תוצאותיו של קרב איבשם סתמו את הגולל על שאיפותיהם של תומכי תקנות אוקספורד, והפעם הבאה בה יבקשו האצילים להגביל את כוחו של המלך תהיה רק במאה ה-17. בין לבין יהיו מזימות להסיר מעל אנגליה את מוסד המלוכה או להתנקש במלך כזה או אחר, מזימות שייכשלו בזו אחר זו.
אך עם זאת המטוטלת לא נעה אחורה בצורה קיצונית. גם
המלכים הריכוזיים ביותר שעומדים לשבת על כס המלכות מעתה והלאה יעדיפו לשלוט בעזרת
הפרלמנט ולא לעומתו, והמוסד יעבור שינויים ויצבור כוח עם השנים.
סיימון דה-מונפורט קנה לעצמו מעמד של מנהיג ההמונים, שהיה
נאמן עד הסוף המר לרפורמות. מקום קבורתו של דה-מונפורט (לפחות של רוב חלקי גופתו)
במנזר איבשם הפך למוקד עליה לרגל של תומכיו. לקח קצת זמן, אבל השמועה הגיעה לאזניו
של הנרי, והוא ציווה להוציא את הגופה מהמנזר ולקבור אותה תחת עץ אי שם.
אגב, כשלונו של סיימון לא היה רק בשדה הקרב. הוא נכשל גם
במטרת-העל שלו, הקמת שושלת אצולה וביסוס מעמד משפחתו לדורות. אשתו אלינור, אחות
המלך, ברחה מאנגליה עם אוצר של 11000 מארק, כנראה רק מה שיכלה לקחת איתה. היא
מעולם לא חזרה לאנגליה, ומתה במנזר דומיניקני ב-1275. באשר לילדיהם, מלבד הנרי
הצעיר שנפל בקרב, היו גם ריצ'ארד, אמורי ואלינור הצעירה שנעלמו או גלו מאנגליה.
סיימון הבן וגאי יזכו למוות אלים יותר תוך שנים ספורות.
כאשר דוכאו מרידות לפני עידן דה-מונפורט, המורדים בדרך
כלל קיבלו את האפשרות לקנות בחזרה את אדמותיהם ותוארם תמורת קנס שהיה גבוה אבל לא
מוגזם. ברגע ששילמו, הם חזרו למקומם הטבעי, לפחות עד המרד הבא. במקרים מסוימים הם
נאסרו, חלקם עד סוף ימיהם, אבל הוצאות להורג, כמו למשל של ארתור ע"י ג'ון
ב-1202 (חלק לד) היו נדירות מאוד. אך לא כך הסתיים מרד הברונים
הרפורמיסטים, ולכך אחראי יצר הנקם של אדוארד.
מיד לאחר איבשם נפתח מירוץ, בו המנצחים מיהרו להשתלט על
נכסי משפחת דה-מונפורט. רוב בני המשפחה הנותרים לא ראו טעם להילחם הלאה, וטירות
רבות נכנעו ללא קרב. אבל לא בכל מקום קיבלו המלוכנים את השלל על מגש של כסף.
במקומות רבים השתכנעו המקומיים שיש להם זכויות, ולא
קיבלו בעין יפה את האדון החדש. כך למשל הגיעו הכוחות המלוכנים ב-7 באוגוסט 1265,
שלושה ימים אחרי קרב איבשם, למחוז לסטרשייר. אחד האצילים, פיטר דה-נוויל, הגיע לכפר
מסוים במטרה להשתלט עליו. האיכרים לא אהבו את דרכי השלטון החדש, ובתום ימים ספורים
הגיע זעמם לנקודת רתיחה והם ניסו לכלוא את נציגו המקומי של דה-נוויל. האציל נאלץ
להגיע לכפר בשנית כדי להשתלט על העניינים, ונדהם למצוא את האיכרים נחושים ומאשימים
אותו בחתרנות כנגד הממלכה ועוינות לאוכלוסיה.
רגע לפני שאביריו של האציל טבחו באיכרים, נשות הכפר
הרגיעו את המצב עם התנצלות בפני דה-נוויל והבטחה לתשלום קנס. דה-נוויל נרגע לזמן קצר, אבל גילה לתדהמתו שהאיכרים
תובעים אותו לדין. בסופו של דבר הם הפסידו בבית המשפט ונאלצו להסתגל למצב החדש,
אבל זהו מקרה שמדגים עד כמה עמוק חלחלו רעיונות הרפורמה בשנות המרד.
בטירת קנילוורת' נותרו כמה מורדים שסירבו להיכנע. לו היה
ניתן להם סולם לרדת מהעץ בצורת קנס, כנראה שהיו משתמשים בו, אבל הנרי ואדוארד לא חיפשו
מוצא מכובד. מבחינת משפחת המלוכה, המורדים חצו קו אדום ואינם ראויים לסליחה או
רחמים.
הנרי הכריז בחודש ספטמבר שהמורדים הנותרים ומשפחותיהם מנושלים
מכל רכושם לעד. מבחינת המורדים זה הותיר להם רק ברירה אחת: להמשיך להילחם עד
המוות. ריצ'ארד מקורנוול הבין שזו גלולת רעל לממלכה, ופרש מהעיסוק במורדים. לעומתו,
אדוארד הוביל את ההסתערות על נכסי "המנושלים", כפי שנודעו מעתה והלאה.
מאות אצילים ובני ביתם נפוצו לכל רוח חסרי-כל. הם התיישבו ביערות ובגבעות, ושם
הניפו מחדש את נס המרד, כאנשים שאין להם מה להפסיד. סיימון הבן מצא מפלט באזור ביצות.
מורדים נוספים החלו לעסוק בפירטיות מסביב לאי הבריטי, והמלוכנים התקשו להשתלט
עליהם.
כשהגיעו כוחותיהם של המלך ובנו ללונדון, משלחת של 40
נציגים יצאה מן העיר תחת דגל לבן והתחננה לרחמי המלך. הדגל הלבן לא עזר להם, והם
נשחטו עד האחרון. נכסים בלונדון נתפסו באקראי, ועל התושבים הושת קנס של 20000
מארק. באוקטובר הגיעה המלכה מצרפת כדי לתפוס את מקומה לצד בעלה כמנצחת, ולא הסתירה
את קורת רוחה מסבלם של תושבי לונדון.
אדמונד, אחיו הצעיר של אדוארד, קיבל לידיו את כל אדמות
דה-מונפורט, ועד פברואר 1266 סיימון וגאי הספיקו לברוח מאנגליה. אבל גחלת המרד
עדיין רחשה, בעיקר משום שהבטחותיהם של המלוכנים לא נשמעו אמינות, במיוחד לאור
מעשיהם בפועל. באפריל פרץ גל חדש של מרידות מקומיות, ושוב בחודש אוגוסט כאשר
המנושלים תפסו את אזור אילי Isle of Ely במזרח הממלכה, אזור שידע כבר מספר מרידות
משמעותיות בעבר.
הנרי החל להבין, בעזרתו של שליח האפיפיור ואצילים
נוספים, שלא יצליח להכניע את המנושלים בכוח, ועליו לנסות ולפייס אותם. בחודש
אוקטובר כונס הפרלמנט בקנילוורת', מול שערי הטירה הנצורה. הפרלמנט הוציא תחת ידיו
את "הצהרת קנילוורת'" Dictum of
Kenilworth. ההצהרה
הציעה למנושלים מוצא, שהיה עדיין אכזרי, ולפיו ישלמו קנס גבוה תוך חמש שנים, ובתמורה
יחזרו לחיק משפחת האצולה. לזוטרים שביניהם ניתן קנס של כפליים שווי נכסיהם, אבל על
בכירי המורדים הוטל קנס של פי חמישה, והתנאי היה שעד שישלמו את הקנס לא יקבלו את
הנכסים לידיהם, כלומר לא יוכלו לנצל את האדמות כדי להפיק רווחים. למעשה לא היה
הבדל משמעותי בין תשלום הקנס המופרז ומצבם הנוכחי.
בעוד מספר מצומצם של מורדים לקחו את העסקה, הרוב המשיכו
להילחם. בחג המולד 1266 נפלה טירת קנילוורת' לאחר מצור של שישה חודשים, והדבר היה
מכה מוראלית קשה למורדים, אבל הצית כיסי מרד חדשים, הפעם בצפון הממלכה.
האצילים איפשרו למלך ולנסיך לנסות ולהכניע את המורדים בדרכם
שלהם, ותמכו בהצהרת קנילוורת', אבל לכולם היה ברור שהגישה הנוכחית לא עובדת. בחודש
מאי 1267 הגיע ללונדון גילברט דה-קלר בראש כוח צבאי ותפס את השליטה בעיר. הנרי
ואדוארד מאוד לא אהבו את האפשרות שדה-קלר יצטרף למנושלים ויפיח חיים חדשים במרד,
ולכן נשאו ונתנו איתו. התוצאה היתה שינוי בנוסח הצהרת קנילוורת', אשר איפשר
למנושלים לקבל בחזרה את אדמותיהם עוד בטרם ישלמו את מלוא הקנס.
שינוי זה נתן לאחרוני המורדים את המוצא שהיו צריכים. עד
חודש יולי המרד התפוגג ונעלם, ומלחמת הברונים השנייה הגיעה לסופה, לרווחת כולם. כעת
יכלה אנגליה הפצועה להתחיל ללקק את פצעיה ולהשתקם.
אדוארד בן ה-28 לא היה מרוצה מהצורך להתרפס מול המנושלים
והמורדים, והחליט שזהו עיתוי טוב לצאת למסע הצלב השמיני עם אחיו הצעיר אדמונד, בן
דודו הנרי מאלמיין ועוד מספר אצילים. אביו הנרי ודאי היה שמח להצטרף אליו, אבל
מפאת גילו ובריאותו הרופפת ויתר על הכבוד. במקום זאת הפנה את מרצו לקתדרלת
וסטמינסטר, כדי לסיים סוף סוף את השיפוצים בה. העבודות התנהלו בעצלתיים מאז 1245,
וכללו בניית מקדש חדש לגיבורו של הנרי, הקדוש אדוארד המודה.
בספטמבר 1267 הכיר הנרי בלואלין ה-2 כנסיך ויילס, התואר
שסבו של לואלין השתוקק לו כל חייו. זו הפעם היחידה בהיסטוריה שמלך אנגלי הכיר
בזכותו של מי שאינו אנגלי על ויילס. בחודש נובמבר התכנס הפרלמנט בעיירה מרלבורו בדרום-מערב
הממלכה, וחוקק מחדש את תקנות וסטמינסטר. התקנות, כזכור, הגבילו את כוחם של ברונים
ונציגים מלכותיים מקומיים, אבל לא את כוחו של השלטון המרכזי. מבין עשרים ותשעה
"חוקי מרלבורו" Statute of Marlborough, ארבעה נותרו בתוקף עד ימינו, והם החוקים
הוותיקים ביותר בספר החוקים האנגלי, נכון לשנת 2026.
השנים הבאות עברו כמעט ללא אירועים מיוחדים, כשאדוארד עסוק
במסע הצלב, והנרי מנסה בכל מאודו לייצב את אנגליה. הוא אפילו ניסה להרגיע את רגשי
השנאה כלפי היהודים אשר מחנהו של דה-מונפורט טיפח, אבל בהצלחה מוגבלת מאוד. הברונים
ניצלו את שנות השקט על מנת לשקם את נכסיהם ולמלא מחדש את כיסיהם.
במרץ 1271 חלה המלך במחלה קשה, שהותירה אותו מוגבל מאוד.
באחרית ימיו היה מוגבל עד כדי כך שלא יכול היה להשתתף בלוויה של ג'ון, בנו של
אדוארד שנפטר ב-1271 בגיל 5. ב-16 בנובמבר 1272 הלך הנרי ה-3 לעולמו, והוא בן 65. שלטונו
של הנרי ארך 56 שנים (עם הפוגות), והוא החזיק בתואר "המלך ששלט הכי הרבה
זמן" עד תחילת המאה ה-19, כאשר ג'ורג' ה-3 שבר את השיא.
המלך המנוח נקבר בכנסיית וסטמינסטר בקברו הקודם של אדוארד
המודה. אדוארד, שקיבל את הידיעה על מותו של אביו בסיציליה, כשהיה בדרכו חזרה מארץ
הקודש, העביר את גופתו ב-1291 לקבר מפואר יותר. ליבו של הנרי נשלח לקבורה במנזר פונטברו
בצרפת, מקום קבורתם של סבו הנרי ה-2, סבתו אלינור מאקיטניה, דודו ריצ'ארד לב-הארי,
ואימו איזבלה מאנגולם.
שנות שלטונו של הנרי ה-3 היו רצופות באי-שקט וסכסוכים,
אשר הביאו את אנגליה למלחמת אזרחים נוספת. הנרי, שחי עד גיל מאוחר תחת עוצרים
ויועצים, ניסה ללא הצלחה להשיב את המחוזות הצרפתים שאביו איבד, וכמעט איבד את השלטון
באנגליה בעקבות רצף של החלטות אומללות, מדיניות מיסוי קלוקלת והעדפת מקורבים.
חולשתו היחסית של המלך הביאה לעלייה בכוחו של הפרלמנט, שלב חשוב במעבר העתידי של
אנגליה משלטון אבסולוטי למנורכיה חוקתית.
