוברט, התפייסו השניים, ורוברט הוכרז מחדש כיורשו של ויליאם בנורמנדיה. כל עוד מתילדה חיה נשמר שקט מתוח בין השניים, ורוברט עשה מאמצים לשאת חן בעיני אביו. אבל ב-1083, לאחר מותה של מתילדה, נמאס לרוברט מלפיתת הברזל של ויליאם, והוא עזב את אנגליה ויצא לטייל כאביר נודד ברחבי אירופה.
ב-1085 זמם קנוט ה-4 מלך דנמרק לפלוש לאנגליה, בשיתוף פעולה עם רוזן פלאנדריה (שהיה חותנו) ואולאף ה-3 מלך נורווגיה. כצעד מגן ויליאם גייס צבא בנורמנדיה ואנגליה והציב אותו על החוף המזרחי של האי הבריטי. הצבא אכל ושתה כמו נחיל ארבה על חשבון האוכלוסיה המקומית, כחלק מתוכנית הפעולה של ויליאם להשאיר לפולשים הצפויים אדמה חרוכה (אסטרטגיה שהיתה חביבה על ויליאם). יש לשער שהמקומיים לא אהבו את העניין כלל ועיקר, ולא הכירו לוויליאם תודה על המאמץ ההגנתי. כמו כן הוציא המלך צו המחייב את כל האנגלים "לגלח את זקנם, לאמץ את הלבוש והנשק של הנורמנים ולהיות לגמרי כמו הצרפתים, על מנת לשטות בפולשים". לשמחתם של האנגלים, הקיסרות הרומית הקדושה איימה לפלוש לדנמרק, ולכן קנוט מיהר לשוב הביתה וזנח את הפלישה לאנגליה, וכולם נשמו לרווחה.
ויליאם מאוד אהב כסף, והרבה ממנו. אחזקת הצבא עלתה לא מעט, שלא לדבר על בניית הטירות ואחזקתן, וכמובן מימון המשתים ואורח החיים הראוותני של חצר המלכות. בחורף 1085-6 כינס ויליאם מועצה גדולה לדון בענייני הממלכה, ובין יתר הנושאים על הפרק המלך הציע לערוך סקר מקיף, לצורך רישום מסודר של מה יש בממלכה ולמי שייך. בהיותו המלך, הרעיון התקבל בהתלהבות. הסקר איפשר למלך למפות את העושר באנגליה ולזהות את האצילים העשירים ביותר, כך שיוכל למסות אותם בהתאם. מעבר לעניין הכלכלי ויליאם השתמש במידע גם לצרכים פוליטיים, כדי לדעת אילו אצילים שווה לקרב אל חצר המלכות ואילו להרחיק, על פי צרכי השעה.
כך נוצר "ספר יום הדין" Domesday Book, מסמך בירוקרטי רחב יריעה, אשר שרד עד ימינו ומהווה מקור מידע לא יסולא בפז, חלון הצצה לחיים באנגליה של סוף המאה ה-11. המִפקַד ירד לפרטים הקטנים ביותר, למשל מספר החזירים והכבשים שיש בכל כפר. זהו מכרה זהב של מידע גולמי, ממנו דלו ההיסטוריונים תובנות רבות במהלך השנים. הספר עצמו ותרגום תוכנו זמינים לצפייה באינטרנט. מעניין לציין שב-1986, לציון 900 שנה לסקר המקיף של ויליאם, קיימה ממשלת בריטניה סקר דומה, אך בחרה לפרסם את התוצאות על לייזר-דיסק, מדיה שכיום כמעט בלתי אפשרי לקרוא.
ב-1087 פלשו כוחות צרפתים לשטח נורמנדיה ממחוז וקסאן Vexin הסמוך. ויליאם כבר היה בן 60, ואהבתו לאוכל טוב ויין הרחיבו את מידותיו מאוד, ולכן לא שש לקרב. הוא דרש ממלך צרפת 3 יישובים כפיצוי, ביניהם העיר מאנט Mantes שבחלק הצרפתי של וקסאן. פיליפ סירב, ובלית ברירה ויליאם יצא בחודש יולי בראש אנשיו לנקום את נקמתו במאנט. הם השמידו יבולים והשחיתו כרמים באזור כמנהגם, ולמחרת היום הסתערו על העיר עצמה והעלו באש את הטירה, הכנסייה והבתים. על פי הפולקלור המקומי, ויליאם נכנס לכנסייה רכוב על סוס, ואז רוח הקודש גרמה לסוס להיבהל והוא זרק מעליו את מלך אנגליה. בין אם רוח הקודש היתה מעורבת או לא, ויליאם נפגע באופן אנוש.
הדוכס הפצוע נלקח מיד לרואן, שם גסס לאיטו במשך ששה שבועות. כשהבין ויליאם שהוא על ערש דווי הזדרז להסדיר את עניין הירושה: רוברט יהיה דוכס נורמנדיה כפי שהוכרז; ויליאם רופוס, חביבו של אביו, יזכה בכתר האנגלי; והנרי הצעיר יקבל סכום עצום של 5000 ליברות כסף כדי לקנות לעצמו אדמות. ויליאם רופוס, ששהה ברואן עם אביו, מיהר בחזרה לאנגליה עם מכתב ללנפראנק הארכיבישוף, כדי לקחת לידיו את מושכות השלטון. מעבר לעניין הירושה, ויליאם חנן אסירים רבים ותרם סכומים גדולים לשיקום כנסיות ומנזרים שהורה להרוס בחייו, מתוך תקווה לקבל מחילה על חטאיו הרבים.
ב-9 בספטמבר 1087 הלך ויליאם הכובש לעולמו. גופתו נלקחה, ע"פ בקשתו, לקבורה בכנסיית מנזר סנט-אטיין בעיר קאאן Caen. כל הבישופים וראשי המנזרים בנורמנדיה הגיעו ללוויה, אבל היתה בעיה לא נעימה בעליל: הגופה, שמראש לא היתה קטנה במיוחד, התנפחה משחרור גזים ביומיים של המסע לקאאן, ולא נכנסה לארון הקבורה. נסיונות לדחוס את הגופה בכח לתוך הארון הובילו לכך שהתפוצצה, ומילאה את הכנסייה באיברים פנימיים וסרחון נוראי. הגופה, על כל חלקיה, נקברה בבהילות והמבקרים רמי הדרג הזדרזו לעזוב את המקום.
ויליאם, דוכס נורמנדיה, מנצח קרב הייסטינגס וכובש אנגליה, הראשון לשמו, הוא אחד המלכים הבולטים בהיסטוריה של אנגליה. בשנות שלטונו הוא חולל רפורמות משמעותיות בקרב האצולה והכמורה (פשוטי העם האנגלים המשיכו לחיות את אותם חיים קצרים וקשים, ולא שינה להם מה קורה מעל ראשם). רפורמות אלו התוו את מהלך ההיסטוריה האנגלית במאות השנים הבאות. ויליאם היה מצביא ואסטרטג מהמעלה הראשונה, אבל אהב מאוד גם את החיים הטובים. הוא היה נוצרי אדוק, ומצד שני התעלם מהחטאים הכבדים שנעשו בשמו לצורך סחיטת הכסף מההמונים. הוא דרש מאנשיו נאמנות מוחלטת, והספיקה גם חריגה אחת מהקו כדי להביא אפילו את אחיו-למחצה לשנים ארוכות בכלא. הוא היה מנהיג שפיו ולבו שווים, ובניו לא הצליחו להעפיל למרומי מעלתו.
סריקה של דף מתוך "ספר יום הדין", המפרט בלטינית את תכולת מחוז וילטשייר, ובו בין היתר הכפר מילפורד (6 בתים; אחו של 12 דונם; שדה אחד; ערך שנתי ללורד האמפרי דה-ליל: 7 שילינג)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה