נעשה אתנחתא קלה ונחזור אחורה כדי לכסות נושא הקרוב לליבם של קוראים רבים.
מלבד אזכורים בודדים, אין עדויות להתיישבות יהודית
באנגליה לפני 1066. לאחר עלייתם לשלטון של ויליאם הכובש והנורמנים, החל טפטוף של
יהודים להגיע ללונדון, ככל הנראה מבירת נורמנדיה רואן. המהגרים הראשונים דיברו
צרפתית-יהודית, שפה שהתפתחה מהצרפתית של ימי הביניים והיתה בשימוש קהילות רבות
בצפון מערב אירופה. השפה כללה מילים עבריות ונכתבה בכתב עברי.
בתחילה, על היהודים נאסר להחזיק אדמות או להיות בעלי מלאכה, מלבד העיסוק ברפואה. מאידך הלוואה בריבית היא חטא בנצרות, ולכן העיסוק בכספים נפל כפרי בשל לידי היהודים. עד סוף המאה ה-11 מעמדם של היהודים לא היה מוגדר היטב, אך בשנות כהונתו של הנרי ה-1 המלך העניק ליוסף, רבה הראשי של לונדון, אגרת המפרטת את מעמדם וזכויותיהם של היהודים:
- היהודים הם רכושו של המלך ונתונים להגנתו.
- היהודים רשאים לנוע בחופשיות ברחבי הממלכה, וכרכושו של המלך אינם חייבים במיסי דרך.
- היהודים רשאים לקנות סחורות ולמכור אותן, כולל מכירה של התחייבויות שקיבלו.
- ליהודים הזכות להישפט ע"י מושבעים מקרב עמיתיהם.
- ליהודים מותר להישבע על ספר תורה במקום על התנ"ך הנוצרי.
- לשבועתו של יהודי יש משקל כמו שבועותיהם של תריסר נוצרים, מפני שהם מייצגים את מלך אנגליה בעניינים פיננסיים.
עד
1135 כל היהודים חיו בלונדון. יחסי הנוצרים והיהודים הופרעו בימי המלך סטיבן, כאשר
המלך שרף את ביתו של אדם יהודי באוקספורד (ייתכן שבעל הבית היה בפנים באותה עת) לאחר
שזה סירב לתרום את חלקו לכיסוי הוצאות החצר המלכותית. במרץ 1144 נרצח נער בנוריץ',
והקהילה היהודית הואשמה שהשתמשה בדמו לעשיית מצות, מה שנרשם בהיסטוריה כעלילת הדם המתועדת
הראשונה. מצד שני, בעוד הצלבנים בגרמניה תקפו יהודים ללא רחם ב-1146, סטיבן מנע
מעשי איבה דומים באנגליה.
במהלך
שנות האנרכיה מנת חלקם של היהודים היתה קשה כמו של יתר האוכלוסיה, אך מרגע שהנרי
ה-2 עלה לשלטון הקהילה היהודית צמחה ושגשגה. בתוך חמש שנים צצו קהילות יהודיות בערים
רבות כגון קנטרברי, ניופורט, רדינג, וינדזור, קיימברידג', וינצ'סטר ועוד. היהודים
לא הורשו לקבור את מתיהם מחוץ ללונדון עד 1177, ונאלצו לשאת לשם את הגופות.
תפוצת
היהודים שירתה את האינטרסים של הכתר. בהיותם של
היהודים עצמאים ממרות הכנסייה, המלך חש בנוח לבקש מהם דברים מסוימים (פעולות למען
המלוכה או גיוס הון), ובתמורה סיפק להם שטרי חוב אותם יכלו לגבות מהשריפים המקומיים.
בתקופה זו חי אהרון מלינקולן, שהיה האדם העשיר ביותר
באנגליה הנורמנית, עשיר כנראה גם מהמלך עצמו. הוא היה אחד הנושים הגדולים של הנרי
ה-2, שחב לו סכום של כ-600 פאונד. הוא עסק בהלוואות, והתמחה בהלוואות לצורך בניין
מנזרים. בזכות הלוואות שהעניק לכתר נבנו בין 1140 ו-1152 כמה מהמנזרים הגדולים,
והחוב של המנזרים אליו עמד על כ-6400 מארק בעת מותו. על ערש דווי הוא מחל על חלק
מהחוב, אבל כשגילה זאת המלך הוא דרש מהמנזרים שההפרש ישולם לאוצר הממלכה. לאחר מותו
של אהרון ב-1186, הכתר החרים את כל רכושו, והמלך גבה את חובותיו של אהרון ממאות
ברונים ואצילים בסכום שהגיע לכ-15000 פאונד.
פעילותם הכלכלית של היהודים לא הוגבלה באופן רשמי, אבל
בפועל הם היו נתונים לגחמות המלך. לדוגמה, לאחר שכספו של יהודי מגלוסטר מימן את כיבוש
אירלנד ע"י ריצ'ארד דה-קלר ב-1170 (חלק ל),
הנרי ה-2 הטיל על אותו יהודי קנס כבד והאשים אותו בהלוואה למטרה לא-נאותה.
באופן כללי אנגליה נחשבה לממלכה אוהדת ליהודים, וביקרו
בה חכמים כמו אברהם אבן עזרא (1158) ויצחק מצ'רניגוב (1181). יהודים שגורשו מצרפת
ע"י פיליפ אוגוסטוס ב-1182, וביניהם רבי יהודה שירליאון, התיישבו באנגליה.
ב-1168, לאחר שכרת ברית עם קיסר האימפריה הרומית הקדושה פרידריך
ברברוסה, הנרי ה-2 עצר את ראשי הקהילות היהודיות באנגליה והגלה אותם לנורמנדיה,
תוך שהוא מטיל מס של 5000 מארק על אדמות ובתי הקהילות שנותרו באי הבריטי. מהצד
השני כאשר גייס הון למסע הצלב השלישי ב-1186 בכל רחבי אנגליה באמצעות מס על נדל"ן,
הוא בחר להטיל על הקהילות היהודיות מס של 25% דווקא על מיטלטלין. המיסים הנפרדים
הניבו לאוצר הממלכה כמעט את אותו הסכום, כ-70000 פאונד, אם כי ככל הנראה המס על
היהודים שולם בתשלומים רבים לאורך מספר שנים.
מלבד מספר מאוד מצומצם של עלילות דם לאורך המאה ה-12,
היהודים חיו עם שכניהם הנוצרים ביחסים טובים לרוב, כולל הממסד הכנסייתי. היהודים
מצאו מפלט בכנסיות ובמנזרים בעת צרה יחד עם שכניהם, ותרמו לבניית מוסדות קתולים.
עם זאת, לקראת סוף מלכותו של הנרי ה-2 צברו היהודים הון רב ורמת חייהם החלה לנקר את
עיני המעמד הגבוה. ידיעות מארץ הקודש על כך שהיהודים והמוסלמים נלחמים שכם אל שכם
מול הצלבנים היו בעכרי הקהילות היהודיות בכל רחבי אירופה, ואנגליה לא היתה שונה.
כזכור, לאחר הכתרתו של ריצ'ארד לב-הארי פרצו מהומות כנגד
הקהילה היהודית בלונדון (חלק לב). המלך הטרי נזעם
ועשה ככל יכולתו לעצור את שפיכות הדמים, אבל לא הצליח להעניש יותר מקומץ מהמפגעים.
בחודש מרץ 1190, כאשר צלבנים שהתכוננו ליציאה לארץ הקודש עוררו רגשות אנטישמים בקרב
האוכלוסייה הנוצרית, חלו בכמה ערים מספר תקריות אלימות בהן הותקפו יהודים.
החמורה שבתקריות היתה ב-16 במרץ, שבת הגדול. ראש הקהילה
היהודית בעיר יורק ביקש מאחראי הטירה המקומית להכניס אותו ואת חברי הקהילה מחשש
לפגיעה בהם, וזה הסכים. המון זועם התנפל על הטירה בדרישה לנצר את היהודים ולהטבילם.
רבי יום טוב מ-יואני, המנהיג הרוחני של הקהילה, יעץ ליהודים "ייהרג ובל
יעבור" וכך היה. אבות שחטו את משפחותיהם ובלבד שלא יומרו לנצרות. היהודים
האחרונים שנותרו הבעירו את המגדל בו היו לכודים. מי ששרד את הלהבות נרצח בידי
ההמון שבחוץ, ובסך הכל כ-150 יהודים מתו על קידוש השם באותו יום נורא.
בזמן שהותו של ריצ'ארד בארץ הקודש ותקופת שביו, יהודי
אנגליה סבלו התנכלויות מצד ויליאם דה-לונגשאמפ, שניהל את הממלכה כלורד-צ'נסלור
ושופט ראשי. כך למשל חויבו היהודים "לתרום" 5000 מארק לטובת דמי הכופר
למלך, פי 3 ויותר מהסכום ששילמה כל לונדון.
כשחזר ריצ'ארד לאנגליה, הוא לקח על עצמו לעשות סדר חדש
בעסקי היהודים. ב-1194 הוא החליט שכל עסקה בה מעורב יהודי תהיה חוקית רק אם עותק
ממנה יימצא במקום מיוחד, אליו רק לבכירי האוצר יש גישה. הדבר נתן לכתר האנגלי מידע
שלם על מצבו הכלכלי של כל יהודי בממלכה, וגם את האפשרות לבטל עסקות ע"י השמדת
העותק שבידי האוצר. בעקבות הצו המלכותי הוקם אגף נפרד ליהודים ברשות המיסים
המלכותית, ואגף זה ניהל את מיסוי העסקים היהודים (בדרך כלל מס של עשרה אחוזים),
והפך הלכה למעשה לשותף שקט בכל עסקי ההלוואות.
בסוף המאה ה-12 היהודים היו לרוב שווי זכויות לשכניהם.
חסותו של המלך עליהם העניקה להם קשר ישיר לשלטון, אבל קשר זה לא התבטא בהשפעה
פוליטית כלשהי. הממלכה העניקה להם אוטונומיה דתית, ויהודים נשפטו בפני בית דין
רבני. ליהודים היתה כמובן מערכת חינוך עצמאית. הרב הראשי של אנגליה, שנבחר
ע"י היהודים ואושר ע"י המלך, שימש גם כיועץ לכתר בענייני יהדות ויהודים.
כשעלה ג'ון לשלטון ב-1199 הוא כיבד את המצב הקיים ואישר מחדש
את חסותו על יהודי אנגליה. עם זאת, לאחר אובדן נורמנדיה והמחוזות האנז'וונים
ב-1205, יחסו ליהודים השתנה. לאחר המריבה עם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בסוף אותו
עשור, ג'ון דרש 100000 פאונד מבתי התפילה באנגליה, ועוד 66000 מארק מהקהילה
היהודית. אברהם מבריסטול, אחד מהיהודים העשירים בממלכה, סירב לשלם את חלקו, 10000
מארק, וג'ון הורה לעקור את אחת משיניו כל יום עד שישנה את דעתו, מה שקרה אחרי שבוע
ימים.
לאחר עליית הנרי ה-3 לשלטון מצבם של היהודים השתפר, אבל
רק לתקופה קצרה. האפיפיור כינס ועידה שהחליטה שהיהודים חייבים לשאת טלאי מזהה על
מנת להפרידם מהאוכלוסייה הקתולית. סטיבן לנגטון הוציא את ההחלטה לפועל באנגליה, וברוב
הערים היהודים נאלצו לענוד טלאי לבן בולט.
קהילות רבות פנו למלך בבקשה להסיר את היהודים מקרבם,
וגירוש יהודים הוכרז בלסטר (1231), ניוקאסל (1234), וייקומב (1235), סאותהמפטון
(1236) וערים נוספות. המגורשים נאלצו לעזוב ולמצוא מקום מגורים אחר, ולעיתים גורשו
יותר מפעם אחת.
עלילות דם רבות הופיעו בשנים אלו, בעיקר בעידוד המסדר
הבנדיקטיני. הבישוף מ-ווסטר כתב לאפיפיור גרגורי ה-9 בבקשה לעזרה בהפרדה מוחלטת
בין נוצרים ויהודים במרחב הציבורי ואיסור על נוצרים לעבוד עבור יהודים. הפגיעה בקהילות
היהודיות היתרגמה לסכומים הולכים וקטנים (יחסית) שהכניסו היהודים לאוצר הממלכה,
וחסותו של המלך עליהם הצטמצמה בהתאם.
באמצע המאה ה-13 היו היהודים באנגליה, כמו בשאר היבשת,
תחת מגף המלך. הכתר השתמש בהם כפרה חולבת ושאב מהם כספים כרצונו. הלחץ מצד המלך הכריח
את היהודים לגבות חובות בצורה נואשת יותר, מה שרק דירדר את יחסיהם עם יתר האוכלוסייה.
חובות נמכרו בהפסד רק כדי לעמוד בדרישות הכתר לעוד ועוד מיסים.
ב-1253 העביר הנרי ה-3 את "חוק היהדות", שמיסד
את חובת הטלאי, את האיסור על עבודה נוצרית אצל יהודים, וכלל גם איסור על בניית בתי
כנסת חדשים. ב-1269 הפרלמנט הכריח את הנרי להקל מעט את המגבלות על היהודים, הקלות
כגון איסור על הנוצרים לקנות חובות מיהודים ללא רשות המלך או להרוויח ריבית על
חובות אלה.
לאחר מותו של הנרי ב-1272 עלה לשלטון בנו אדוארד ה-1.
בעוד אבותיו שימרו את מעמד היהודים כדי לנצל את עסקיהם ולהכניס כסף לאוצר הממלכה,
אדוארד היה המלך הראשון שנקט באנטישמיות ככלי למימוש מדיניות ממשלתית. אדוארד עודד
את הסלידה מהיהודים ולקח קרדיט על צעדים שפגעו בהם. האשמת יהודים בזיוף מטבעות היה
נפוץ, ושיווה לקהילה כולה תדמית עבריינית. כך גם הואשמו היהודים בחילול הקודש על
ימין ועל שמאל.
הממסד הקתולי, בתמיכת הכס הקדוש בוותיקן, לחץ על אדוארד
להטיל עוד ועוד מגבלות על היהודים, והמלך נעתר. ב-1275, אחרי שחזר ממסע הצלב התשיעי
ובעקבות צווים אפיפיוריים, אדוארד העביר תיקון של "חוק היהדות" שאסר על
כל הלוואה בריבית, אבל איפשר ליהודים עיסוק במסחר ואוּמנות, ואפילו להחזיק אדמות
לתקופה של עד עשר שנים.
לקהילה היהודית, שלא כללה חקלאים או בעלי מלאכה, ההקלות לא
באמת עזרו. בנוסף, הגילדות המקצועיות סירבו לקבל יהודים לשורותיהן. רבים החליטו
להתנצר או לעזוב את אנגליה. אלה שנותרו סבלו מאותו מיסוי כבד, עד שהכתר הגיע למסקנה
שליהודים אין יותר רכוש שאפשר למסות.
בקיץ 1290 היה הכתר שקוע בחובות כבדים. הפרלמנט אישר
לאדוארד לגבות מיסים חריגים של 116000 פאונד, ככל הנראה כחלק מעסקה שכללה את גירוש
היהודים מאנגליה. ב-18 ביולי, שבאופן סמלי חל באותה שנה בתשעה באב, יצאו צווים
מלכותיים לשריפים ברחבי הממלכה, ובהם נכתב כי על כל היהודים לעזוב את שטח הממלכה
עד תחילת נובמבר, ואלה שיישארו דינם מוות.
מרבית יהודי אנגליה היגרו לצרפת, הולנד וספרד, וגם בדרכם
החוצה לא פסקו ההתנכלויות להם ולרכושם הדל. הכתר השתלט על כל רכושם שנותר מאחור
ומכר אותו לכל המרבה במחיר, ואדוארד המשיך גם אחרי הגירוש להתהדר בנוצות מגן
הנצרות.
הצו המלכותי יבוטל רק באמצע המאה ה-17, והיהודים יחזרו לאנגליה
ב-1655.
 |
| התיקון של אדוארד ה-1 ל"חוק היהדות" משנת 1275 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה