ממלכתו של ויליאם הכובש חולקה לשני חלקים לאחר מותו ב-1087: אנגליה ונורמנדיה. הדבר התגלה כבעייתי די מהר, במיוחד לאותם אצילים נורמנים שהחזיקו אדמות בשני צידי התעלה. הם חששו, ובצדק, שלא יוכלו לרצות גם את רוברט דוכס נורמנדיה וגם את ויליאם רופוס מלך אנגליה, שהיו אחים ואויבים. הפתרון בעיניהם היה לאחד את שני החלקים תחת שליט אחד, כמו בימיו של הכובש, ולכן כבר בקיץ 1088 אודו מבאיו Odo of Bayeux, אחיו-למחצה של ויליאם הכובש ואחד מסגניו הבכירים, הוביל שורה ארוכה של אצילים למרוד בוויליאם רופוס. מטרתם היתה להדיח אותו ולהמליך את אחיו הבכור רוברט קורטהוז תחתיו.
בין המורדים היו כמה מבכירי האצולה ועשירי אנגליה, והם שלטו בשטחים בכל רחבי הממלכה. בצעד מתואם הם חיזקו את הטירות שלהם, אגרו אספקה ויצאו לפשיטות על אדמותיו של המלך. לצידו של ויליאם רופוס עמדה שורה ארוכה לא פחות של אצילים, וגם ראשי הכנסייה שהיו חשובים באותו מידה. הוא הבטיח לתומכיו עושר ואדמות, גייס את נאמנות ההמונים בהבטחה של "השלטון הטוב ביותר שהיה אי פעם בארץ זו", וכמובן שפתח במהלך צבאי. המלך צר במשך 6 שבועות על טירת פוונסי Pevensey בדרום אנגליה והצליח לשבות את אודו. למזלו, כוחות חיזוק ששלח רוברט מנורמנדיה נתקלו במזג אוויר קשה ולא הצליחו לחצות את התעלה. המלך המשיך וכבש את טירת רוצ'סטר וכוחותיו של רוברט עדיין בוששו לבוא. במצב זה לא נותרה ברירה ליתר המורדים והם נכנעו. רוברט הצהיר אמונים למלך, אודו (שהיה האדם העשיר ביותר באנגליה) גורש לנורמנדיה לצמיתות, והמלך חילק בין נאמניו את השלל שהוחרם מהמורדים.
ב-1091 הגיעה שעת הנקמה הקרה, כאשר ויליאם רופוס נחת עם צבאו בנורמנדיה, הביס את כוחותיו של רוברט והכריח אותו להעביר חלק מאדמות הדוכסות לבעלות הכתר האנגלי. בסופו של דבר השניים התפייסו, ואף הסכימו למנות זה את זה ליורש, כלומר במקרה שהאחד ימות יירש השני את מקומו. ויליאם הבטיח לבוא לעזרו של רוברט ולהשיב אדמות שזה איבד לטובת הצרפתים, אבל בבוא היום לא עמד בהבטחתו.
יש לציין שגם כאשר האחים שיתפו פעולה זה עם זה, הם לא סמכו על אחיהם הצעיר הנרי. למראית עין הנרי שמר על יחסים טובים עם אֶחיו, במיוחד עם רוברט שהיה אדונו הפאודלי בנורמנדיה, אבל מתחת לפני השטח הנרי השאפתן חרש מזימות ושיתף פעולה בכל פעם שאחד הגורמים שהתנגדו לאֶחיו הרים את ראשו: הצרפתים על גבול נורמנדיה, הברונים המורדים, הסקוטים והוולשים. האחים ידעו היטב עם מי יש להם עסק, אבל לא נקטו בצעדי עונשין נגד הנרי ובד בבד הקפידו שלא לאפשר לו להגיע לעמדות מפתח ולצבור יותר מדי כח. כל אחד מהם בתורו השתמש בהנרי כדי להחליש את יריבו, והנרי האופורטוניסט לא בחל בהזדמנויות שניתנו לו.
ויליאם רופוס נחל הצלחות בגבולה הצפוני של אנגליה. ב-1091 הוא הדף פלישה סקוטית וחייב את מלקולם ה-3 מלך סקוטלנד לשלם פיצויים. ב-1092 ויליאם הורה להקים שתי טירות במקומות שהסקוטים טענו לבעלות עליהם, והדבר הוביל לעימות נוסף בין המלכים ולפלישה סקוטית נוספת לנפת נורת'מבריה. ב-13 בנובמבר 1093 ארבו כוחות נורמנים לצבאו של מלקולם באלנוויק Alnwick, והרגו אותו ואת בנו. לאחר מאבק ירושה בו בחש ויליאם רופוס, עלה ב-1097 לכס המלוכה הסקוטי אדגר, אחד מבניו של מלקולם, שמיהר להכיר בכך שסקוטלנד היא מדינת חסות של אנגליה.
ב-1096 נענה רוברט קורטהוז לקריאתו של האפיפיור ויצא למסע הצלב הראשון. על מנת לממן את המסע ואת צבאו הוא ביקש מאחיו ויליאם סכום של 10000 מארק, בתמורה להעברת דוכסות נורמנדיה למשמרתו של מלך אנגליה. ויליאם השית מס חדש וכואב מאוד על האנגלים כדי לגייס את הכסף, למרות שהסכום היה באוצר הממלכה. ויליאם רופוס שלט בנורמנדיה בשם אחיו עד לחזרת רוברט. בזמן זה הוא כבש שטחים, הרחיב את הדוכסות וחיזק אותה במקומות בהם רוברט כשל, וע"פ מקורות שונים תכנן מהלכים נרחבים עוד יותר לפני מותו הפתאומי. רוברט חזר הביתה רק בספטמבר 1100, כחודש לאחר מותו של ויליאם רופוס.
יחסיו של ויליאם רופוס עם הכנסייה ידעו עם השנים עליות מעטות ומורדות רבים. כדוגמה ניתן לבחון את יחסו של המלך לראש הכנסייה, הארכיבישוף מקנטרברי. המשרה הוחזקה ע"י לנפראנק, יועצו ואיש סודו של ויליאם הכובש ושל בנו, עד למותו ב-1089. ויליאם רופוס נמנע מלמנות לו מחליף במשך 4 שנים, זמן בו המלך השתלט על נכסיו ורווחיו של הארכיבישוף החסר. לאחר מחלה קשה ב-1093, ויליאם החליט לחזור ולשאת חן בעיני האל, ולכן מינה לתפקיד הארכיבישוף את התאולוג המוביל בדורו אנסלם Anselm. המלך והארכיבישוף התנצחו על שורה של נושאי דת, במיוחד שאלת עליונות הכתר על הכנסייה, והתיעוב ההדדי ביניהם הלך והעמיק. ויליאם רופוס ניסה להגביל את כוחו של אנסלם, אבל האחרון שיחק את המשחק הפוליטי כהלכה והצליח לבלום את מהלכיו של המלך. בסוף 1097 יצא אנסלם להיפגש עם האפיפיור אורבן ה-2 על מנת לבקש את תמיכתו מול המלך, אבל האפיפיור הפרגמטי נזקק דווקא לתמיכתו של הכתר האנגלי מול הנרי ה-4, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שתמך באנטי-אפיפיור קלמנט ה-3. אנסלם נותר בגלות עד לאחר מותו של ויליאם רופוס, ובהיותו בגלות שב המלך והשתלט על נכסיו.
כדי להוסיף חטא על פשע בעיני הכנסייה, ויליאם רופוס היה כנראה הומוסקסואל – הוא מעולם לא נשא אישה ולא הוליד ילדים, אפילו לא ממזרים, והוא העדיף לבלות זמן רב מאוד (מאוד) בחברתו של יועצו הקרוב, אותו מינה מאוחר יותר לבישוף. בנוסף הוא זלזל בכוחם של ראשי הכנסייה ובתורתם, בקושי רב תרם למוסדות הכנסייה, אמר בפומבי דברים שהיו בגדר חילול הקודש, ואורח חייו הראוותני לא בדיוק הקרין חזות של אדם מאמין וענו. אין זה מפתיע אם כן, שתיאורים בני זמנו, שנכתבו ע"י אנשי הכנסייה, צבעו אותו בגוונים שליליים מאוד, ואף הביעו אחרי מותו קורת רוח על סופו הצודק של מלך מרושע.
ויליאם רופוס ירש את כישוריו של אביו כמצביא ומנהיג אמיץ מול מורדים מבפנים ואויבים מבחוץ, אבל לא את אמונתו הדתית ואת יכולתו לפייס את המנגנון הכנסייתי. הוא היה אגרסיבי, חמדן והפכפך, הטיל מיסים כבדים ובזז מכל הבא ליד בכל אשר פנה. כשליט הוא הנהיג מערך אדמיניסטרטיבי מוצלח, שדאג לגְבּות ולהזרים את המיסים לאוצר הממלכה. הוא הצליח לאחד מחדש את ממלכתו משני צידי התעלה, דרש וקיבל את נאמנותם של האצילים החשובים (מי מפחד ומי מתאוות בצע). כמו אביו, הוא ראה באנגליה פרה חולבת לצרכיו, וב-43 שנותיו הוא מעולם לא למד את שפתם של האנגלים.
ב-2 באוגוסט 1100 יצא ויליאם רופוס למסע צייד באחד היערות המלכותיים באזור המפשייר עם אחיו הצעיר הנרי ועוד מספר אצילים, ושם נהרג מפגיעת חץ באחת מריאותיו. ישנה חוסר-אחידות בין המקורות ההיסטורים השונים, אבל ככל הנראה היה זה אחד מאנשיו שפגע בו. גופתו של ויליאם רופוס נטמנה בקתדרלת וינצ'סטר, אם כי חלק מעצמותיו אבדו במאות השנים, כולל הגולגולת.
לא נדע לעולם אם היתה זו תאונת צייד (דבר לא נדיר) או התנקשות במלך. בין אם היה מעורב במותו של אחיו או לא, הנרי עלה על סוסו מיד ומיהר לרכב לווינצ'סטר על מנת להבטיח לעצמו את אוצר הממלכה שנשמר שם. אח"כ הזדרז להגיע ללונדון, שם הוכתר למלך תוך מספר ימים.
דיוקן מאוחר של ויליאם ה-2 ("רופוס" בלטינית – אדמוני)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה